צור שיזף

ספרים נוספים

הפנאמריקנה

 | מסעות

 2000

תיאור

הפנאמריקנה – מסע במרכז אמריקה
קולומבוס פגע באי מול מרכז אמריקה בדרכו להודו. שם הוא גילה את העולם החדש. קורטז במסע הרפתקאות חמדני ואלים הכריע את האימפריה האצטקית האדירה בעזרת כמה מאות אנשים, מביא למרכז אמריקה מגפות, רצח, אונס ודת צינית, פרגמטית ואכזרית יותר מפולחן השמש והלבבות העקורים של האצטקים. ומאז מרכז אמריקה היא חבל הארץ הסוער ביותר שידע העולם. מהפיכות ועוד מהפיכות – אינטרסים אמריקניים, מלחמות אזרחים אידיאליסטיות, תעלה שמזרימה מיליארדים מאוקיאנוס לאוקיאנוס, רפובליקות בננות, נתיב סמים אגרסיבי ששוויו 27 מיליארד דולר בשנה, אינדיאנים, סופרים, עיתונאים, כמרים ופוליטיקאים שמושכים כל אחד לכיוון שלו. מרכז אמריקה היא החוליה החלשה בחיבור שבין האמריקות.
במשך 3 חודשים של מסע פגש צור שיזף באינטלקטואלים שספרו לו על הרשת הסודית שמצילה את מקסיקו, בזפטיסטים הרוקמים מהפיכה מול הצבא בג'ונגלים, נכבש לקסם המסתורי של גואטמלה, הארץ האינדיאנית של מרכז אמריקה, חצה את הונדוראס בדרך לפגוש את שאריות הסנדיניסטים, ואת הדייגים והכושים הקריבים של הגרפונה בחוף הנשכח של מיסקיטיה שבניקרגואה, בסוחרי סמים ונוודים על גדות תעלת פנמה שכל מטרתם לנסות כל סם אפשרי ובדון גבריאל – גבריאל גרסיה מרקס, הסופר הקולומביאני הגדול שבחלק האחרון של חייו יצא למאבק חזיתי בברוני הסמים מביתו שבקרטחנה הנהדרת.
הפנאמריקנה.

צור שיזף נולד בירושלים ב- 1959. למד באוניברסיטת תל אביב ארכיאולוגיה, ביולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה ובימוי תיאטרון. ספרו הראשון, הרומן 'נמר בהרים', ראה אור ב- 1988 בהוצאת סימן קריאה הקיבוץ המאוחד. מאז פרסם נובלות אחדות וביניהן 'הרקדנית' (עם עובד 1991) 'בודהא האדום' (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995) רומנים: 'אהבה על קו השבר' (חרגול 1998), 'סערה היא מקום רגוע בשבילנו' (סימן קריאה הקיבוץ המאוחד 2000) וספרי מסע – 'דרך המשי' (הוצאת ידיעות אחרונות 1992) 'הדרך לאושר' (כתר 1994) 'כשפים בוואנקאבמבה' (כתר 1997) ומדריכים – 'ספר ים' לחופי ישראל (ידיעות אחרונות 1992) 'ירדן' (כתר 1995) 'סיני ומצרים' (כתר 1994)
כתבות מסע רבות ודיווחים כתובים ומצולמים שלו מאזורי סכנה הופיעו בעיתונות היומית, המגזינית, ביומן חדשות החוץ של הטלוויזיה הישראלית ובערוץ הטלוויזיה של הנשיונאל ג'אוגרפיק. גר ביפו.

מידע נוסף

דפים

198

ביקורת. פרופסור נחום מגד "הארץ"

פרופסור נחום מגד לא אהב את הספר. מכיוון שלטעמו היו שם חוסר דיוקים ושגיאות. יש לא מעט דוגמאות בביקורת ואין לי אלא להסכים במקומות בהם שגיתי. הביקורת צודקת ומוצדקת כמובן' אלא שלהגנתי אני יכול להגיד שנסעתי בעיניים תמימות וחוץ מההיסטוריה של האינדיאנים במרכז אמריקה, המקום שופע היסטוריה קולuניאלית ופוסט קולוניאלית שמשפיעה ועוד תשפיע הרבה.

 

