בלילה חם של סוף ספטמבר, ירדתי ממדרגות הגשר המוליך לרציפים אל רציף שקט במיוחד ועליתי בבייגי'נג על הרכבת הסינית. זו לא הייתה רכבת רגילה, אלא רכבת מספר 75 שמיועדת לפקידי שלטון סיניים, בתאים רבצו כורסאות הסבה ווילונות אדמדמים אטמו את החלון שהפלבאים לא יציצו אל המיטה המצופה במצעים צחורים.

הרבה קרה בסין מאז עליתי בפעם האחרונה על הטראנס סיבירית. המון קורה כל יום. מענק רדום ואפרורי, הפכה סין ליצור רב זרועות שבונה, יוצר, הורס ובולע כל יום ריבוא דברים. תחנת הרכבת של בייג'ינג לא דמתה במאומה (חוץ מהבניין שעוטף אותה) למה שהיה פעם. לוחות דיגיטאליים, מסעדות, חנויות.

והקונדוקטורית החייכנית שדיברה רק סינית מזגה תה ירוק משובח לספלי חרסינה. לעיתים, רק על פי ריח התה אתה יכול לדעת באיזה מחלקה או כמה הסיני רוצה בטובתך. החלפנו מילים של נימוס בזמן שהמתנתי להחלקת הרכבת מתוך תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג, צפונה, לכיוון החומה הגדולה, מונגוליה הפנימית והגבול המונגולי.

הטראנס סיבירית היא הרכבת הארוכה בעולם ויש להשלושה נתיבים. והיא חוט השידרה של רוסיה וחלק ממשחק הריגול והגיאו-איסטרטגיה הגדול בין רוסיה סין ואירופה. ונוסעות עליה רכבות גנבים, ורכבות תירים, רכבות מסחריות וצבאיות. מסע גדול לאורכה של רוסיה