8. חופי הכרך תל אביב יפו

מדריכים - ספר ים

מול הקצה הצפוני של הנמל עומד מגדלור קטן על סלע אנדרומדה. שומר על הסלע והסיפור. ביום שקט אפשר לצאת דרך שיני הסלעים שבהמשך לשובר הגלים אל הים הפתוח. אפשר גם לצלול בין הסלעים, העומק הוא בין ארבעה וששה מטרים. ולפעמים באים לשם דגים. מושטים ובורים. כמו שדגים תמיד אוהבים לבוא לסלעים.
מבוא, הסטוריה קצרה, תחותימס ה- 3, אנדרומדה, נמל יפו. אסונות ימיים. איך להגיע ומה לעשות.
8. חופי הכרך תל אביב יפו
יפו העתיקה

ביפו, אחרי קילומטרים רבים של חוף חולי שבמקומות אחדים הוא רחב יותר ובמקומות אחרים הוא מתכווץ בין מצוק הכורכר וסלע החוף, נגמר החול לחלוטין. הדולפינריום מסמן את הסוף. אחריו משתרע גן צ'רלס כלור שענן של בשר נצרב מתנשא מעליו בחודשי הקיץ בהם אין להבדיל את תל אביב מהלחות. הגן הוא קו הגבול בין תל אביב ליפו. מדרום לו עומד המוזיאון של אצ"ל שמתחתיו פיסת חול מוזנחת. מדרגות בטון מזוהמות מטפסות מהחול אל רציף העליה השנייה המשתפע אל שער הברזל של הנמל ומעליו מתנשאת הגבעה של יפו. גן הפסגה, יפו העתיקה והחפירות של השרידים המעטים שנותרו מהעיר העתיקה באמת.
אם מפליגים מערבה, לתוך הים, למרחק של שני מיילים ימיים, למקום בו העומק מגיע לעשרים ושמונה מטרים, אפשר לרדת ביום צלול לאורך העוגן של הסירה שמצא את הסלעים ולטייל ביניהם. אולי לדוג, לראות אלמוגים קטנים כחולים אדומים של ים תיכון. במרחק הזה מהחוף, המים צלולים ונקיים. מהסירה שמתנועעת ברכות על הגלים אפשר לראות שהחוף יוצר כעין בטן שיוצאת לתוך הים, ומעליה מזדקר רכס הכורכר מכוסה בבתים צפופים, מגן מפני הרוחות הדרום מערביות שמערמות גלים וסערות. קו השמים סדוק צריחים של כנסיות ומסגדים. העיר מתנשאת מעל הנמל שהפסיק לשמש כנמל מסחר ומשתקם למרינה של דייג ושייט והפלגות עינוגים. בתוך המבוך של העיר העתיקה ששוקמה, יש רובע אומנים ומועדונים וחנויות לתיירים וכנסיות שהחלל שלהן משמש למוסיקה דה קמרה. מול הקצה הצפוני של הנמל עומד מגדלור קטן על סלע אנדרומדה. שומר על הסלע והסיפור. ביום שקט אפשר לצאת דרך שיני הסלעים שבהמשך לשובר הגלים אל הים הפתוח. אפשר גם לצלול בין הסלעים, העומק הוא בין ארבעה וששה מטרים. ולפעמים באים לשם דגים. מושטים ובורים. כמו שדגים תמיד אוהבים לבוא לסלעים.

יפו, היסטוריה קצרה
מצרים: ראשיתה של העיר יפו היא במאה ה- 18 לפנה"ס, כאשר בוצרה הגבעה הרמה בסוללות ובחומות. יתכן שהתפתחות העיר היתה משום צורך מצרי במעגן על נתיב המסחר שבין החוף הסורי ומצרים. בחפירות התגלו באתר חרפושיות, כלי נשק וחרסים.
כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, נזכרת העיר ברשימת ערים שכבש תחותימס השלישי בארץ ישראל במסעו צפונה. "פפירוס האריס" שנכתב כמאתיים שנה לאחר מתאר את אותו כיבוש. העיר נזכרת על ידימקורות מצרים גם במאה ה- 14 לפנה"ס במכתבי אל עמרנה ומאה שנה מאוחר יותר בפפירוס אנאסטזי (מאה 13 לפנה"ס). רשומות מצריות אלו, הנמשכות על פני חמש מאות שנה, מבהירות את חשיבותה הרבה של יפו כמעגן המשובח הקרוב למצרים, ומשום סיבה זו הקימו בה המצרים מצודות.
פלישתים: ניראה שאת מקומם של המצרים תופסים הפלשתים. שבטי ישראל (מאה 12 לפנה"ס) לא מצליחים לכבוש את יפו וכניראה שעד הכיבוש האשורי (701 לפנה"ס) זוהי עיר הנמצאת בחסותם של מלכי אשדוד. מאותה תקופה נתגלו בעיר ביצורים חזקים, כיאה לעיר מסחר מרכזית בחוף הישראלי, ועל חשיבותה כעיר סוחרת יעיד ספורו של יונה הנביא: "ויקם יונה לברוח תרשישה מפני ה' וירד יפו וימצא אונייה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה..."
פיניקים: לאחר שנכבשת האמפריה הבבלית על ידי הפרסים, הם מוסרים את העיר למלך צידון הפניקי, שהרי הפינקים היו יורדי הים של האמפריה הפרסית. דרך נמלה של יפו הובלו הארזים לבניית המקדש השני.
עם הכיבוש ההלניסטי (סוף המאה הרביעית לפנה"ס), הופכת העיר כשאר ערי החוף לעיר מעורבת, ומאותה תקופה נזכרת העיר בשמה ההלניסטי: יופה על שמה של יופה בת איליאוס.
יהודים: בזמן מרד המקבים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המקבי על העיר ומשמיד את הנמל ואת הספינות. יונתן, אחיו ויורשו כובש שוב את העיר. יפו נכבשה וסופחה לממלכה החשמונאית על ידי שמעון החשמונאי במאה השניה לפני הספירה, למעלה ממאתיים שנים לפני שחרב בית המקדש השני. פתח נחוץ אל הים לבסוס עצמאות יהודית החדשה. יפו היא המוצא ההגיוני אל הים למי שירושלים היא הבירה שלו. אבו ג'ורג' הארמני שסבו הובא מירושלים ב- 1875 כדי להיות איש המגדלור שבנתה החברה הצרפתית ביפו, תפקיד בו החזיק אביו עד 1966, אומר כי מי שהיה הולך לרמלה, היה יורד בנמל עזה, מי שהיה בדרכו אל הצפון היה יורד בקסריה ומי שהיה בדרכו אל ירושלים, היה יורד בנמל יפו. פומפיוס הרומאי שהגיע לארץ ב- 63 לפנה"ס החזיר¯את השלטון ביפו לאוכלוסיה לא יהודית, אם כי רוב יהודי נשמר בה והורדוס פרס עליה את שלטונו פחות מעשרים וחמש שנים לאחר מכן (38 לפנה"ס). מכיוון שרומא היתה האמפריה הקובעת באותו הזמן, הרי רק אחרי שאוגוסטוס קיסר סילק את אנטוניוס וקלאופטרה ממצרים, התאפשרה שליטה יהודית אמיתית בחוף הישראלי בערים עזה, אנתדון, קסריה ויפו.
המרד השני (הגדול 66-73 לספירה) בתחילת המרד הגדול פושטים עליה הרומאים מהים והיבשה וכובשים אותה בנקל. יוסף בן מתתיהו מתאר מה קרה ביפו בזמן המרד: "בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גורשו מן הערים לרגל המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה לעיר משגב להם. יען אשר נבצר מהם לפשוט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על כן שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרכי הים בין סוריה וכנען ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אוניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי-צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר, כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוי קשת.
ולעיר יפו אין נמל טבעי, כי שפת הים היא שם כמעט שורת רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אנדרומדה ומעידים, כי ספור הפלא הזה עתיק הוא לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל כן קשה מפרץ הים הזה ליורדי האוניות מרחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאום קם עליהם רוח סערה לפנות בוקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם "רוח הצפון השחור", והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות ניפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כיסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. ונוראה היתה צווחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות, רבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המוות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רוב האנשים נסחפו בזרם הים ונפצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו הפליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה." (יוספוס פלביוס, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים. ספר שלישי, פרק ט, ב-ד.)
רומא : העיר הפכה לעיר אוטונומית כרוב הערים ההלניסטיות של ארץ ישראל בעלת אוכלוסייה מעורבת. במאות הראשונות לספירה שמשה יפו כנמל עקרי לבאים וליוצאים ליהודה בעיקר משום שהנמל שבנה הורדוס בקיסריה שקע ויצא מכלל שימוש עד לתקופה הבזנטית.
ערבים : בתקופה הערבית הקדומה יפו היא עיירה קטנה ולא חשובה הנזכרת בכתבי הגאוגרף הערבי אל מוקדסי במאה העשירית. במסמכי הגניזה הקהירית בני אותה התקופה נזכרת קהילה יהודית ביפו.
צלבנים : המוסלמים הרסו את העיר כדי למנוע את האחזות הצלבנים בה, ולאחר שכבשו הצלבנים את המקום, בצרו אותו והפעילו בו את נמלם העיקרי. בממלכת הצלבנים השנייה (1191 -1291) ירדה יפו מחשיבותה ועכו ועתלית הפכול נמלים העקרים של הצלבנים, גם משום שיפו היתה גבולה הדרומי של ממלכת הצלבנים הקטנה.
ממלוכים : יפו נכבשה על ידי באייברס ב-1268 ונהרסה לחלוטין כשישים שנים מאוחר יותר כתוצאה מהמדיניות הממלוכית לא להשאיר נמלי מבוא ימיים בחוף הארץ ישראלי (עיין פרק 7, ממלוכים).
תורקים : רק בסוף המאה ה- 17 מתאוששת יפו כתוצאה מהגעת צליינים נוצרים ויהודים לנמלה. העיר התפתחה במרוצת מאה השנים הבאות ועל עלייתת חשיבותה יעידו המלחמות בהן עברה מיד ליד מידו של שליט הארץ הבדואי טאהר אל עמאר (ראה פרק 2, עכו) ואבו ד'הב המצרי.