מרכז אמריקה התרבותי, בשונה ממרכז אמריקה הגיאוגרפי, כולל גם את מקסיקו והוא אחד האזורים המעניינים והמושכים ביותר למטייל: נופי בראשית, יערות גשם ומדבריות, הרי געש נישאים, עמקים, אגמים, חופים בשני האוקיינוסים, צמחייה עשירה ובתוכה צמחים נדירים, כולל צמחי מרפא, רמה קרה ולעתים מושלגת ואזורים טרופיים חמים. גם ערים מעניינות
בחבל הארץ הזה, כגון העיר מקסיקו, בירת המדינה, המגלופוליס הגדולה בתבל, ערים קולוניאליות כמו אנטיגואה בגואטמלה, וערים בעלות צביון אינדיאני או אפריקאי. אבל הנוף האנושי
עולה על כל הנופים, אם כי הוא נובע מהנוף הטבעי, מתחבר אליו וניזון ממנו. באזורים כמו גואטמלה ובמחוזות נרחבים במקסיקו מתקיימות תרבויות שהן המשכן של הממלכות מימי
קדם, המשך לתושבים שישבו ביבשת זמן רב לפני בואו של האדם הלבן הראשון אליה. במקומות רבים יושבים באותה פיסת ארץ בני בניהם של הראשונים, שבנו ערים מרשימות כבר באלף
השני לפני הספירה- רצף אנושי-תרבותי של ארבעת אלפים שנה. הרצף הזה אכן ניכר במסורות, באמונות, בדת, בטקסים, בשיטות שלטון ובמערכת שלמה של שמאנים המעבירים את מסורות העבר מדור לדור. יש גם אחרים, צאצאי העבדים שהובאו ליבשת אמריקה מאפריקה כדי שיוכלו לעמוד בתנאי העבדות שבהם כשלו האינדיאנים, במיוחד באזורי החוף החמים ובמכרות; וישנם גם צאצאי הכובשים והמהגרים המתמודדים, כמו צאצאי הקדמונים, בבעיות זהות לאומית ותרבותית. במדינות רבות במרכז אמריקה, קטנות וגדולות, חלקן מסורתיות, מושגים כגון דמוקרטיה מגיעים רק עתה, ורובן מנסות לתווך בסגנון חייהן בין מסורת לקדמה. מרכז אמריקה, ככל אמריקה המכונה לטינית, היא גם מעוז של תנועות רומנטיות, כולל בתחום הפוליטי. בארצות אלה יש עוצמה למלה הנאמרת כמו לזו הנכתבת; על כן, כשם שמספרי הסיפורים והמיתוסים נחשבים בחברה המסורתית, כך סופרים ומשוררים נחשבים כקול העם ותרבותו. המורדים בתנועות מרי שונות הופכים לדמויות מיתיות או לגיבורים רומנטיים לקוחים מהספרות. שמות המחתרת של מורדים רבים לקוחים מהעבר האינדיאני המפואר או מרומנים שהתקבלו כמשקפים את העם.
בגואטמלה למשל, האידיאולוג של הגרילה המקומית בחר לו כשם מחתרתי את אחת הדמויות הלוחמות באיש הלבן ברומן" אנשי התירס" של האינדיאני חתן פרס נובל לספרות, מיגל
אנחל אסטוריאס. ספר המתעד מסע לחבל ארץ זה צריך איפוא ליהפך לחגיגה תרבותית הן למי שכבר היו שם והן למי שחולמים ומתכננים להיות. אבל כתיבת ספר כזה איננה משימה פשוטה.
השאלות הן רבות, במיוחד הצורך לקבוע מה להדגיש: מה יהיה המינון הנכון בין תיאור המרכיבים השונים של טבע, נוף ואדם? איזה מקום מייחדים לאנשי רוח של ימינו ולדמויות היסטוריות?
מה מקומן של תנועות פוליטיות? על איזה שבט- קיים או נכחד- ועל אילו טקסים או חגיגות שבהם מתבטאות הנפש הקולקטיווית וגאון היצירה של היחיד? על כן ניגשתי בדחילו ורחימו לספר
ה"פנאמריקנה" של צור שיזף, טייל מנוסה בעל יכולת התבוננות, תיאור וכתיבה, תכונות שבאו לביטוי בספריו הרבים. הייתי בטוח שגם מי שמנוסה ורגיל בדרכי האזור יוכל ללמוד משהו
חדש, נוסף, דרך מבטו השונה של מתבונן אחר. לצערי, כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. הספר מתאר מסע, מצפון לדרום, ממקסיקו העיר בואכה קולומביה שבדרום אמריקה. המסע מתאר
מקומות שונים, בהם אבני דרך לכל סייר מתבונן, ומביא גם שיחות מאלפות עם אנשי רוח ומדינה, בהם גבריאל גרסיה מארקס הגדול, אדם שיש לו מה להגיד על ארצו, על כלל היבשת ובמיוחד על הארץ שבה כתב חלק מספריו, מקסיקו. לשיזף יש גם עמדה פוליטית ברורה ביחס לתנועות הפוליטיות ביבשת( שלא את כולן הוא מכיר,) במיוחד תנועות המרי החשובות, וכן ביחס לחיבוק החנק של השכן מצפון, ארצות הברית. עם זאת, משראה והכיר את המורדים ואת תנועות המרי שאתם הזדהה, הוא מודה בתהליך שעברו, התנפצות האמונות ושחיתות המידות מרגע שהכוח או השלטון ניתנו בידם. במיוחד בולטת ההתפכחות הזאת בניקרגואה ובגואטמלה. הרגישות שמגלה הכותב לאי-צדק החברתי ראוי להערכה מיוחדת. משפט הסיום של המסע מצביע על השביל ללא מוצא של היבשת שמצא בסיורו: " ארצות הברית של אמריקה, כל עוד נשמה באפה, תמשיך לסכסך ולהרוס את מה שמדרום לריו-גרנדה, ובאותה נשימה תמשיך לבנות ולטפח מיתוס של פנאמריקנה. דרך שלא היתה קיימת מעולם מכיוון שאין לה שום הצדקה חוץ מאשר בתוך צינור אמריקאי שמוביל נפט, סמים, קפה, בננות וכסף מהריו-גרנדה ועד תעלת פנמה". המפגש עם אנשי רוח, מהסופר והעיתונאי המקסיקאי מונסיוואיס (כך, ולא כפי שמופיע בטעות בספר) עד לגרסיה מארקס בקולומביה, ממחיש את גודל הבעייתיות ביבשת שעליה אמר משחררה הדגול, הגנרל סימון בוליבאר, שהרצון לשחרר את אמריקה דומה לניסיון לחרוש בים. הבעיות הן גדולות בכל מקום, לפני שפורץ מרד ואחרי סיומו, ועובדה זו בולטת בגואטמלה, ארץ אינדיאנית, ובניקרגואה, שבה רוב האוכלוסייה אפריקאית ולבנה. הפרקים המתארים את ניקרגואה ואת פנמה נושאים בחלקם נופך פיוטי ולא רק תיאור של מתבונן ומתעד. לעומת זאת פרקים אחרים, כולל המרכזיים יותר, נכתבו כאילו במשיכת קולמוס, ברישול, בלי ביקורת ובלי בדיקה. הבעיה המרכזית של הספר היא בתיאור האזורים בעלי ההיסטוריה הקדומה. התמונה המוצגת בהם מטושטשת, בעיקר משום שהעובדות ההיסטוריות המובאות לצורך הרחבה הן ברובן לא נכונות. אפילו השמות של מקומות ואנשים שגויים, הן במקור הספרדי והן באינדיאני, וזאת באותם מקומות נדירים שבהם נכתבו השמות בלעז. להלן כמה דוגמאות, שכן השגיאות רבות ומשמעותיות כל כך, עד שקשה להביא את כולן או אפילו את הבולטות ביותר. רוב התאריכים המציינים תרבויות קדומות אינם נכונים, במיוחד במה שנוגע לעיר האלים שברמת מקסיקו. עוד צוין בספר שבעיר האלים נולדה מרכז אמריקה, על אף שתרבות האזור החלה בתקופה קדומה הרבה יותר, ובאזור החוף האולמקי. בתיאור אתר השוק של אותה עיר האלים כתוב: "האצטקים הגנו על הסוחרים ועל המסחר…", אך האמת היא שרק יותר
מ-500 שנה אחרי חורבן המקום והממלכה כולה הגיעו האצטקים למרכז אמריקה. הכומר סאהאגון, שעל פי הספר תיאר את תרבות המאיה מעולם לא כתב על המאיה, והאי הקריבי שאליו הגיע קולומבוס הוא האיטי, ולא טהיטי, שבפולינזיה; סוצ`ימילקו לא היתה פרוור של העיר האצטקית אלא ממלכה עצמאית; קטון בלוח המאיה פירושו עשרים שנה בדיוק ולא דור; הסיפור
על האיש שהוכתר כאל בידי הכוהנים עד שהוקרב כעבור שנה על הפירמידה קשור לדמות המכונה אל הראי המעשן, השייכת לתרבות האצטקית, ואולי לקודמיה הטולטקים, אבל בשום פנים
ואופן לא למאיה ובוודאי לא לעיר טיקאל; בעיר טיקאל אי אפשר היום, כשם שלא היה אפשר בעבר, לראות את ציפור הקצ`אל (למרות מה שמספרים כמה מדריכי תיירים,) כי ציפור זו מתקיימת באזורי אקלים שונים לגמרי. הכותב מגלה חוסר רצינות כשהוא מספר על הכפר בציאפאס שבו בוצע רצח המוני בידי מיליציה חצי-רשמית. על פי הספר בוצע הרצח בכפר אקאטל, וסיבתו יכולה להיות היסטורית-תרבותית, כי סה אקאטל היה השם של המתרבת האגדי של העיר טולה: קצאלקואטל. גם אילו היה קיים כפר כזה, הוא לא היה נקרא אקאטל, כי אקאטל הוא שם של חודש בלוח ופירושו" קנה". השם של גיבור התרבות, כמו כל השמות הקדומים באזור, נשא גם את תאריך הלידה, היום הראשון לחודש קנה. אבל הטעות איננה רק בפירוש לא נכון; אין כפר בשם זה בציאפאס, ולא יכול להיות, בגלל האזור הלשוני השונה.
שם הכפר שבו בוצע הרצח הוא אקטאל.(Akteal) לפושטים על הכפר לא היה חשבון היסטורי-מיתולוגי עם תושביו, אלא חשבון פוליטי מסוג אחר: הכפר סיפק מחסה לפליטים שהגיעו אליו
מכפרים אחרים, שעליהם השתלטו המיליציות החמושות; המחתרת הספטיסטית נקראתFrente Zapatista ולאZapatista , Frontera שם היישוב של המורדים הוא לה ריאלידאד ולא אל ריאלידאד. הר הגעש הפעיל הנמצא בקרבת העיר גואטמלה הוא הר הגעש פאקאיה (Pacaya) ולא פיצ`ינצה, אזור שנמצא באקוודור; יש בגואטמלה14 הרי געש, ביניהם רק שניים פעילים, ואין מקום לטעות; סן קריסטובאל איננה בירת ציאפאס במקסיקו, אלא העיר טוקסטלה, ועוד ועוד. תרגום שמות רבים, כולל שמות רחובות, שגוי, ושגויים גם שמות אנשים, כולל פוליטיקאים
ואנשי רוח שאותם פגש הכותב. לעתים קרובות האיות בלועזית אף הוא אינו נכון. ופנייה לעורכי ספרי מסעות: כשלא מציינים את השם בלועזית, רצוי לנקד ולאיית אותו מתוך נאמנות לפונטיקה המקורית. למשל, מרכז התיירות ובתי המלון בעיר מקסיקו (ולא" השכונה הטובה של מקסיקו סיטי", כמצוין בספר) הוא סונה רוסה, היינו" האזור או השכונה הוורודה", ולא" זונה
רוזה" כמופיע בספר. במקרה שהעורך אינו מכיר את החומר, רצוי גם למסור אותו לבדיקה ולתיקון; לא חסרים בארץ מומחים לנושא זה ולנושאים אחרים, ומי שמכיר את מקסיקו, למשל,
יודע שהכיכר המרכזית מכונה סוקאלו ולא סוקולו. זאת ועוד: דרך החומר שמוצג בספר לא יוכלו הקוראים לקבל תמונה מרוב המקומות הנזכרים בו. אזורים מרשימים, כמו העיר טיקאל
בגואטמלה וקופאן בהונדורס, זוכים לכמה שורות בלבד, ולאו דווקא משמעותיות. מקומות מיוחדים, כגון המוזיאון האנתרופולוגי במקסיקו או המרכז ההיסטורי בעיר, זוכים לשברי משפטים
בלבד; אנטיגואה, עיר קולוניאלית יפה ומיוחדת, מוזכרת כדרך אגב כמקום מעבר; העיירה צ`יצ`יקאסטננגו- מרכז חשוב ביותר לא רק לשבט קיצ`ה, אשר השוק המיוחד בה, הטקסים השמאנים וטקסים אחרים, מושכים המוני מבקרים- מתוארת ברישול, אמנם על פני פרק שלם, אם כי דווקא בפרק זה מצוין בהקשר נכון מקומו של הספר הקדוש של השבט קיצ`ה: פופול ווך.
חבל ציאפאס, מחוז המרד האינדיאני, אינו מצליח לחדור מבעד לדפים משום שאין קשר בין הכותב למורדים עצמם, אלא עם כמה זרים שנספחו למרד. ואלה רק דוגמאות מעטות. עם זאת, תיאורי אנשים, במיוחד זרים-מטיילים ואנשי עם פשוטים שאצילותם נראית מתחת לקרעים, תיאורי מקומות שונים, תיאורי נוף מיוחדים וקול הגותי או שירי המתגנב לכמה שורות, כל אלה
מלמדים על מה שהספר יכול היה להיות, וחבל שלא היה.

