בודהא האדום


"בודהא האדום" הוא ספר מסעו של גבי, ישראלי צעיר, בהר הנגב ובהימלאיה, שם הוא מתלווה לאבי, פסל צעיר היוצא לבנות גרם מדרגות מול פסגת הר, מקפצה אל השמים.
אבי, הפסל , הוא מורד עם כוונות גדולות, גבי, הוא המספר והמתאר של המסע שבו הוא פוגש את סו ואת לינג, נזיר מסתורי שמוביל אותם דרך אזור שאף אחד לא עבר שם שנים ארוכות דרך מפגש מצמרר עם הייטי – איש ההימלאיה המסתורי ונמרי שלג.
הסיפור, שטווי לתוך הטבע הגדול של הר הנגב והמדבר הגבוה של ההימלאיה הוא סיפור שאינו יודע גבולות ושואף אל פסגה גדולה ממידת אנוש.

ב-1981 , במדורה בהר הנגב, לא רחוק מהכרם היום, סיפר לי גבי דבני, שהיה פקח מעיינות בהר הנגב והיה בשתי המשלחות של עזרא אוריון שנפטר השבוע , לג'בל עריף א-נאקה ולמקפצה מול האנפורנה, על המסעות הגדולים האלו שמכוונים אל השמים. פרידה מפסל, משורר ואיש שאהב את המרחבים הגדולים.

"שמעת?" לחשה סוּ.
נדרכתי. בחוץ, בדממה, צעד מישהו בשלג הטרי. הצעדים היו כבדים, יורדים מן ההר שמעל המנזר. אין יֶטִי. אין רוחות. הטבע העצום מפחיד. בחושך נצצו הספרות הזרחניות של השעון. שעות קטנות. המנזר הוא המבנה הגבוה ביותר בכפר, תלוי כמו קן נישא על המצוקים, כמו המנזרים הביזנטיים בוואדיות התלולים של מדבר יהודה, יוון, או תורכיה. פסיעות ונהמות. הרגשתי את הדופק עוצר ואחר כך מאיץ את עצמו למהירות עצומה. אם היה בי מספיק אומץ, הייתי יוצא החוצה לראות מי צועד בלילה של ההימלאיה.
"מה אתה חושב שזה?" לחשה סו.
"לא יודע. אולי חיה, שמחפשת משהו לאכול". שמתי לידי את מימיית הדלק ולידה הכנתי מוט אלומיניום של האוהל, שעליו ליפפתי חולצה. הוצאתי את מצית הבנזין והנחתי אותו בהישג יד. עכשיו הייתי מוכן להסתער עם הלפיד שהכנתי על כל חיה, שתחליט להיכנס למנזר. הצעדים גוועו לאיטם, מתרחקים. הרוח התעוררה שוב ורחש השיחים התחדש. הרגשתי את החום זורם אלי מסו ואת נשימותיה נרגעות לשינה מסודרת. החושך התעבה ואני משכתי את שק השינה מעל לראשי.
"בוקר טוב", אמר גרשון, "שמעתם את הקולות המוזרים בלילה?"
"היטי" , אמר קים.
"איזה קולות?" שאל אבי.
"אין לי אומץ לצאת החוצה", אמרה סו בקול נמוך.
חיכיתי עד שהשמש היכתה בפתח הדלת ובחלון שצפו מזרחה. השמיים היו כחולים ונקיים ועל הקרקע נערם שלג. לא שכבה עבה, שלג שיימס במשך היום. נעלתי נעליים ויצאתי אל השלג. הלכתי אל הפלג, שהחל לזרום מפשיר מהלילה. עליתי מעל המנזר כדי להיות בטוח שהמים נקיים. ושם, ליד הפלג, על השלג, שעוד לא הבשיל, היו עקבות של נמר. בזה הייתי בטוח. אולי של שניים. ובין פסיעות הנמר היו טביעות כף של אדם יחף. הנחתי את הנעל הכבדה על הטביעה. היא לא כיסתה אפילו את מחצית גודל העקבה. העקבות הובילו במעלה ההר, מוליכים אל שולי הקרחון. נדמה היה לי שעל קו הרכס אני רואה גוש שחור. לא הייתי בטוח. שטפתי פנים ועיניים וירדתי אל החדר החם שבגומפה. לא רציתי לעמוד לבד על רקע השלג הלבן. הכפר היה עדיין דומם. לפני שנכנסתי יכולתי לראות אנשים מציצים בי מפתחי הבקתות. רק כשנכנסתי יצאו הכפריים, מובילים את היאקים השחורים, שעמדו אחד ליד השני בחצרות הקטורות הסמוכות לבתים.