ב- 1799 כובש אותה נפוליון ואז יש בה כבר צבא טורקי רב.

מצרים : בין 1840-1831 שולט בער מוחמאד עלי המצרי והוא הופך אותה לבסיס צבאי וימי.
תורקים וקולוניאלים : במאה התשע עשרה גדלה אוכלוסייתה של יפו ויחד איתה האוכלוסייה היהודית. באותה המאה מתיישבים בעיר אמריקאים, גרמנים, בריטים ורוסים המגיעים מתוך מניעים דתיים ושיקולי תועלת מעצמתיים של מעצמות אירופה ביחס לירושה התורקית - "האיש החולה של אירופה". העיר הופכת למרכז גדול ויצוא תפוזים.
בריטים : ב- 1917 נכבשת העיר על ידי הבריטים. ב- 1911 מוקמת תל אביב בחולות מצפון ליפו ובתהליך לא ארוך של פחות מארבעים שנה, הופכת יפו, העיר העתיקה, לעיר בת לתל אביב הצעירה, כשאוכלוסייתה מגיע לפחות ממחצית אוכלוסיית תל אביב עם קום המדינה (220 אלף מול מאה אלף, בהם שלושים אלף יהודים). התהליך בכללותו, דומה לתהליך שעבר על עכו, העיר הקדומה האחרת שהצליחה לשרוד דרך תהפוכות ההסטוריה עד לקום המדינה. ירדתה של עכו ונמלה קשורים בהקמת נמל חיפה על ידי הבריטים, נמל שבנינו נשלם באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. הקמת נמל תל אביב והעברת חלק מהמסחר אליו פחות או יותר באותה התקופה גם הוא לא תרם לצמיחתה של יפו.
ישראל : יפו נכבשה על ידי כוחות של ההגנה והאצ"ל בשבועיים שקדמו לקום המדינה ורוב אוכלסיתה הערבית נמלטה ממנה. חלק קטן מהאוכלוסייה נשאר בעיר ורוכז בשכונת עג'מי (הפרסי). חלק מערביי יפו עדיין משמשים כדייגים בנמל שהעבודה בו נפסקה באמצע שנות השישים כששבתו נמלי יפו ותל אביב עם חנוכת נמל אשדוד. בעיר אוכלוסייה גדולה של עולים והנמל הפך בשנים האחרונות למרינה ונמל דייג שעל רציפיו מסעדות דגים.

תחותימס
לפני שלושת אלפים וארבע מאות שנים עמד מול חומות העיר, מתחת לחלקלקות האדירות שנבנו על הסלע הזקוף הקרוב לים שתחתיו מעגן טבעי, מלך מצרי שצעד לאורך החוף של צפון סיני והיה בדרכו ליסד אמפריה. הרבה שנים הוא חיכה לאמפריה ולמסע המלחמה. במשך עשרים שנים החזיקה את המלוכה אימו החורגת. חאתשאפסות. מלכה אמיתית בזכות עצמה. ואולי בזכות סננמוט שהיה מאהב מלכותי ואדריכל גאון. אחד משניהם הגה את רעיון האובליסק שהוא החינני מבין כל החודים הפונים אל השמיים והמיוחד שבהם. סננמוט הוא זה שתכנן את ארמון הקבר הניפלא של חאתשאפסות בעמק המלכים שעל אחד מקירותיו מצוירת ספינה מצרית המפליגה לארץ פונט האגדית שבאפריקה, משם הובאו עצי הלבונה מהם יוצרה הקטורת וחומרי חניטה. תחותימס, שלא היה אדריכל, השקיף צפונה אל הביצות שסביב לירקון שזורם מצפון. להקות ברווזים, חזירים, ג'מוסים וציפורים נודדות התרוממו מהן במשק כנפיים. אין מעגנים טבעיים אחרים עד ליפו למי שבא מסיני וממצריים. המלך היה בדרכו להלחם בברית ערים כנעניות שהקיפה את כל ארץ ישראל לבנון וסוריה. הקרב יערך במגידו שבעמק יזרעאל. השנה היתה 1483 לפני הספירה. הוא רצה לקבוע את גבולות מצריים רחוק בצפון. ויפו, המעגן הנוח היחיד לאורך החוף, עמדה מבוצרת בדרכו. כל יום שעמד לפני החומות החסונות, נתן זמן לאויביו לארגן את הבריתות, להטריד את קווי האספקה הארוכים של הצבא. הוא היה זקוק לניצחון מהיר שלא יתיש את הצבא. הצבא הקיף את העיר. העיר הסתגרה בתוך עצמה, זקיפים דרוכים על החומות החסונות, השמן רותח, מקפץ בעצבנות על אש קטנה. הזפת רחש בעיגולים שחורים. אבני כורכר גדולות שנחצבו מהרכס עליו בנויה העיר נערמו במקומות המיועדים מעל החלקלקות, מחסני המזון הוכנו למצור ארוך. ורעש החיילים המשחיזים את ראשי החיצים וחורפות החניתות ניסר את אויר הלילה החמים. אבל היום שהאיר למחרת הפתיע את יושבי העיר. מערער את מוכנותם.
כבר מרחוק, מהשדות שסביב לעיר, יכלו לראות משלחת שלום מתקרבת עמוסת מינחות ופיוס אל החומות. שליחים של המלך המצרי הזמינו את שליט העיר לפגישה של רעות ושלום.
עם צהריים נפתחו שערי העיר והמושל, מלווה ביועצים ושומרי ראש, רכב אל אוהלו של תחותימס השלישי. השערים הוגפו מאחורי פמליית המלך ומפקדי הצבא הונחו להילחם באם יקרה משהו למלך העיר ולטבוח את בני הערובה המלכותיים שהפקידו את עצמם בידי שליט העיר על ידי תחותימס.
השליט המצרי, לבוש בשימלה לבנה קצרה ועל ראשו כתר מצרים העליונה והתחתונה, למותניו חגור הזנב ומטה הפפירוס בידו, קיבל את פניו של מלך יפו. הוא העניק זהב שבא מפונט וכסף מכוש, טורקיז וכלי נחושת מסיני. לאחר חילופי המתנות, הביאו פלגשים את היין בנאדות עור ובכדי חרס ואלבסטאר. ואחר כך הובאו האווזים והאיילים שניצודו בביצות הירקון שהזכירו למלך המצרי את ביצות הנילוס בקרבת לוקסור. ושוב יין. מנגני הנבל והמחללים נגנו את כל המנגינות האבודות שספני יפו ספרו שמנגנים בארמונות מצרים. וכשירד הערב, שקע מלך יפו וכל הפמליה בשינה כבדה של מי שאכל אוכל נפלא ושתה יין אדום וכבד. תחותימס הפקיד חיילים לשמור על האוהל, וסלים כבדים הועמסו על חמורים שניצבו לפני המחנה. השיירה התנהלה אל חומות העיר, עולה אל השערים הסגורים. השומרים דרשו לדעת מה יש בתוך עשרות הסלים הכבדים שנקלעו בעמק הנילוס והובילו את אספקת הצבא. המחמרים הרימו את מכסי הסלים והראו להם את אריגי הכותנה ואת מתנות הזהב הכסף והאבנים הטובות, את המנגואים שהבשילו רק עכשיו ואת התנינים החנוטים. השערים נפתחו והסלים הכבדים הוכנסו אל העיר, מובלים בשיירה מוגנת אל ארמון המלך, כורתים ברית שלום ומתנה בין המלך המצרי הצעיר לשליט העיר הימית.
כשהאפילו השמים והסמטאות שסביב לארמון החשיכו, נפתחו בזהירות, כאילו מעצמם, מכסי הסלים, ומאתיים חיילים נובים, אפלים כמו הלילה, הגיחו מהם. הם התגנבו לאורך הסמטאות אל השערים, הפתיעו¯את השומרים הנדהמים ופתחו את דלתות העץ הכבדות. ההפתעה היתה מלאה. באוהל המישתה ישן המלך היפואי שנת שיכורים כבדה, נוחר בפה פעור וזבובים שבאו על אוכפי הסוסים ממצריים מזמזמים סביבו. כשהתעורר ביום שלאחריו, היתה כבר העיר כבושה בידי חייליו של תחותימס ושעריה שרופים. שנים רבות לאחר מכן, יספרו ספורי אלף לילה ולילה על שודדים המנסים להתגנב בכדי שמן לביתו של עלי באבא באותה הדרך. מהעיר שכבש תחותימס לא שרד דבר. רק כמה קירות חפורים בתוך הגן שמעל הנמל טומנים בתוכם את הסיפור.

