מסור בערבה

מדריכים - ישראל

ואולי לא מפליא לגלות כי מי ששמר על בית הספר בתקופה הגרועה ביותר של החברה להגנת הטבע, כשעדת טכנוקראטים ופקידי שילטון ניסו לחסל בשנות השמונים של המאה העשרים את החברה ואת המערך המפואר של בתי הספר שדה שלה, (והצליחו לרוב, כמו שחוסלו הרבה דברים מצויינים בשם עיקרון ההפרטה הקדוש והניפלא), הוא פרופסור אמוץ זהבי, שהוא לא רק אחד ממייסדיה של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, אלא גם אחד מגדולי הזואולוגים שיש בכלל.
מסור בערבה
נחל מיצלעות


כל פעם שאני ניכנס אל החצר של בית ספר שדה חציבה אני מרגיש כאילו נשאבתי במנהרת זמן ונחתתי בהאחזות נח"ל של סוף שנות השישים או שנות השבעים המאושרות של המאה העשרים. הזמן איטי מאוד בחציבה. שקוף וצלול, עם ריח של משהו תמים וישן.
מיבני הכוורות המגוכחים של מגורי הצוות, שרק דבורים יכולות לגור בהן, למרות שאדריכל בשם גודוביץ' (אותו אחד) קיבל עליהם פרס כשבנה אותם. הוא לא הראשון ולא האחרון שלא הבין מה ואיך לבנות וכמה הארץ הזו יפה ולא צריכה תוספות מופלצות. אבל למרות המגורים הלא מוצלחים האלו שחמים בקיץ, קרים בחורף ואי אפשר לנקות או לאוורר אותם, אני אוהב את בית הספר הזה כי יש בו פשטות ומשום שמעולם לא הפסיק להיות בית ספר שדה, אף פעם לא הופרט ויש בו מדריכים אמיתיים של החברה להגנת הטבע שרק טבע, סביבה, בני אדם, צמחים וחיות מעניינים אותם. שמורת טבע של החברה להגנת הטבע.
ואולי לא מפליא לגלות כי מי ששמר על בית הספר בתקופה הגרועה ביותר של החברה להגנת הטבע, כשעדת טכנוקראטים ופקידי שילטון ניסו לחסל בשנות השמונים של המאה העשרים את החברה ואת המערך המפואר של בתי הספר שדה שלה, (והצליחו לרוב, כמו שחוסלו הרבה דברים מצויינים בשם עיקרון ההפרטה הקדוש והניפלא), הוא פרופסור אמוץ זהבי, שהוא לא רק אחד ממייסדיה של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, אלא גם אחד מגדולי הזואולוגים שיש בכלל.
אמוץ הוא האיש שעומד מאחורי "תיאוריית ההכבדה" שהיא אחת התיאוריות החשובות של התנהגות בעלי חיים (כולל בני אדם למרות שלא בטוח שהמחמאה הזו מגיעה להם) וכולל ההתנהגות האנושית של החיות – מה שאפשר גם להפוך להתנהגות החייתית של הבנאדם.
עד לפני 30 שנים כולם צחקו מאמוץ. עד שבאו הזואולוגים האנגלים מקיממברידג' שאותם קשה להרשים, ואמרו שאמוץ כניראה צודק.
את עיקרון ההכבדה אפשר לסכם במילים ספורות כשמביטים בטווס עם זנבו הענק והלא יעיל שמכביד עליו אם טורף יתנפל עליו. למה התנדב הטבע להכביד על הטווס המסכן? למה האייל נושא קרני ענק שרק מכבידות עליו? אה- אומר אמוץ, כדי להראות לנקבות שהוא יכול להילחם בכולם ולהיות הכי טוב למרות המשקל. קטן עליו כמו שנהוג לומר. זה מסביר את ההתנהגויות הראוותניות והלא סבירות של זכרים מכל בכל ממלכת החי.

