הטראנסיבירית

עיתונות - כתבות מהעולם




  1. בייגי'נג.

בלילה חם של סוף ספטמבר, ירדתי ממדרגות הגשר המוליך לרציפים אל רציף שקט במיוחד ועליתי בבייגי'נג  על הרכבת הסינית. זו לא הייתה רכבת רגילה, אלא רכבת מספר 75 שמיועדת לפקידי שלטון סיניים, בתאים רבצו כורסאות הסבה ווילונות אדמדמים אטמו את החלון שהפלבאים לא יציצו אל המיטה המצופה במצעים צחורים.

הרבה קרה בסין מאז עליתי בפעם האחרונה על הטראנס סיבירית. המון קורה כל יום. מענק רדום ואפרורי, הפכה סין ליצור רב זרועות שבונה, יוצר, הורס ובולע כל יום  ריבוא דברים. תחנת הרכבת של בייג'ינג לא דמתה במאומה (חוץ מהבניין שעוטף אותה) למה שהיה פעם. לוחות דיגיטאליים, מסעדות, חנויות.

והקונדוקטורית החייכנית שדיברה רק סינית מזגה תה ירוק משובח לספלי חרסינה. לעיתים, רק על פי ריח התה אתה יכול לדעת באיזה מחלקה או כמה הסיני רוצה בטובתך.  החלפנו מילים של נימוס בזמן שהמתנתי להחלקת הרכבת מתוך תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג, צפונה, לכיוון החומה הגדולה, מונגוליה הפנימית והגבול המונגולי.

 

 

יש לרכבת הטראנס סיבירית שלושה מסלולים בהם היא חוצה את אסיה. הארוך שבהם, בין מוסקבה לוולדיווסטוק, לא נכנס בכלל לסין. הוא הארוך מכולם. 9288 ק"מ.  הרוסים התחילו לבנות אותו ב-1891 וסיימו מתישהו ב-1905. אחרי המלחמה עם יפן בה איבד טרומפלדור את ידו ורוסיה את הצי של הים הצהוב. הרוסים הפסידו את המלחמה מכיוון שלא הייתה להם רכבת שתספק גייסות וציוד בזמן לפורט ארתור. היפאנים נצחו. הרוסים למדו את הלקח. ב-1942, בזמן מתקפת הנגד  החורפית, הם העבירו את הצבא הסיבירי שלהם עם הרכבת והפתיעו את הגרמנים, מסיגים אותם לאורך החזית.

בצ'יטה, כ-1000 קילומטרים מזרחה מאירקוצק וימת הבייקאל, מתפצל קו נוסף ויורד דרומה לסין דרך חארבין  לבייג'ינג. זה המסלול השני.

החלק הזה של הקו נבנה בשנות החמישים, כחלק מהחיבור בין שתי השכנות הסוציאליסטיות הגדולות. אם הקו הארוך (הראשון) נולד כדי לאחד את רוסיה צבאית, ולהניע מסחר מהים הצהוב למרכז אירופה ומערבה, הרי שהקו השני (והשלישי) נועד כדי להסיע את התוצרת הסינית לאירופה, לחסוך את ההפלגה מהנמלים של מזרח סין. מאז שחושמל הקו (מתישהו בשנות העשרים של המאה ה-20) יכולה רכבת מסע להוביל מטען של 6000 טונות. בימיו הגדולים נסעו על הפסים רכבות כל 5 דקות. 12 רכבות בשעה. 248 רכבות ביום. מיליון וחצי טונות של מטען ביום. כמו חמישים ספינות סוחר בינוניות מהסוג שמסיעות מכולות בין קנטון והונג קונג ושוקי אירופה.

אני הייתי על הקו השלישי, הקצר מהשלושה- הטראנס מונגולית, 7934 קילומטרים בסך הכל. זה הקו שנועד לקצר עוד יותר את המרחק בין בייג'ינג ואירופה. הצעיר בקווים. בפעם הקודמת כשנסעתי בו, לפני 21 שנים, נמשך המסע שמונה ימים. יום וחצי יותר מהמתוכנן. ברית המועצות כבר מתה ורוסיה הייתה באחת התקופות האיומות שלה. הרכבת  הייתה עמוסה במבריחים מונגולים שקנו סחורה בסין ומכרו אותה לאורך הקו הטראנס-סיבירי עד מוסקבה, משחדים, מכים וחוטפים רובלים בכל תחנה, בכל שעה משעות היום. זה היה מסע מוזר ומרתק. חכיתי להגיע לגבול המונגולי, לראות את הרכבת הרוסית, אם נשאר משהו מהסחר הגנוב והמושחת של המאה שעברה. לפעמים יש ייתרון ללחיות מספיק שנים כדי לעבור ממאה אחת לשנייה.

אחרי המון נסיעות על דרך המשי בעשרים ומשהו השנים האחרונות, יכולתי לראות שהסינים מייצרים תחליף לקו הטראנס-סיבירי, כדי לחזק את הקשרים הישירים שלהם עם מרכז אסיה. להשתלט על השוק הזה ששווה כמה עשרות מיליוני אנשים אבל לא מעט משאבים ומחצבים. הסינים סלולו מסילות ודרכים חדשות שנעות על המסלולים העתיקים של דרכי המשי. המסילות והדרכים החדשות החלישו את האחיזה הרוסית במרכז אסיה ואולי גרמו לרוסים לחשוב שוב על המסילה הארוכה בעולם שיש להם. במידה מסוימת עושה רושם שהרוסים מקריבים את מרכז אסיה כדי לעשות עסקים עם סין, לשנע אותה לאירופה.

הסינים רוצים את אסיה. את השוק, את הדרך, למכור לעולם את מה שיש להם להציע. הם חייבים ליצא מכיוון שהכלכלה הסינית אינה מאוזנת והיא מייצאת הרבה יותר ממה שהיא מייצרת לשוק המקומי.

האמת שהסינים היו רוצים גם את רוסיה. במרכז אסיה יש כ-50 מיליון אנשים, ברוסיה 147 מיליון. עד כמה הדברים לא חד משמעיים, למרות שהסינים מכינים לעצמם את כל האפשרויות, מראה הקו הטראנס מונגולי, עליו נחתם חוזה בין הרוסים לסינים, למונגולים ולגרמנים ב-2008. אלא הקו לא ממש עובד. הסינים לא מתים עליו. אולי מכיוון שמ- 1999 יש להם רכבת עד קשגר שבמערב סין. תוך שנתיים תסיע רכבת הקליע הסינית נוסעים וסחורות ב- 10 שעות מבייג'ינג  עד אורומצ'י. מקצרת נסיעה של 3500 קמ' משלושה וחצי ימים לשמינית. הרוסים, למרות שבנו קו חדש מצפון לבייקאל כדי שלא יושפע מאיומים איסטרטגים סינים, מפגרים. אם מספרים וכלכלה הם העניין – הרוסים לא עומדים בתחרות.

חוט השדרה של רוסיה הוא הרכבת הטראנס סיבירית. בלעדיו, היא לא שווה הרבה ובמידה רבה, גם לא תוכל להתקיים כמדינה אחת. זו אחת ממסילות הברזל מרחיקות הראות שהונחו אי פעם והיא בת יותר ממאה ועשרים שנה.

הדלקתי את מנורת הקריאה מעל הכורסא האדומה והצצתי לספל החרסינה עם התה הירוק. הרכבת נסעה ללא קול. פסים מצויינים ומתלים טובים של קרונות משובחים. פתחתי את  ספר על הרכבת מברלין לבגדד, אותה רכבת שהקייזר וילהלם השני הבטיח לעבדול חמיד בראשית המאה ה-20 מתוך החלום על אימפריה גרמנית מברלין ועד בגדד. קשה לדעת למה, אבל רכבת היא כלי חלומות רומנטי וקולוניאלי, וגם אני, כמו אחרים, אוהב רכבות. ישבתי בכורסה האדומה, שתיתי תה ירוק, והרכבת שייטה החוצה דרך השיכונים של בייג'ינג ("הבירה הצפונית")צפונה, חוצה בחושך תחת החומה הגדולה למונגוליה הפנימית, בתאים לפני ומאחורי נמנמו נוסעי הרכבת הטראנס סיבירית. עד כמה שידעתי לא היה בהם מבריח אחד. הם היו כולם תיירים שבאו לחצות את אסיה מבייג'ינג למוסקבה. גם אני הייתי כזה.

מסע לאורך הפסים, מבייג'ינג ועד מוסקבה, מאפשר הצצה מתחת למסך הרוסי ולמה קורה ברוסיה וסין, איך הן נאבקות על משאבים, על השליטה ביורו-אסיה ועל עתידן במאה ה-21 ואולי במאות הבאות.