אנדורמידה
בקצה שורת הסלעים שמעבר לסוף שובר הגלים של נמל יפו, עומד מגדל קטן של מתכת חלודה ועליו פנס שמהבהב בלילות לדייגים את הכניסה, קורא לסירות של יפו לחזור אל המעגן שכל כך הרבה שנים משמש את העיר. מגדל הפנס תקוע על סלע בולט שמי גלים רבים התנפצו עליו, מחליקים את הסיפור. אנדרומידה היתה נסיכה. בת מלך ומלכה. צריך לדעת למי להיוולד. צריך גם לדעת מתי. אנדרומידה, בתם של קפאוס וקסטיופיאה היתה היפה בבנות העיר. אלא שקסטיופיאה, המלכה, אמרה שהיא יפה יותר מבנות הים, עלבון אותו לא היה מוכן אל הים לקבל. איש ים באשר הוא, יודע כי אין לשרוק בים כדי לא לעורר את חמתו, וודאי שאין להתגרות בו בדברים אחרים. נחש דרקוני ששכן במצולות הים מונה לבוא ליפו, להטביע סירות, לקרוע רשתות ולהזיק למסחר הבינלאומי הענף של העיר. הנחש הדרקוני הגיע במפתיע וסרב לעזוב את הכפים והחופים למרות הקורבנות והתפילות. גם בחודשי הקיץ סער הים והאוניות הסוחרות העדיפו להמנע מימה של יפו ולנחות בחופים אחרים. משלא נותר שום מוצא של תפילה, פנה קפאוס, מלך יפו אל האוראקל, החוזה בדרכי האלים ושאל אותו לדרך הנכונה. "עליך להאכיל את נחש הים הדרקוני באנדרומידה."
"אבל היא הבת שלי." אמר קפאוס.
"מה אני יכול לעשות?" התלונן האוראקל, "אתה חושב שזה מוצא חן בעיני? אתה יודע כמה לקוחות מעבר לים הפסדתי בגלל האשה שלך השנה?"
הממסד הדתי תמיד יותר חזק מהשילטון האזרחי והקרבת בן או בת מאז ומעולם היו חביבים עליו. ומכיוון שכך, למרות צערו, הורה קפאוס לקשור את אנדרומידה לכף הסלע נושא המיגדלור שבפתח הנמל. אנדרומידה בכתה. היא היתה צעירה, יפה ועוד לא אהבה אפילו פעם אחת. היה לילה וחושך וקר וסוער ורטוב. אף אחד לא שמע אותה בוכה חוץ מהים ומנחש הים הדרקוני. הנחש דווקא אהב את הבכי. נחשים דרקוניים זקנים אוהבים נערות צעירות ויפות. במיוחד בליל סערה כשהן מחכות לו. אבל, כמו בכל סיפור אמיתי, יש לצרף למעשיה את גורם המקרה. במקרה, עבר בדיוק באותו זמן פרסאוס. הוא ריחף מעל הים התיכון בסנדלים המכונפים שקיבל מהרמס שליח האלים, אחרי שכרת את ראשה עטור הנחשים המאבן של המדוזה, והיה בדרכו חזרה מנהר האוקיאנוס שעל גדות ים האפילה כדי לאבן את פולידקטס, מלך של מקום לא חשוב באמת ועל מנת להרוג את אבא שלו כמו שהתנבא אורקאל אחר. לאור הדימדומים הקלוש שהסערה והדרקון עימעמו אותו עוד יותר, התאהב פירסאוס באנדרומידה. כשהגיח הדרקון, לא היה לו שום סיכוי. איזה סיכוי יש לדרקון ים נחשי נגד בן אלים מכונף? פירסאוס הרג את נחש הים הדרקוני והציל את אנדרומידה, לוקח אותה איתו. לא כתוב בשום מקום אם חיו באושר ועושר לאחר מכן. שכן התסבוכות המשפחתיות האחרות של פרסאוס היו גדולות ונוראות מאלו. אבל הסלע נישאר, נושא את שמה של הנסיכה, ומערכות הכוכבים בשמים שמצפון לסלע, הנקראות קסטיופאה (ה-W המצביע על הצפון) אנדרומידה המתפצלת ממנה דרומה וקפאוס בקרבתם. שמים מלכותיים.

נמל יפו
הסירות של הדייגים קשורות למזחי העץ שצפים בצבע חום על המים הירוקים -מזוהמים של הנמל. שובר הגלים הורחב וחודש, ולאורך המזחים קשורות יאכטות, מפרשיות של צופי ים, חסקות מנוע לדייג חופים וגריפה, לונצ'ים לדייג חכות, סירות גדולות יותר וטרולים- סירות המכמורת הגדולות שגורפות עד עשרה ס"מ מתחת לקרקעית עם לוח עץ גדול, מרימות ענן טין שמערבל בתוכו ביצי דגים שהוטלו, סרטנים, צדפות, קיפודים וחסרי חוליות גדולים כקטנים, הורס בתי גידול ומשחית את כל מה שחי על הקרקעית, אוספות את הכל לתוך המכמורות.
8. חופי הכרך תל אביב יפו
מעגן הדייגים בנמל יפו


בוקר מוקדם נח על הנמל. המגדלור השקיף אדום לבן על המחסנים. בתוך המחסנים המאורכים שהים איכל לחלודה את קורותיהם, סמויים מהעיין, רבצו דייגים, מתקני רשתות ואנשים שהים של יפו מאכיל. המחסנים מכילים קרירות ולחות צבורים מרוח של ים. אור היום לא חודר לתוכם וגם לא אנשים שאינם מבאי הנמל. מנורות צהובות מאירות את מתקני הרשתות או את הדייגים הסרוחים על המיטות, שותים קפה, מעשנים ומחליפים מילים לפני שיטפסו לבתיהם שבעיר למעלה. על סיפוני הסירות שנקשרו למזח לפני עת לא רבה, בררו דייגים את הדגים לארגזים ירוקים, לבושים בבגדי סערה צהובים. חיי נמל מתרחשים על ספוני ספינות הדיג, בתוך תאי יכטות, במעבי מחסנים. "בוא," אמר מוסא שיבלי, גבר כבד ועגול בן חמישים שנים, שעיניו מזוגגות במשקפים. "נשב אצל חבר שלי." החדרון נמצא מול המקום בו היה המבדוק ובריכת ההשקה של הנמל. עכשיו עומדות מולו ספינות על פיגומים, מצלות על רציף הבטון המבוקע שתחתן. הדלת סגורה והשרפרפים שיש להניחם בצל ספינת הדייג שמשתפצת לאט על המזח, נעולים בחדר. "נשב על המדרגות," הוא פורש קרטון על המדרגות המביטות על הנמל מדרום. לא ללכלך את הבגדים הנקיים שחיכו במחסן הדייגים שמאחור, בזמן שדג מול שפך הירקון האפל, במקום שבו זרם הביוב של תל אביב מביא את הדגים אל המקום. מוסא מתווך ובורר בין הדייגים לחוק. אל המדרגות מגיע דייג גרום, בגדיו מלוכלכים מעבודת הלילה. עיניו שקועות בזעם בתוך פנים מאורכים וזיפים אפורים שנבטו בלילות מבריקים באור השמש. "זה לא יהיה ככה." הוא אומר. "אני לא אשתוק, אם הם ימשיכו ככה, אני אטפל בו."
"אני אדבר איתו." אומר מוסא.
"אני כבר הזהרתי אותו וזאת לא פעם ראשונה." אומר הדייג. "אני אחסל איתו חשבונות, אני אכנס בו שילמד."
"אני אדבר איתו," אומר שוב מוסא בקול מרגיע ממרומי מדרגות הבטון. קול של מי שהוא ראש ומפשר ודואג לדייגים של נמל יפו.
בלילה הפליגה "טובה", מול צינור הביוב. מי שבא ראשון מוריד את הרשת וזה שבא אחריו צריך לחכות זמן מוסכם שנמדד בעין עד שיבואו עוד דגים. "טובה" היתה ראשונה מעל הצינור, הוציאה כמה אינטיאסים, דגים גדולים מהמשפחה של הטונות וחיכתה את הזמן שצריך כדי שיבואו דגים חדשים. ואז באה ה"אוריון". הם סימנו לה שלא תכנס. אבל הקפטן שלה, שלא מציית לחוק הלא כתוב של הנמל, זרק רשת למרות האזהרות. הדייגים של ה"טובה", סירת עץ של עשרה מטרים צבועים בכחול, הזהירו את ה"אוריון". ל"אוריון", כמו ל"טובה" יש רשת הקפה - צ'ינצ'ולה שבאה מאיטליה, ושתי סירות קטנות סוגרות בעזרתה את המעגל מסביב לדגים, מאירות באור פנס על המים האפלים. ה"אוריון" התעלמה. ה"טובה" הפנתה את ההגה וחתכה את הרשתות של הסירה משיגת הגבול. "אני אכנס בו." אמר הדייג הרזה והסתובב בזעם. "אני רוצה שתדבר איתו."
"ואם לא ישמע?"
"חבט." אמר מוסא והביט במכונית הפיאט הישנה שבאה לקחת גז מהמחסן של הדייגים. הגז הוא בשביל מנורות הלוקס שמורכבות על הסירות לדייג חכות. דייג במיים עמוקים. לכל לנצ' יש 1500 חכות וצוות של שלושה, ארבעה אנשים. החכות האלו דגות לוקוסים ופלמידה ואינטיאס ודאור (לוקוס סלע) וכרישים. "יכנס בו חרטום בחרטום, יתאבדו שניהם מהתחרות והקינאה."
ברציף האחרון עוגנים הטרולים, ספינות מוצקות ומעוגלות. כפות המתכת שחורשות את בוץ הקרקעית תלויות בירכתיים. מוסא מביט בהם. הוא לא אוהב את הטרולים. "ב-1937 היה חוק שהקפיד שיעבדו שלושה מייל* מהחוף, איפה שהעומק הוא מעשרים ואחד פדום*. עכשיו הכל מופקר. "נכון," אומר אורי שרון, "הטרולים עכשיו מגרדים את החוף. "אל תשאל אותי מה אני אעשה כשאני אהיה "טרול"".
"בזיון לענף הדייג," אומר מוסא, חג כלפי דרום אל ערמות האשפה הרבוצות בגובה עשרות מטרים מעל מה שהיה מדרון יפו. "רשלנות של רשות שמורות הטבע. מדרון יפו זאת אחת הדוגמאות. הרסו שם את המקום הכי טוב שהיה ליד החוף. סתמו את המפרצים והסלעים והכחידו בעלי חיים נדירים. גמרנו. שם הדגים מתרבים. כל הסוגים של בעלי החיים. ויש את הדייגים שדגים ברשת עין דקה שהורגת את הדגיגים בין יוני לאוגוסט והדייגים התת ימיים שהורגים את הדגים לפני שהם יכולים לגדול."
"אנחנו פושעים נגד עצמנו," אומר אורי שרון, "כל פעם אנחנו  מקטינים את העין של הרשת. זו ממש מלחמה, זה לא לחיות עם הים,