מסור בערבה
ציורי סלע מעל הגב , מפל המסור

ומה עם הדבר השני – ההתנהגות החייתית של האדם או האהתנהגות האנושית של החיות?
עד לפני שלושים שנה נהגו הטהרנים להגיד שמה פתאום - ואסור להשוות חיות לבני אדם, שזה לא אותו דבר.
אבל כאן, רגע לפני אמוץ כדאי אולי לצטט את הסינים שכבר לפני 2500 שנים הבינו שלא כולם יודעים הכל אותו דבר ויש כאלו שמבינים דברים שאחרים לא מבינים:
"ג'ואנג דזה והווי דזה טיילו על הגשר על הנהר האו.
אמר ג'ואנג דזה: "הלבנוניות שוחות אנה ואנה כרצונן, זוהי שמחת הדגים."
אמר הווי דזה: "אתה אינך דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?"
אמר ג'ואנג דזה: "אתה לא אני, מנין אתה יודע שאינני יודע שהדגים שמחים?"
אמר הווי דזה: "אני לא אתה, ומוסכם שאיני יודע אם אתה יודע; והרי מוסכם שאתה לא דג, ולפיכך אין עוד ספק שאינך יודע אם הדגים שמחים."
אמר ג'ואנג דזה: "הבה נחזור אל ההתחלה. כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' כבר ידעת שאני יודע. ידעתי את זה מעל לנהר." (ג'ואנג דזה, פרק 17 , תירגום דן דאור).
ובכן, אמוץ ידע את זה מעל לנהר והדגם עליו הוא עובד מזה עשרות שנים הם הזנבנים שגרים ליד בית הספר, בשמורת שיזף, בנחל גידרון ובעוד כמה מקומות. הזנבנים הן ציפורים חברותיות שגרות במשפחות ושם למשל, כשזכר תצפיתן על שיח מזהה דורס, הוא מתחיל לצרוח בכל הכוח – מצביע על עצמו וצועק אני פה! די אידיוטי לסמן לטורף את הטרף אלא אם כן, כמו שאומר אמוץ, הוא עושה את זה על מנת בעצם להגיד לטורף: ראיתי אותך. חבל על המאמץ. תקשורת בין טורף לנטרף. ויש עוד המון דוגמאות. ותמיד נחמד לבוא לבית הספר, לנסוע לשמורה הקרובה, מעל אפיקי החוואר הלבן הנפלא או ביובלים המדבריים שמעל נחל הערבה עם המצוקים הלבנים האדירים שלו ולראות אחד לאחד איך הציפורים מתנהגות כמו שהן אמורות להתנהג. או כמו שאומר אמוץ אחרי הרבה שנים, כשכבר שכח ממה התחיל – הבניאדם מתנהגים כמו זנבנים. ממש אותו דבר.
והוא צודק. רק שהזנבנים עושים כניראה פחות נזק.
אבל מסביב לבית הספר פזורים עוד המון דברים טובים, ולכן כשגומר בת דבליים, רכזת ההדרכה של בית הספר ביקשה ממני לבוא להרצות על אופיום וטרור בסיני תמורת סוף שבוע ארוך, הקפצות לאנשאני רוצה וזנבנים מעל לראש – קפצתי על שרידי המכונית שלי והתגלגלתי בלי מנוע ומהלכים בירידות אל הערבה.
בבוקר המוקדם שמט הטנדר הבלוי של הבית ספר אותי ואת דורית שבאה להשגיח עלי שלא אלך לאיבוד (ותמיד אנחנו נאבדים ביחד פה), בכניסה לקניון של נחל מסור. כל אוטו יכול לנסוע על דרך העפר המסומנת שעוברת דרך מסלול האימונים של חיל האוויר שסקייהוקים מתים פזורים על מסלולי הדמה שלו כמו דינוזאורים מתפוררים. מסוג המראות המשובבים של המדבר כאן. לא כדאי לעבור פה בימי חול אם לא רוצים טיל מונחה במוח– אבל בחגים ובשבתות - למה לא.