פרק לקריאה 17. הזפטיסטים

נהג המונית שקבעתי אתו בקומיטאן לא הגיע. השעה היתה ארבע בבוקר ורוח דרומית קרה וחודרת נשבה ברחובות. הסתתרתי מאחורי פינת רחוב. שום מכונית לא עברה ברחובות העיירה הקטנה. החיילים ישנו במכוניות הצבא. הנפתי את התרמיל הכבד מדי וצעדתי את מרחק שלושת הרחובות אל הפלאזה. שתי מוניות פולקסווגן חיפושית עמדו באפילה שהוארה במנורות צהובות. הנהגים ישנו שינה עמוקה. את ראשון אי אפשר היה להעיר. השני התעורר בבעתה והביט בי. "לאס מרגריטאס." אמרתי. הוא ניגב את העיניים מקורים ואני הטלתי את התרמיל אל המושב האחורי, מתיישב לידו. החיפושית הניעה והסתערה לתוך הכביש הצר. הנהג הביט בעיניים קרועות לתוך הכביש. חצי שעה בדיוק. בארבע וחצי הקפנו את הכיכר של לאס מרגריטאס, מקום קטן בהרבה מקומיטאן שהיתה יישוב קטן בהרבה מסן קריסטובאל. "מכאן יוצאת המשאית לאל ריאלידאד?" שאלתי את הגבר והאישה הצעירים שעמדו ליד. הם הנהנו ואני משכתי את התרמיל למדרכה האפילה בקור הבוקר. שילמתי לנהג והוא נעלם. משאית קטנה עצרה בפינת הרחוב. עוזר הנהג פתח את הדלת האחורית. אינדיאנים הצטופפו בארגז, יושבים על הצרורות. הנהג ירד למטה. "את לא מלאס מרגריטאס." הוא אמר לבחורה.
"והוא בטח כן." צחקה הבחורה והצביעה עלי. הנהג משך בכתפיו. הבחורה, מורה באחד הכפרים שבאזור ריאלידאד, נדחקה אל תא הנהג בו ישבו כבר הנהג, עוזר הנהג ואישה עם שני תינוקות. טיפסתי אחורה וחיפשתי מקום לעמוד. היה צפוף. וקר. הייתי עייף והבוקר, בשעה רבע לחמש, ניראה רחוק מאוד. שאלתי את המורה שעמד לידי מה המרחק לריאלידאד. שמונה- תשע שעות. בחמש בדיוק ירדה המשאית מספר רחובות ועצרה, מעמיסה לתוכה עוד חמישה עשר גברים ונשים. נשענתי על הדלת האחורית, מבצר לעצמי מקום, גולש להשתופפות על עקבי, המשאית נוסעת באיטיות, עוברת מכביש לדרך עפר, עוצרת שוב. הדלת נפתחה ואנשים נוספים נדחקו פנימה. הייתי על הרצפה. העייפות, הקור והצפיפות. שמלות רחבות מעל לראשי, גופות מתחככים מכל הכיוונים. הדוחק. הדחיסות. כמו טובע הצולל מתחת למים כבדים. המשאית היטלטלה שוב על דרך העפר החשוכה, הקולות נבלעו מאחור. הזדקפתי, עומד על רגל אחת. הרוח הקרה שטפה את דפנות המשאית העמוסה. התרמילים היו זרוקים בקדמת תא המטען. כשנפתחה הדלת להעלות נוסעים חדשים, קפצתי מהארגז. קולות מחאה מתא המטען. הנהג לא הקשיב למתלוננים. הזלזול באנשים הדחוקים שקים חיים נושמים ומתנועעים אחד אל השני. עמדתי ליד תא הנוסעים. הנהג הביט בי בשאלה. "אני נוסע אתכם."
"אין מקום."
"יש." נדחקתי אל האישה שהחזיקה תינוק. המורה שישבה בינה לבין הנהג החזיקה את הילד השני. עוזר הנהג, נער בן שש-עשרה או שבע-עשרה, שחזר לאחר שהגיף את דלת תא המטען, הביט בחלק הכיסא שעליו ישבתי. הוא משך בכתפיו והתיישב על ברכי, ראשו נוגע בשמשה הקדמית. הנהג שילב להילוך ואני הרגשתי רטיבות מתפשטת על הרגל השמאלית שהיתה צמודה לאישה הצעירה. התינוק נרדם מחייך לאחר שהוקל הלחץ על שלפוחית השתן שלו. הטיתי את הראש ימינה לכיוון החלון הצדדי כדי שהראש לא ידבק לגבו של עוזר הנהג. המורה צחקה עם הנהג וזה נסע לתוך דרך העפר שטיפסה לתוך ההרים, הנהג פותח את החלון כדי שזרם של אוויר קר ישמור על ערנותו. חמישה אנשים ושני ילדים בתא הקדמי של המשאית הקטנה וחמישים נוספים בארגז המטען. הלאה לתוך ההרים החשוכים. נמנמתי. כשהתעוררתי, עצרה המשאית לרגע להעלות עוד כמה אנשים. ניערתי את היד שנרדמה והזזתי את הברכיים התפוסות. המכנס השמאלי היה ספוג בשתן. השמים הפכו מכחול כהה לכחול בהיר יותר מעל ההרים. קרעי עננים זחלו בעמקים העמוקים. המדרונות היו מכוסים ביער עננים ירוק וצפוף והדרך היתה סימן לבן על צלע ההר. קרעים אדומים, נטפים כתומים וסגולים וארגמניים צבעו את השחר המתקרב, מכתימים את העננים הזוחלים מתחת. נרדמתי והתעוררתי כשהמשאית הקטנה עצרה ליד כפר על הרכס. חנות קטנה. עצי קפה עם פירות אדומים. יצאתי מהתא, מחייה את האיברים הקשויים, מקווה שהרוח הקרה תייבש את המכנס הרטוב. האינדיאנים השתינו לתוך יער צפוף וירוק שכיסה את שולי הדרך. התחלנו לרדת. לאט, הדרך מתפתלת, החום עולה בכל סיבוב, השמש מטפסת לתוך השמים. כשעצרה המשאית שוב, פורקת אנשים בצומת של הדרך עם שבילים, יצאתי מהתא הצפוף. השמש היתה חמה והיער הירוק איבך לחות ג'ונגלית. סוסים פרקו שקי קפה על הדרך. אינדיאנים ירדו מהמשאית, מניחים ארגזים ושקים שקנו בלאס מרגריטאס, מעמיסים על עצמם, מכינים את המשך המסע הרגלי מהמקום בו חוצה דרך העפר את השבילים הממשיכים לתוך ההרים. צ'יאפאס. מההרים ועד הג'ונגלים והנהרות על גבול גואטמלה. אצל המאיה והאצטקים היו פולי הקקאו המטבע המסחרי. עליתי לארגז המשאית, האוויר, צונן ורענן, נושב כשהמשאית יורדת בפיתולים החדים אל עמק הנהר הבא, עוברת במנהרות צל, זזה לשולי הדרך כשמשאית אחרת באה מולה, שוחה בתעלות בוץ שנותרו מגשם שירד לפני כמה ימים. פרפרים באור השמש החם ומחנה של הצבא המקסיקני. המחנה היה מוסווה בעלווה ירוקה. עצי בננה גבוהים לאורך הגדרות. הזקיף עמד במגדל השמירה, חבוש בקסדה, לובש אפוד, רובה מוצלב על חזהו. לצד הדרך היה שלט צבוע שעליו היה כתוב: "אין כניסה לסמים ואלכוהול לצ’יאפאס!" מבנה בית חולים חדש ששני אנשים ישבו ליד פתחו בחוסר מעש. פיתול, עליה קטנה, מנחת מסוקים צבוע בלבן ומחסום של הצבא. הצבא המקסיקני התיישב בכוח בצ’יאפאס ב- 1994. ארבעים אלף חיילים מקסיקנים התפרשו בין הקומנות האינדיאניות, חמושים עד לאוזניים, מסיירים, מחפשים את העימות אם הזפטיסטים, את הסובקומנדנטה מרקוס – האידיאולוג והמפקד הראשי. רכבי הקרב האמריקאיים והחיילים נראו צבא מאורגן ומסודר מאוד. הם עצרו את המשאית ונברו בציוד. הם לא ביקשו תעודות. חששתי שהצבא לא ייתן לי להיכנס לכפרי הזפטיסטים שעל הגבול, אלא שאת המחסום העיקרי – זה של משטרת הגבולות, עברתי בחושך, קבור מתחת לערמות האינדיאנים באחורי המשאית. החיילים ביצעו את הבדיקה הטכנית.
"אתם זפטיסטים?" שאלתי את המורה כשחצינו את המחסום והמשכנו לנסוע.
"לא!" ענתה המורה בכעס, "אנחנו לא משום מקום. אנחנו פה בשביל ללמד."
המשאית המשיכה להתגלגל במורד, החום מתגבר, מהביל את הצמחיה. שלושה אנשים צעירים, אינידאנים, עמדו בקצה הירידה, באור השמש. הם עצרו את המשאית.
"רד כאן." אמר הנהג. שילמתי את מחיר הנסיעה, עשרים ואחת פזות, וגלגלתי את תרמיל לשמש.
"למה באת?" שאלו הצעירים. הם לא היו יותר מבני עשרים.
"לבקר זפטיסטים, לפגוש את מרקוס."
"יש לך תעודה?" הוצאתי תעודת עיתונאי והם עיינו בה. "תכתוב למה באת."
"לכתוב?"
"כן. מכתב." תלשתי דף מהפנקס וניסחתי מכתב בספרדית. שניים מהם נשארו לידי והשלישי לקח את המכתב ונעלם מעבר לעיקול העצים. משכתי את התרמיל לצל. האדמה בצל היתה לחה ויתושים ועוקצים ריחפו באוויר החם. הורדתי את שכבות החולצות והפליז של הלילה והבוקר המוקדם וגלגלתי סיגריה. המים במימיה הלכו ונגמרו. גירדתי את העקיצות. ג'ונגל של העונה היבשה. הנפתי את התרמיל. מחוץ לצל היה החום כבד ולח.
"שלום." אמר איש נמוך וזקוף. "אני מקס. תניח את הדברים בבית ההוא ותתלה לך ערסל. אתה בטח עייף מהדרך. אחרי שתנוח ניראה מה אפשר לעשות."