*(מידות ימאים, פדום= 1.8 מ'. 5.5 ק"מ, מייל ימי= 1.86 ק"מ)

8. חופי הכרך תל אביב יפו
סעדו זיינאב ואבו מוסא על המזח בנמל יפו

אין לנו מסורת של לעבוד עם הים, אנחנו לא חושבים על הילדים שלנו כדייגים. נסעתי לפורטוגל כדי ללמוד איך דגים שם. שם סוגרים אזורים ומגבילים בדיג. דייג שהגיע למכסה שלו בשטח מסויים, אורז את הרשתות ועובר לדיג אחר. הטורקים גם הם משביתים את הדיג לארבעה חודשים בשנה."
"הדייגים העזתים והלבנונים עובדים עם חומרי הדברה." אומר מוסא שיבלי, "שמים עם לחם ומפזרים לאורך החוף. זה אותו הדבר כמו העירקים שזרקו כימיקאלים על האיראנים. וחוץ מזה יש ירידה בכמות הדגים משום חוסר מים מתוקים מהנחלים בארץ ומהנילוס, פלנקטונים וכל מיני חומרים לא באים. ואלו דברים שמעשירים את ההפריה, מפזרים שכבת בוץ על הקרקעית. גם הסערות פחות חזקות."
"אני עוד זכיתי לעבוד בתקופה שהנילוס היה גואה ומביא את הסחף שלו לחופים שלנו." אומר גולי, השותף של אורי על ה"יסעור". הם חברים מגיל ארבע עשרה, מהיום בו נפגשו על צינור הביוב של גורדון. "זה היה המקום הכי סוציאליסטי בתל אביב," אומר אורי, "שם היו נפגשים מפנה הזבל ועורך הדין והרופא באחוות דייגים. בגיל ארבע עשרה קנו לי בוס עם קצה גמיש, שזה הדבר הכי חשוב בדיג. לא שהייתי דייג כזה גדול, אבל הייתי תופס איתו דגים. היינו צוללים לסלעים ותופסים את הדגים ביד. הסרגוסים נכנסים למחילות ומתחבאים שם, היינו יורדים אחריהם ומלטפים את מחילות הסלעים אחת אחת. הסרגוסים התחבאו במחילות ונצמדו לקרקעית, היינו מעבירים את היד עד לזימים ותופסים אותם."
"זה היה בקיץ," אומר גולי, "הדייגים הערבים קוראים לתקופה הזאת א-נאצר, כשיש דרומיות שמרימות את הים בסוול, באיטלקית קוראים לזה ברבנזה, כל המים היו אדומים מהסחף של הנילוס, ובתוכו היו המון דגים."
שעת צהריים מוקדמת, תיירים מתיירים את הנמל, שואפים לתוכם את הריח של המלח עם קשקשי הדגים והסולר של הסירות ומסבים על שולחנות האוכל שלאורך הרציף. האם עדיף להיות מבקר סועד בנמל? או שמא יש להעדיף את ספוני סירות הדיג ואת המחסנים האפלים? מתחת לסככות של אחת המסעדות מתירים הדייגים שחזרו מהלילה רשת. המלצרים מתחילים לפרוש את השולחנות והדייגים מזדרזים לאסוף את הרשת. "תבוא עכשיו." אומר דייג אחר אחרי שהגרום הלך.
"אני מדבר עכשיו." אומר מוסא. "תלך אליו ותגיד שאני אמרתי."
"אני רוצה שתבוא איתי, שתהיה ערב בשבילו שהוא באמת יצא משם."
"אחר כך," אומר מוסא.
"אז אני אחכה עד שתגמור." אומר האיש ונשען על המוט שמחזיק את סככת המסעדה שעל רציף הבטון שברזילים חלודים מציצים ממנו.
"בנמל יש עבריינים שיצאו אחרי שישבו ואנחנו עוזרים להם להשתקם. יש כאלה שנשארים בים אבל יש כאלה שלוקחים דברים ואז אנחנו מזהירים אותם. לפני כמה זמן שרפו פה שתי סירות, אחת של ויטנאמי. לא הדייגים שרפו את הסירות. לו יש מחסן. כל המחסנים בנמל צריכים להיות של הדייגים. וההוא לא דייג. ועכשיו אחד שהיה עבריין ועכשיו הוא דייג שם את הדברים במחסן שלו, והוא פוחד שלא יוציא ורוצה שאני אהיה ערב שלו."
מוסא שיבלי נולד בתל אביב. המגדלור של ביירות היה של סבא שלו וכשבנו הצרפתים את המגדלור של נמל תל אביב בשפך הירקון, הזמינו את הסבא לעזור בבניה. מוסא גר בשפך הירקון יחד עם משפחת יפה ומשפחת זרקין שהשכירו סירות טיולים לשייט על הירקון. לבית ספר היה הולך לשייך מונס. במקום שייך מונס שעל הגבעה נמצאת היום אוניברסיטת תל אביב. משפחת ביידס היו הבדואים הכי קרובים. הם גרו במלון רמת אביב של היום. "הירקון, מה אני אגיד לך, היה גן עדן. איך הרסו את המקום, איפה הברבורים, הברווזים, הריח של הים. איפה הארמוטים (שפמנונים), מושטים, נרקיסים, היו שם שדות עם קיינה (קנה סוכר). היה בית ספר הפועל לשייט. הגמלים של הזיפזיף, הרועים הבדואים שהיו מגיעים לפנות ערב להשקות את הפרות שלהם. ציידים מכל העולם, צרפתים, אנגלים, אטלקים וגרמנים היו באים לצוד בירקון. אחד מהמקומות שהם היו באים אליהם בטיול שלהם היה לפה, לשוט על הירקון עם הסירות של היהודים, מתחת לאקליפטוסים, לצוד ברבור ולעשות על האש. היו מגרשי כדורגל על הירקון ופנטזיות בחתונות וסנגלים שחורים מהצבא האנגלי שאם שקע להם ג'יפ בחול היו ארבעה מרימים אותו."
ב-1960 רכשו אורי שרון וגולי סומבוק ואחר כך חסקה שטוחה עם מנוע, עוברים לצריפים שבשפך הירקון, לא רחוק מגשר ווקופ ומתל כודדי. הירקון היה תמיד מקום נוח להחבא בו מסערות. שלוש קבוצות דיג עבדו בשפך. השתיים האחרות היו מכרם התימנים, אלי הדייג, שהיה מנגן בגיטרה היה מנהיג הצריפים. הכניסה לירקון אינה קלה, וכשהיו נערמים גלי הסערות ומי מהקבוצות היתה מעיזה לצאת אל הים,¯היו מצפים אנשי שתי הקבוצות האחרות על גשר ווקופ, מחכות לה שתחזור, מצפות להתהפכותה כמו למופע קרקס. אז היו עוד מגיעים דולפינים ורשתות העמידה - ה"בושללה" היו מוציאות את המוסר שבא¯בסתיו עם הרוחות הצפוניות. "אני מדבר עם עצמי ביומן," אומר אורי, פעם דגנו את הבורי ברשת עם חורים של 35 מ"מ, אחר כך 30 ו-25. הסרגוסים נודדים צפון דרום ומזרח מערב לצורך הרבייה, אם¯שמים רשת עמידה, תופסים את הלהקות בדרך, יש יותר שלל, אבל אז הם לא מתרבים." את החסקה בנה להם חיימיקו. חיימיקו, ממקימי נמל תל אביב, בונה סירות בשפך הירקון גם היום. את אומנותו הביא מסלוניקי. את הדגים שהיו דגים היו מוכרים לו, לחימיקו היה אז מועדון לילה צף בשפך הירקון וגולי ואורי שרון, דייגים בני שש עשרה שנולדו בקרן הרחובות רוטשילד ושינקין באמצע שנות הארבעים, היו יושבים בבית הקפה - מועדון צף של חיימיקו ובולעים את רקדנית הבטן שהיתה מניעה את גופה, שותים כוס של אוזו ואחר כך יורדים אל החסקה שחימיקו תיכנן ובנה להם וחוצים בחזרה אל הצריפים שבשפך. אחרי אחת מהמלחמות ששוטפות את החופים כמו גלים, הטילו עליהם משרד הדיג והסוכנות לרדת לימת ברדוויל ולבדוק מה יש בימה. "המצרים השכילו יפה לשמור על הימה, 4000 דייגים אל ערישיים התפרנסו מדייג רק בעונה. ישבנו בנחל ים, שיפצנו את הסירות והמבנים ויצאנו לדוג. והיה שם דייג, וי זמיר, איזה דייג, לבאטים של 3-4 ק"ג, דג שכאן הוא נוסטלגיה, כרישים ומוסרים של 25 ק"ג. פעם בכמה ימים היינו מעלים את הדגים על סומבוק ומשיטים את הסירה הונימוג שהיה מחכה בחוף. אני אהבתי את ההפלגה הזאת, לבד, בשקט, דרך התעלה אל החוף הלבן לבן של הדיונות והמוואסי. יום אחד באה משלחת מהכנסת ואני עמדתי והסברתי להם שדייג זה כמו צייד, אני באתי לברדוויל כי ספרו לי ספורי דייג מופלאים. החברה של ברדוויל מחאו לי כפיים בסוף הנאום ושבועיים אחרי זה עזבנו את המקום."
לחוף שרתון. החוף הנפרד. היציאה משפך הירקון אינה מן הקלות וגם היציאה מנמל תל אביב מעולם לא היתה נעימה ביום גלי. שוברי הגלים, הדורבנות שהוקמו לאורך חוף תל אביב ספקו מעגן נוח יותר. אמנון זמיר המציל הוא אחד מאותה חבורה של החוף הנפרד של שרתון. יחד איתו היה נתן זהבי שצייר וצבע את כל החוף. אורי שרון וגולי ודנדן בולוטין. אורי שרון ודנדן נפגשו כשאורי היה בן 20 ודנדן בן 6. "כבר אז ידעתי מאיזה חומר הוא עשוי, לא טעיתי." אומר אורי שרון, דנדן יגדל לטפס על הרים ולהפליג בקיאקים ולחקור את ג'ונגל האמזונאס האקוודוריאני ויטוס לטורקיה כדי לעזור לאורי שרון ולגולי להביא את ה"יסעור", ספינת הדיג שבנו, לנמל יפו. היסעור אינה דומה לספינות הדייג שיש בארץ. היא דומה יותר לספינת תענוגות ומסוגלת לדייג חכות ולהיות טרול ולכל סוגי הדייג, ספינת דייג רב תכליתית. יש להיות דייג החושב מספר מהלכים קדימה וכואב את הים ואת הדיג ההולך ונעלם כדי לתכנן ולבנות ספינת דייג רב תכליתית כ"יסעור". המעגן ביפו אינו מיטבי מכיוון שהוא נסתם בחולות. בחוף שרתון היתה החבורה מתכנסת ויוצאת לדוג ויושבת שעות ארוכות וחוגגת. אמנון מביט מסוכת המציל המשומשת אל החוף הזרוע נשים שפקח ושוטר משגיחים ששום גבר חוץ מהמצילים והחברים שלהם לא יוכלו לצפות במשתזפות חסרות החלק העליון. "נחמדה," אומר אמנון וסורק במשקפת את החוף. "החוף הנפרד זה השורשים שלי. אתה יודע איזה ויברציות אתה עושה לי? התקופה הכי יפה היתה עם נתן זהבי. נתן צייר פה את כל החוף. הוא עבד בהתחלה בחוף של הגברים, הוא היה מוריד את המגבת בדיוק לפני הנשים כשהיה מתקלח. היה פה כלב ששמר פה. אורי שרון הביא אותו מקיסריה. שדי קראו לו. הוא שמר על הצריף המצויר עד שהים שטף את הצריף. בשנות השישים הייתי בירקון, הקונוסים של הרשתות היו שלי, גרתי בצריפים ובלילות היינו גונבים אבטיחים ומלונים מהמקשות שהיו פה." אמנון כמו אברמל'ה והמצילים מחוף הילטון, למד להיות מציל מאהרונצ'יק, המציל של תל אביב. אבל רשת הדיג עדיין מונחת בחצר תחנת ההצלה, אורבת לבורים לארסים ולמרמירים שמתקרבים לשובר שלידו עוברים הזרמים בשעות בהן סגורה תחנת ההצלה.

