נמר בהרים

ספרים נוספים

נמר בהרים

 | הרפתקאות

 1988

תיאור

נמר בהרים הוא ספר על אדם וטבע. על טבע האדם.

מאז שיצא הספר לאור לראשונה (1988), הוא הפך לספר פולחן בין אלו שהטבע הגדול קרוב לליבם והארץ המסתורית והראשונית היא כר לדברים שיכולים להיות רק כשאדם נע לבדו בשבילים רחוקים.

מנחם פרי, עורכו של הספר, כתב עליו כך: "נמר בהרים, ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומנים הקצרים שבו יש לקרוא, כמדומה, כיצירה אחת, רב קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים – בדואים במדבר (הערבה: סיני) והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים חזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור.

מידע נוסף

דפים

207

ביקורות

מנחם פרי, עורך הספר על נמר בהרים:
ספר הביכורים של צור שיזף, "נמר בהרים", הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב -קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים – בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור.
ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא-חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי-נמנע ואת הקרבתו הידועה-מראש – בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר – "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא-חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל – האוויר הישראלי": בדואי של יהודים.
אכן, פריצות גדר, אי-ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב-הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה – קריאת-תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים – מעבר לכל מיתרס וזרות – מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות – אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי – אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה – אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא – מתיישבות, ולכן – כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה – הם אך שלוש וריאציות של ריחוף.
טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת – כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר – גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים".
וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר – מוקד ההזדהות של הבדואי – הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים – ממפים – גודרים יש מיתולווגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת – גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד – נמר בהרים משלו.
שוב ושוב יש "אבות" מנהלים – בסתר (מוסא – עלי, יגאל, פרדג', רפאל…) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני – מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) – אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר.

פרק 1 - אַ־טְוֶוג ראמאד

היה שקט. אביב באוויר. מרחוק אפשר לראות את תימרות האבק של המיפעלים. מעבר להם, ביום צלול, אפשר לראות את ההרים של ירדן. קצת יותר קרוב, מתחת למפל הגבוה, בהמשך הוואדי, יש דקל אחד לא גדול ולידו שדירה של עצי אשל. כמה מהם די גדולים. אפשר להשאיר את הדברים ביניהם ולנוח בצל. לא, אי־אפשר לראות את זה מפה, גבוה מדי. למרות שלא רחוק, אולי קילומטר, אולי שניים. גבעות לבנות ורכות ניגשות אל המעיין. אפשר לראות את השבילים שמתפתלים אליו, שהולכים ממנו. מצפון יורד שביל מסודר, עתיק. היהודים קוראים לו ׳מעלה שרב,. אצלנו קוראים לו ׳נָקֵבּ אֶל-חָיֵה אֶל שַרְקִיֵה׳. 1 שביל טוב מאוד. אני עולה בו לפעמים עם הגמלים: כשהקיץ קשה ואנחנו צריכים לטפס למעלה על ההרים, לרעות את הגמלים. יש שם ח׳רבה אחת שכמעט נופלת לתוך העמק העמוק של ואדי אל־הָוָוא. ובוואדי יש גב מים עמוק וקר.גם בקייץ הכי חם. ובהמשך הוואדי יש עוד מעיין, שנקרא על שם הגב. עם המים הכי טובים והכי מתוקים שאני מכיר. עין אֶל־בָּארֶד. 2 אין מים יותר טובים מאלו. לפעמים אני הולך אליו בקיץ. כשאני יודע שהיהודים לא הולכים פה. ואני נרדם לידו. בגומחה שהסלע עושה. ליד השוקת שהמים מטפטפים אליה דרך השערות הירוקות של הצמחים. ואני ישן ליד המים הירוקים־מתוקים־קרים האלו. ואחר־כך אני עושה לי מדורה קטנה ומבשל תה. ואולי מעשן סיגריה. את הגמלים אני לא יכול להביא לפה. השביל קשה ולא טוב. היהודים עשו אותו. קודם היה פה שביל אחר. מוסא־עלי סיפר לי. הוא לקח אותי כשהייתי ילד. הוא הראה לי גם את מלכודת הנמרים שיש פה למעלה לא רחוק. לפעמים אני הולך אליה ויושב. מסתכל בגלים הקפואים של המידבר. בבוקר מוקדם, או לפני שבא הלילה. אז הקווים הכי ברורים. בא מהם שקט בלי־סוף. את המלכודת הזאת בנה אחד מאבות־אבותי, כשעוד לא היה נשק, ואנשים היו גיבורים והיו להם תחבולות להגן על הצאן והגמלים מהנמר. כי נמר הוא יריב שקול. יריב טוב, אמיתי, שיש גאווה ללכוד אותו, ואין דרך אחרת לצוד אותו. ביום הוא מסתתר, מבהיק כקרן שמש חולפת, ובלילה הוא מגיע, ונעלם אל החושך. הדרך היחידה ללכוד אותו היא כאן – על השביל שיורד למעיין. בתוך המלכודת היינו שמים, אני ואבות־אבותי, גדי עיזים שפועה רכות עד שנטרפת שנתו של הלילה. הוא בוכה ביאוש, מתפרץ לצאת מבין כותלי האבן של המלכודת, ואני, ביחד עם אחד מאבות־אבותי שכבר אינם בארץ הזאת, שוכבים מול הרוח, מאחורי מחסה האבן, ומחכים. מחכים לכתם הצהוב והאפל, שיש בו פיתוי ויופי הרבה יותר מבאלף נשים. שלא יהסס שניה. שלבדו ישוט במידבר בנהמה שקטה, מולך על הכל, סובב בנחלה שהיא רק שלו.