"מה בחוץ?" התעניין גרשון.
"היטי עם הנמרים שלו היה פה".
"איך אתה יודע?" שאלה סו.
"יש עקבות מעל הגומפה".
"נמסטה." אמר הנזיר הזקן, "אתם הולכים מהדרך הזאת, או חוזרים לדרך של כולם?"
הבטתי באבי. חשבתי שיביט בקים כדי לשמוע מה אומר השרפה. גם השרפה הביט בו.
"נמשיך מפה", אמר אבי.
"אני חוזר לדרך הראשית", אמר השרפה.
"אבל אתה הולכת אותנו לפה".
"כן. אבל היטי לא רוצה שנעבור מפה".
"מאיפה אתה יודע?"
"אחרת הוא לא היה בא לכאן הלילה בשביל לחסום אותה".
"ואולי הוא לא בא לחסום, אלא לסמן?"
"אם תחליטו ללכת מפה, אני אחזור לדרך הראשית. היטי בא אתמול להזהיר אותנו. אני מכיר את ההרים האלה. אם הוא בא והולך, אין בזה שום רע, אבל אם הוא חוזר לילה אחרי לילה, יש לו סיבה. מחר, כשתישנו באוהלים בדרך, אי אפשר לדעת מה יקרה".
"אתה יכול לחזור", אמר אבי ונראה היה שהוקל לו. "אני חושב שאתה שרפה טוב".
"ולכן אני חושב שכדאי שתקשיבו לי ותחזרו איתי לדרך הראשית. אנחנו צריכים להמשיך משם".
"הוא צודק", אמר גרשון.
"אני יודע שהוא צודק. אבל אני רוצה ללכת בדרך הזאת. מה איתך גבי?"
רק כשהוא צריך אותי הוא נזכר שאני קיים. היטי והנמרים היו בהחלט מפחידים. אבל גם מפתים. כי מה זה סתם לללכת בדרכים סלולות שכולם הלכו לפניך בלי הנצחון, או התבוסה שסופה אסון?
"אני חושב שיהיה נחמד ללכת מפה".
"אתם מטורפים", אמרה סו.
"את יכולה לחזור עם השרפה", אמר אבי.
"רק כלבים שוטים ואנגלים".
הבטנו בקים. חשבתי שיבוא איתנו, הרי אנחנו לא יודעים את הדרך ואין לנו מפה. אבל הוא שרפה של הרים והפחד מהיטי ומהנמרים טבוע ברור בתוכו, כמו שאנחנו פוחדים מהדברים שאנחנו מכירים במקומות שלנו.
"ואיך תמשיכו מפה בלי מדריך? אין פה שביל אמיתי וזה גבוה מאוד".
"אתה מכיר את הדרך?" פנה אבי אל הנזיר הזקן.
"את הדרך הזאת אני מכיר."
"תוביל אותנו לעמק שמול הפסגה?"
"מהמקום שבו אני עומד, אני רואה את הפסגה בהיר מאוד." פילוסוף גדול. הוא בטח קורא קואני זן בלילה.
"ואתה לא פוחד מהיטי ומהנמרים?"
"בגיל שלי כבר לא פוחדים. לעונג יהיה לי להוביל אתכם אל האור שלכם". אני צריך להתייחס אליו ברצינות?
"אל ההר שלנו", תיקן גרשון.
"מה אתה חושב?"
"לינג מכיר את היטי יותר מכל אדם חי אחר", אמר השרפה. "אם לינג הולך איתכם, ודאי שאתם לא צריכים אותי".
"להתראות", לחץ אבי את ידו של השרפה ויכולתי לראות שהוא מצטער שקים לא נשאר איתנו. השרפה העמיס את התרמיל ויצא את הגומפה, מטביע עקבות בשלג, פונה לעבר מעבר ההרים. רק כשנעלם בעיקול השביל, הרגשנו את הבדידות, שחיפינו עליה באריזה ובסידור המטען.
"אפשר שתשאירו חלק מהדברים כאן".
"ואז נצטרך לחזור דרך פה".
"עם כל כך הרבה דברים, לא תצליחו לצאת מהעמק".