החסקה של אורי וגולי נמצאת היום במרינה שבנה גיורא קידר ועדיין, בימים בהם אי אפשר לצאת מהמעגן של יפו, יוצאים אורי וגולי עם החסקה ללכוד את הבורים המרצדים קרוב לפני הגלים. "אני אוהב את הדייג החופי. אתה שם מיכל דלק ויוצא לים. אתה והעיניים שלך והסלעים שאתה מכיר." אומר אורי על ספון ה"יסעור" שנבנתה בטורקיה שמתנדנדת מתחת למגדלור של יפו, משיקה מגן צמיג בספון טרול סמוך שנבנה בפולניה.
כדי שלא ילך לצבא, עברו ההורים של מוסא שיבלי ליפו, לרחוב הדגה. "בחורף היו הגלים עולים במדרגות ונכנסים עד לבתים." העיריה מילאה את קצה הרחוב בשפוכת וזבל, מטביעה בתים בתוך הערמות הגבוהות, הופכת את מה שהיה ימה של יפו למדרון אשפה. "זה היה מקום מצויין לדוג והרסו אותו." על המזח נצבעות סירות הדייגים המשתפצות, חסקות לדייג חופים ויאכטה שעלתה על השוניות בכניסה לנמל בלילה לא סוער במיוחד.
מהקומה השניה של מחסן המידות שמשקיף על הנמל אפשר היה לראות ערב נעים שנפרש על הנמל המאפיל. על הקיר נתלו תצלומים של הנמל ושל יאכטות. עודד היה לבוש במכנסי התעמלות קצרים ובזקן שחור, השיער השחור היה קצר ועיניים מלוכסנות במידה מעטה מאוד אבל מורגשת נחו בפרצוף עגול שמורכב על גוף חסון. הצגתי את עצמי. "אני לא מאמין לך." התחלתי שוב להסביר בסבלנות למה אני רוצה לדבר איתו.
"עכשיו אני עוד פחות מאמין לך. אבל לא איכפת לי לספר לך מה שאתה רוצה כי אתה לא משנה לי כלום. אם אתה רוצה, תבוא בערב ל"טוסקאן". שם אני גר."
עודד מנהל בפועל את הנמל ודואג לניקוי הכניסה לנמל מהסחף ולסימונה במצופים אדומים בולטים.
"סחף?" שאלתי כשישבנו ב"טוסקאן" בערב והרוח דילגה מעל שובר הגלים ונכנסה בחלונות הספינה. "אין פתחים בגובה הגלים כדי שיזרמו מים ויקחו את הסחף צפונה עם הסערות?"
"סתמנו אותם." אמר עודד, "כדי שיהיה מעגן שקט. זה לא עזר. אני יודע שבקיסריה היו. אבל זה יכול לעבוד רק כשיש את הדוברות הגדולות שנכנסות ויוצאות עם המטענים וגורמות לזרימה ולהוצאה של הסחף. אחרת הסחף מצטבר. אתה לא זוכר שהיה אפשר ללכת בפתח הנמל כמעט עד סלע אנדרומידה והדייגים היו הופכים את הסירות שלהם על החול שהיה פה?"
החתול לא היה עויין בגלוי והמשיך לגרגר גירגורים מרוצים. אמרתי תודה ונתרתי את מרחק המים אל רציף העץ המתנדנד שבראשו שער ברזל צהוב ומדרגות שמגיעות אל המסעדות. שלושה חודשים אחר כך שרפו את ה"טוסקאן". עודד הספיק לקפוץ החוצה. לא קל לנהל נמל.
"כדאי שתדבר עם אבו ג'ורג'." אמר מוסא. "הוא והמשפחה שלו גרים במגדלור של נמל יפו ויש לו הרבה סיפורים."
"איפה אני יכול פגוש אותו?"
"הנה הוא בא. אבו ג'ורג', הוא כותב ספר על הים-"
"איזה מין ספר?"
"סיפורים. אומרים בנמל שיש לך סיפורים טובים על הים."
"שיקרו לך."
"אין לך אפילו סיפור אחד?"
"בשביל מה לך?" הוא מסתכל על ה"טרול" הישן ממנו יצאו ארגזי המליטות, זאבי הים המאורכים, מחזיק ביד שקית שקופה מלאה גמברי, חסילונים קטנים שנגרפו מהים ועוד מעט יבושלו בדרכים שונות. הדייגים אוספים ארגזים של סרטנים גדולים וכחלחלים שמגיעים בסתיו, נוודים שהגרו דרך תעלת סואץ מהאוקיאנוס ההודי, שייט נודד (Portunus pelagicus) שיצלה עוד מעט בפתח החדר שמול הסירות על הגחלים עם דגים ופירות ים לתאוות הדייגים ואנשי הנמל. אבו ג'ורג' מחזיר את העיניים ומביט בי בעיניים ארמניות. הוא גר במגדלור של יפו. סבא שלו בא ליפו ב-1875 מירושלים אליה הגיע משפחתו ב-1600. "אתה מכיר את הספור על אנדרומדה?"
מול תחנת האלחוט 4XT שבקצה הצפוני של הנמל, התחנה שמקשרת את הדייגים בים עם החוף, משתננים הסלעים. "יש חמש כניסות לנמל דרך הסלעים," אומר אבו ג'ורג'. "אתה יודע מה הגן על יפו? הסלעים. כשהיו באים להתקיף את יפו, היו באים אל החוף. ביום שקט אי אפשר לראות את הסלעים, היו עולים עליהם והספינות היו נשברות." בעומק חמישה או שישה מטרים, ביום צלול ובלי זרמים, פזורים על הקרקעית בין הסלעים שמול "צופי ים יפו" שרידי ברזל של ספינה טרופה. "זו היתה אוניה של חברת "פרינס". אנגלית מלאה באספקה. היא ישבה על השירטון ודייג של הנמל רצה 150 לירות בשביל להוריד אותה. זה היה¯ב- 1933. הקפטן שלה לא רצה. בבוקר באה סערה וזרקה אותו על הסלעים. נשברה." הוא נשען על ערימת השקים והרשתות ומביט לכיוון שובר הגלים הגבוה שניבנה בין 1935 ל-1938. אז הכשירה החברה הצרפתית את אבו ג'ורג' להיות שומר המגדלור. החברה הכשירה את אבא שלו והוא היה הטכנאי. שומר על נורת הקרביד, מזין אותה בנפט כל שעתיים. "מול עג'מי יש עוד ספינה טבועה. רוסית. זה היה בליל סערה והגלים היו גבוהים. אחד הדייגים הערבים של עג'מי קשר את עצמו ויצא בסירה להציל את האנשים. כל הלילה הוא שט בין החוף לספינה הטרופה. הרוסים נתנו לו מתנה שעון זהב. פעם אהבתי לדוג, אבל עכשיו אני כבר זקן. אני הייתי מכונאי ב"סולל בונה" שלושים ושלוש שנים."
"ואתה מתקן להם את המנועים?"
"אני?" הוא מביט בבוז בסירות שהמנועים שלהן הוטלאו הרבה פעמים. "הם, כל אחד המכונאי של עצמו. את מה שצריך הם לא עושים ואת מה שלא צריך הם עושים לבד. כי כל תיקון צריך הרבה כסף. הם מתקנים רק שיחזיק מעמד. אתה מתקן ואחר כך בים הם עושים את מה שנראה להם."
מדרום לשובר הגלים מתחיל השטח שנקרא מדרון יפו. שטח נפלא של סלעים, מחבוא משובח לדגים ודייגים, חוף של חי ימי וצמחי חוף שהבתים של עג'מי ירדו אליו בנינוחות ועכשיו הוא מכוסה סלעים ופסולת וצומח מעזבות. בלוטי הים מתישבים על הסלעים ונערים שלמדו אתמול לצלול יורדים עם בלוני צלילה ורובים אל המים הרדודים כדי לרצוח את הבורים והלוקוסים שבקושי בקעו. בתוך ערימות הסלעים עומד בחור צעיר עם בגדים מלוכלכים. הריח של הים חזק יותר מהריח של הפסולת. הוא עומד ליד מדורה שבוערת בחום של היום והפנים שלו מזיעים. "סיגרט?" הוא מסמן בתנועת יד.
"סגריה?"
"אתה מדבר עברית?" הוא מתפלא. "חשבתי שאתה תייר, איזה משוגע ילך דרך פה?"
"בשביל מה אתה מדליק אש?"
"בשביל הלילה." הוא אומר, "בלילה הרבה יותר קשה להדליק אש." הוא נושם את הסגריה ברעבתנות.
"איפה אתה גר?"
"פה." הוא אומר. מסביב מסודרים סלעי גיר שהוסעו מהמחצבות של ראש העין כדי שפרנסי תל אביב יוכלו למכור בכסף מלא את גוויית מדרון יפו לעירונים. פעם, לפני פחות ממעט מאוד זמן, מתחת לאבנים האלו היו סלעים וים ודגים וריח נקי של מלח. "אתה יכול לעלות משם. אבל תזהר עם הסנדלים, מלא שם בקבוקים שבורים וברזלים מעוקמים."