ואז הנהמה, הזינוק, הוא פורץ פנימה ומנער את הטרף שזועק באימה של גדיים, דמו מתפזר על האבנים. הנמר נועץ בו את שיניו, ואז צונחת אבן המלכודת והוא נשאר בפנים. לכוד. נוהם בחמת־זעם. נאבק ומתפתל. עד שאגיע עם אחד מאבות־אבותי ובידי שלח חנית, או קנה רובה. ואנחנו ממותתים את הנמר שנאבק עד רגעיו האחרונים. המלכודת עתיקה מאוד. אבניה שמוטות. האבן צנחה פה מזמן. אין נמר בפנים, גם לא שרידים של גדי, או דם. הכל יבש במידבר הזה. רק המידבר נשאר. ואני. יש פה נמרים – נמר אחד. אני יודע. ראיתי אותו. יום אחד, כשירדתי מהגב הקר אל המעיין. ראיתי גם את גלליו ועיקבותיו. ומאז אינני ישן בלילות. למטה – בעין א־טָּארְפָה, 3 באוהל שלי ביובל שעל יד המעיין, אני שומע בלילות הארוכים את הנהמה הלילית. אני יודע שזה הוא. אני מקשיב לו נוהם במצוקים גבוהים, מתחנן לי שאבוא אחריו. שאתקן את המלכודת, שאשים בה צפיר עיזים צעיר. אבל לי יש צרות אחרות לענות את נפשי.

יעל מתקרב אל שפת המפל. לפתע הוא מבחין בי. הוא שורק קריאת אזהרה חדה. אני מרים את עיני ומסתכל לגובה המצוק. ארבעה יעלים צעירים. אני קם. הם שועטים ונעלמים בנתיבים הדקים. למטה ענן אבק. אני נוטש את מקום שבתי, את מראת הנוף הגדולה, ועוקב בשביל יעלים שגולש במדרון התלול אל המעיין. אני יורד בין הסלעים. השביל צר ומסוכן. מפתה להסתכל אל הנוף. אבל אני יודע שאם אפול פה – אף אחד לא יבוא לחפש אותי. הילד שלי לא יעזוב את האמהות שלו. ולאמהות שלו יש עוד ילדים קטנים ואת הגמלים. יש פה מפולות סלע ענקיות. אני אוהב את הגמלים שלי. המפולות מונחות כאן באי־סדר מן הימים שהענק דרך פה ופירק את הכל. במישור של ואדי פוקרה היהודים כורים פוספטים. הם לא רוצים שאני אהיה פה. השביל צר ומסוכן. לאט הוא יורד אל הגבעות הלבנות והרכות. הכל אני לומד מהם: את שמות הסלעים, את המינרלים. כשהייתי ילד צעיר וטיפש, סיחרר אותי הכסף והלכתי לעבוד אצלם. רציתי לנהוג בג׳יפ. חשבתי שזה כמו אשה. הדהירה בוואדי פוקרה. הייתי צעיר. אולי בגילו של הילד שלי עכשיו. אולי יותר מבוגר.