נכנסתי פנימה אל הצריף המאורך. רצפת בטון, גג פח, קירות עץ ותריסי עץ מלאים. ערסל עם דברים היה תלוי מעברו השני של האולם. מתחתי את חבל הנילון בין שתי קורות מתכת ותליתי את הערסל. את שקיות האוכל תליתי על חבלי הערסל. כלבים רעבים ריחרחו מסביב ושיירות נמלים עברו ממקום למקום. בחורה עם עיניים טרופות נכנסה אל הצריף החם ועלתה עם נעליים לתוך הערסל. חלצתי נעלים והורדתי בגדים מיותרים, משתרע על הערסל שקניתי בסן קריסטובל, נירדם לשינה כבדה וטרופה.
מאה שנים לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו ב-1810, כרעו האיכרים תחת עולם של בעלי האחוזות. מקסיקו היתה מדינה מסודרת, בעלי האחוזות הרוויחו יפה. הסערה הפנימית היא שהצמיחה את פרנסיסקו מדרו, בן למשפחת בעלי קרקעות, שהעלה רעיונות של חלוקת אדמה ושינוי פוליטי. אמיליאנו זפטה, שעל שמו ניקראים הזפטיסטים, היה איכר. ב-1910 עמד בראשה של תנועת איכרים עממית שזעזעה את מקסיקו במהפיכה גדולה. זעקת המהפיכה היתה: חירות ואדמה!
זפטה, שאנשי הכפרים היו מביאים לו את בנותיהם כדי שישאיר זרע, היה מנהיג, פנצ'ו וילה בצפון מקסיקו היה מנהיג אחר. ב-1913 נירצח מדרו בהוראתו של גנרל מורד בשם ויקטוריאנו הוארטה משום שאי השקט התגבר. ב-1919 נירצח אמיליאנו זפטה. המהפכה דעכה ב-1920 כשעלה אלווארו אוברגון לנשיאות. זו היתה המהפכה הגדולה האחרונה של מקסיקו. סופה של המהפכה היה בחזרתם של בעלי האחוזות הגדולות. בשלטון הכנסיה, הצבא והפוליטיקאים, בהתמוססות המהפכה לסדר ישן. "ארטמיו קרוז" של קרלוס פואנטס, הוא תיאורה הספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה. ספרו של פואנטס הוא המפתח לייאוש העמוק של החברה המקסיקנית שפעריה מתרחבים, תוססים, מולידים תנועות מחאה כזו של גררו נגרו ושל הזפטיסטים. יש כפרים במקסיקו שגירשו את נציגי החוק ולא מאפשרים להם לשוב.
בפברואר 1996 נחתם בסן אנדרס הסכם שלום בין הממשלה לזפטיסטים. אלא שליבה של הממשלה לא היה שלם עם ההישג הזפטיסטי.
החום הכבד של הצהרים. מול הצריף המוארך עמדו סככות עם קירות נמוכים. היו בהם עוד אנשים, לא אינדיאנים. הם דיברו ספרדית מהירה של ערים. מדרום לצריף, במרחק של שלושים מטרים, זרם נחל שירד מההרים ירוקים אל הנהר הגדול שעל הגבול. ילדים התרחצו ונשים כיבסו. מעבר לפלג, עמדו צריפים שקירותיהם צוירו בפניהם של צ'ה גוורה ומרקוס, כובע גרב מכסה את פרצופו, מקטרת הסובקומנדנטה מציצה מפתח הפה. במגרש שמעבר שיחקו נערים וגברים צעירים כדורגל. חלקם היו אינדיאנים וחלקם נראו אירופאים. על ספסל מחוץ לצריף ישבה האשה הצעירה שישנה קודם בערסל. בירכתי אותה לשלום. היא לא ענתה והביטה לתוך העשב החם. מתחת לעץ הענק שהצל על הפלג היתה סככת צל. מתחת לסככת הצל היה שולחן ולידו ישבו ארבעה צעירים.
"אמרו לך שאסור לצלם את הגברים פה?" פנה אלי גבר צעיר באמצע שנות העשרים. הוא היה כהה, פנים עגולים, שיער קצר וזקן. הוא לבש מכנסי צבא ונעליים גבוהות.
"אני מצלם את הצריפים." אמרתי. הם גילפו בעץ.
"מה אומרים על הזפטיסטים בעיתונים?" לא הייתי מקור למידע. "מאיפה אתה?"
"מישראל."
הם הביטו בי בחשד. להיות ישראלי במחנה של מהפכנים מרכז אמריקנים הוא לא כבוד גדול. "אתה בעד הזפטיסטים?" שאלה נערה עם שיער קצר שלבשה חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים.
"אני עוד לא יודע." הם הביטו בי בחשד. "מאיפה אתם?"
"מגרמניה." צחק הבחור, הוא דיבר ספרדית מהירה בחיתוך צ'יליאני.
"ואת?"
"ספרד." אמרה הבחורה. הם שאלו על הסכסוך הפלשתינאי, אני שאלתי מה הם עושים באל ריאלידאד.
"מחנה עבודה." אמר בחור ששערו הארוך היה קשור בגומיה. הוא היה בחור חסון וגבוה וגם לו היה זקן. גם הוא לבש מכנסי צבא ירוקים ונעל נעליים גבוהות. הם הביטו אחד בשני. ההפתעה הגמורה לפגוש באנשים שאינם מהכפר. משום מה חשבתי שמרקוס יהיה אינדיאני. מרקוס היה אחד מהם.
"כמה צבא ראית במחסום?"
"אני מעריך שפלוגה."
"הם חיפשו עליך?"
"כן."
"אבל לא עצרו אותך-" החשד.
הבטתי לאורך הנחל צפונה. צריפים ומבני שירותי שדה בשורות. מגרש מסדרים.
מקסימיליאן חצה את כר הדשא, יושב לידי ומביט לתוך העשב החם.
"הצבא בא!" צעק מישהו. מקסימילאין נעלם בצל אחת הבקתות. נהמת המנועים. עשרים וחמישה הצעירים פרצו ממתחם הצריפים ועמדו על הדרך החמה. פלוגת ההאמרים של הצבא ירדה ונסעה לאיטה. חיילים מאחורי מקלעים, מחזיקים את הנשק, קסדות בחום הכבד, אפודים רכוסים והאנשים הצעירים מצלמים את כלי הרכב. כשאלו עברו את הכפר, החלו הצעירים לרוץ אחריהם, כמו עדת כלבים מזנבת. ספרדים ואיטלקים וספרדים וגרמנים ומכל רחבי מרכז ודרום אמריקה. האינטרנציונאל. אל ריאלידאד הוא אחד הכפרים בהם מכינים את המהפכה. האם הם מתגרים בצבא? האם ירי של כדור אחד יגרום להתדרדרות המצב ולכותרות עיתונים?
המהפכנים חזרו אל הכפר, מזיעים, הם ירדו אל הפלג להתרחץ. מקסימליאן חזר לדשא, מסמן לי ללכת אחריו. חצינו את סככת הצל ואת המגרש בו חזרו הצעירים לשחק כדורגל. עברנו על פני שורות הצריפים עם ציורי הקיר העצומים של צ'ה גוורה, אמיליאנו זפטה וסובקומנדנטה מרקוס שהביט בעיניים בוערות ובמקטרת מתמרת עשן אל הדשא הירוק ואל היער הצפוף שירד מצלעות ההרים, חובק את הכפר הקטן ומתפשט על פני מאות קילומטרים צפונה דרומה, מזרחה ומערבה. בצדו הצפוני מזרחי של הכפר היה מגרש מסדרים שבמה גבוהה, מחופה בגג, השקיפה עליו. על הבמה עמדו כיסאות. מקסימיליאן ושני האחרים משכו כיסאות מהבקתה המוגבהת והניחו אותם בצל. האינדיאנים הם הסיבה להתארגנות הזפטיסטית. שאלתי את מקסימיליאן על האינדיאנים. הכפר היה קבוצה של טוחובל, 120 משפחות.
"ממתי אתם זפטיסטים?"
"ב-1989 באו אינדיאנים ונאמו בכפרים על שיתוף פעולה, על מחשבה אחידה כדי למצוא את הדרך ואת הצרכים שלנו. והצרכים שלנו הם שאנחנו גרים פה, אנחנו איכרים עניים שלא מקבלים שכר עבור העבודה שלנו. צריך שיתנו לנו דין וחשבון, שיתנו לנו זכויות דיבור, צדק, חופש, דמוקרטיה, בריאות, חינוך, עבודה ועצמאות ממקסיקו בצ’יאפאס. אנחנו רוצים שכל מסמכי הבעלות על האדמה יהיו אצלנו."
"אתם רוצים מדינה עצמאית של צ’יאפאס או צדק?"
"אנחנו רוצים מדינה עצמאית, כי כשנבחר הנשיא, הוא ביטל את האיחידו בכמה מהכפרים. פנינו אל הממשלה לבקש אדמה והממשלה אמרה שאין, שקר – יש אדמה!"
האיחידו היא יחידה מקסיקנית. איחידו יכול להיות משפחה מורחבת, שכונה או כפר. לכולם יש אחריות כלפי כולם. שאלתי את מקסימיליאן מי אירגן את הכפר.
"האנשים פה. כולנו החלטנו להתארגן ולהתנגד. הנשים משתתפות בתנועה מכיוון שיש להן זכות להשתתף ולנהל את חיי הקהילה. יש לנו קומסריאט של האיחידו שאותו מנהלים מזכיר, יו"ר ומועצה של שנים-עשר משתתפים שנבחרו בבחירות של כל הקומונה." מקסימיליאן היה המנהיג המקומי. הוא דיבר בקול שקט. ריגוברטה מנצ'ו מהאלטיפלאנו של גואטמלה דיברה בשפה דומה מאוד חמש- עשרה שנים קודם.
הקומונה שיתוף הפעולה ומקומה השיוויוני של האישה בחברה האינדיאנית אינם יבוא מרקסיסטי. הם היו שם קודם. גם לא היחס אל הצבא כאל כובש והיחס העמוק לאדמה בתור דבר שאין לוותר עליו. שאלתי מה הם מגדלים.
"קפה."
"כמה שווה קילו קפה?"