אסונות ימיים

החרטום של ה"אייל" התנשא מעל הגלים כמו ראש של ליוויתן מובי דיקי ענק, או אולי כמו ראש של כריש לבן. לחרטום שמעל הגלים לא היו מלתעות והירכתיים היו טמונים כדי חמישה מטרים בתוך בוץ קרקעית אפל בעומק של 34 מ' מתחת לפני הים. ה"אייל" לא היתה חייבת לטבוע. ביום חמישי ה- 30.11.89, בשעת בוקר מוקדמת, החל רב החובל שלה לשדר קריאות מצוקה. מים חדרו לתוך חדר המכונות והתערבבו בדלק. רוב המנועים, גם אילו הימיים אינם מונעים במי מלח. המנוע דמם. הים היה גבוה. גלי סערה של ארבעה וחמישה מטרים שטפו את הירכתיים. חברת "יונקס", בעלי המיכלית המשמשת כתחנת דלק ניידת לספינות העוגנות מחוץ לנמל או לאוניות שאינן יכולות לגשת ולהקשר למזח התדלוק, לא אישרו לה להגרר. סוכני הביטוח גם הם לא רצו להכנס להוצאה מיותרת. הגוררת העובדת בקידוחי הנפט מול אשדוד דרשה 50000$. אין סכומים פעוטים בים. בינתיים המשיכו הגלים לשטוף פנימה והירכתיים ירדו נמוך יותר. המנועים הצליחו להניע עוד פעם אחת ודממו שוב. ספינה ללא מנוע לא מסוגלת בעצם לעשות כלום. מה גם של"אייל" אין תחתית מעוגלת והיא אינה אמורה להתרוצץ בים קשה. ויום חמישי היה לה קשה מידי. עמי ברד מחברת מעיין נתיבי ים התחנן לצאת אליה. הביטוח ובעלי האוניה לא אישרו. אף אחד אחר לא יצא. אבל אז, בשלוש אחרי הצהריים, כבר אי אפשר היה לעשות כלום האונייה התהפכה ושקעה, הצוות הצליח בדקות האחרונות לעלות על סיפון סירה מהירה שיצאה עם משאבות מהמרינה על מנת לחלץ אותם. יחד עם הספינה שקעו 660 טון מזוט. מספיק שמן אדמה מעובה שאם היה נשפך על החופים, היה גורם לשואה אקולוגית כמוה לא ידעו חופי ישראל. עלות מבצע הניקוי של נזק בסדר גודל כזה הוערכה ב- 300 מליון דולאר. כסף קטן. מכיסה של חברת הביטוח. לא חברה ישראלית.
בים יש ביטוחים שונים. יש ביטוח למטען ובטוח לספינה וביטוח שלישי לצרות גדולות כמו אלו, תאגיד חברות ביטוח המבטח את בעלי הספינה. כל המבטחים ישלמו כמעט כל סכום כדי שהנזק לא יקרה. שפר מזלם של האקולוגים ושומרי הטבע, משום שבמקרה הזה, כל הצדדים מעוניינים שהדלק הכבד לא ישפך לים. לא רק שומרי איכות הסביבה, האקולוגים ונציגי חברות הביטוח הגדולות ששורשיהן מגיעים לאנגליה ולפיכך הוטסו משם, אלא גם, ובעיקר, הקבלנים הישראלים שהתאגדו לצורך העיניין על מנת להביא את ה"אייל" שלמה לנמל מבטחים.
שם העיסקה הוא: "NO CURE- NO PAY". אם לא יצליחו הקבלנים הישראלים להוציא את ישבנה של הספינה מהבוץ, להפוך אותה כשתחתיתה מביטה אל השמים כדי שהאוויר שידחס יכלא את השמן הכבד, ולהביא אותה לנמל מבטחים, לא יקבלו אגורה שחוקה. הימור על כל הקופה. אבל, אם יצליחו לעשות את כל מה שצריך לעשות, שוב ידברו פה הסכומים הגדולים. כמה גדולים? גדולים מאוד.
החוק הימי מתיר למי שמציל ספינה העומדת להטרף לקבל חצי משווי מטענה. אם הגוררת של עמי ברד ואבי ברסלר היתה מצילה את ה"אייל" - היה החילוץ עולה למבטחים כשלושים אלף דולאר שהן חצי משווי המזוט. שעות ארוכות התעכב חילוצה של ה"אייל" עד שטבעה למרות שרב החובל שלה תיאר בדייקנות את הקורה.
סירות רצו בין המרינה והספינה היוונית. צוללנים עלו וירדו. מכשירי הקשר טרטרו והעיניים נצמדו לחרטום השחור כתום של האייל שהזדקר מעל הגלים בתנוחה בלתי אפשרית. אוזני מתכת רותכו לסיפון היווניה וקציני משטרה קפצו לבקר.
אם מצליחים המחלצים, מובאים הדברים לפני בורר מוסמך. בחוזה שנחתם עם ראש קבוצת הקבלנים הישראלים, לא נקבע שכר. אחרי שהכל נגמר, מביאים את הדברים בפני שופט והוא מחלק ספינה אחת שהיתה שווה לפני שהשקיעו אותה בבוץ מליון וחצי דולאר. עוד שישים אלף דולאר במזוט ועוד, איזשהו חלק יחסי בנזק שנמנע ומחשב את רמת הסיכון וההקרבה של הצוות המחלץ. אין מלאכות קלות בים. אין ים ללא סיכון. שווה לחברות הבטוח האנגליות הימיות לשלם אי אלו מאות אלפים ולחסוך כמה מאות מליונים. המדיניות של שרותי ההצלה של "לוידס" היא להפגין נדיבות על מנת לעודד ציוותי הצלה ברחבי העולם למנוע אסונות יקרים יותר.
באלסקה, כששפכה המיכלית האמריקנית "אקסון צ'לנג'ר" 80000 טון מזוט למיים, עלה נקוי החוף עד היום 1.7 מליארד דולאר- והמלאכה עדיין לא הסתיימה.