ענן האבק מתעצם, אני גולש אל שדירת האשלים בוואדי. הגמלים נוהרים. אני מביט בהם. אני אוהב אותם. לכל אחד שם סודי שאני המצאתי לו. אפילו הילד שלי לא יודע איך קוראים להם. הנה הם מזדרזים אל עצי האשל. הנשים מניחות את הצרורות המעטים בצל. הרעלות על פניהן, והחִירְגֶה4 מונחת כיאות. שימלותיהן השחורות מכוסות אבק. כף־רגלן שחומה – כך צריך להיות. הילד בעיקבי הגמלים, מאיץ בהם. אני כורע על האדמה הלוהטת. שעת צהריים. המים יפחתו לתוך הקייץ. אני חופר בדופן הוואדי. הנשים פונות אל הנביעה שבמעלה הערוץ, לא רחוק ממני. יש שם שיחי סָמָר וחזזיות. הן רוחצות את הכלים, ממלאות את הנאדות במים ושוטפות את הפנים. אני לא מסתכל. שייהנו להן. הילד מקרב את קערת הנחושת הישנה. הגמלים מצטופפים מסביב לשוקת שלנו. אני מתחיל לשאוב את מי התְמִילֵה5 הצהבהבים־אפורים. הגמלים לוקקים את הנוזל היקר פנימה. אני עובד בלי ליאות. השמש על ראשי. הגמלים שותים בתאוותנות בלי סוף. כמו גמלים. אני מחייך לעצמי ומייד מפסיק. שהילד לא יראה. צריך להשקות את הגמלים. אין זמן לשחק. הילד שלי. אולי הוא בן עשר. אין לו גָ׳לַבּיֵה. הוא לובש ג׳ינס קרוע וחולצת טריקו, כמוני. מה שהבאתי לו ממוסא־עלי, שאליו אני הולך בלילות. מוסא־עלי גם מוכר לי סיגריות. רצה לתת. לא הסכמתי. יש לי הרבה כסף, אני לא צריך טובות. הנשים שרות עכשיו. איך אני אוהב את השירה הזו בתוך המידבר. הקולות הדקים והצרודים שלהן מול השקט,

כמו הציפורים של הפרופסור המשוגע מעין־חוּסוֹבּ. אין בהן שום יופי. הכל שחור וחום. אבל מי שנולד פה יש בשירה שלו את כל המרחב ואת כל השקט שצריך. גם בלי ליווי של הרַבַּבָּה.6

״יאבא״ – אני שומע את הילד לוחש.

כל־כך הייתי שקוע במחשבות. אני מביט אל בין ענפי האשל הדלילים. עומד שם יהודי. ליד הדברים שלנו. מאיפה הוא בא? מה פתאום הוא הגיע לפה? הוא לא הגיע. אין פה אף־אחד. היהודי מניד בראשו. לא ראיתי. אני ממשיך לשאוב את המים בזעם. הגמלים מזוררים ומרימים את הראש. רסיסי מים עם רוק גמלים ניתזים עלי. הייתי יכול ליהנות מהמים אם היהודי לא היה פה. היהודי בא אל הגב, מושיט לי יד. ״שלום,״ הוא אומר.

״שלום.״ מה אני יכול להגיד. אני ממשיך לשאוב. ״מאיפה אתה?״

״מפה,״ אני אומר. הכל הם צריכים לדעת.

״מעין־חוסוב?״ הוא מנסה.