השלכותיו של המסע הן כאורך המסילה – ראשיתן על גדות הים הצהוב ותוצאותיו – בליבה של אירופה. היום זה במאבק על שדות המשאבים של מזרח אוקראינה, בעבר זו הייתה גרוזני וקו הנפט שלה בצ'צ'ניה ולפני כמה שנים קו הנפט והגז שבא מבאקו דרך גיאורגיה בדרכו אל הים השחור. הצצה אל מאה ועשרים השנים האחרונות – ואל התנועות הפוטיניות בנות זמננו שנראות כל כך מאימות, מגלות שהרוסים לא במצב טוב, ושבדרך הרוסית, הרוב שקרים, הסוואה, פטריוטיות ואגרסיביות. והסינים? הסינים כתמיד, בשיטה שעובדת כבר 5000 שנים, חיים בעולם חשאי של מעשים ודיפלומטיה, מחביאים את האגרוף הגדול בשק של הפתעות ומתנות.

 

אולאן באטור- האביב המונגולי

באר-ליאן, נגמר הקו הסיני. ירדתי בצער מהרכבת הסינית הנוחה מאוד, ועברתי גבול שלא חציתי כבר 21 שנים. למונגוליה. רוחב הפסים שונה. בצד השני חיכתה הרכבת הרוסית, שמתאימה לפסים של רוסיה והרפובליקות המרכז אסיאניות. מונגוליה הייתה רפובליקת לווין סוציאליסטית של ברית המועצות עד 1991.

לא רכבת רגילה חיכתה לי בצד השני. לפני 21 שנים עליתי על רכבת צפופה ומלאה בסחורה שלא היה בה כמעט מקום, נוסע עם חבורת מונגולים צעירים, אוכל ראשי עיזים שהמונגולים קילפו עבורי (עין? לא אוהב עין, כפית מוח? לחי? לפחות תאכל מהלחי-)

חיילים מונגולים אספו את הציוד מאוטובוסי התיירים. החברה הגרמנית ששכרה את הרכבת המפונקת מהמפלגה, מפעילה את הקו הטראנס מונגולי שלה. הגרמנים הם המנוע הכלכלי של יורו-אסיה. מקצה לקצה. בונים גשרים יבשתיים עם רכבות לרוסים, עסקים מגוונים עם הסינים, קשרים עם יפן ודרום קוריאה ומתנות של צוללות גרעיניות חינם לישראל. חובקי עולם. מעבר לערפל היומיומי- מי שמחזיק את אירופה בחיים היא גרמניה. היא זו שיכולה אם היא רוצה למנוע מרוסיה אגרסיות. ורוסיה, כמו שעמדתי ללמוד, היא יותר מסיכה מאיימת שנלחמת על חייה ומנסה לשמור את שיווי המשקל שלה על קו הרכבת הטראנס סיבירית, שאולי יציל אותה.

הרכבת הרוסית שהגרמנים הרכיבו, הייתה בת 21 קרונות שחוברו מחברות שונות – רוסיות, אוזבקיות וקזאחיות. מקלחת ושירותים בכל קרון ובחלק מהקרונות יש שירותים ומקלחת צמודים ובתאים האלו, שהחברה שמפעילה אותם קוראת להם "בולשוי" יש גם מסכי טלוויזיה. וארבעה קרונות מסעדה שמגישים בהם משמפניה דרך יינות רוסיים, קוויאר ואוכל (בורשט, סלטי תפוחי אמה רוסים עטירי מיונז, בשר ודגים וקינוחים של עוגות וגלידה) שלוש פעמים ביום. הרכבת הטראנס-סיבירית מוכרת חוויה. טיולי רכבת התפתחו מאוד בעשרים השנים האחרונות. לא רק ה"אוריינט אקספרס" וה"פאלאס און ווילס" שבהודו – אלא הדבר האמתי- חציית אסיה מקצה לקצה. מבייג'ינג למוסקבה במסע בין יותר משבועיים בתנאים המפנקים שיש. למי שאוהב רכבות. כ-7000 יורו למחלקה הרגילה של שני אנשים בתא ועד ל-30,000 יורו לנוסע יחיד בתא של ה"בולשוי". תאי הבולשוי היו מלאים.

ב-1993 שילמתי קצת פחות ממאה דולר לאותה נסיעה, התנאים היו שונים אבל היתה נסיעה מופרעת ומרתקת. פה ושם עצרה הרכבת מעל הזמן שהיתה צריכה לעמוד בתחנות, פה ושם עלו עליה אנשי המליציה וחבטו בסוחרים המונגולים ששיחדו אותם כדי שיוכלו להמשיך למכור, פה ושם עמדו על הרציפים מטריושקות רוסיות ומכרו לחם רוסי שחור וחמוץ וקלבסה – נקניקים רוסיים שהרוסים מתעקשים ששמם בא מהעברית – כל בשר. הפעם לא הצטרכתי לדאוג לאוכל. ארבעה קרונות מסעדה עמדו לשירותי. קאוויאר וסלטים רוסיים של מיונז ותפוחי אדמה.  אי אפשר להשוות רכבת מבריחים של שודדי דרכים לרכבת מלאה תיירים שרובם בפנסיה מתקדמת. אני הייתי אחד הצעירים והפעם שילמתי גם שילמתי על הנסיעה. לא בכסף, אלא כמו תמיד, בסיפורים שסיפרתי לאורך הדרך על רכבת השודדים בה נסעתי לפני 21 שנים.

הבטתי בהאנס, מנהל הרכבת העגלגל והחייכן  הממונה על המפעל ששמו הרכבת הטראנס סיבירית ששוויה לחברה כמה מיליוני דולרים לכל מסע. עשרות רכבות כאלו שנוסעות בין מוסקבה לבייגי'נג בין מאי לספטמבר, ומבייג'ינג למוסקבה.

התאים הרוסיים היו פחות מפונקים מהסינים. צבועים בחום. הקונדוקטורית הרוסיה הביאה לי תה שחור בכוס זכוכית בתוך מינשא מתכת. היא אמרה בחיוך שהכל התחיל בגלל העגלונים הרוסיים ששתו כך את התה. הרוסים, כמו המרכז אסיאתים וההודים הפכו לקונוסרים גדולים של תה. אין טעם לשתות קפה באסיה.

היו על הרכבת תיירים מגרמניה, מאנגליה, מארצות הברית, מאיטליה, מצרפת ומישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שהטראנסיבירית הזו רואה קבוצה ישראלית.

השוטרת המונגולית אספה והחזירה את הדרכון בלי שהצטרכתי להפסיק לקרוא בתא והקרון יצא לדרכו המתנדנדת לנסיעת הלילה מאר ליאן שעל הגבול הסיני לאולאן בטור בירת מונגוליה.

דברים קורים לאורך המסילה. אולאן בטור היא כבר לא אותה בירת נוודים של ראשית שנות התשעים, אז ביקרתי בה פעמיים למשך כמה שבועות. היא הייתה עיר עם כמה מבני דירות סוציאליסטים אפורים ואלפי גֵרים – אוהלי נוודים. אולאן בטור של היום, היא עיר של למעלה ממיליון אנשים עם גורדי שחקים מסוגננים, רחובות רחבים, כלי רכב מבריקים מסוג הלאקסוס והב.מ.וו וכל טוב הארץ. שפשפתי עיניים. פקקים ברחובות, פארקים, בניינים יפים באיכות גבוהה.

"מה קורה כאן?" שאלתי את צ'ויבו, המדריכה המונגולית שלקחה אותנו לסיבוב בעיר (ישבנו במסעדה מונגולית כפי שמקובל שזו מסעדה מונגולית במערב שבה הטבחים צולים לך את הבשר השונה על מצלית ומורידים לך לצלחת- לא היה צל של מסעדה כזו לפני 20 שנה. המונגולים למדו מהעולם איך צריכה להיראות מסעדה מונגולית) "ממתי יש כאן בניינים כאלו? "

"שבע שנים." אמרה צ'ויבו. "חברות הכרייה הגדולות שמזרימות לפה כסף. מונגוליה עשירה במחצבים."

שלושה מיליון אנשים, שני מיליון קילומטרים רבועים, 50 מיליון חיות מקנה – כבשים, עיזים, סוסים, גמלים כפולי דבשת, פרות ויאקים. ארץ הנוודים האחרונה. היא הבטיחה לי שבמרחק של 50 קילומטרים מאולאן בטור, נמצאת מונגוליה של המאה הקודמת, של פעם- אוהלי הנוודים, הכלבים שקשורים מחוץ לאוהל ונובחים בלילה בפראות ומעבר להם אפשר לשמוע את יללות הזאבים, הנוודים שממתים כבש על ידי חתך באזור הלב, מכניסים יד, לוחצים על אבי העורקים ואז עוקרים את הלב.