8. חופי הכרך תל אביב יפו
טביעת האייל מול חופי תל אביב 1989


ויש גם כסף קטן. הכסף הקטן הוא הקפטן היווני עם הגוררת הכתומה "פליינג אנטרפרייז". היווני הוא מאותם אלו החיים מאסונות ימיים. כמו רוב הקבלנים הישראלים. הוא מקבל 5000$ דולאר ליום. חתום בחוזה. צ'ק בסוף כל יום עבודה. שלושה וחצי דולר דקה. הוא לא בא להציל, הוא לא בעל הרעיונות, הוא פשוט מתאים לעבודה והוא יגרור את הספינה כשתחולץ במזל טוב אל נמל חיפה. הוא לא עובד בלילה. לו משלמים לפי זמן, לא לפי תוצאות. לכן גם לא החל מבצע החילוץ לפני יום שלישי בשלוש אחרי הצהריים, הזמן שלקח לו לחייך אל שוטרת המכס בנמל חיפה ולהתמקח על המחיר. הצוללנים יורדים לתוך המים השחורים והקרים. העומק הגדול מקציב דקות עבודה לא ארוכות. המים כבדים ממזוט ומשמן והיום נעלם במהירות. פנסים צהובים מאירים את המים ואת ספוני הגוררת והספינות הקטנות יותר. האור הצהוב רק מדגיש את הקור ואת נתזי הגלים. בהתחלה המליץ יועץ אחת מחברות הביטוח האנגליות, קפטן פירס, דמות צ'רצ'יליאנית שמנה וסמכותית שכרסה עמוסה בבירות וויסקי, לעטוף את ירכתי הספינה בכבלי מתכת ואז למשוך אותה מישבנה על ידי הגוררת. יממה שלמה מסביב לשעון ירדו זוגות צוללנים לתוך המים הקרים והשחורים, נעים עם פנסים ארוכים בתוך מבוכי חדרי הצוות שתוכם ציוד זרוק. כל צלילה יכולה להיות אחרונה. גם אם צלילה היא העבודה שלך. הם עלו עם פנים שחורים ממזוט מתוך המים. ואז שינה האנגלי את דעתו והחליט כי יש למלא את מיכלי הדלק הריקים באוויר. הישראלים כעסו. או שהם קבלני העבודה או שהם מבצעים את הוראותיו של האנגלי. מיכלי החרטום הבולטים מעל המים מולאו באוויר וה"אייל" עלתה בכמה עשרות סנטימטרים. "אם היא לא עולה," אמר קפטן פירס, סימן שצינור האוויר לא במקום. לפי החישוב שלי היא צריכה לעלות. תקרא לצוללנים ותברר איפה זמו את צינור האוויר. אני רוצה שצינור האוויר יהיה בתוך חדר המכונות. בין המנוע לגנרטור." אל חדר המכונות, הנמצא בעומק של 34 מ' יש לצלול דרך המים השמנוניים הקרים והאפלים, לחדור דרך פתח לא גדול ולהסתובב בבטן האונייה האפל. יוסי זהבי, צוללן וותיק שמומחיותו פיצוץ בארות נפט תת מימיות לבש את החליפה וקפץ לתוך המים הקרים. הוא יצא אחרי דקות ארוכות, שחור ממזוט ושמן מכונות. "פה המנוע," אמר, "ופה הגנרטור. קשרתי את צינור האוויר לרגל של הגנרטור." עכשיו כבר לא היה ספק. האוויר זרם למקום הנכון. בכל רגע, היתה הציפייה על סיפון היוונית הכתומה. באחד התאים התווכחו מומחי רשות הנמלים ומשרד התחבורה. עכשיו יש להם זמן להתווכח. שום גוררת של הרשות לא יצאה לעזור ל"אייל" למרות שאגות המצוקה. שהרי הגוררות הקיימות הן לשרות בנמלים, לבל יחסמו דרכי הגישה לנמלי ישראל. וספינות נטרפות? שיטרפו. למי אכפת מה הנזק שהן עלולות לגרום, או חיי אדם? והצבא, למה לא התערב חיל הים? חיל הים לא רצה. זאת הסיבה גם שמדינת ישראל המיוצגת על ידי משרד התחבורה והמשרד לאיכות הסביבה לא עושה דבר בחילוץ פרט לחכות לנורא מכל וללחוש באוזני מי שצריך ללחוש שאם יקרה אסון- אז אף אחד לא מאורגן לזה, ואין כמובן לדעתם, להצביע על אחראי. בודאי שלא. אלפי כלי שיט טבעו לאורך החופים ואלפים עוד יטבעו. מזוט אי אפשר להפציץ בנפלאם. הוא לא נדלק. הוא רובץ בכתם כבד כמה עשרות סנטימטירים מתחת למים, הורג פלנקטון, מרעיל דגים ומכתים את הסלעים בבכייה לדורות. שום ניקוי אינו טוב כמקור. שום תרופה אינה טובה יותר ממניעה.
סירות מהירות יוצאות ובאות מהמרינה התל אביבית, מביאות אוכל ורתכות וצינורות ומשאבות. הים אינו מחכה לאף אחד. היומיים הנוחים עברו. גלי סערה מצטברים שורות שורות. רק שלא תשבר.
עננים כבדים ירדו גשם על המרינה. בים נתזו רסיסי קצף והקפטן היווני שאב מים למיכלי הכבידה של הגוררת הגדולה כדי ליצב אותה על הגלים. אין עבודה בים הדומה לשנייה ואין לדעת מתי יתם הדבר. והים, הוא תמיד רב מזימות ויש לו דרכים להעמיד ספינה על ישבנה.
באחת עשרה וחצי בלילה החלה ה"אייל" לעלות. היא הסתובבה על צירה וחרטומה פנה דרומה. "היא עולה כמו שהיא ירדה." אמרה עופרה שחילצה את הצוות על סיפון הסירה המהירה. ואז, לאט לאט אבל בברור היא עלתה, כמו ליוויתן שעולה מהעומק, כמו צוללת כבירה היא עלתה על פני המים, מלווה בשאגות הצוות שעל סיפון היווניה. היוונייה, מרותקת לספינה הצפה וללא עוגן הפנתה את חרטומה אל הגלים, מתנגשת בסירות שלידה, שוברת את אצבעות האנשים שהזדרזו לנתק את הסירות ולהפליג אל הים. שעה גרר היווני את ה"אייל" ואז, משלא שם לב, קרע את צינור האוויר והאייל שקעה שוב. שוב עבר זמן עד שתוצף¯האייל ותמשיך במסעה האיטי צפונה, לכיוון חיפה, למקום בו לא תאיים יותר על שלמות החוף ונקיונו. שלוש פעמים טבעה האייל והוצפה, מובלת בעל כורחה אל נמל הקישון, ושם נהפכה על פניה, מבנה הגשר העליון שלה הרוס ומחוק מההתחככות ההפוכה בחול ובוץ הקרקעית. אסון קטן בקנה מידה עולמי. אבל מספיק להשמיד את חוף הים התיכון של מדינת ישראל ולבנון אם היתה הספינה מתבקעת או שהמחלצים היו נחשלים.

עיר הימים- עיר הימים בתל אביב היא רעיון לא ממומש שנים רבות. רעיון השבתה של תחנת הכוח ברידינג ד' עולה גם הוא וכן הרחקתו של שדה דוב לתוך הים. החשש הוא כמובן שהשדה לא יורחק מספיק. קיימות שתי אפשרויות, האחת שהשדה יורחק מרחק קצר, והים ייובש עד אליו. וכתוצאה מכך, ירוויחו יזמים פרטיים את השטח שפונה על ידי השדה, אבל קו חוף של שלושה קילומטרים שהוא פנוי היום לטובת הציבור, יעלם מתחת למסלולים. פתרון שני, הנתמך על ידי וולרי ברכיה, הוא הרחקתו של השדה לתוך הים וקישורו על ידי לשון יבשה, דבר שלא יפגע בחוף, אלא יוסיף לשון יבשה חודרת פנימה. בעייתה הקלה של תוכנית זו הוא עלותה היקרה. כסף. טעויות שנעשות על מנת לחסוך כסף, גם כסף רב לא יתקן אותן.