פרקנו וארזנו מחדש, ממיינים מיון קפדני. הנזיר הדליק נרות לפני הפסל. העמסנו את התרמילים הכבדים וירדנו אל הכפר, חוצים את מבטי האיכרים, יורדים אל העמק בו מתחתר הנהר, עולים נגד הזרם אל המעבר, מטפסים עמוק יותר לתוך הרכס, שהתרומם גבוה מאוד ואין לדעת מה טומן בתוכו העמק הבא. הנזיר פסע באיטיות, נושא את הסל באותה הדרך בה תמכו הסבלים את הרצועה, בקדמת המצח.
"אין יותר גדרות למנוחה", אמר לינג, "אין כפרים בדרך הזאת ולא גומפות. זאת הארץ של היטי".
"לאן הולך היטי?" שאלתי.
"לפגוש את בודהא".
"איפה?"
"הוא מחפש", אמר לינג וחייך.
"נשמע אנושי", אמרה סו.
"נאנדרטאל", אמר גרשון, "זאת יכולה להיות תגלית מאוד מעניינת".
"עוד מעט נראה גם ממותה". אמרתי, גומר את האוויר בבת אחת.
כמה יש עוד ללכת עד למקום אליו אנחנו הולכים?"
"אני לא יודע".
"אם אתה לא יודע, אז איך אתה יודע לאן ללכת?" שאל גרשון בחשד והביט באבי. אבי הביט ברכס, בוהה. "איך?" התעקש גרשון.
לינג הביט באבי וחייך. אבי הביט ברכס ולינג אמר: "כשנגיע נדע כמה הלכנו."
ישבתי קרוב לסו. היא היתה עייפה מאוד. כל כך קטנה מתחת לתרמיל הגדול ובתוך הבגדים הנפוחים מנוצות.
"יש מקום אחד ממנו אפשר לראות את הפסגה ומשם עולים גם המטפסים. למקום הזה אנחנו הולכים. ואם הדרך תיתן, נגיע לשם בעוד יומיים, או שלושה".
אבי קם והעמיס עליו את הציוד. זה רגע קשה הצעד הראשון. צריך המון כוח. הנזיר, אבי וגרשון התקדמו בשביל. סו נשענה על התרמיל. הבטתי אחריהם. רק הרגליים נראו מתחת לתרמילים העמוסים.
"למה אתה לא הולך?"
הבטתי בה. "לדבר על אהבה?"
"לא", היא אמרה, "התרמיל שלי כבד גם ככה".
השביל חוט דקיק. המעבר נראה גבוה יותר מכל המעברים אותם חצינו עד כה. לינג עצר על ראש המעבר וגרשון הוציא את מד הגובה ושקל את האוויר. "כמעט שישה קילומטרים".
הורדתי את התרמיל והרגשתי את הדם חוזר לזרום בידיים. הלכתי על השלג הקפוא, שכיסה את המעבר. "יש כאן עקבות".
"הוא הולך לפנינו." אמר הנזיר.
"מי הולך לפנינו?" שאל גרשון וידע את התשובה.
הנחתי נעל בתוך העקבה הענקית.
"אלו באמת פסיעות של נמר", אמר אבי ובדק את הכריות המעוגלות שטביעות ציפורניים לא ניכרו בהן, מכיוון שגם החתול הזה שומר את הציפורניים חבויות בתוך הכריות.
"מה זה אומר שהוא הלך כאן?" שאלה סו.
"היטי לא הולך ביום, הוא הלך כאן אתמול".
"ראיתי אותו במעבר שמעל הכפר כשיצאתי לשטוף פנים בבוקר."
"הוא בא לראות שאתם לא ציידים. ואל תכוון אליו את זה אם תראה אותו", אמר לינג לגרשון שצילם את העקבה.
"אני אצלם מרחוק".
"אתה לא תצלם", אמר אבי, "לא באנו בשביל לתפוס יטי".
העיניים של גרשון היו מלאות מרד. הוא לא מאמין בכל האמונות האלו. כשיבוא הלילה ורק האוהלים הקטנים יהיו מתחת לאור הירח, אולי הוא יבין. בהרים לא שלך אסור להתגרות בכוחות שאתה לא מכיר. אפילו אם אף אחד לא בטוח שהם קיימים באמת. ירדנו אל העמק. היינו עייפים. אם היו סבלים איתנו, אולי היינו מגיעים אל העמק הצופה אל הפסגה. בעמק היו תלוליות אבנים וגדרות נמוכות.