״מפה.״

הוא מביט סביבו באי־אמון. ולמה שיאמין. מה איכפת לי אם יאמין. הוא ילך. הוא לבד. הוא פוחד ממני. אם היו כמה, היה יותר קשה להיפטר מהם. כל הזמן שאלות.

״אתה רוצה לשתות?״

״אני אחכה כמה דקות.״

״זה יקח יותר מכמה דקות,״ אני מבטיח לו, ממלא את קופסת־הפח במים ועפר שיש בגב ומגיש לו.

הוא שותה. חם לו. הוא צמא. הגמלים מזוררים ומתיזים עליו. לא איכפת לו. יכול להיות שהוא בעצם נהנה. אם היה בדואי אולי הייתי מחבב אותו. מציע לו סיגריה. אולי תה. אבל ככה עושים המשרתים של היהודים. אני, יש לי מלחמה איתם. מים יקבל, לא משאירים בן־אדם במידבר בלי מים. אבל שיקום וילך.

״שוקראן,״ הוא אומר. לוחץ את ידי, מעמיס את התרמיל והולך לכיוון נָקֵבּ אֶל-חָיֵה אֶל שַרְקִיֵה. שיילך.

הנשים שהביטו בנו חוזרות לכבס.

גמרנו להשקות את הגמלים. שלושים גמלים יש לי. ״תמכור את הגמלים,״ אומר לי מוסא־עלי, ״בשביל מה אתה צריך שלושים גמלים?״

אני לא צריך שלושים גמלים. אין לי מה לעשות עם שלושים גמלים. אבל אני אוהב אותם. וחוץ מזה, הם פה. כמו שהיהודים בונים וחופרים וכורים. אני אוסף גמלים.

״אתה מחפש לך צרות אצלם?״ שואל מוסא־עלי, שהוא כמו אבא שלי אם היה לי אבא. ״אתה יודע שהפקח ימצא אותך בסוף ויגיד לך ללכת. ואחר־כך, כשלא תסכים ללכת, הוא יבוא עם החברים שלו מהרשות והם יקיפו את הגמלים שלך ויקחו אותם לקרנטינה בבאר־שבע.״ אני יודע. כבר לקחו פעם כשהייתי בדרך לשוק. כבר החזרתי. ״לא חארם על הכסף?״ שואל מוסא־עלי.

חבל רק על החופש. זמן יש כמה שיש בעולם. ולא הממשלה הזאת תגיד לי מה לעשות אתו. וכסף יש. הגמלים גדלים, ויש להם ולדות. אני מוכר כל פעם אחד. יש ביקוש גדול אצל הבדואים של היהודים בביקעת באר־שבע. הם עושים חגיגות עם הגמלים כאילו שהם מידבר. כאילו שהמירוצים והחתונות והרובים והמדים שהם מקבלים מהמדינה זה מה שיעשה מהם גברים. אני לא אוהב אותם. הם גם אבו רביע. אני סעידין. אבל מה איכפת לי לגדל להם את הגמלים, אם בזה אני מרגיז את היהודים ומקבל כסף מהבדואים לשחרר את הגמלים שהרשות מחרימה לי. ״אתה משוגע,״ אומר לי מוסא־עלי.

ואני שומע את הגאווה בקול שלו. בדבש שהוא מפזר סביבי שאפסיק. שאחיה כמו כל בן־אדם. אני שומע את הקינאה. כי מוסא־עלי עוד היה צד נמרים בהרים האלו. לפני שבאו היהודים. מזמן. לפני שהיו האנגלים. כשרק התורכים היו בארץ. ולפה הם אף־פעם לא הגיעו.

אנחנו שותים תה מתוק אצלו באוהל הגדול. הנשים והילדים בצד השני. אחד מהבנים שלו עובד במסעדה של תחנת־הדלק. שניים אחרים עובדים אצל היהודים בבאר־שבע.

״יש נמר בהרים,״ אני אומר לו.

״אני יודע.״ הוא מושך חיוך קטן ורגוע מתוך הנרגילה שהוא מוצץ. לפעמים אני רואה בו בדואי אמיתי. רק כשהוא יוצא ללחוץ את הידיים

של האנשים מהמושב אני רואה שהוא שלהם. לא שלי. שבשביל הידידות והנוחות הקריב את החופש של המידבר.