"שני פזו." יותר משמונה פזו לדולר במדינה בה האינפלציה לא עוצרת. עשרים ואחד פזו לנוסע במשאית או אוטובוס מאל ריאלידאד ללאס מרגריטאס שם נמצא המחסן אליו מועברים פולי הקפה האדמדמים שיובשו בשמש. שק קפה של חמישים קילו במאה פזו. ארבעים ושניים פזו לכרטיס על הנסיעה הלוך וחזור ללאס מרגריטאס. “אנחנו שבויים בין הלוואות ובין סוחרים שמנצלים את הלחץ. הצבא נמצא בין הכפרים. כל פעם הם מתקדמים לכיוון שלנו. בשלישי לינואר 1998 בשבע בבוקר, הם עצרו בסיבוב שמעל הכפר וירדו לסריקה. הגברים היו עדיין בבתים. הם התחילו לפרק את הבתים, לחפש נשק."
"יש לכם נשק?"
"אין לנו נשק. אנחנו עובדים באיחידו שלנו כדי לקיים את עצמנו. הם כיוונו אלינו את הנשק ושאלו איפה מרקוס. מרקוס הוא המפקד העליון – ככה הם אמרו לנו. מסוקים הסתובבו בשמים. דודה שלי אילמת, הם קשרו אותה, דקרו אותה ברובים ומשכו באוזניה, קרעו לה את החולצה ותלשו לה את השערות. אני עבדתי במטעי הקפה. כשחזרתי, הם עצרו אותי ושאלו איפה מחנות המורדים, מרקוס, המתקוממים, איפה הנשק. וכשהם ראו שאני לא עונה, דרכו עלי ברגליים. את החבר שלי הם הפילו ושפכו את פולי הקפה שאסף, שפכו עליו קפה רותח וקרעו את הטורטיות, זורקים אותם לאדמה. הצעירים הגיעו לכאן, וכשהם ראו אותם – הם נבהלו ועזבו אותנו."
"תלחמו בצבא?"
"אנחנו לא רוצים במלחמה, אבל הממשלה, שלא מקיימת את הסכמי סן אנדרס, הביאה לכאן עוד חיילים, עוד מסוקים וטנקים. לכן האנשים מתאחדים, אם יהיו צדק וחירות – לא יהיה צורך לשפוך דם."
"ואם לא יהיו?"
"ב-1995 הצבא ירד בגוודולופטפיה (GUADELUPATAPILLA), במקום שהחיילים עצרו אותך, כדי לחפש מבוקשים. הם מחפשים גם פה. כשהצבא בא – האנשים עזבו את המקום. הם בנו שם בית חולים – אבל אף אחד לא בא לשם. בכל מקום שהצבא מגיע – התושבים עוזבים. אנחנו כאן והאור יגיע."
"והזרים שבכפר?"
"הם עצמאים. משקיפי שלום. כדי שהמצב פה לא יתדרדר למלחמה. כשיש פה אנשים מהעיר- הצבא לא עושה כלום מחשש לפרסום. הם גם אלו שציירו את הציורים."
"והבחורה שישנה בצריף?"
"היא מסכנה." אמר מקסימיליאן. "נסיתי לשכנע אותה לחזור לעיר אבל היא רוצה להישאר פה. היא לא מזיקה."
צעדנו בחזרה אל מרכז הכפר. החום הכבד התמוסס לאור רך שלפנות ערב. ישבתי על ספסל עץ נמוך עם ג'ודי, אמריקאית צעירה, עגולה ומליאה מסן פרנציסקו שבאה לתעד במצלמת הוידאו שלה מהפיכה.
"מה מקסימיליאן אמר לך?"
"שהם רוצים עצמאות."
"אתה יודע ששליש מהלוחמות בתנועה הן נשים? הן שהעבירו את החוקים נגד שתייה וסמים. הן חברות שוות באספות."
"והזרים פה? אין לך שום הרגשה שהאידיאולוגים האירופאים מנצלים את המקרה הצודק של האינדיאנים כדי לגלגל את המהלך הראשון של המהפכה?"
"האינדיאנים החליטו בעצמם, באסיפה של הכפרים, להיות חלק מהתנועה הזפטיסטית. הנשים העבירו באסיפה החלטה שהן יכולות מעכשיו להתחתן עם מי שהן רוצות, שאם הן מתגרשות הילדים נשארים איתן."
"אבל אם תהיה פה מלחמה – הראשונים שיפגעו יהיו הכפרים האלו. האידיאולוגיה מקריבה את הכפרים על חשבון המהפכה?"
"הם יודעים את זה. הם החליטו על זה בעצמם." ישבנו באור הדועך והיתושים זמזמו ליד כפות הרגליים. מרי, צרפתיה מהבריגדה הבינלאומית, ישבה לידינו. הלילה ירד והיער התאחד עם הכפר. מנורות בודדות האירו באור צהוב. דברנו ספרדית. מרי היתה בסוף שנות העשרים שלה, שיער חום שירד עד הכתפיים, אישה צעירה ודקה, אף ישר וחד, עיניים חוששות. ג'ודי הציעה שניגש לבקתה קרובה לשתות קפה.
"אני לא יכולה." אמרה מרי, "אני בגזרה השניה הלילה. אם יקרה משהו, אנחנו כולנו צריכים לרוץ לשם." היא החזיקה פנס ביד. ידיה הלבינו בחושך, מחכה לקריאה שתבוא.
"איך שאת רוצה, אנחנו נהיה שם." מעבר לגדר הנמוכה בערה אש ובתוכה דלי מתכת. נשים ישבו סביב המדורה. על רצפת המרפסת של הבקתה עמדו ספסלי עץ ועליהם ישבו נשים וגברים. בינם לבין המקום בו ישבנו עמדו שני שולחנות. על השולחנות היו סירים. על מדרגה שהשקיפה לתוך החושך ישבו נשים מבוגרות יותר, משחקות עם הילדים. "קפה?" שאלה אחת הנשים, טובלת ספלי אמאייל בדלי. הקפה היה פושר ולא חזק. "אתה רעב? אכלת משהו?" בסירים היו בננות מטוגנות. האישה מילאה פריחולס- קטניות חומות והגישה את הצלחת עם טורטיאס, הפיתות הדקות מקמח התירס. הכפר התחלק במה שיש. גבר צעיר פרט על גיטרה. החושך הואר באור האדום של המדורות הדעוכות. הוא שר על חופש, על שוויון, על התקוממות. הלילה החם, הזמזום הכבוש של העוקצים, ריח הקפה המתבשל בדלי על המדורה, השירים המהפכנים המקסיקנים. אפשר היה להבין את המשיכה הרומנטית שמניעה אנשים צעירים ממרחקים אל מהפיכה מתהווה.
כשחזרתי אל הצריף ישבה האשה הצעירה בחושך והתנדנדה נדנוד מונוטוני. פניה היו שטופים בדמעות. לפעמים, במקומות של צער, יש יותר רכות, רחמים, סבלנות והבנה ממקומות שניראה כאילו הכל בהם בסדר.
חשבתי על המסע הראשון שלי באמצע 1980. בספרד. השמש עמדה לשקוע. הכביש נמשך דרומה לתוך הרמה המדברית. שיחים יבשים ואבק. חום כבד ויבש. מעבר לכביש, מצדו הדרומי, עמדו בתים. אף אחד לא עמד בחוץ. מהצד השני של הבית, וכמאה מטרים מעבר לצומת, עמדו בנייני קומות מכונסים, חומים עם חבלי כביסה. שיכוני העוני של קורדובה. ניסינו לתפוס טרמפ לכיוון החוף, לוולנסיה. אופנוע הגיח מכיוון הבניינים. התרמילים היו מונחים על האבק שבשולי הכביש, דורית, לבושה במכנסיים קצרים וגופייה, חובשת כובע קש רחב שוליים, עמדה ליד התרמילים, ארנק העור ובו הדרכון והכסף מוצלב על כתפה. הרוכב עבר קרוב מאוד, מאט, וזה שישב אחריו הניח את היד על הארנק ומשך אותו אליו, דורית אחזה ברצועת העור, אלא שהחיבור פקע והארנק נחטף. הסתובבתי אל האופנוע והתחלתי לרוץ אחריו. האופנוע האיץ את מהלכו, הסתובב על הכביש הריק ופנה לתוך בנייני המגורים הגבוהים כשאני רודף אחריו. רצתי מהר, אלא שהאופנוע שמר על המרחק, גומר להקיף את השכונה, עובר שוב ליד דורית ונעלם בכביש הפתוח. דורית ישבה על התרמיל, דמעות חורשות את פניה. מהבתים הדוממים שמעבר לכביש הגיחו עשרות נשים במטפחות ושביסים, נשות העוני קשות יום, מלטפות את דורית, מנחמות, דוחפות עשרות ומאות פזטות לתוך הכיסים, מזהירות מסכנות שכונות העוני של קורדובה. השוד, הנדיבות.
אוטובוס ישן ומרופט חנה ליד אחת הבקתות, הנהג, אינדיאני צעיר, התנדנד באחד הערסלים. הבטתי בכרטיס. שם החברה היה: "איחוד האיחידואים – אדמה וחירות."
טרור אולי לא משיג דבר, אבל התקוממות עממית – האוטובוס עצר בצד הדרך, מעמיס שקי קפה, הולך ומתמלא. נשים וגברים, ילדים צעירים ושקי קפה.
יום בהיר וחם. מחסום. החיילים דחפו את האינדיאנים וחיפשו על גופם כלי נשק וחומרי נפץ. הוצאתי את המצלמה. הקצין הרים צעק שלא אצלם ושני חיילים חסמו אותי מיד. הכנסתי את המצלמה. הטיפול באינדיאנים היה עדין יותר. כאן, בביתם, לא היו האינדיאנים אזרחים שווים. האוטובוס המשיך בדרכו, מעמיס שקי קפה. השמש חצתה את מרכז השמים והתחילה להעריב. שוב הייתי מוקף באינדיאנים שהצטופפו, צוחקים. אנשים עדינים. עובדי אדמה. התחנה הסופית היתה המחסן בו נאספו פולי הקפה בלאס מרגריטאס. שני רחובות מעל חנו המיניבוסים שנסעו את המרחק לקומיטאן, לתחנת אוטובוסים הנוסעים לסן קריסטובאל דה לאס קזאס.