"מה זה?"
"זה מחנה של טיבטים שברחו מהסינים, כשהם נכנסו לקחת את הדלאי למה. הם חצו לכאן מהעמק של הסנגפו (SANGPO). הם באו לפה כי הם ידעו שהסינים לא ירדפו אחריהם לתוך ההרים. הם באו עם היאקים. היאק זה שיער ובשר וחלב".
"כמה זמן?"
"חורף אחד. הם ברחו בהתחלת החורף ואז בא השלג על המעברים והם לא יכלו לצאת. היטי הביא להם אוכל ושעורה, ששדד בכפרים והם נתנו לו נשים ועגלי יאק בשביל הנמרים. בא.ביב הוא פילס להם דרך עוד לפני שהפשירו המעברים והם ירדו לפוקרה".
"והנשים?"
"אף אחד לא יודע. יש הרבה סיפורים. כשהוא רוצה, רואים את העקבות שלו כמו סימנים גדולים וכשהוא לא רוצה, אי אפשר לדעת להיכן הוא נעלם".
"כדאי להיות יטי", אמרתי.
"לא כדאי להיות אשה", אמרה סו.
"ואולי כדאי להיות אשה ליטי?"
"כשהוא יבוא הלילה, אני מוכנה לדבר איתו שייקח אותך".
הסלעים הגדולים יצרו מחסה מוגן מרוח באמצע העמק הגבוה, שלא היה גדול מאוד. הקמנו את האוהלים. היה קר מדי להישאר בחוץ ולא לקחנו עצים על מנת להבעיר אש. אלה מותרות שאפשר להרשות רק כשמישהו אחר סוחב. שכבנו ערים בחושך והקשבנו למוסיקה.
"מה השעה?"
לחצתי על כפתור השעון הדיגיטאלי והאור נדלק בתוך המלבן. "עשר".
"קיוויתי שעוד מעט בוקר".
"תנסי לישון".
"אני לא יכולה. הפה שלי יבש, הראש כואב לי ואני רועדת מקור ומפחד".
"רוצה הביתה".
"כן. מאוד."
חיבקתי אותה. לא הייתי במצב הרבה יותר טוב. התגעגעתי למרחבים הפשוטים של הנגב, או מדבר יהודה, או סיני. למדבר שבו אני יכול לקום וללכת בלי לפחד. שאני לא צריך בו נזירים ומדריכים בשביל לברוח, או להגיע. שכבתי בחושך וחיכיתי לנהימה של נמר מרחרח או לצעד כבד של יטי. אחרי הרבה מאוד זמן האיר הבוקר את היריעה, עצמתי את העיניים ושמעתי את נשימתה של סו נרגעת.

"היטי הולך לפנינו, לא אחרינו. זה טוב. אתמול בערב אמרתי לו שאתם לא ציידים. שאתם בדרך אל בודהא".
"אני מקווה שהוא שמע אותך. היה לי קשה לישון בלילה".
"גם לי", אמר גרשון, "ואני בכלל לא מאמין ביטי".
"כדאי שתאמין", אמר אבי, "זה יעזור לכולנו".
השמש זרחה ונעלמה מייד מאחורי עננים. רוחות זרמו מהקרחונים על הפסגות שמסביבנו. עלינו עמוק לתוך המדבר הארקטי, שנמשך לכל מלוא העין ומעבר לזה. הזמן שהלכנו בהרים הקל עלינו את הנשימה. אבל בגובה של למעלה מחמישה קילומטרים שום דבר לא קל. אם תתקוף מחלת גבהים מישהו מאיתנו, לא בטוח שנוכל לחזור. את הרופא הנפאלי האחרון השארנו במרחק שבוע הליכה מאחורינו. אם היינו יודעים איפה אנחנו בכלל. פסענו באיטיות. עוצרים פעמים רבות. סו נשמטה לאחור ואני עצרתי כל פעם, ממתין עד שתתקרב. הפערים בינינו גדלו. לינג הלך בצעדים מדודים וקבועים. אבי צעד אחריו ואחריהם גרשון, צולע, פרצופו מעוות ממאמץ וכאב ואחריהם סו ואני. לאט. לאט מאוד, על השביל הדק שאין עליו פסיעות של חיות, או טביעות רגל של ציפורים. כרענו ליד הסלעים. לינג הציץ לאחור ועצר. הוא לא היה רחוק, מאה מטרים לפנינו. אבל לא יכולנו לעבור את המרחק, כי המקום בו עצר לינג, שם תהיה העצירה הבאה.