מסור בערבה
ראמים בנחל מסור

גומר אמרה שיש ציורי סלע ליד הגב שיש בו מים השנה. היו מים בקניון הצר והמשחקי ומעל היציאה ממנו עקפנו את מלכודת הנמרים שמתחת לכיפה שניראית כמו מסור (ולכן קוראים ככה לנחל) והלכנו עד המפל. הבטתי במפה. המלכודות סומנו מעל המפל. טיפסנו בשביל לא שביל מעל המפל והלכנו לבדנו במדבר הריק והמצוקי עד המפל השני. ראמים לבנים ויישרי קרניים צנפו כשראו אותנו והתרחקו בדהרה. מלא הפתעות וחיים המדבר. סנוניות מדבר ירדו אל המים לאסוף קצת רטיבות עם פלומת החזה. היה יפה מאוד אבל לא היו שם ציורי סלע. אבל אי אפשר היה לחזור בלי ציורי סלע. חזרנו למפל הראשון. ושם, בדיוק על הקיר הדרומי שמעל הגב היו הציורים. במקום הכי הגיוני שבו ישבו רועים קדומים ונחו בצל וקישקשו על הסלעים. מזל שמצאנו. גומר הייתה צוחקת מאיתנו שעות.

מסור בערבה
גב בנחל מסור

כשחזרנו, היה הקניון מלא במשפחות וילדים ושיירות ג'יפים הצטופפו מסיב לארגזי אוכל. עמישראל לוקח בחשבון שתיכף יגיח ארבה ויחסל את האוכל וכל ארוחה צריכה להיות אחרונה. מפה היו לנו רק 12 קילומטרים ללכת בחזרה לבית ספר שדה שעל כביש הערבה.
-לא! אמרו הג'יפאים. -אנחנו מלאים. -יש לנו ארגזי אוכל מאחורה. -זה לא טוב לג'יפ שלנו לקחת שני אנשים שאין להם ג'יפ. -אנחנו רק לפה, סימנו לנו עשרות ג'יפים אחרים. אבל אז עצרה לידנו המכונית היחידה עם בניאדם אמיתיים. דיאטסו ישנה שנהג בה ג'קי מנתניה ובאחוריה היו אמא ושלוש ילדות. יש בניאדם בארץ, והם לא נוהגים בג'יפים וגרים בנתניה. ג'קי נהג במיומנות על דרך העפר עד שזיהינו את גומר בת דיבליים דוהרת על טרקטורון בתוך המדבר.

מסור בערבה
נחל מסור

"אמרתי לג'יפאים האלו מה אני חושבת עליהם" היא אמרה "כששאלתי אותם אם הם לא ראו שניים שהולכים פה והם אמרו שכן והמושבים האחוריים שלהם צעקו בבדידות."
עזבי אמרתי, מי רוצה לנסוע בכלל בג'יפ כשאפשר לנסוע עם ג'קי מנתניה ולחייך כל הדרך באוטו הנחמד שלו או בשלושה על טרקטורון כשכל רגע אני יודע שגומר ודורית ייסעו לבית הספר ואני אנחת אחרי כבוד על הישבן?

מסור בערבה
מכתש קטן

דורית נסעה הביתה ללמד מצויינות וכשהיא הלכה לבית ספר בל אביב זרק הטנדר החורק אותי ואת שוקה רווק, צעיר בן 75 ממקימי החברה להגנת הטבע שסוחב אנשים אחריו בכל העולם, מעל המצוק של המכתש הקטן. הרבה יותר מוצלח. מפה יורדים נחל עקרבים ונחל מצלעות.
הטנדר ירד עם בן הגרעין של בית ספר שדה כדי לעמוד כתחנת מידע בתחתית מעלה העקרבים (מקום טוב למי שהולך לנחל עקרבים, לנחל גוב, נוסע לעינות צין, לשדה הבולבוסים הנפלא שמתחת להר צין, לקניון התחתון של נחל חווה ולקניונם הניסתרים של הטרף והדרס – כמה דברים נפלאים יש פה בקרבת מקום – מגרש משחקים פתוח שבני אדם לא נגעו בו ולכן הוא שווה יותר.