״יש נמר בהרים,״ הוא אומר ומחייך, ״ואתה ראית אותו.״

״כן, אני ראיתי. ליד עין אל־בארד.״

״הוא בא לבקר את המלכודת.״

ואני יודע שמוסא־עלי מדבר על האבא של האבא של האבא של הנמר. שהדם שלו הביא אותו לפה. לבד. בלי אשה וילדים. לארוב ליעלים.

״הוא יתום,״ אומר לי מוסא־עלי. קורא את המחשבות שלי. ״אין לו אבא ואמא.״

ואני מרגיש את האושר ממלא אותי. שיש לי חבר.״הוא לא חבר שלך.״

״למה?״ אני שואל.

״כי הוא נמר של יהודים. בשבילם זה הטבע. אסור לגעת בו. זה לא כמוך שאתה אם לא תהיה שלהם, לא תוכל להיות פה.״ ״אבל איך הוא שלהם אם הוא לא עושה מה שהם אומרים לו?״ ״הוא יעשה,״ אומר מוסא־עלי. ״הם יחברו אותו למכשירים שלהם. הם יארבו לו בסבלנות שלנו כבר אין ויחברו אותו. ואחר־כך יקראו לו שם שלהם ויאלפו אותו.״

״הם לא יכולים!״ אני צועק.

״הם יכולים הכל והם עושים את זה. אל תהיה טיפש,״ הוא אומר לי, ״אף־אחד לא יכול להתנגד להם. הם יסמנו גם אותך.״ ״אותי? אף־פעם!״ אני אומר למוסא־עלי, ונפרד ממנו לחזור לגמלים שלי שאני אף־פעם לא שם עליהם אוכף. שיסתובבו חופשי ויאכלו את הגַ׳עַדֵה ואת הפרי של הסִיאָל ושל הרָתַמֶה. אני שם בתיק שלי קמח וסוכר ותה שקניתי אצל מוסא־עלי. הוא מקבל כסף מהצבא, הוא היה שם גשש איזה זמן. מכר את הבדואיות שלו. הלך לחפש זבל, במקום למצוא מים במידבר. במקום לזורר לגמלים ולהצמיד את הראש לאבנים לכיוון של מכה כשאלוהים יוצא יותר גדול מהכל.