אבל מכאן, מהעיר המודרנית וההי-טקית שיש בה ווי-פיי ומלונות עתירי דולרים בכל מקום – זה נשמע כמו אגדה עתיקה.

המונגולים, הרועים חסרי הכל שנשלטו על ידי הרוסים ,שפתחו כמה מכרות והעבירו את עושרם לאימפריה הסובייטית, השתחררו מהרוסים ולמדו לשווק את אוצרות הטבע החוצה, מתעשרים במהירות.

בדיוק כמו שקרה לנו עם אוצרות הגז. כמעט. לנו למזלנו יש את תשובה, ליברמן ולנדאו ולכן יישאר העושר שמור לבעליו  - למי שהמדינה החליטה לתת. לא סתם לבזבז אותו על האזרחים לטובתם כמו במונגוליה הנחשלת.

"ואיך הממשלה?"

"מצוינת." אמרה צו'יבו. "דמוקרטיה חוקתית. יש לנו 27 מפלגות וממשלה שמתפקדת ופוליטיקאים ישרים שדואגים ומפתחים ודואגים שהכסף יגיע למקומות הנכונים."

לא נשמע טוב. זה לא הכיוון של העולם בראשית המאה ה-21. מקום מסוכן מונגוליה. חתרני.

אולי כי אין להם מסורת דמוקרטית ואידיאלים ציוניים, הם סתם נוודים שבאו משום מקום ואין להם שום כישרון מיוחד. וכנראה חסרים את הכישרון המסוים הזה לשחיתות שכל כך פורח בפוליטיקה הישראלית. אם כי זה מטיל צל כבד על השחיתות שמקורה בעולם הסוציאליסטי. ועל כך שחייבים להיכנע לקפיטאליזם הפרוע. אין לי הסבר למה שקורה במונגוליה, אבל למעט אנשים יש הסבר לאיך ג'ינגס חאן הצליח לארגן את שבטי הנוודים ולכבוש את העולם.

המונגולים נמצאים ביחסים טובים עם הרוסים ורכבות מחברות את אולאן בטור עם מוסקבה, מסיעות את המחצבים דרך הארץ הגדולה לאירופה. מה שעוזר לקשר הוא כמובן ההיסטוריה של שמונה מאות השנים האחרונות וחוסר החיבה ואי האמון בין המונגולים לסינים. הסינים לא שוכחים למונגולים את ג'ינגס חאן, הולאגו וקובלאי חאן והמונגולים לא שוכחים לסינים את הכיבוש המנצ'ורי במאה ה-17 שהפך אותם לבודהיסטים. דבר די מפתיע, מכיוון שהסינים לא מאמינים באלוהים והם בעצם החלק הגדול באנושות שבו הדת לא חשובה בניהול חיי היום-יום כמו שהיא מקובלת במרחב היודאו-נוצרי והמוסלמי ואצל ההינדים והעמים הבודהיסטים. היחס הסיני לדת הוא כאל משוגה אנושית. ואולי לא במקרה הסינים מצליחים כל כך במקום שבו שאר העולם נכשל.

מונגוליה, אמרתי לעצמי. תמיד היה מקום מוזר. פעם בגלל הנוודות וג'ינגס חאן ועכשיו עם המצאת הפוליטיקאים ישרים שדואגים לעם שלהם במאה ה-21.

מפתיע העולם. לא צפוי.

 

רוסיה.

אולאן אודה

לילה של נסיעה מפריד בין אולאן בטור לגבול הצפוני עם רוסיה. שמפניה במסעדה, יורי, רב המלצרים אימץ אותי. וודקה רוסית? אוקראינית? פולנית? מכיוון ש/אין לי אופי טעמתי את כולן . האנס העלה לרכבת שני זמרי דו-טון, מעין הרגל מונגולי שבו זמר אחד שר בשני קולות גבוה ונמוך. זה יפה ומפתיע. ואחרי כמה מוודקות השירה נשמעת טבעית לקרון רכבת שניראה כמו המסעדה הנודדת של פוטין.  קונדוקטוריות רוסיות, אוהלי נוודים בתוך הערבה, נוודים על סוסים מכנסים עדרי סוסי בר ואז מופיע הגבול הרוסי מכוסה בשלג. גדרות התיל החשמליות, מגדלי השמירה והאמירה החד משמעית שאסור לצלם. סוף הסתיו. ראשית השלג. מעבר לגבול המונגולי נקרא העולם סיביר. אם כי אולאן אודה, שלשם הגענו בצהריים, גם היא מונגוליה. אם כי רוסית. הרפובליקה של בּוּרָטְיָה.

כי רוסיה, כמו הודו, היא אוסף של רפובליקות שנשלטות ממוסקבה ואולאן אודה, הבירה המפתיעה של בורטיה, היא המקום בו נמצא הראש הגדול ביותר של לנין שנוצק באיזשהו מקום.

האוטובוסים חיכו לנו בירידה מהרכבת ומדריכה רוסית בשם אולגה מניפה דגל קטן הובילה אותנו לטיול ברחובות סחופי הרוח של אולאן אודה.

הקומוניזם לא מת ברוסיה. אבל הוא איבד את אחיזתו כשיטה. דמויות הענק נשארו, הופכות להיות חלק מהמורשת האגרסיבית של הגדולה, צפות ומנותקות (פוטין רוצה להחזיר לוולגה גרד את שמה הקודם – סטאלינגראד). והמדריכות. הן כולן סובייטיות. זה לא משנה אם הן בנות שמונה עשרה או שמונים. הן גדושות במידע ורק, כמו שאיבחן שצ'כוב לפני מאה שנים – את האדם שכחו. נגררתי מאחורי הקבוצה שנעה במהירות מוכנית ממקום למקום, שומעת הסברים. זה אולי חסרונו של מסע ברכבת. הכל נע במסילה קבועה שקשה לחרוג ממנה. אם כי קהל המטיילים היה כל כך עתיק, שלעיתים נדמה היה שאם נחרוג – לא נוכל לטפס בחזרה אל הרכבת.

יש לאולאן אודה מדרחוב יפה שמוליך אל כנסיה פרובוסלבית, משני צדדיו עומדים בתי הסוחרים העשירים. כאן עברה דרך התה הרוסית. לסינים ולמרכז אסיאתים יש את דרך המשי ולרוסים יש את דרך התה ואת טקסי התה. תה אדמדם שמוגש בכוסות זכוכית שמוחזקות במנשאי וידיות נחושת. הדרך התפתחה במאה ה-17, כחלק מההתפשטות הקוזאקית לתוך אסיה, עד לסוף אסיה. אז נפגשו הגבולות של האימפריה הרוסית בזו של האימפריה הסינית-מנצ'ורית. הסינים עשו לרוסים מה שיעשו לאנגלים מאה שנים מאוחר יותר – הם שלחו להם את התה הנחות והזול שהתחמצן, השחיר ותסס עוד לפני שהגיע לחצר הצאר במוסקבה. וכך, גם אצל הרוסים וגם אצל האנגלים, נוצרה חיבה לתה השחור, התוסס והמחומצן , שכדי לעדן את טעמיו, צריך להוסיף לו כל מיני פרחים שיסוו את טעמו שאם תשאלו כל סיני – הוא נחות בהרבה מהתה הירוק – השמימי – שהוא הנוזל המיועד לקיסרים ובני שמים.

ברחוב יש פסל של צ'כוב. ולא מוזר הפסל של צ'כוב ברחוב. ולאו דווקא בגלל אהבת התרבות הרוסית הידועה, אלא משום שב-21.4.1890 יצא אנטון צ'כוב למסע הפרטי שלו לסיביר בדרכו אל חצי האי סחלין. הוא רצה לראות מה באמת קורה בסיביר. הוא יצא מתחנת ירוסלבל, התחנה שאליה מתכוונות הרכבות המגיעות מהרפובליקות האסיאתיות ומהקצה הסיבירי של רוסיה. האביב היה עדיין קר ואת הטראנס סיבירית התחילו לבנות רק שנה אחרי שיצא למסע. הרכבת של אז הסתיימה הרחק במערב. "כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה," כתב לאחותו, "צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הדמויות בטולופים הקרועים, הניצבות בלי נוע על ארבות הנהר החולפות על פנינו, נדמות כאילו הקפיאן מכאוב שאין לו גבול ושיעור. הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים ביצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחיד."

אבל אולאן אודה היא יותר מהשעמום והדיכאון שנסכה סיביר על צ'כוב, העיר הנאה, כמעט ומשכיחה את הגולאגים שהיו בקרבתה. את סולז'ניצין. ואת היום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'.

היה קר באולאן אודה ורק הפסל של צ'כוב ישב על הספסל . מסילת הברזל נגמרה בטומן. הרחק מערבה מאולאן אודה. משם התחילה סיביר, ומשם התגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים מותקף על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חצאיתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך - אלה יסכנו לשימוש - פעם ירוצצו את גולגולתו של קבצן שנקרה בדרכם."