8. חופי הכרך תל אביב יפו
תל אביב יפו צפון


איך להגיע ומה לעשות:
חופי גוש דן נמשכים מחוף סדני עלי והרצליה (ראה פרק קודם) עד לחוף פלמחים (ראה פרק 9)
חופי תל אביב מתחילים מחוף הצוק ונמשכים עד לשטח הצבאי הסגור שמדרום לחוף ראשון לציון. אורכה של רצועה זו הוא 20 קמ. חלק גדול מחופים אלו הם חופים מפותחים נגישים לכל. חלק מהם תפוס על ידי ברכת ההשקטה של רידינג ד', נמל תל אביב, המרינה, נמל יפו ומדרון יפו- מה שהיה חוף עג'מי וכוסה בזבל.
חוף הצוק (הקאנטרי קלאב)- אל חוף הצוק אפשר להגיע מצומת גלילות או מצומת תל ברוך. לחוף שתי כניסות, אחת ליד מלון מנדרין והשנייה מדרום, ליד מלון הדירות של הקנטרי קלאב. בחוף מקלחות שרותים ומזנון. הכניסה לחוף בתשלום פרט לתושבי תל אביב והרצליה עם תעודת תושב. מגרשי חניה גדולים ליד החוף.
החוף המוזנח - בין חוף הצוק לחוף תל ברוך משתרעים שני קילומטר חוף לא מפותח מתחת למצוק הכורכר. סלעי חוף על גבול המים. מקום אהוד על דייגי חכות.
חוף תל ברוך - בחוף תל ברוך נפרץ מצוק החוף. חוף תל ברוך, נמל תל אביב ושולי חוף שרתון שייכים לאזור שנפרץ על ידי שפך הירקון ולכן חסר לאורכם מצוק חוף. החוף מוסדר עם כל השרותים, והוא אחד הנאים בכל חופי גוש דן. בקרבת החוף שתי מסעדות דגים. החנייה במגרש החניה של החוף בתשלום. החוף מוגן על ידי דרבן (שובר גלים) הנכנס אל המים. יש להיזהר! דווקא ליד קצה שובר הגלים נוצרים בימים גליים זרמים ומערבולות. קל לצאת, קשה לחזור. אין להתפתות למראה שוברי הגלים. נזקם רב על התועלת שהם מביאים. על המזח מקום נוח לדוג בורי. מדרום לחוף נמשך עוד קילומטר לא מוסדר אבל נקי יחסית עד לברכת ההשקטה של תחנת רידינג ד'. קיימת תוכנית ליבש את הים מול שדה התעופה ולהעביר את השדה לתוך הים. מדעני המשרד לאיכות הסביבה מחזיקים בדיעה שיש לקבל את האפשרות היקרה יותר, ולהרחיק את השדה כקילומטר לתוך הים, מכיוון שאם ייובש הקטע הקרוב לחוף, ישללו שלושה קילומטרים של חופים ללא פיצוי, בעוד שאם יועבר השדה אל הים, יתווספו החופים שייווצרו לאורך הכביש שיוליך אל השדה. כסף.
שני הקילומטרים הבאים דרומה מנועים מהקהל משום תחנת הכוח רידינג ד' ובריכת ההשקטה שלה, שפך הירקון ונמל תל אביב. יש כאלו המתרחצים במים החמים היוצאים מקרור הטורבינות בשפך הירקון על החול השחור מזיהום ובין ערמות הזבל. על גשר ווקופ - הגשר המחודש החוצה את שפך הירקון עומדים דייגי חכות ודייגים עם שבקה – רשת הטלה ללכוד בורים הבאים לתוך השפך.
טיול: שפך הירקון ונמל תל אביב: החניית הרכב במגרש החניה הכורכרי בשפך הירקון, הכניסה בכביש הגישה לתחנת הכוח, מצד הירקון (תל כודדי) מצפון לשפך ולידו עמוד שהציבו כוחות אלנבי שחצו את השפך ב-24.11.1917. ליד המצד שרידי המגדלור של תל אביב שנבנה ב-1936 והפסיק לפעול עם נמל תל אביב (ראה סיפורו של מוסא שיבלי בפרק זה). חציית גשר "ווקופ" ושיטוט בנמל תל אביב עד לחוף "שרתון".
נמל תל אביב - בנמל חוף רחצה מאולתר ליד מועדון הצלילה "דוגית". בנמל מועדון צלילה נוסף: "סנפיר" מול פתח הנמל (רחוב כ"ג יורדי סירה) במועדון אותו מנהל נחום סלע 3 מדריכים 23 מערכות ציוד ושתי חסקות ל-7 אנשים כל אחת. טל. 03-450366. מעל המועדון, בקומה השנייה נמצאים משרדי ההתאחדות הישראלית לצלילה. (טל. 03-457432). מעגן נמל תל אביב הוא במצב תחזוקה גרוע ומאפשר כניסת חסקות מנוע וסירות גומי ממונעות. פתח הנמל הצר פונה ישירות אל הגלים ואינו מומלץ למי שלא מכיר אותו. אפשר לדוג מהמזח. בשטח נמל תל אביב וגני התערוכה מתוכננת לקום "עיר הימים".
נמל תל אביב שופץ התחדש והפך לאחת הנקודות החמות והשוות של תל אביב, המעשה הבולט ביותר בו הוא מזח עץ ניפלא שיוצר מרחב גלים ויש בו סלעים מוזרים (בסגנון הנרי מור) ופנסים שמשתלבים יפה. אולי הנקודה בה קיבל המפגש חוף-ים את הטיפול הטוב ביותר לאורך החוף הימתיכוני העירוני בארץ.
חוף שרתון - צמוד לנמל תל אביב מדרום. החוף הצפוני מבין החופים של תל אביב העיר. חוף יפים ויפות. אהוד על תלמידי תיכון מצפון העיר. מעליו קבוצת צריפים שבהם צולמו סרטיו של אורי זוהר. כאן צולם "מציצים".
החוף הנפרד - צמוד לחוף שרתון מדרום, מחת לגן העצמאות נמצא החוף הנפרד. גברים א'ג'ה' נשים בימים הזוגיים. בשבת הכל מותר.
חוף הילטון - מהחוף הנפרד ועד למרינה. מתחת לגן העצמאות. מול לרחובות ארלוזורוב וז'בוטינסקי. חוף נעים ואוכלוסיה צעירה ומעורבת. תיירים מהמלונות. מתחת למזח המוביל אל הדורבן נשפך ביוב. העירייה טענת שלא מזוהם.
החלק הדרומי, שבין המזח של שובר הגלים ובין פתח המרינה משמש כחוף גולשי גלים בימים גליים. החלק הדרומי של חוף הילטון משמש כבי"ס לגלשני רוח וכמקום איפסון (הגעה מגן העצמאות ומלון הילטון ולמי שיש בידם אישורים, כניסה מדרך הרכב על הטיילת מצפון למלון אתרים.
חופי הצפון מופרדים מחופי מרכז תל אביב על ידי המרינה שמאחוריה הברכה הקרה והמלוחה  (עליה השלום ומנוחתה עדן) "גורדון" הכניסה לברכה בתשלום. חנייה בחניון מתחת לכיכר אתרים, או ברחובות עם כרטיסי חנייה. המרינה היא נמל יציאה מהארץ לכל דבר. בצמוד אליה חנויות לציוד ימי (יאכטות, גלשנים וציוד צלילה). בתוך המרינה בי"ס לשיט ומועדון צלילה: "אוקטפוס" מנהלים: אריק רינקוב, רוני פישמן. 7 מדריכים. 25 מערכות ציוד. שתי חסקות ל-7 צוללים כל אחת. טל. 03-282400 במרינה מסעדה.
מסעדות, בית קולנוע פאבים וחנויות בכיכר אתרים שמעל המרינה.
אל החופים עד לקטע זה נוח להגיע בקווי אוטובוס ("דן") 55,56, 4,
חוף גורדון - החוף הצמוד למרינה מדרום. בחלק הדרומי של המרינה מועדון להשכרה ולאיפסון גלשני מפרש. על החוף מתקני שעשועים (מתקני משחקים וטרמפולינה בתשלום).
חוף פרישמן - מול רחוב פרישמן ומלון דן הצבעוני. כאן מתחילה הטיילת התל אביבית.
חוף בוגרשוב - מול "הבוגרחוף" בקטע חוף זה צינור ביוב גדול הזורם אל הים. אין שילוט הקובע מה זורם אל הים למרות שהעירייה טוענת שלא ביוב. אשרי המאמין.
חוף ירושלים - מול סופו של רחוב אלנבי.
חוף מנשיה - מחוף אלנבי דרומה עד לדולפינריום. צמוד לדולפינריום מצפון מועדון גולשי רוח בו ניתן לאפסן לשכור וללמוד לגלוש על גלשני מפרש.
הדולפינאריום וחוף צ'ארלס קלור- קטע חוף שנעלם. פארק דשא מנגלי וקטע חוף אבוד הנמשך למעשה משוק הכרמל ועד לחוף עליה. בקטע חוף זה מונעת תל אביב מעצמה שלושה (3!) קילומטרים של חופי רחצה לטובת דולפינריום, גן צ'ארלס קלור, נמל יפו ומדרון הזבל של מדרון יפו. יש חנייה בצמוד לגן צ'ארלס קלור. אסור ללון בלילה.
החוף המערבי - קטע חוף קטן עם שרותים מקלחות ומסעדה מדרום לגן צ'אלס קלור, בצמוד ל"בית גידי" מוזאון האצל על חוף הים וגבול יפו.
החוף המוזנח - קטע חוף חולי מתחת לרציף העליה השנייה היורד מכיכר השעון לכיוון הפתח הצפוני של נמל יפו. מעל החוף המוזנח נמצאת מסעדת הדגים של מרגרט תייר.

8. חופי הכרך תל אביב יפו
מפת חוף תל אביב יפו חלק דרומי




נמל יפו - נמל יפו תופס כמעט שני קילומטר של חוף והוא נמשך מתחת ליפו העתיקה. אפשר להכנס אליו דרך השער הצפוני מרציף העליה השנייה, אומהשער המרכזי המגיע מהחויה הישראלית (כניסה מרחוב יפת). הכניסה והחנייה בנמל בתשלום סמלי. בנמל נמצאת תחנת החוף של הדייגים (4XT), צופי ים יפו, בית מלאכה לתיקון סירות, בית מימכר לעבודות בעץ זית, מחסן הדגים של דייגי יפו, ומסעדות דגים בנמל מרינה לא גדולה ומעגן לדייגים. משרדי המרינה נמצאים מול המזח המרכזי. אפשר לקנות דגים ישירות מהדייגים. עדיף מוקדם בבוקר.
אפשר לדוג משובר הגלים הדרומי של הנמל , לשחות בימים שקטים הים עמוק מייד ובד"כ נקי יותר מחופי תל אביב . אפשר גם לרדת לצלילת דייג.
מדרון יפו, החוף ההרוס - היה אחד המראות העצובים בפתוח החוף הישראלי, קטע חוף נהדר של מפרצונים וסלעים של למעלה מקילומטר כוסה בערמת אשפה שגובהה 20 מ', חוסם את שכונת עג'מי היפה מהים. עצוב ומסוכן להסתובב בתוך ערמות האשפה והפסולת.


ב-2005, לאחר מאבק רב שנים של עמותת"יפו יפת ימים"שהחל בבג"ץ שהוגש בשיתוף האגודה למען ערביי יפו ב-1987, יצא המדרון לשיפוצים שפינו ממנו חלק מפסולת הבניין והפכו אותו לפארק. חצי מוצלח. יותר טוב מכלום.


נמל יפו מאה 19 bn


חוף גבעת עליה (ג'בלייה) - החוף היחיד שנותר ליפו בקצה רחוב עלייה. כמעט גבול בת ים. מעגן לכמה חסקות וחוף מוסדר. שריד של מה שהיה פעם כל החוף של יפו.

מול חוף גבעת עליה, מול השונית שבין החוף המרכזי והלגונה שמדרום לגן המדרון יש שלד ספינה. את סיפורו של השלד מביא פלביו ורגה ואפשר לקרוא אותו בקישור המצורף
חופי בת ים - אחרי קטע קצר של חוף מבוטן נפתחים חופי בת ים. זוהי למעשה רצועה חולית נפלאה של חופים רחבים ויפים הנמשכת כחמישה קילומטרים. החופים בתחום בת ים הם מתחת למצוק כורכר גבוה. לאורך כל המצוק, נמשכת טיילת שבה משובצים מגרשי חניה.
חוף סי פלאס- הצפוני בחופי בת ים. בחוף מועדון גולשי רוח, מועדון שייט ובית ספר לגלישה אוירית.
חוף ירושלים - חוף מוסדר מתחת למצוק הגבוה מול רחוב ירושלים.
חוף הסלע - במרכזו סלע שהוא חלק מרכס כורכר ששקע. מסביב לו השלימה העירייה שובר גלים היוצר חוף נוח גם בים גלי. נוח במיוחד לילדים.
החוף לדוגמא- חוף ככל החופים אלא שהכניסה לזה בתשלום.
חוף הריביירה- חוף פתוח, כל השרותים.
חוף מרינה - חוף נפרד לנשים ולגברים לפי ימות השבוע.
אל חופי בת ים אפשר להגיע באוטובוס ("דן") 25, 10,43,40
החוף הפרוץ - בין חוף מרינה לחוף ראשון לציון יש מקטע חוף חולי ללא שרותים של כמה מאות מטרים. האזור נגיש מהכביש המחבר את דרום בת ים עם אזור חוף ראשון לציון.
חוף ראשון לציון - לחוף ראשון אפשר להגיע ממחלף ראשון. יש לנסוע לכיוון הים דרך שכונת הווילות וה"פואבלו אספניול". אפשר להגיע לחוף גם מכיוון בת ים, מצפון. החניה בחוף בתשלום. חוף חולי נקי ויפה עם כל השרותים. חסום בדרום על ידי שטח צבאי סגור שראשיתו בגבעת יונה וסופו בנחל שורק ליד קיבוץ פלמחים.