מסור בערבה
שוקה על מיצלעות המכתש

הגבים היו מלאים במים, הגיר היה לבן ונפלא והמדבר פרח כמו שהוא פורח עכשיו. כמה יפה. הצין זרם בעוז כשגלשנו את הירידה אל האפיק, עוברים על פני גבי צין שהיו מלאים בהמון המים שירדו פה השנה ואנחנו המשכנו בשביל המסומן במורד הנחל אל גבי בהק - מעוק לבן ניפלא וצר שמים סואנים דרכו אבל אי אפשר לשחות בהם כי הם מלאים בזיהום של מפעלי הפוספסטים, אותם חומרים מסרטנים שזורמים בנחל. הלאה, רק עוד שמונה קילומטרים, היום הלך והתקצר. שוקה חלף על פני בהילוך נמרץ. יש לי פחות משלושים שנה עד שאהיה בן 75. אני אלך ככה כשאהיה גדול? אני צריך לשאול את שוקה, שסירב לנמנם כשעצרנו לכוס תה שהרתיחו בני הגרעין של בית ספר שדה חציבה, חולטים לתוכו כוכב ריחני שמוריק עכשיו במדבר. באפיק אחד, לא רחוק מהקניון התחתון של הצין היה שדה ענק של שושנת יריחו, צמח מדברי שיכול לחכות שנים של יובש עד לשיטפון מדברי שיגרום לענפיו להתמתח ולהשיר זרעים שירבו אותו. כמה מנגנונים חכמים יש פה. וחיות א-תבוניות שיודעות לזהם ולהרוס את הכל. אבל לא היה איכפת לי כי ירדנו מהמכתש הקטן דרך הסדקים הנפלאים אל הנחל הגדול שחוצה את הנגב והגענו אל הקניון התחתון והניפלא שפלוגה של פלמ"ח חרטה את שמותיה לפני שישים וכמה שנים בירידה אליו. שוקה ירד אליו בחושך המתגבר.

מסור בערבה
גבי שיש נחל צין

"לא" אמרו הג'יפאים שהגיחו על הדרך שמגיעה וחוצה מעל הקניון אל כביש הערבה – אין לנו מושבים מאחורה. " צודקים. רק מדאגה כנה לנוחותינו הם לא רצו לקחת אותנו.
הטנדר החבוט של בית הספר הגיח מתוך החושך, אוסף לתוכו שני אנשים ישנים פחות או יותר ושני נערים צעירים שיתגייסו עוד מעט והיום הראה להם שהעולם פתוח ויוכלו לבחור כשיהיו גדולים – להמשיך ללכת ברגל עד שיבה וזיקנה כי יש משהו נחמד במגע של הרגל עם הסלע והמים או לקנות ג'יפ ולהתעלם מהקשישים הדלפונים שאין להם אפילו ג'יפ לסופשבוע לנהום ולדרוס את שבילי המדבר עמוסים באוכל וגאווה.
אבל אני (ונידמה לי שגם שוקה) מעדיפים ללכת בקלות על המדבר ולהביט בלי טיפת קינאה או ביקורת בבבובות המיכניות שמקרשקשות בשבילים. כי אנחנו, כמו אמוץ וכמו הילדים והאנשים מנתניה, מעדיפים את העולם הישן ההוא, שעליו נמשיך להגן עד שננוח יום אחד (באביב כזה או בסתיו אחר) מתחת לסלע ונדע שעשינו את שלנו.

מסור בערבה
מישור הבולבוסים מתחת להר צין

 

אתר בית ספר שדה חצבה

הוספת תגובה


Security code
רענן