הרכבת, על סגירותה ונחישותה לדבוק בפסים, מפגישה בין אנשים. בין עולמות. שתי אחיות נסעו איתי. שתיהם נשקו לשמונים. אחת מהן, הגדולה שהיתה קטנת מידות, סיפרה שהיתה בגוש עציון ונפלה בשבי הליגיון, יושבת חודשים בשבי הירדני עד שחזרה לארץ לבנות את קיבוץ רבדים מחדש.

"אתה שומע את הרעש הזה?" שאל גוגי

לא שמעתי שום רעש.

"משהו לא בסדר בגלגל."

גוגי מבין בדברים האלו. אני לא ולכן אני לא שומע רעשים של גלגלים רופפים. זה מאוד מקל עלי. אין לי מושג כמה פעמים ניצלתי בגלל רשלנותם של אחרים.

גוגי הוא מכפר יהושוע. הוא בא לטראנסיבירית כי התבייש בשנות הארבעים לבקש מאבא שלו, שהיה מוכתר הכפר, לסדר לו נסיעה בקטר של רכבת העמק מאבו קישק מנהל התחנה. הוא הבטיח לעצמו שכאן, בין בייג'ינג למוסקבה זה לא יקרה שוב, וליומלדת שמונים שלו, הוא ייסע בקטר. אמרתי לו שזה נשמע לי דווקא רעיון יפה ושיספר את זה להאנס.

 

הביקאל. אירקוצק של הדצמבריסטים


כשהתעוררתי בבוקר התנתקנו מהקטר החשמלי והתחברנו לקטר דיזל עתיק מסוג הקטרים שמשכו רכבות לפני 50 שנה על גדות האגם, כשהרכבת עוד הגיעה לפורט בייקאל ומשם הייתה מועברת לצד השני שלו על שוברות קרח. ביקשתי מהאנס, מנהל הרכבת החייכן לעלות על הקטר. זו הייתה בעצם הבקשה של גוגי הלוי מכפר יהושוע שזה היה חלום ישן שלו עוד מימי רכבת העמק .הרכבת עצרה ואנחנו רצנו קדימה במעלה הקרונות, ירדנו ועלינו , נדחקים לתא הקטר כשהרכבת נגררת באיטיות לאורך המצוק התלול שמעל לחוף האגם, ספינות מפליגות בתוך אדי הבוקר המיסתוריים אל פורט בייקאל, לעוד אחת מהתחנות שהקימו הקוזאקים שנשלחו מימי איוואן האיום לכבוש את סיביר, ולדחוק ולהמשיך הלאה והלאה בכיבושה הנמשך של אסיה. כיבוש שעושה רושם עדיין לא חדל. דבר לא עצר אותם. הארץ הייתה גדולה וריקה. לא השתנה הרבה מאז.

ממאה ארבעים ושבעה מיליון הרוסים, רק 30 מיליון גרים בסיביר, 13 מיליון מ-17 מיליון הקמ"ר שהם שיטחה של רוסיה, המדינה הגדולה בעולם נמצאים בסיביר שמעולם לא נכבשה על ידי אף אחד חוץ מהקוזאקים. הצפיפות בסיביר היא בממוצע 2.5 אנשים לקמ"ר ועל אמת – הרבה פחות, מכיוון שרוב תושביה מרוכזים בערים הגדולות ולאורך המסילה הטראנס סיבירית.

על דופן הקרון הרוסי היה סימלה של רוסיה הצארית – ההמלכותי כפול הראש- שילטו של בית רומנוב זה היה סמלה של האימפריה הרומית והפך לסמלה של האימפריה הביזנטית. לאחר נפילתה של קונסטנטינופול בפני חילותיו של מחמט הכובש ב-1453, התחתנה נסיכה ביזנטינית עם איוואן השלישי. שושלת בית בית רומנוב באה אחר כך, אבל ירשה את הסמל את כתר האמונה הדתית ואת הידיעה שהם ממשיכיהם של הביזנטיים.

הפלגנו אל הגדה השנייה של האגם הענק והיפה הזה, חוצים דרך ערפילי בוקר, הקור הצורב חורך את הפנים וחודר למעמקי הספינה. ירדתי לסיפון אחורי לעשן ציגרטה של בוקר עם נטשה, המדריכה שחורת השיער מרוסטוב שעל נהר הדון.  . זה היה המסע האחרון שלה ברכבת השנה. היא רצתה הביתה. חודשים היא נוסעת וחוזרת ברכבת ומדריכה את קבוצות התיירים. היא ה דריכה את הקבוצה האמריקנית ולא כל כך הבינה למה חבר הקונגרס האמריקני בקבוצה כל כך ביקורתי כלפי רוסיה. מה יש לו נגד הרוסים שכל מה שהם רוצים זה שיכירו בהם שהם מעצמה ושמותר להם לעשות מה שהם רוצים בחצר האחורית או הקדמית שלהם, בלי שאירופה או האמריקנים יתערבו.

הבטתי אל גדות הבייקאל שהוא ללא ספק אחד המקומות היפים בהם הייתי. בליבה של הארץ הגדולה בעולם.

הבייקאל הוא אוקיאנוס עוברי. מקווה המים המתוקים העמוק בעולם (20% מהמים העליים הזמינים על פני כדור הארץ, ימה בשטח מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים)– 1637 מטרים עומק, מוזן מ-77 נהרות ורק אחד – האנגרה, מנקז אותו צפונה אל היניסי ומשם אל האוקיאנוס הצפוני. לרוסיה אין כמעט ימים חמים שיאפשרו לה מסחר הגון עם שאר העולם. מה שמסביר את סיפוחו האלים של חצי האי קרים. הרוסים רואים בים השחור את הקשר שלהם לים התיכון ולנמל שלא קופא בחורף.

יש שמונה קילומטרים של סחף מתחת לימה. זה אחד השברים העמוקים שיש והיא ממשיכה להיפתח בקצב של 2 סנטימטרים בשנה. מכיוון שהיא כל כך עמוקה, המלחים והסחף שוקעים למעמקים והיא צלולה ומימיה כמעט מזוקקים. מי שישוב סביב הימה יודע שאין לשתות את המים, שכן מלחים הם האחראים להולכה החשמלית בגוף החי, אם אין מלחים במים של הבייקאל – רב הנזק בהם על התועלת. אבל יש בהם כלב ים ייחודי לימה ודג שומני שקוף וגם דגים אחרים והיא אחד המקומות היפים שיש.

חצינו את שפך הנהר, עגנו ונסענו אל כפר שבנוי מבתים סיביריים שהועתקו ממקומות שבהם עלו פני האגם והנהר בגלל סכר שנבנה כדי לספק חשמל לאירקוצק. בתים קוזקים מבולי עץ שמונחים אחד על השני בפשטות מסיבית.

כאן, בחצר הכפרית השקטה הזו שהפכה לאתר לעליה לרגל, מעין תל חי של הבייקאל, אפשר היה להבין משהו אחר על סיביר. לא רק ארץ גזרה כמו שתמיד ראו בה הסופרים והאינטלקטואלים שרוצים להתפלש זה בעפרו של זה, אלא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לסיביר לא רק גורשו אנשים אלא גם נדדו והיגרו מרצונם. כי כאן לא היה שלטון ולא היה מי שימצא אותך במעבה היערות שיש בהם זאבים, דובים, צבאים , איילים וארנבות ובונים ופירות יער והערבה גדולה ותושבי סיביר הקדומים, הבוריאטים והאחרים לא באמת ראו במתיישבים החדשים איום כי הארץ כל כך גדולה ופתוחה. גם היום.

שאלתי את ורה, המדריכה בת השישים ומשהו איך הגיעה לכאן. היא היתה אשה צעירה עם נפש גדולה, מסוג האנשים הנפלאים שכדאי אבל קשה למצוא.. היא  הגיע ממוסקבה לאירקוצק לפני ארבעים וכמה שנים.

"כשאתה צעיר יש לך כנפים גדולות ורצון להשתמש בהם."

והיום?"

"זה מקום טוב לחיות, יש פה תרבות ועיר נחמדה ועבודה ואין את הלחץ של מוסקבה."

"ובחורף?"

"אני מדריכה רק בקיץ ובחורף אני קוראת את כל הספרים שאני לא מספיקה בקיץ."

"משהו מעניין בספרות הרוסית החדשה?"

"אני פחות אוהבת ספרות רוסית חדשה", היא אמרה "השפה רזה לי מידי."

תלונה מוכרת ששמעתי בחלקים דרומיים יותר של אסיה.

וחשבתי קצת בצער על זה שגם אצלנו יצטרכו הדיסדנטים להימלט יום אחד לאנשהו מאימי השלטון שהולך ונעשה מסוגר, טיפש ומרושע יותר ויותר. ולאן נברח? לחולות? לפחות על סיביר אפשר לקנא ברוסים.