פרק לקריאה 19. דון גבריאל

דון גבריאל

 

מנהל בית המלון ישב במבוא לחצר הרבועה, מביט בטלוויזיה ששידרה את הקרנבל המתקרב, משגיח על מקרר הבירות ועל התיירים הצעירים שישבו ליד שולחנות בחצר, שותים בירה קולומביאנית, נחבאים מהחום הכבד, מפלרטטים עם התוכים שקראו נאצות וצרחו בעליזות ירוקה. "הוא גר כאן קרוב."

"איפה?"

"בעיר העתיקה, מול מלון-"

עצרתי ליד סוחטת מיץ התפוזים, עובר ליד דוכני גבינה לבנה מותכת, צולי נקניקיות, איברים פנימיים, סוויצ'ה, חוצה על יד המזחים שלידן עוגנות הספינות המגיעות מטורבו, מברנקייה ומסנטה מרתה.

סנטה מרתה, הנמצאת במרחק של ארבע שעות נסיעה מזרחה באוטובוס מקרטחנה, נמצאת רק שעתיים נסיעה מארקאטה, כפר הולדתו של גבריאל גרסיה מרקס, או מקונדו שנולדה למאה שנים של בדידות. הספר הגדול של מרקס. בכפר שנדדה אליו משפחת בואנדיה, נולדו הבנים, יצאו למלחמות ומהפיכות, גילו בו את הקרח, הגלידה, כרתו ברית עם משפחת מרקס, התאהבו בכל הכוח שיש ללטינו-אמריקנים, בזו לכנסיה ולשלטון, רקדו, התהוללו, חרבנו, הרגו, נהרגו ונעשקו על ידי חברת הבננות האמריקנית. הספר הוא "טור דה פורס" -מופע ראווה של איש אחד כל-יודע הכותב בכשרון מתפרץ ושופע. מאה שנים של בדידות היא אחת היצירות החשובות, לא בגלל הפנטזיה, אלא משום שמרקס, שכתב את הספר ב- 1967,  מתאר את חולייה של המדינה מבלי לנקוט עמדה. שנאתו לצבא הנגוע בעגבת המשמעת העיוורת, תיאור הטבח המוכחש על ידי השלטונות, חוסר ההבדל בשחיתותם של הפוליטיקאים, באפסותה של הכנסיה, בקפיטאליזם המביא את קללת האפליה והניצול. בארוטיות, בתאוותנות ובגרגרנות העולה על גדותיה. בהרס המשמיד, הג'ונגלי.

רציתי טינטו – קפה. מוכרי הטינטו עומדים בקרנות הרחובות או עוברים על פתחי המלונות הזולים, נושאים אתם תיבת עץ ובה שלושה או ארבעה טרמוסים וכוסות פלסטיק חד פעמיות בגדלים שונים. הטינטו, כמו הקוקאין, יופיין של המולטיות, הידידות המיידית, האלימות ושפע הפירות, הוא קולומביה. יצאתי אל פתח המלון. מוכר טינטו ישב על שפת המדרכה, שולף כוסית פלסטיק ומוזג קפה שחור ומצוין מטרמוס.

לצד הסירות עמדו דוכני מיצי הפירות. פאפיה, אננס, בננה, מרקוז'ה, עגבניות עץ טחונות עם קרח וחלב ומרוסקות בכוסות נחושת גבוהות בדוכנים, דגים מיובשים, מאפים על השולחנות בשורות. מצד אחד המפרץ החודר ומקיף את האי של קרטחנה ומהצד השני המגדלים העגולים, שיני החומה, התותחים שלא עצרו את שודדי הים האנגלים מלכבוש ולבזוז את העיר שאין דומה לה בשום מקום אחר בדרום אמריקה ומעטות יש כמוה.

"העיר האצילית וההירואית קרטחנה דה אינדיאס שהיתה כמה פעמים בירת המשנים למלכים, ובשירים היללוה כאחת הערים היפות שבעולם, אינה עוד אפילו צל של מה שהיתה לפנים. תשעה מצורים צבאיים הוטלו עליה מן היבשה ומן הים, ופעמים אחדות בזזו אותה שודדי ים וגנרלים, אבל שום אסון לא השם אותה יותר מקרבות מלחמת העצמאות ומן המלחמות בין הפלגים לאחריה….לא היה אפשר ליישב את התהילה עם הצחנה העולה מן הביובים הפתוחים. הגנרל נאנח ולחש למונטייה על אוזנו: כמה ביוקר עלתה לנו העצמאות החראית הזאת!" (גנרל במבוך)

מעבר לגשר היה רחוב רחב שמקיף את חומות קרטחנה. נכנסתי דרך השער שמימינו מגדל השעון. צבעי האדמה של הבתים. הרחבה המרוצפת. הרחובות הצרים והחנויות שיכלו להיות ספרד או איטליה או צרפת.

הבית של מרקס נמצא בפינה הצפון מזרחית של העיר, לא רחוק מהחומה. שאלתי אנשים שעמדו ליד מוכרי הטינטו בכיכרות הקטנות, והם כיוונו אותי אל חומה בצבע אדמה שהגנה על הבית שבפינת הרחוב. שומר עם רובה קצוץ ומדים ובחור צעיר לידו, עמדו בפתח הבית. שאלתי אותם אם גבריאל גרסיה מרקס בבית. הם שאלו מי אני. ואז הציעו לי לכתוב מכתב. תלשתי דף מהפנקס, מעביר אותו לשומר שנכנס אל הבית. כשחזר, הוא הכתיב לי מספר טלפון ואמר שאתקשר מחר בין תשע לעשר בבוקר, כשדון גבריאל מסיים לשחק טניס. הודיתי לשומרים וחזרתי אל העיר. חום היום נשבר. שווקים של פירות ים, של מיצי פירות, של אוכל רחוב, של מסעדות צהרים המגישות תפריט קבוע בדולר או שניים. עיר קולוניאלית עם סבך רחובות קטנים, צפופים ונחמדים. אוטובוסים צפופים, טנדרים, מיניבוסים, כרטיסנים שמנסים לפתות את הנוסעים. המצודה הנמצאת מעל העיר הטובה קרטחנה, חומת העיר ומגדלי השעון היפים.

הים היה חשוך ואורות קלושים דלקו על הספינות שפרקו או טענו משאות – בקבוקי שתיה, מצ'טות, שקי אורז, חביות דלק, לפני הפלגות של יום עד שלושה לאורך החוף הקריבי של צפון קולומביה. החומות היו מוארות. נטשתי את שותי הקפה ונכנסתי אל כיכר השעון דרך השער המזרחי של העיר. פנימה, לתוך הסמטאות. קירות צהובים ואדומים, חום רך, פסטל, מרפסות מעוטרות, חלונות עם כרכובים, גגות רעפים, מרזבים, עציצים. לרגע נעתקה הנשימה. עיר פלאית. אימתו של גבריאל גרסיה מרקס כשאיים אסקובר, ברון הסמים המת של מדאיין, שיטמון 5 טון חומר נפץ בקרטחנה ויהפוך אותה לגל הריסות. עצם האיום הברברי להרוס עיר יפה כל כך מעורר רעד. עשר בלילה. צעדתי ברחובות הריקים. בשונה ממקומות אחרים בקולומביה: בוגוטה, קאלי או ברנקיה, יכול אדם להלך ברחובות קרטחנה בביטחון יחסי גם בשעת לילה.

בבוקר, אחרי שמזג מוכר הטינטו משקה עשב לימון לכוס הפלסטיק, יצאתי  לעיר. בכיכר ישב בוליבר על פלומו בלאנקו, הסוס שנשא אותו במלחמות העצמאות הדרום אמריקאיות, חרבו מתדלדלת בנדן. לעגה של ההיסטוריה. רשעותם של האנשים שצריך לעבור דור ולהרוג את האיש ששחרר אותם בבדידות מנוולת כדי שיוענק לו הכבוד. האיש שהמציא את דרום אמריקה העצמאית, החולם שראה את היבשת כמקשה אחת, נזנח ומת דחוי ובודד בזרועות המאהבת הנאמנה היחידה, לבוש בבגדים נקיים של אחד מאחרוני אוהביו על החוף בסנטה מרתה. "קח אותי במקומו" אומר הגנרל לגרמני עלוב עם תוכי בכלוב שהם פוגשים על נהר מגדלנה הזורם בין מומפוס לברנקיה "אני מבטיח לך שתרוויח יותר כסף אם תציג אותי בכלוב בתורת הכסיל הגדול ביותר בהיסטוריה." (גנרל במבוך)

מול הכיכר היה מוזיאון האינקוויזיציה. מוסדות המקפידים על טוהר דתי, מוסרי ותרבותי, כל טוהר שהוא, משמשים כמסך לזרמים אפלים ואלימים. עליתי בתוך אולמות ובין מתקני העינויים ליד פסלי הבתולה וישו. כמה סבל. אירופה. האלימה ביבשות, ייצאה את שיטות המחשבה אל מעבר לים. הפחד העמום מהכנסיה הקתולית שמסרב למות ממרחק כל השנים.

קבענו פגישה ביום חמישי בו עמד להיות ליקוי החמה הגדול. בין שיחת הטלפון לליקוי החמה והפגישה היה קרנבל בברנקייה. האוטובוסים הבינעירוניים, מאלו שנוסעים לברנקייה וסנטה מרתה, הם אוטובוסים גדולים ודמויי חללית, שברובם מכשירי טלוויזיה המשדרים סרטי וידאו  אלימים. הכביש נסע בין הכפרים, עובר בנוף של סוואנה טרופית, עצי באובאב-בומביצאה, הפלו בורצ'ו – העץ השיכור, משום גזעם הנפוח ונוף הענפים הקטן, עמדו בין חוות בקר שרעה בעשב הגבוה. המיזוג היה הקלה מהחום הלח שעמד על פני הירוק של הארץ. בצפון קולומביה יש רק מקום אחד שבו אפשר להימלט מהחום התמידי – בסיירה נוודה, גוש ההר המתנשא מעל סנטה מרתה וארקטה.