ואז התחלתי לעקוב אחריו. לראות את החפירות שלו עם השריטות של הציפורניים. את הגללים הלבנים שלו, מהעצמות של השפנים ושל היעלים שריסק. הלכתי אחרי כתמי השמש והצל שהוא משאיר בין האבנים. ויום אחד, כשהייתי במעיין, שמעתי את הקולות באים ממעלה הוואדי. עליתי למעלה למלכודת והסתתרתי במחסה שבנו אבות־אבותי. בוואדי באו שני אנשים. היו להם מכשירים שמוסא־עלי סיפר לי עליהם. ורובים. היו להם תרמילים ושקי־שינה. הם באו לישון במעיין. לחכות לנמר. התפללתי שלא יבוא. שיריח את הריח של הרובים וילך לשתות במקום אחר. שלחתי אותו למעיין שלי. לעין א־טארפה. או שישתה בכל מקום אחר. או שיתאפק. גם לנמר מותר להתאפק. הייתי מוכן להשקות אותו במו ידי מהגִ׳ירְבֵּה7 שלי. אבל היהודים כישפו אותו. היה להם מכשיר שעושה קולות. ששלח חוטים שאף־אחד לא יכול לראות וקרא לו. והוא בא. ידעתי שיבוא. בשביל זה באתי לשם באותו ערב. לשבת אתו שיספר לי את הסיפור של הציד הגדול שלו ושל אבות־אבותי. הייתי נותן לו תה והוא ינהם, ופעם אחרת אביא לו גדי. ידעתי שיבוא. גם היהודים ידעו. אבל אני ידעתי מהלב. הם סתם – מהמכונות שלהם, ועל זה אין כפרה. הוא בא. הרוח היתה אתו. לא היה לו שום סיכוי להריח אותם. הם הסתתרו מאחרי הסלעים הגדולים שבמורד הוואדי. המכשירים שלהם שתקו. מושכים אותו בקורי־עכביש דקים אל מי־המעיין שנפלו בקול תמים. הוא תופף בזנב על שמאל ועל ימין, וקפץ, בתנועה שרק נמר יודע לעשות, על דרגש הסלע של המעיין. ואז הם ירו בו. לא משהו שיהרוג אותו, רק שיירדם, ואחר־כך, כששכב על האדמה שיכור כמו מת, שמו על צווארו עיגול מברזל עם רעל מאלף, שבעזרתו יוכלו לעקוב אחריו ולהגיד לו מה לעשות. הם חיכו שיתעורר. בינתיים ירד כבר החושך. אבל אני ידעתי מה יקרה. הוא התעורר, ניגש אל המעיין ושתה מהמים שרצה לשתות מהם. הוא עוד היה קצת שיכור. מהמעיין פנה אל השביל שעולה וניגש אל המלכודת. הם לא יכלו לראות אותו יותר ולא הדליקו את המכשיר שלהם, שלא ייבהל מהקולות המוזרים שהוא עושה. גם רעל צריך לטפטף במידה. הם גם לא יכלו לראות אותי. כי הייתי מוסתר מהם. וכי היה כבר חושך. והם לא יכולים לראות טוב בלילה. הנמר התיישב על המלכודת. הוא היה עוד רדום, והתנועות שלו היו איטיות. גם הזנב שלו הצליף בעייפות על האבנים. כל־כך יפה היה. ניגשתי אליו. לחשתי לו שירים שאבות־אבותי היו לוחשים לנמרים, ואת השיר ששמעתי באוהל של מוסא־עלי, על היופי של המידבר ומגע הרוח הלילית הטובה ביריעות האוהל. הוא עצם את עיניו ואני ליטפתי את ראשו. עיניו הצהובות רגעו. כמו ילד קטן. כל־כך ריחמתי עליו. לאלף נמר. איזה טיפשות. הסרתי ממנו את צווארון הברזל והנחתי אותו בשקט במעמקי המלכודת. ואחר־כך השארתי את הנמר המנמנם והתרחקתי עם הרוח. הנמר התפקח בינתיים, התנודד קצת, נהם קצת ונעלם לתוך הלילה. למטה, במעיין, האנשים עשו מדורה, ויכולתי לראות את יגאל, הפקח המבוגר מעין־חוסוב, ועוד אחד שהיה יותר צעיר ולא היכרתי כל־כך טוב. הפרופסור המשוגע של הציפורים לא היה שם. בטח היה שם משוגע של נמרים. אני, מה איכפת לי מציפורים. אבל נמר, זה כבר משהו אחר. עכשיו גם את הנמר רוצים לקחת לי. עכשיו זאת מלחמה. ולא יכול להיות שהגמל, הנמר, הילד ואני לא ננצח. כי אם נפסיד – אז אין צדק בעולם. ובמידבר הרי המציאו את הצדק.

השמש הסתלקה מעבר לקו המצוקים. הגמלים הפסיקו לגמוע. הנשים גמרו לכבס. הן כבר הלכו עם חלק מהגמלים חזרה לאוהל. אני דולה מהתמילה בפח החלוד ולוגם מהמים. קרים וטעימים. יש להם טעם קשה. אבל הם שלי. גם אם אהיה במקום אחר לא יהיו כמו המים האלו. העפר הדביק נגרס לי בין השיניים ואני נושך אותו בהנאה. הילד שותה גם הוא. לשנינו טיפות גדולות של זיעה על הפנים, ואנחנו שוטפים אותן במים הצהובים. ״בוא נלך,״ אני אומר לו. הוא רציני. כמו שילד צריך להיות. הוא הממשיך שלי. פה אין מקום לצחוק. אין מקום לסיפורים של נשים ובדיחות. הוא צריך לעזור לי להילחם. אסור לו להרים את העיניים ולחלום. אני מלטף לו את הראש. אני יכול להרגיש אותו נבוך. הנה האוהל. לא גדול. המרופט שבאוהלי הבדואים, מאלו שעוד גרים באוהל. אני כל־כך גאה בו. הנשים טוות ומתקנות אותו מהשערות של הגמלים. הן מקשטות אותו בקישוטים שאף־אחד לא רואה אותם, חוץ מהגמלים וממני. ומהילד. אף־אחד. זה האוהל שלי. יש לידו שתי חביות עם מים. מסביב כבר רובצים הגמלים, מוכנים להחליף את החום של היום שנאצר בתוכם בשלווה הקרירה של הלילה.