בשוק של פורט באייקאל מכרו המוכרות דגים מעושנים ומיובשים ומישהו עשה על האש בשר ופלוף ומזג תה אדום מסמובר. לאורך חופי האגם עמדו בתי הענק שכל אחד מהם שווה מיליוני רובלים ויאכטות עגנו בנמל. רוסיה מתנהלת די בדומה לישראל, רוב הכסף אצל מעט אנשים, מופנה אליהם על ידי השלטון כדי שיתמכו בו  והאחרים חיים במה שנדמה כאילו הוא רווחה יחסית.

אחרי הצהריים עצרה הרכבת בסיבוב ליד מפרץ באגם והנוסעים, האמיצים שבהם, ירדו לטבול במי האגם הקרים. גרמנים אמריקנים אנגלים, צרפתים ועורך דין ישראלי אחד. טיפסתי לתוך היער והבטתי בנוף הגדול , מוצא לעצמי רגע של שקט ופרטיות.

"הרבה ראיתי, הרבה חוויתי, והכל חדש לי ומעניין אותי עד בלי די, לא כסופר, אלא פשוט כאדם." כתב צ'כוב במכתב לליקין "היניסיי, הטאייגה, התחנות להחלפת סוסים, הרכבים, הטבע הפראי, חיות הבר, המצוקה הנגרמת עקב תנאי הדרך הקשים, העונג שמסבה לך המנוחה - כל אלו גם יחד נפלאים כל כך, שאין מילים בפי."

בערב הלכנו לבית של צאצאי הדצבמריסטים שהיו קבוצה של אצילים ואינטלקטואלים שרצו לעשות הפיכה ברוסיה בעקבות רעיונותיו של פאבל פסטל שנולדו מהמפגש הרוסי בצרפתים בנפוליון וברעיונות המהפכה.  אלו היו רעיונות של שוויון וליברלים והיה בהם צד מרענן כי השוויון לא כלל את הפולנים (שלהם הציע פסטל עצמאות) ואת היהודים – שלהם היה צריך למצוא פתרון של מדינה עצמאית בטורקיה של היום. בדצמבר 1825, עם מותו המפתיע של אלכסנדר ה-1 חשוך הבנים, ניסו אצילים ואינטלקטואלים ליזום הפיכה ברוח הליבראלית שנשבה מאירופה. הם נכשלו ויותר ממאה ועשרים מאנשי האצולה המודרנית הוגלו לאירקוצק. האם היה זה סימן דרך חשוב בחייה של רוסיה? הקומוניסטים חשבו שכן והעצימו את המרד קטן המימדים שלא שינה דבר. ומאז יש באירקוצק מוזיאון דקמבריסטי שהיה ביתו של נסיך גולה וצאצאי האצילים שגרים בדירות סוציאליסטיות. מצד שני, אם ללכת על המקבילה הרוסית המקומית שהמיתוס שלה נולד בכישלון הרוסי בפורט ארתור, גם בתל חי לא היו יותר מעשרים וכמה אנשים, הסכסוך המקומי שלהם לא העלה ולא הוריד כלום וכפר גלעדי שלידם לא ננטש ולא נפגע. אבל מי זוכר את כפר גלעדי שחי עד היום?

 

נובו סיבירסק

ארץ חקלאית של חיטה, יערות בשלכת, בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. חשבתי על האנשים בבוקר המוקדם שגזרי העץ מסיקים את תנוריהם. צ'כוב, שנפגש עם אנשי סיביר שמעבר להרי החושך של האראל, כתב לאחותו: "בלילה, כשתכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אישה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס."

אני מכיר את הבתים הכחולים או הירוקים של המרחבים הרוסיים. שתיתי בהם וודקה ואכלתי בהם תפוחי אדמה ובורשט יותר מפעם. הם נראים לא רע מבחוץ, קודרים וצפופים מבפנים. בפעמים הראשונות שנכנסתי לבתים האלו הפנמתי את הנדסת האנוש הרוסית. המטוסים המכוניות והטנקים הרוסים נראים מבחוץ כל כך גדולים וכל כך קטנים מבפנים. רוסיה גדולה מאוד מבחוץ.

מאירקוצק לנובוסיבירסק האיצה הרכבת את מהלכה, לא גשם, לא שלג, לא נהרות ומרחבי יערות האיטו את מהלכה. היו לנו 1400 קילומטרים לעבור. ארוחת בוקר של פירושקי, ארוחת צהריים של צלי חזיר או דג, ארוחת ערב של סלטים רוסיים יינות אדומים וודקה לקינוח. הבטתי במלצרית הנאה והחייכנית שהגישה את האוכל, עובר על פני הקונדוקטריות בתאיהן הקטנים בראשית כל קרון. שתיים לקרון, מחלפות ביניהן כל שתים עשרה שעות, מציעות את המיטות כשהלכנו את מאחה וחמישים המטרים דרך הרכבת המתנדנדת, חוזרים מאה וחמישים מטרים לתאים, התנועה הופכת למהות והמקלחות החמות לפינוק ששובר את שעות הנסיעה הארוכות.

התעוררתי כשהרכבת עצרה בתחנות ורוכבות מהירות עלו וירדו מזרחה ומערבה. נרדמתי כשהתחלנו שוב לנסוע. הרכבת מערסלת את חלומותי.

הארץ הייתה ריקה ומוזנחת בין אולאן אודה לנובוסיבירסק ואחרי 30 שעות של מסע ברכבת היה נעים לרדת. נובו סיבירסק היא עיר חדשה שהוקמה על ידי הקומוניסטים על מנת לפתח אזור תעשיה ועיר אקדמית בסביבה נוחה. מסוג הרעיונות הגדולים של המאה ה-20. המקום נולד ככפר על הרכבת הטראנס סיבירית כשהיא חוצה את נהר האוב, וקיבל דחיפה בשתי פעימות – ב-1925 ושלושים שנים לאחר מכן ב-1957, כשהוקמה שם האקדמיה למדעים. היא קמה בסיביר, באמצע סיביר, באמצע הדרך בין מוסקבה לוולדיווסטוק. במדינות אחרות מזיזים את הבירה למקום על מנת להעתיק את מרכז הארץ ולפתח אותה. לרוסים אף פעם לא היה אומץ לעזוב את הבירה ההיסטורית. לרוסיה יש את העניין האירופאי – רוב האוכלוסייה גרה ממערב להרי אוראל. רוסיה חיה בין מוסקבה לסנט פיטסבורג.

עמדתי ליד החלון ותזמנתי רכבות. המסילה פה מחושמלת. רציתי לראות כל כמה דקות עוברת רכבת. היו רגעים שכל כמה דקות והיו רווחים יותר ארוכים.

אניה באה מקרון הצוות ועמדה לידי, שואלת למה אני לא ישן. אמרתי לה שאני סופר רכבות.

"במקום כבשים?" היא חייכה

"אני רוצה לחשב כמה רכבות נוסעות על החלק הזה של הטראנס סיבירית בין אולאן אודה לנובוסיבירסק שזה הקטע הכי הומה של הרכבת לפני שהמסילות מתפצלות מזרחה מאולאן אודה."

"בתקופה של ברית המועצות עברה פה רכבת כל 5 דקות. עכשיו זה הרבה פחות."

זה הקפיץ אותי. הגשר היבשתי הגדול ביותר בעולם שמחבר בין הכלכלות הגדולות בעולם – הסינית והגרמנית, היפנית והדרום קוריאנית והאירופאית- לא מתפקד. "למה?"

אניה לא ידעה.

מכאן אולי היה ניתן להבין משהו על יעילותן של הסנקציות האירופאיות- אמריקניות על רוסיה. האטתה של תעבורת המטענים דרך רוסיה, צניחת הרווחים על תפעול הרכבת וכל מה שקשור בה הוא הפגיעה האמתית בכלכלה, התדרדרותו של הרובל. 30% מכלכלתה של רוסיה מונע דרך הרכבת. עשרות מיליוני טונות בחודש. מיליארדי דולרים.

בנובוסיבירסק יש מליון וחצי אנשים, תחבורה ציבורית, שדרות רחבות, גנים נעימים, ובית אופרה גדול ומפואר.

אולגה, מדריכת תיירים נמוכת קומה בת כארבעים לקחה אותנו לסיבוב בעיר. עמדנו בכיכר שמול האופרה תחת הדלף הקר. שאלתי על פוטין.

"אנחנו אוהבים את פוטין." היא אמרה "יכול להיות שבמוסקבה וסנט פטרסבורג פחות, אבל כאן אוהבים אותו. הוא עומד מול האמריקנים. הוא החזיר את הגאווה לרוסיה והמצב הכלכלי הרבה יותר טוב כאן."

"ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה?"

"בוודאי. אתה רואה שאני מדברת חופשי, אבל אם אעמוד פה באמצע הכיכר ואגיד דברים נגד פוטין אז בטח שהמשטרה תבוא ותעצור אותי."

אניה, בת השלושים ממוסקבה. היא לא רצתה לדבר איתי על פוליטיקה. לא לציטוט. היא נסעה לא מעט באירופה  המדריכה הבלונדינית היפה נהגה להיכנס אלי לתא בערבים לפני ארוחת הערב, כדי לפטפט על יום שיהיה, על היום שיהיה, על דרכי העולם. היא  לא ידעה איך תצליח להגיע לדירה במוסקבה שהיא אחת הערים היקרות בעולם. דיברנו על חופש דיבור, היא לא הבינה בהתחלה למה צריך לדבר נגד השלטון ומה לא בסדר בהימנעות מכך. ניסיתי להסביר לה על החופש. על החופש מעוגן בשיטה בדרך האמריקנית או על החופש שמעוגן בתרבות בשיטה הצרפתית והאנגלית. זה נשמע לה מפתה אבל היא לא ידעה איפה יש באמת מקום שיש בו מרחב כמו רוסיה וחופש כמו שאני מדבר עליו. הצעתי לה את אמריקה.

"אבל הם שונאים רוסים." היא אמרה "הם כל הזמן נגדנו."

שוב עמדתי בפני התכונה הרוסית-ישראלית של ההכללה.

"לא, אמרתי, "חלקים גדולים בקליפורניה למשל יושבו על ידי מהגרים רוסים. יש נהר רוסי באזור היין של קליפורניה, זה אחד המקומות היפים שיש, לאף אחד לא אכפת באמריקה מאיפה באת."

"הם לא יאהבו אותי אם הם ישמעו שאני רוסיה."

"הם יאהבו אותך." אמרתי. לא היה מה לא לאהוב באניה: זקופה, יפה ואינטליגנטית. אפילו השטויות הפרנואידיות, שניתן לומר בהכללה שהן כל כך רוסיות, אפשר היה רק לחבב.

רוסיה במידה רבה היא מקום חסר מזל. אם לוקחים את הנתונים– 17 מיליון קמ"ר (המדינה הגדולה בעולם), 147 מיליון אנשים, שפע מחצבים ומים ולא מעט אנשים מוכשרים, לא ברור למה היא נשרכת מאחור. אם כי ניתן לומר שהרוסים הצליחו לעשות את זה לעצמם. בראשית המאה ה-19, אחרי שזינבו בנפוליון, שגשגה רוסיה עם הצבא הכי גדול בעולם, מתפשטת לקצווי אסיה, מקימה תעשיה, חיה על חקלאות שמספקת לה את כל צורכה, הספרות, המוסיקה, הבלט, האופרה והציור פורצים לאופקים חדשים. ואז ניחתו המכות. המפלה ליפנים בפורט ארתור מהפכת 1905, מהפכת 1917, סטאלין וטיהורי שנות השלושים, מלחמת העולם השנייה, תוכניות חומש חסרות בסיס, אומנות מגויסת ורדיפת אזרחיה והשקעה עצומה בצבא ועוד צבא. בדומה להעתק החיוור של רוסיה במזרח התיכון, שגם בו מנסים בכל הכוח להרוס מדינה עם נתונים ואנשים מוכשרים.

אבל מכיוון שהקומוניסטים השתלטו על שטחי הקולוניות הצאריות, יכלו הרוסים להמשיך ולבזבז  ולהשתמש בכותנה אוזבקית, בחיטה קזאחית, ביין ופירות גיאורגים ובמינרלים שזרמו מרחבי היבשת למוסקבה. יעילות גדולה לא הייתה כאן ולא תחרות. רק ניהול שערורייתי. כל הדרכים היו בשליטתם ואם הרוסים היו משכילים לחבר באמת את אסיה ואירופה (ברית וורשה הקצתה להם את מחצית אירופה), היה ניתן לעשות דברים גדולים. כמו האמריקאים בארצות הברית והאנגלים בהודו. כמו שעושים היום הסינים ברחבי סין. אבל הרוסים ניצלו את מזרח אירופה ובזזו אותה, מכבידים עליה בצבא. וכשפשטה האימפריה את הרגל והתפרקה מנכסיה, היא קרסה בענן אבק. ואז הסתבר מה שהיה צריך להיות ידוע – שהתעשייה הרוסית לא שווה הרבה.

גם היום, במסע לאורך הרכבת הטראנס סיבירית, אפשר לראות את המפעלים הנטושים. את חורבותיה מחלידות של האימפריה הסוציאליסטית הרוסית. ובמידה מסוימת, מתגנב הספק אם השיטה היא שהייתה אשמה או שזה פשוט אופי לאומי מחורבן. פחדנות אזרחית שמוסתרת על ידי פטריוטיות דתית (פרובוסלבית או קומוניסטית) שמנוהלת בציניות על ידי הנהגה מושחתת.

האוליגרכים לא קנו מפעלים ולא השקיעו בהם, הם השקיעו במכרות ובקידוחים – בחומרי הגלם. בכוח עבודה פשוט – לא במוחות. חלק מהמוחות הגיעו לישראל, משמשים כמנוע בערה חיצוני לתעשיות האווירונאוטיקה הנשק וההיי-טק הישראליות. בריחת המוחות היהודית (והלא יהודית) הייתה אדירה בשנים שאחרי התפרקות ברית המועצות.  שאלתי את אולגה ואניה מה הן זוכרות מאותם ימים

היא קראה להן השנים האפורות של רוסיה.. היה מצמרר לשמוע  . זאפור היה הצבע שבו צבועים זכרונותי מרוסיה במסעותי אליה בשנות התשעים.

"עצב ומחסור." אמרה אניה, "לא היו מוצרים בסיסיים בחנויות."

"תקופה איומה. ההורים שלי הצליחו לשרוד אותה משום שהם רופאי שיניים, אבל מסביב הכל התפורר."

גם אם לא אהבתי במיוחד את הארכיטקטורה הסתמית של נובוסיבירסק, עדיין היתה העיר שסביבי חיונית וערנית.

פוטין הצליח לעצור את הדימום. איש אחד נחוש. כמה רוסי. לטוב ולרע. מהצד הדרומי של הגבול הסיבירי, לא התפורר כלום אם גם השתנה. אלא שבסין – הזהות האישית לא חשובה. המפלגה חשובה. הסינים השכילו למחוק את פולחן האישיות של מאו והרחיבו את הבסיס על ידי המפלגה.

גם היום נשלטת סין על ידי מפלגה. 80 מיליון סינים שולטים בשאר. הצבא הוא של המפלגה, לא של המדינה. אין לך סיכוי להגיע לאנשהו אם אתה לא חבר מפלגה. כל מחוז ועיר נשלטים על ידי מזכיר מפלגה. והמפלגה בוחרת מתוכה את המנהיג הבא. הסינים מפתחים תעשיות בכל מקום ומשקיעים בכבישים ורכבות. הכבישים הרוסיים מחוץ לערים לא שווים כלום. אי אפשר לנסוע במכונית מקצה רוסיה לקצה השני. זאת אומרת אפשר, ייקח חודשים.

וגם כי רוסיה חיה עד לקו הרוחב 55 צפון. גם כך  יורדת הטמפרטורה בערים הרוסיות ל-35 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בחורפים והכל קופא.

או כמו שאמרה ורה מאירקוצק: " זה מה שמאפשר לערים הרוסיות שמצפון לקו הרוחב  55 לחיות. ערים שהרכבת לא מובילה עליהם מנותקות מהאביב ועד ראשית החורף למשך חצי שנה פרט לטיסות וספינות שמפליגות על הנהרות.. כשמגיע החורף הכל קופא ואז יכולות מכוניות לנסוע על כבישים שמוכשרים בקרח וסופסוף אפשר לצאת ולבקר חברים."

עולם הפוך.

בגלל הגיאוגרפיה העצומה והייחודית של רוסיה, שבה יורדים כמעט כל נהרותיה צפונה (חוץ מהוולגה שיורד דרומה לים הכספי), אי אפשר לחצות את רוסיה מזרח מערב. אין נתיב מים שחוצה אותה כמו הריין באירופה, הנילוס במצרים או היאנג-צה בסין. רוסיה היא המצאה כפויה של איוואן האיום, הקוזקים וכל מי שהמשיך בנדידה הבלתי נלאית מזרחה. לאלסקה.