מצדו הדרומי של הגוש, בעמק טרופי לח וחם נמצאת ויאדפור – המקום אליו נהרו ציוותי הטלוויזיה לראות ליקוי חמה. האוטובוס עצר על הכביש הראשי, רחוק ממרכז העיר. ברנקייה היא הנמל ועיר התעשיה של החוף הקריבי.

קרנבל קולומביאני! קמח על המכוניות ועל ראשי האנשים. מסכות, תחפושות. ברחוב הראשי שליד האצטדיון התנהלה התהלוכה. מוכרי גלידה, נקניקיות, קוקוס, מיצים, בירה. ליד ברים רקדו חוגגים. התהלוכה היתה קטנה והריקודים לא היו השתוללות. ברנקייה חגגה רק בחלקה. לא הקרנבל הברזילאי הגדול שמכלה את העיר למשך ארבעה ימים.

חום אחר הצהרים הכבד. חגורות שוטרים עמדו לאורך הרחובות. האור דעך. רציתי לחזור למלון כדי להניח את המצלמה והסרטים המצולמים. פניתי אל גשר הדרך הראשית שעברה בשולי האצטדיון. צילמתי מהגשר. בחור בן 17 עם רובה מים התיז סילון לעברי. הסטתי את הרובה והוא הביט בי בלי לחייך. עברתי לצלם בצד השני. הבחור עם הרובה המשיך אחרי. עכשיו כבר היו שלושה. צילמתי מהגשר והוא הושיט יד. עזוב את המצלמה אמרתי. באפס זמן הצטופפו סביבי 7 צעירים. עזוב! אמרתי. לא בכעס, לא בטינה. אני עובד. פניו הפכו לאבן. כשהבטתי היה בהם זעם קר ונחישות. שנאה אל העולם שבאתי ממנו. גרינגו, הוא אמר. זו העבודה שלי, אני צלם, אני לא יכול לתת לך את המצלמה – כן, אבל אתה אמריקאי- הוא משך את המצלמה, שני מניח היד ומגביר את המשיכה האלימה, אני מושך לצד השני. הייתי צריך לברוח ברגע שהתקרבו. לא היה לי כוח לברוח. נמאס לי להיזהר. המשכתי להיאבק אתם במשיכות. עד שהרגשתי את הסכין נוגע בחזה ומתחיל לחדור את העור. אז הבנתי גם אני שהמשחק הרחיק מעבר לשפה, מילים ומחוות. הרכנתי את הצוואר והמצלמה נחטפה. הם פנו ונמלטו במורד הגשר. נשענתי על המעקה והאנשים שסביבי לא הביטו בי. הזדקפתי וחזרתי אל רחוב הקרנבל. רק אז הרגשתי שבתוך המאבק קילף מישהו את השעון מהיד. לקחתי סיגריה ממישהו. הייתי ריק. אפילו לא נעלבתי. שוד ידוע מראש. קל ממשקל מצלמה ושעון, נסעתי למלון. בחוץ, רעשו הרמקולים ואני שכבתי בחושך והבטתי במאוורר התקרה המסתובב ברעש רך.

 

התקשרתי למרקס ביום חמישי בבוקר. "מתי אתה רוצה לבוא?" הוא שאל.

"בחמישה לשתים-עשרה הליקוי."

"אני עובד כרגיל. כמה זמן אתה חושב שתצטרך? שעתיים? זה מספיק זמן לכתוב ספר-"

"לפחות שניים אם קוראים לך סימנון." אמרתי והוא צחק.

במלון בו הייתי היו גם שני עיתונאים שוויצרים. אחד מהם התגורר בבוגוטה. הוא אהב את בוגוטה. עיר שטוב לחיות בה אם יש לך כסף. כסף לאבטח את הילדים, לשומר ומערכת אזעקה לבית, למכונית משוריינת, לבתי הספר המוגנים. הפשע האלים, גם כשהוא קורה לך, הוא דבר שאינו נתפס בהכרה. כמו ההבנה שפוליטיקאים, נשיאים, גנרלים וברוני סמים הם חיות אנושיות המדברות מילים, אוכלות  ומחרבנות.

בשעת צהרים עמדו אנשים מרכיבי משקפי שמש כסופים והביטו בירח המכסה את השמש. אור מוזר, אפור מתכתי, כמו לפנות ערב מאוחר, ירד על העיר. פתאום אפשר היה לשבת לכמה דקות על ספסל לא מוצל במרכז הרחבה שמול מוכרי ממתקי הקוקוס. נערות צעירות התיישבו לידי ופטפטו בעליזות. אחת הנערות שאלה משקפי שמש שיועדו להביט בליקוי והעבירה לי אותן, מחייכת בידידות. הקולומביאנים, מולטים חייכנים וחמים. קסמי הארץ.

החום היה עדיין כבד כשהקפתי את חומת העיר המאורית על שפת אחד ממפרציה של קרטחנה. חצי אי לתוך ים קריבי חום. על שיני החומה, ליד המגדלים המאורים, על התותחים העגולים, ישבו זוגות נאהבים.

אחר הצהרים הלכתי לבית של מרקס.

מחוץ לבית, בצל חומת האבן הגבוהה המטויחת בצבע חול, עמד שומר מזוין. איזה איש הוא מרקס? מה עושה ההצלחה לאנשים? המעמד? הפרסום והכוח הכלכלי?

יצירת דמות הארץ מגוש החומר שהיא עטופה בו. ב"ידיעה על חטיפה"  (1996) מרקס כואב, מדויק ואוהב. ב"מאה שנים של בדידות" תיאר את הארץ כמו שהיא, פלאית, שטופה באמונות הבל, קרועה וחיה בנואשות בתוך תאוותיה מזילות הזרע והחרא. ב"גנרל במבוך" מחפש מרקס את הסיבות למצבה העכשווי של היבשת. אמריקה הלטינית היא כישלון סוער של מאה וחמישים שנה. "דרום אמריקה היא חצי הכדור שיצא מדעתו" (גנרל במבוך) ועם זאת, יש מקום אחד בו קיימת יבשת אחת. בשפה, בתרבות. ב"גנרל במבוך" תיאר את הסיבות לכישלונה כיבשת שאינה ראויה לאנשים ולרעיונות גדולים, ב"ידיעה על חטיפה" מנסה מרקס להציל את הארץ ממה שקורה בהווה – אקטואליה שמנסה לזעזע בשניה לפני שהכל מתפרק, מרקס משמש כצינור שאינו מתערב בשטף האירועים- מכוון את הזרימה לחשוף את שבירותה של החברה הקולומביאנית. זו גם הפעם הראשונה שמרקס עוזב את הנופים של קולומביה הקריבית שבין קרטחנה לארקאטה, ברנקייה, סנטה מרתה וריוצ'ה שעל גבול ונצואלה.

השומר פתח את הדלת לחצר הפנימית ומנהל הבית הוביל אותי במדרגות לקומה ראשונה בה היה שולחן במסדרון פתוח המביט אל הים. אישה מבוגרת, לבושה היטב, עלתה במדרגות, מעיפה בי מבט. סוכנת הבית הובילה אותי לחדר גדול ששולחן כתיבה כבד מצדו האחד ומולו חלון ומרפסת המשקיפים אל הים. בין השולחן לבין החלון היתה ספה לבנה, שולחן וכורסאות. מרקס ניכנס אל החדר. הוא לבש מכנסיים קצרים, חולצת טריקו ונעל נעלי התעמלות. הוא חייך ושנינו ביקשנו מים מסוכנת הבית. החמאתי למרקס על הבית.

"שנים של עבודה קשה," הוא אמר, "כל יום משמונה ועד שתיים."

"וכשרון-"

"עבודה." אמר מרקס. "אני סופר ועיתונאי."

"עיתונאי?"

"ודאי." קם מרקס בטון נעלב, מוציא מאחד ממדפי הספרים הארוכים ארבעה כרכים כבדים של מאמרים שכתב בארבעים שנים של עבודה עיתונאית. 'ידיעה על חטיפה' הוא מארג של ראיונות עיתונאים עם כוח של מספר הטווה את הכל לסיפור. ומה אנחנו דורשים ממספר? שנאמין לו. אם הוא דובר אמת או שקר. "אין הבדל בעיני בין עיתונות לספרות. אני סופר, נובליסט ועיתונאי. החלק העיתונאי שלי עצום, בכרך הזה יש 623 עמודים ובזה 691. עבורי זו אותה עבודה והשוני היחיד הוא ביחס למציאות. הסיפורים עולים כנשים ללא פנים. זוהי תרבות עממית. אין לי שיטה אקדמית, הכל הוא תרבות עממית ובקולומביה מותר הכל."

אמרתי למרקס ש'ידיעה על חטיפה' הוא אחד המסמכים היותר טובים שקראתי. שאלתי אותו מה רצה להשיג.

"יש הרבה דברים משותפים באמריקה הלטינית, אלא שלכל מדינה דברים שונים ולכל פרובינציה ורחוב יש דברים אחרים – זה תלוי במרחק. אני חושב ש'ידיעה על חטיפה' היא מראה מיקרוסקופי ופנימי ובמידה זו – הספר לא דומה למה שקורה במדינות אחרות. המבקרים אמרו שקולומביאנים שקראו את הספר השתנו, אלא שטבע המדינה לא ישתנה. בקולומביה צריך לשנות את היסוד והיסוד הוא החינוך, פה מדברים על דמוקרטיה אבל הדבר הראשון הוא החינוך. החליפו נשיאים, חוקה, ואת החינוך הקלאסי והרפרסיבי לא החליפו, חינוך שנמצא לגמרי מחוץ למציאות. המדינה הזו חיה במאה שעברה.