הילד שלי, שהוא הנכד של מוסא־עלי. הבדואי הזקן הזה שגידל אותי.

הן יותר צעירות ממני. כמעט אחיות שלי. הן אחיות ביניהן. יש כמה שנים ביניהן. מוסא־עלי נתן אותן לי. אפילו לא ביקשתי.

״קח, אתה צריך נשים,״ אמר לי.

״אסור, הן יפריעו לי.״

״הן לא יפריעו,״ אמר מוסא־עלי. ״הן לא מכירות אף־אחד. אף פעם לא ראו באמת גבר זר, חוץ ממך, ממני, ומהאחים שלהן. ואני רוצה שהדם שלך יתערבב באמת בדם שלי.״

״אבל אני, רק חיים קשים יהיו להן ממני. אני הולך להיות בדואי אמיתי. לא של יהודים.״ כמעט אמרתי ״כמוך.״ אבל מוסא־עלי הבין. ואז גם אני הבנתי. הוא רוצה שהנכדים שלו יהיו כמוני. הילד שלי היה החלום שלו, שהוא החביא ביחד עם הפראות שלי שהוא גידל. הילדות היו כמו נאקות טובות שהוא מזווג לגמל הכי פראי במידבר. ואז הייתי מלא גאווה.

״אבל אין לי כסף לתת לך.״

״יש לך גמל ונאקה?״

הינהנתי.

״אז תגדל גמלים ותחזיר לי את הכסף אחר-כך.״

ואז התחלתי לגדל את הגמלים. אחרי שעבר זמן, הבנתי את הגמלים יותר טוב מכל בדואי בעולם. וגם את מוסא־עלי. הוא לא רצה שאני אחסוך את הכסף שלי אצל היהודים. שלא אצטרך למכור את עצמי.

בלילה אני בא אל נשותי. אחת אחרי השניה. שלא יקנאו. מתחת לחירגה השחורה שלהן ומעל לקרסוליהן השחומים הן לבנות. הן כובשות את אנחותיהן ואני דוהר בהן כמו גמל.

נשארו רק הדמדומים על המצוקים. תלויים כמו פירורים של אור שמישהו שכח, מעורבים באבק. סמירה מביאה לי את קערת האורז. אני טובל את ידי במים ויושב לאכול. הילד, זיאד, יושב אתי. אנחנו אוכלים ביחד. פטמה מביאה פָתִירִים. הג׳ירבה תלויה לידנו ואנחנו יונקים ממנה ומגלגלים את האורז לכדורים ויורים אותו לתוך הפה. אנחנו מאוד רעבים. לפעמים אני צד ציפור ומביא לאוהל. הנשים מורטות את הנוצות ושורפות אותן, שלא יעופו ברוח עד עיו־חוסוב. שהפקח לא .ידע. ואז יש חתיכות בשר בתוך האורז. ואנחנו לוקחים את העצמות העדינות ומגרמים אותן. שותים את המיץ של הבשר. טעם כל־כך מתוק יש לבשר עם כל התבלינים החריפים שאני מביא ממוסא-עלי עם הסוכר והתה והקפה והאורז.

״אתה רוצה רובה?״ שאל אותי מוסא-עלי כשהלכתי למעיין.

״מאיפה יש לך רובה לתת לי?״

״יש,״ אמר.

הלב דפק לי כמו מטורף, והעיניים פחדו להיפגש בשלו. זה היה מזמן. קודם הציע לי את הרובה, לפני שהציע לי את הנשים.