"כמו אכילס והצב", הוצאתי מימייה. קווצות שיער לחות נדבקו לעצמות לחייה של סו. היא הרימה את המימייה ועצמה את העיניים. היובש בגרון היה פירורי זכוכית, מתחכך בבשר החך העדין עם כל נשימה של אוויר קר.
היינו מותשים. "כשהייתי ילד ראיתי סרט על משלחת בהימלאיה. חמישים מטרים מתחת לפסגה אחד מהאנשים לא הצליח להתקדם בגלל התשישות ומחלת הגבהים. ראש המשלחת החליט שמסתובבים וחוזרים. לא הבנתי אז למה הוא מסתובב, כשהוא כל כך קרוב לפסגה. עכשיו אני מסוגל".
"אתה חושב שאבי יסתובב?"
"בחיים לא. הוא ישאיר אותנו בשביל היטי".
"ואולי היא יטית?"
"אולי", אמרתי. ממעלה הדרך, עם הרוח המתדרדרת, הגיעה אלינו שריקה. הרמתי את הראש. לינג כבר החל לפסוע. אבי הרים את התרמיל.
"כדאי שנלך" .
רוח קרה נשבה, מביאה פתיתי שלג שנמס כשנגע במעיל, משאיר כתם של לחות. אי אפשר לדבר תוך כדי הליכה, גם כך קשה לאסוף אוויר כדי לספק את הגוף שרוצה, לעצור ולהישאר רבוץ באפס מעשה על האדמה הקפואה.
כשהגענו אל הנהר לארוחת צהריים, כבר פרשו אבי וגרשון שקדים ואפרסקים מיובשים וערבבו את הגרנולה במים וסוכר. נשארו עוד כמה צ'פתי. שמרנו אותם לארוחת הערב ואכלנו את המציות, שהחלו להתפורר לאבק, פורסים על השברים גבינה צהובה. כירת הבנזין נהמה, נושאת על גבה את הסיר עם התה.
"אתה לא מרתיח את המים?"
"אין חיידקים בגובה כזה."
"לא צריך להרתיח", אמר לינג, "המים ירתחו רק אחרי הרבה זמן. בקטמנדו התה רותח מהר והאורז מתרכך. פה, בכפרים, אוכלים אטריות, לא אורז."
"נאכל אטריות", אמרה סו. לינג הביט בה. "פארווטי".
"תודה".
"מה זה פארווטי?"
"האשה של שיווא. אלה של פוריות ושימחה".
"ומה השיווא הזה עושה?"
"יוצר והורס. אבל אתה לא של שיווא, הוא שיווא ", לינג הצביע על אבי. "אתה כמו ווישנו. המשמר", אמר לגרשון.
"אתה לא בפנתיאון המקומי", אמרה סו, "אני חושבת שהגיע הזמן שתמצא את עצמך".
"תודה. אני שמח שאתם נותנים לבן אנוש קטן להסתופף בחברתכם האלוהית".
"בשביל סתם בן-אדם אתה מאוד גאה בזה", אמרה סו, "לא יזיק לך להיות יותר צנוע".
"הקרבה לשמים מעבירה אותו על דעתו", רטן גרשון.
גרשון? הבטתי בו בעיון, אבל הוא חלט עלי דרג'ילינג לתה כדי שנירק אותם בזמן השתייה.
עננים עלו מהרמות הנמוכות ומהשפלות הלחות, מטפסים יותר ויותר גבוה, נדחפים עם זרמי האוויר על הצלעות המתרוממות של ההרים. צעדנו בתוך ערפל לח של עננים לבנים, נושמים אוויר קלוש בנשימות מהירות. עם ערב בנינו את האוהלים ליד מבנה, שאבניו לא הוקצעו. בישלנו אטריות, אכלנו צ'פתי נוקשים וזחלנו אל שקי השינה עייפים מכדי לחשוב. סו שכבה בתוך שק השינה והקשיבה לווקמן. מוצארט. נרדמתי עם האוזניות.


לרכישת הספר לך לאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ללמטייל למיתוס או שאר החנויות במומלצים

הוספת תגובה


Security code
רענן