רק בחורף, כשהכול קופא ואפשר לנסוע על הקרח, ניתן להסיע משאיות כבדות עם אספקה אל הערים. למשך חצי שנה פועלות הערים כאילו היו ערים חיות עד שמגיע האביב והמים הבוץ והיתושים מכסים את סיביר ומונעים מעבר ממקום למקום. ולכן הטראנס סיבירית חשובה כל כך, היא הגשר שחוצה את רוסיה ומחבר אותה, קו הרוחב היחיד שמאפשר תנועה הנעה וקשר בין מזרח ומערב על קו הרוחב  55 צפון.

רוסיה היא מהרבה בחינות מדינה שתקועה בבוץ, אם כי זה מעניין מעט את מוסקבה ותושביה שחיים מהאוצרות המאובנים של הנפט והגז שמאפשרים כסף מהיר שופע וזול וגורמים לארץ הגדולה הזו להתמכר.

"למה אתם בצד של אוקריניה?" שאלה אניה כשיצאנו מנובוסיבירסק למסע הארוך לכיוון האראל, לאירופה, לאקטרינבורג, מתחממים בתאי הקרון שמוסקים בפחם, בחוץ רובץ הקור האפור של סוף הסתיו הסיבירי.

"מכיוון שהמהפכה האוקראינית בקייב הייתה מהפיכה אידיאליסטית נגד השחיתות והאוקראינים עשו מעשה מעורר כבוד ובלי אלימות. אבל אני מבין גם את הצד הרוסי  - את המעגל החיצוני, שלכם, של פוטין, שבו הוא נלחם על מקורות ההכנסה של רוסיה. שהאוקראינים יקנו את התוצרת הלא כל כך טובה שלכם במקום את התוצרת הטובה של מערב אירופה, הוא נילחם כדי שרוסיה תשתלט על מאגרי הפחם, הגז והנפט של מזרח אוקראינה כדי שיהיה לכם עוד כסף לפרנס כלכלה לא יצרנית."

אניה חשבה רדגע על הדברנים ואז אמרה:."אמריקה שונאת אותנו."

יקטרינבורג – האיש שירה בצאר

בצהריים נגמר המסע בן מנובוסיבירסק  ליקטרינבורג. פה נגמרת אסיה ומתחילה אירופה. למרות שרכס האראל, אחד הרכסים העתקים בעולם, לא ניכר פה ומשני צדי הדרך יש יערות מעורבים של מחטניים ורחבי עלים.

אבל פה גם התרחשה הדרמה הגדולה, או אחת הדרמות הגדולות שילדה המהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917. הצר ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב השני עם אשתו וחמשת ילדיהם, הובאו על ידי המורדים ליקטרינבורג והוחזקו במקום בו נמצאת עכשיו כנסיית על הדם. הבית המקורי בו היו, ושאל מרתפו הורדו לאורך 21 המדרגות על ידי סבדרלוב על פי הוראת לנין וטרוצקי ב-17.7.1918.

הצאר, בת זוגו אלכסנדרה פיודורובנה וילדיהם אולגה, טטיאנה, מריה,  אנסטסיה ואלכסי נורו  על ידי סבדרלוב ללא משפט, מכיוון שהצבא הלבן צר על העיר ועמד לשחרר אותם. יקטרינבורג עברה מיד ליד עד שנכבשה על ידי הקומוניסטים ושמה הוסב לסבדרלובסק , על שמו של של גיבור המהפכה. הכנסיה עומדת בשדרות סבדרלוב.

לאחר מות המהפכה והולדתה המחודשת של רוסיה, הוחזר השם הישן ומכיוון שגורבצ'וב הרס את בית ההוצאה להורג ב-1977, נבנתה על אתרו כנסיה חדשה עם פסלי הצאר והצארינה וילדיהם. תמונותיהם מעטרות את המקום. המשפחה של הצארים הרומנובים האחרונים הוכרה כקדושים על ידי הכנסיה הפרובוסלבית

נכנסתי. אל הכנסייה.  השומרים, שהבינו שאנחנו תיירים, אפשרו לנו לעקוף את התור הארוך של נשים וגברים נושאי פרחים שבאו  כדי להדליק נר ולהתפלל. לבקש דבר מהצאר הקדוש. הם אמרו שהתורים ארוכים כל יום ושהכנסייה היא הצלחה גדולה.

לא המדינה היחידה שהראש שלה תקוע בישבן המפואר של העבר.

רוסיה מתקדשת. השיטה הרוסית שונה מהשיטה הסינית. בסין אין אלוהים ואין דת. מעולם לא הייתה. אצל הרוסים, הדת תמיד הייתה חלק מהעולם. ממשיכי הבזנטים, הכנסיות בקרמלין עם אתנחתא גרמנית של מארקס בה הדת היא אופיום להמונים והחזרה של השלטון שהולך יד ביד עם הדת. התקדשות הצאר-המארטיר ומשפחתו. זה טוב לפוטין. זה מרחיק את העם מהקומוניזם ומכל מה שקשור אליו – ביטחון סוציאלי, חלוקת עושר הוגנת. הכל בידי שמים ובידי השלטון ואפשר ורצוי להתפלל לקדושים כדי שיקרה נס. עם קדוש הוא עם עם אמונה, עם שבוטח בשמים ומבין שכל מה שקורה הוא בחסדי שמים או בחרון אפם. כמו בדמוקרטיה הדתית היחידה במזרח התיכון.

 

החתול של קזאן.

קזאן היא בסך הכל פחות או יותר 800 קילומטרים ממוסקבה. כלום במונחים רוסיים. נגמרו הנסיעות הארוכות. מוסקבה במרחק של ליל נסיעה. עיר יפה ועשירה שהתגלתה כאחד המקומות המוצלחים שיש. דרך משקפיה של אולגה, המדריכה המקומית הקשישה שחיכתה בתחנת הרכבת של קזאן. כל מי שהיה משהו בהיסטוריה ובתרבות הרוסית, עבר בקזאן או לידה. טולסטוי למד שנתיים באוניברסיטה. ונזרק ממנה. פושקין עבר פה פעם לשעתיים. צ'כוב, סטרווינסקי ועוד המון שמות שידועים בעיקר לרוסים.  אולגה השליכה כל כך הרבה שמות לכיווני,  קוברת אותי  ואת המטיילים האחרים תחת ערמה של פרטים שאי אפשר לזכור, בקצב של מכונת כתיבה מהמאה שעברה.

אבל היה לאולגה דבר נפלא לספר. זה היה כל כך נפלא, שהזדקפתי תחת מפולת העובדות והשמות  ולרגע לא האמנתי שהיא אכן מספרת את הסיפור היפה הזה באותה רצינות תהומית בה נתנה שם לכל בניין וסגנון.

זה היה סיפור מהמלחמה הפטריוטית הגדולה (היו שלוש כאלו  - כשמוסקבה כמעט נכבשה על  ידי הפולנים במאה ה-17, כשמוסקבה נכבשה על ידי נפוליון ב-1812 וכשמוסקבה כמעט נכבשה על ידי הגרמנים במלחמת העולם שניה).

בזמן מלחמת העולם השנייה, התרבו החולדות בסנט פטרסבורג ובגלל המחסור באוכל הם החלו לכרסם את יצירות המופת בהרמיטאז'. מוזיאון שיש בו אוצרות שנגנבו על ידי הרוסים מכל רחבי יורו-אסיה, שווה בגנבותיו אולי רק ללובר ולמוזיאון הבריטי. סטאלין הורה לאסוף ולשלוח חתולים מכל רחבי ברית המועצות ולהעביר אותם ברכבת מיוחדת מכל רחבי הארץ. קזאן שלחה שני קרונות מלאים חתולים והם התגלו כטובים שבין כל חתוליה של ברית המועצות. החתולים של קזאן הצילו את אוצרות ההרמיטאז'. במדרחוב של קזאן יש פסל לחתולים המפוארים של קזאן שהתגלו כבעלי טעם טוב בעכברים ובאומנות.

קזאן היא גם אחד מהמרכזים המוסלמים. עיר בת מיליון וחצי אנשים ובירתה של טאטרסטאן, הרפובליקה שבה גרים לא מעט טאטרים מוסלמים ובלב הקרמלין – מבצר העיר שמשקיף על הוולגה, נמצא המסגד הכחול של העיר. מסגד סוני ש-99 השמות המתוקים של אללה, מפארים את קירותיו וכיפותיו ויש לו חלל שהוא אחד הנעימים שיש. יש מיעוטים מוסלמים ברוסיה אבל מספרם בטל. כשני מיליון, צ'צ'נים, טאטרים ושבטים קווקזים בדגאסטאן. אין עימות בין מוסלמים לנוצרים ברוסיה. גם אולי מכיוון שהרוסים הפרובוסלבים דתיים כל כך והמוסלמים יודעים שעם אנשים דתיים לא מתחילים מלחמה, מה גם שהרוסים אוהבים להילחם. אל נקמות.