״לא,״ אמרתי. כמעט בכיתי. הלב דפק לי כמו מטורף, ומוסא־עלי חייך לעצמו חיוך קטן מתחת לשפם.

״רובה יפה,״ אמר לי, ״קיבלתי אותו מהצבא. אתה רוצה לראותי״

״לא,״ אמרתי. ״לא רוצה לראות. יש לי את השבריה שלי. בשביל מה אני צריך רובה? נגד מי אני הולך להילחם?,״

״אבל אשה אתה צריך,״ טמן בי מוסא־עלי את הנשק הסודי שלו.

כל־כך היה צריך את הזרעים הפראיים שלי, שבערו בחלצי. אל פטמה וסמירה, שלא הייתי מסתכל על כף רגלן הקטנה. היבטתי בו בתימהון. לא הבנתי. ואחר־כך אמר מה שאמר. ועכשיו אני מגדל את הנכד של מוסא־עלי, שאולי הוא אחרון אבות־אבותי.

הנה מגיע החושך האמיתי. אין ירח הלילה. הכוכבים פרושים נוצצים על כל השמיים. אני לא פוחד מהם. סמירה מדליקה את המדורה, ואני יושב ונושם את הלילה, ואחר־כך מגרגר בנרגילה שלי ומסתכל באש שאוכלת את הזרדים העקשניים של הרותם שגדל בחול, ושל האשלים שאוהבים את המים שמתחבאים בוואדיות הגדולים. יש לאשל שנשרף מין ריח מיוחד כזה. טָארְפָה.8

באחד הימים הלכתי בוואדי ועדת חוגלות מבוהלות נפרדה מהשיחים בקול טרטור וזינקה אל השמיים. ואני, מהיר כברק, כמו ציפור־טרף שבאה מהשמיים, זינקתי והיכיתי אחת מהן. לא יודע איך. היא היתה גדולה ושמנה, ונפלה על קרקעית הוואדי מתלבטת ומפרפרת. רצתי אליה ומלקתי את הראש, נותן לדם לזרום מהגוף החם ולהיספג בחול. חיכיתי שיפחת החום, אספתי זרדים והדלקתי מדורה גדולה במצית החלמיש שנתן לי מוסא־עלי. העצים היבשים נדלקו בקולות נפץ וצמחו ללהבה גדולה, שהנביטה טיפות זיעה על צווארי. מרטתי את הנוצות, וכשדעכה האש ונותרו רק גחלים בודדות, פיניתי את מרכז הרמץ ושמתי שמה את הציפור. כיסיתי אותה בגחלים לוהטות וחיכיתי. בינתיים דעך היום. הוצאתי את העוף החם מתוך הגחלים. הבשר היה רך וטעים. קרעתי ממנו חתיכות קטנות ונתתי אותן בפי. טוב היה לי לעצום את העיניים ולטעום את הציפור שבאה מהאש, עם הבשר הלבן והמתוק, שהיתה בו רכות שיש בסמירה ובריח המדורה שנדבק בבשרה. או בפטמה, בחום של בשרה. אני עוצם עיניים ומושך בנרגילה. מתוך האוהל אני שומע את סמירה שרה שיר־ערש לעזיזה, הילדה החדשה שלי. אין לה עוד שלוש שנים. היא שרה לה שיר מתוק־מתוק כמו תה חם עם השיחים הקטנים של המידבר, שהנשים אוספות ומטבלות בהם את התה החזק עם הסוכר שאני מביא ממוסא־עלי. אני פורש את מצע השמיכות, מסמן לילד שהוא יכול ללכת לישון. הלילה יישנו הנשים לבד. מסביבי הגמלים. כמו הרים שירדו אל הוואדי ללילה. וכך אני נרדם וחולם על דהרת הגמל במרחב הפתוח של אבות־אבותי הקדמונים מטמיני המלכודות ומוליכי שיירות הבשמים מהים הערבי עד נמליה של מצרים וחופי הים הגדול שליד עזה.

מחיר

35.0069.00

  • ספר מודפס
  • ספר דיגיטלי
נקה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.