קולומביה היא מדינה אלימה ביסודותיה. האלימות השחיתה את כל שכבות החברה אלא שבכל זאת יש פה אנשים."

עברנו לדבר על סמים. הספר הוא הטיפול הישיר הראשון של מישהו בנרקו-טרפיקו – סחר הסמים הקולומביאני, בהתייחסות לנפשות הפועלות, לא להילה ולרומנטיקה, לא לעצם ההברחה ולמסחר, אלא ציור מערכת הכוחות החשופים וההרסניים המטלטלת את קולומביה ומקרינה על כל מרכז אמריקה עד ארצות הברית. מי חזק יותר, עשיר יותר? שליש מקולומביה נשלטת על ידי קבוצות גרילה – מאבק שהתחיל כמאבק אידיאליסטי הפך לקשר סימביוטי עם רשתות הסמים. הנשיא סמפר הואשם על ידי התקשורת שנבחר בסיוע של 6 מליון דולר שהעמיד לצורך מסע הבחירות שלו קרטל הסמים של קאלי. ראשי מדינות מסרבים להיפגש אתו. אין אפשרות לעבור בין קולומביה לפנמה במעבר דריין. נרקו-טרפיקו. רצח ושנאת תקשורת מערבית

ומקומית, חיסול אנשי שלטון ואוהדי חוק בכל מקום. שפע של נשק, אינספור אמצעים. עולם של יערות גשם, סירות נהר מהירות, סירות דייגים תמימות, איים, מטוסים קלים, כסף וקוקאין.

"גם מריחואנה היא סם." אמר מרקס בנחרצות. "רק בדרגה אחרת. למה קונים סם? כי רוצים שימחה. אין להם אפשרות אחרת. לא רק אנחנו – כל העולם. אני לא רוצה לעשן. כשאני כותב – זה הסם החזק ביותר – אני שמח. אבל עם כל חוסר הצדק שיש- הסם קונה שימחה. וכדי לשמוח רוצחים, שודדים, משחיתים. זוהי דרך דו מסלולית – השחיתות משחיתה. לקנות מריחואנה זה כמו הירואין. וההירואין מקרב את המוות. לכן, דבר ראשון,  צריך לשנות את תנאי החיים.

"בארצות הברית יש 30 מליון מכורים, אלא ששם המאפיה חזקה יותרה והשחיתות בשילטון גדולה בהרבה מאשר בקולומביה. בקולומביה יש מרכזים גדולים של אלימות אלא שהם לא משפיעים כמו הפוליטיקה האמריקאית ויחסה לסמים. וזה מה שאמרתי לקלינטון. יש לו 30 מליון מכורים – שיפתור את הבעיות אצלו, מה שמעודד את השוק זה לא הייצור – זו הצריכה. והצריכה היא בעיה חברתית. ואני חושב שהוא היה משנה את המדיניות אם הקונגרס היה מרשה.

"מכיוון שהאלימות היא תרבותית והסמים הם מרכיב תרבותי, הפתרון הוא שינוי תנאי החיים והחינוך. זה קשה, אבל זו בעיה איומה שיש לצעוק אותה בכל אמריקה הלטינית."

מרקס מחלק את חייו בין מקסיקו לקולומביה. לפחות חצי מהשנה הוא גר במקסיקו סיטי. שאלתי אותו על הזפטיסטים במקסיקו.

"הזפטיסטים הם תוצאה של המצב החברתי-כלכלי בצ'יאפאס. אינטרסים לא מעטים מעורבים בזה. יש סיכוי טוב שיצליחו לשפר את התנאים שלהם."

סיפרתי לו על הבריגדה הבינלאומית – אירופאים, דרום ומרכז אמריקנים לא אינדיאנים שראיתי בכפרים בצ’יאפאס, מאורגנים כמחתרת מרקסיסטית.

"ודאי – המאבק בצ’יאפאס הוא דגל המהפכה שלהם, קרלוס (פואנטס) מכיר היטב את מרקוס אבל המצב שם רחוק מפתרון. האירופאים שוכחים כי האינדיאנים היו שם 2000 שנים קודם. ואני אצטט לך את בוליבאר שאמר לאירופאים – השאירו אותנו במנוחה. אני רוצה לחיות כדרום אמריקאי תרבותי ולא להרוג את האינדיאנים כמו האירופאים."

"אין לי ספק שזו דעתך," לא הסתיר הגנרל נעימה אירונית, "האירופאים סבורים שרק מה שאירופה ממציאה טוב לעולם כולו, וכל דבר אחר ראוי לבוז." (גנרל במבוך)

"למה גרים הסופרים הלטינו אמריקנים במקסיקו?"

"מקסיקו, גם בזמנים הגרועים ביותר, היתה מקום טוב לתרבות. המדינה המקסיקנית תמיד הגנה על הסופרים – לא מכבוד, אלא מפחד, פחד ממה שיגידו על המקסיקנים בעמים. זה דבר טבעי למקסיקו. ואלו גם שני הקטבים – ארגנטינה ומקסיקו. ארגנטינה במשך שנים רבות היתה מאוד אירופאית. מקסיקו היא מרכז התרבות העממית. אני גר במקסיקו 30 שנה. יש לי ילדה מקסיקנית. אני לא מקסיקני ולא קולומביאני – אני אזרח העיר הענקית הלטינו-אמריקאית שבתוכה אנחנו מחפשים את הזהויות שלנו."

"והספרות הלטינו אמריקאית?"

"אנחנו לא בזמן שיא של הספרות, יש הרבה פרסומים בספרדית,  מעט מהם טובים. ובכלל הזמן הזה הוא לא זמן טוב או רע, אלא פשוט לא זמן גדול לספרות."

"מה זה רגע גדול?"

"הרומנטיקנים. הנובלה הצפון-אמריקאית. בסוף המאה ה-19 היה זמן גדול לספרות האנגלית והרוסית, עכשיו – כלום"

סיפרתי למרקס על השיחה עם מריו אלברטו קררה הגואטמלי. גם הוא חשב שעכשיו הוא לא זמן מוצלח ממש לספרות. קררה האשים את הטלוויזיה והמחשב.

למרקס היו מחשבות אחרות. "הטלוויזיה והמחשב לא שייכים. הנובלה עולה ויורדת, היא לא תעלם. הנובליסטים יהיו תמיד בליבה של הספרות. עבורי אין דבר טוב יותר מלקרוא נובלה ולנסות להבין איך כותבים טוב יותר."

"ואיזה סופרים אתה אוהב?"

"לרוב אין לי דעה, מכיוון שאם היתה לי, הייתי יכול לפגוע באחרים שלא הזכרתי והזיכרון שלי לא כל כך רחב. יש רבים. לא כולם טובים, אבל יש רבים ועל כולם נכתב הרבה. מילן קונדרה הוא מצוין אבל מחר יהיה לי שם אחר. אני אוהב את רושדי אבל אני לא מבין הכל, הוא הילד הנורא של האיסלאם, קראתי את הספר (פסוקי השטן), זו חידה בעיני מה רוצים ממנו, אני לא מבין מספיק באיסלאם, מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעצור את הרדיפה?"

שאלתי את מרקס אם אפשר לצלם אותו. הוא חייך והוריד את המשקפיים שהרכיב. "למה האתה מסיר אותן?"

"כי עם המשקפיים אני ניראה כמו אינטלקטואל, ואני רוצה שתצלם אותי כסופר."

"מה ההבדל?"

"לאינטלקטואל יש דעה מוקדמת על העולם – סופר ממציא כל פעם מחדש, אין לו מושג איך ניראה העולם. כששוחחנו, שאלת אותי כמו אינטלקטואל ועניתי לך כאחד – אבל אני מעדיף להיות סופר."

הטלפון צלצל. אישה מצדו השני של הקו. הוא לקח תיק עור ואנחנו ירדנו אל מפלס החצר הפנימית. שלוש מכוניות בחניה.

"היית בישראל?"

"לא. אבל יש לי הרבה חברים טובים בחלק ההוא של העולם."

"ומתי תבוא לבקר?"

"כשיהיה שלום."

"אף פעם." אמרתי ומרקס חייך.

"נעל את מגפיך ועזור לי לסיים את המלחמה המחוריינת הזאת" כשאמר הקולונל אאורלינו בואנדיה את הדברים לא העלה על דעתו שנקל לפתוח במלחמה מלסיימה."(מאה שנים של בדידות)

"לאן אתה צריך?"

"המלון קרוב מאוד – באזור כיכר השעון."

"אתה יודע איפה המלון שלו?" שאל מרקס את הנהג שהיה בן גילו של מרקס שניראה צעיר מ-70 שנותיו. המילה הכתובה שומרת על הכותב. המצאת העולם המתחדש כל רגע.

"כן דון גבריאל." אמר הנהג ואנחנו נכנסנו אל המושב האחורי ונסענו אל כיכר השעון. כשעצר הנהג ומרקס יצא להיפרד ממני לשלום, עצר לידו איש והביט בו בחיוך אוהב "דון גבריאל – בנה האהוב של קרטחנה!" אנשים הביטו מסביב וחייכו, מרקס חייך חיוך שהיו בו סיפוק ומבוכה.

"שלח לי את מה שאתה כותב, אתה לא חייב כתובת, זה יגיע."

צעדתי באור אחר הצהרים הרך שירד על חומות קרטחנה. במפרץ, ליד הרציף עם דוכני מיצי הפירות עמדו ספינות העץ הרקובות שמפליגות לטורבו. בקולנוע הציגו את טיטניק וסוחטת מיץ התפוזים שלי לא זזה ממקומה.

מחיר

35.0050.00

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.