עצרנו ליד בית הכנסת של קזאן. ערב יום כיפור. זאב, הרב הצעיר של חב"ד שחי במקום כבר 13 שנים, שמח לבואנו לתוך בית הכנסת ודיבר אתנו בידידות. הוא אמר שאין מתח דתי בין יהודים ומוסלמים , רק חיבה וכבוד הדדי. לעיתים נדמה שאימפריה ומלך הם הפתרון.

 

מוסקבה. הקרמלין ומוזיאון פושקין.

. שבעתי מהרכבת. רציתי להגיע. הנוף משתנה. היערות עבותים והעצים מתערבבים, ליבנים צפצפות, אשוחים, הבתים עשירים יותר, יותר תנועה לאורך הכבישים, יותר תעשיה, יותר כסף. רוסיה האירופאית.  גרפיטי על הקירות המלווים את המסילה. פחות אפור וכחול וירוק -לוח ויותר אדום וחום עמוק. הארץ משתנה, קרובה יותר למקור האנרגיה שלה.

השדות מעובדים. גוגי שמגדל המון עיזים בכפר יהושוע ועושה מהן חלב ויוגורט,  אמר לי שהם זורעים את החיטה לפני החורף והגרעינים מנמנמים ומחכים כשהשלג מקפיא את האדמה. ואז, עם ההפשרה באביב, מושקה החיטה ובנק המים של האדמה מתמלא ומבטיח יבול שופע. אניה הוסיפה שהסכנה היחידה היא שלא ירד שלג והאדמה לא תקפא ואז ירקבו גרגירי החיטה. השלג הוא ידידו של האיכר הרוסי.

מוסקבה. הרכבת עצרה בתחנת קזאן. הרכבות מאסיה מגיעות בדרך כלל לתחנת ירוסלאבל. אבל זו הייתה רכבת מיוחדת מלאה בתיירים ששילמו מ-7000 יורו למיטה ברכבת  בין בייג'ינג למוסקבה ועד כאלו שהשלישו 30 אלף יורו למסע. אוכלים קוויאר ומשתכרים משמפניה מתקתקה (אניוצ'קה הסבירה לי שהרוסים בעצם מעדיפים שמפניה כשהם יכולים אבל הוודקה יותר זולה).

תזמורת לבושה באדום חיכתה על הרציף ונגנה ג'אז. אלא מה, מזורקה? הרוסים עדיין זוכרים לפולנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה ב-1615. האמריקנים כבשו את רוסיה מזמן עם קוקה קולה ומקדונאלד.

מוסקבה גדולה מידי. מהתחנה אפשר היה לראות את אחד מבנייני שבע האחיות, אחד משבעה בנייני ענק שנבנו עם מאות דירות על מנת לאכלס את יקירי המפלגה וגם היום כל דירה בהם שווה לא מעט.

רוברט ביירון, סופר המסעות, האנגלי חד העין , עבר בתל אביב כשזו הייתה בערך בת עשרים וכתב  שאם המהפכה הרוסית הייתה מצליחה – כי אז מוסקבה הייתה נראית כמו תל אביב. במידה מסוימת חלה התקרבות. זה אולי לטובת מוסקבה, זה לא ממש לטובת תל אביב. כל מי שראה אי פעם את האוניברסיטה של מוסקבה שנראית כמו ספינת מלחמה חללית וחייזרית, שיש בה כל כך הרבה חדרים שיש האומרים שאם ייוולד בה תינוק וכל יום יעבור חדר בדרכו החוצה הוא יצא משם בגיל 39, מבין איך נראית ארכיטקטורה מגלומנית שיצאה מדעתה.

איוואן האיום בנה את הקרמלין. הקרמלין, מבצר העיר של מוסקבה, הוא סיפור יפה. או כמו שאומר גוגול, סיפור של מגבעת. כי את צריחי הגלידה של הכנסיות, וודאי את המפורסמים שמביניהם – אלו של כנסיית ווסילי הקדוש שבכיכר האדומה, שכיפות גלידה כמו שלה מקשטות את כנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים בירושלים.

הכיפות לא נולדו בקרמלין. את המצאת הכיפה שרחבה יותר מהצוואר שנושא אותה, מייחסים לממלוכים. אותם ששלטו בין קהיר לדמשק בין המאות ה-13 ל-16.

בפברואר 1401 הגיע טימור הצולע בדרכו ממרכז אסיה לדמשק המעטירה שהייתה מליאה במסגדים, קברים ומדרסות ממלוכיות. הוא כבש את העיר, החריב אותה (פרט למבני הדת), העמיס 10,000 אומנים על סוסים, ושלח אותם לבירתו שבסמרקנד שבמרכז אסיה. האדריכלים הסורים הביאו איתם את כיפת הבצל הממלוכית מדמשק, לסמרקנד. מאתיים שנה לאחר מכן נדד הרעיון, מועתק על ידי שאה-ג'האן המוֹגוּלי, לכיפת הטאג' מהאל באגרה. ועל ידי אדריכליו של איוואן האיום כשבנו את כנסיית וואסילי הקדוש המבורך בקרמלין במאה ה- 16 , כדי לציין את הניצחון על המונגולים וכיבוש קזאן. ייתכן שהכיפה המוגזמת היתה סוג של שלל מלחמה אדריכלי. המסע לא הסתיים שם. כיפות הבצל שנולדו אצל הממלוכים, השלימו את מעגל המסע שלהן על הדרכים האסיאתיות כשבנו הרוסים את הכנסייה במדרון המערבי של הר הזיתים בירושלים.

מוסקבה היא העיר הגדולה באירופה.  29 מיליון תושבים. ופוטין עושה בה מה שהוא רוצה, כי העיר  חיה על הדלקים הפוסילים ולכן אוקראינה צריכה לשלם במחצבי מזרח אוקראינה. וגאזפרום, אחרי לחצים ואיומים היא השותפה של תשובה. ושר החוץ שלנו מעדיף את הקשר עם הכלכלה הרוסית הצולעת והלא יצירתית מאשר עם ארצות הברית – הכלכלה הגדולה החזקה היציבה והפורחת של העולם.

אבל אולי יקרה משהו. הגרמנים הסינים והרוסים מדברים על רכבת חדשה. על מסילה מהירה בין בייג'ינג ומוסקבה.  אבל כל זה נעלם כשאני נכנס למוזיאון פושקין שהוא במרחק יריקה מחומות הקרמלין. מוזיאון נינוח, יפה להפליא שיש בו אוסף של ההולנדים שבוראים ל קיצור המסע. על חיבור בין מזרח ומערב. מה יעשה הגשר החדש שאולי יקום בעוד כמה שנים?.

ירדתי למנהרות הרכבת התחתית המפוארת של מוסקבה ונסעתי למוזיאון פושקין שהוא במרחק יריקה מחומות הקרמלין. מוזיאון נינוח, יפה להפליא שיש בו אוסף של ההולנדים שבוראים אור מהחושך ואוסף רנסנאס איטלקי שיש מעטים כמוהו בעולם. רק בשביל המוזיאון הזה שווה לעלות על הרכבת בבייג'ינג, לחצות את סיביר ולרדת במוסקבה.

תגובות 

 
+1 # מרתק 10-12-2014 04:56
אחת הכתבות המרתקות ביותר שקראתי . תמשיך לינסוע ולהביא לנו סיפורים
ענה | ענה וצטט | צטט
 
 
0 # עשית לי רצון עז לטראנסיבירית! 13-02-2015 15:31
שלום צור שיזף

אני כבר בן 69...אבל חלום ילדותי (מיכאל סטרוגוף - ז'ול וורן)עדיין בליבי!
אנחנו מתכוונים להירשם לטיול של ספטמבר 2015.
כתבה יוצאת מן הכלל -ברכותי.

רובי מרגלית 0503707024
.il
ענה | ענה וצטט | צטט
 
 
0 # חזרה לגהנוםןיצמן שמואל 18-03-2016 13:41
בהיותי בן שבע עם פרוץ המלחמה משפחתי ואני הוגלינו לסיביר . מקום שכוח אל הינו שם כחמש שנים ובדרך לא דרך אוזבקיסטן גרמניה ועוד חזרה לפולין וארצה ב49 רצוני העז להיות שוב בסיביר
אשמח לקבל מידע או בעפץ תודה אני יליד 81 ובמלוא מירצי
ענה | ענה וצטט | צטט
 
 
0 # מסע ברכבת הטרנס=סיביריתבלהה גורן 10-04-2016 12:15
לא היה לי מושג שיש טיולים ברכבת הזו, במקרה נתקלתי בפרסומת. עבורי זה חלום ילדות בגלל מיכאל סטרוגב שעדיין נמצא בספרייתי.
שמחתי לדעת שאין מיגבלה של גיל וגם קשישים כמוני עשו את המסע. אם הכל ימשיך כהלכה, בשנה הבאה אצא למסע הקסום הזה.
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן