מדריך מקסיקו

מדריכים - מדריך למרכז אמריקה

ארצות הברית של מקסיקו היא הגדולה במדינות מרכז אמריקה והחשובה שבהן. שכנותה לארצות הברית של אמריקה לא היטיבה איתה עם השנים.
ועם זאת מקסיקו היא מקום של בורחים. ומקום מקלט מסורתי למי שצריך מקום שלא ירדפו אותו. טרוצקי נמלט לכאן מפני סטלין. הק.ג.ב. רצח אותו פה ב – 1940. סופרים מרכז ודרום אמריקאים הפכו את מקסיקו למקום מושבם. מי שלא ברח פיזית, עשה זאת בספר, בסרט, בשיר. בשנות ה- 30 מספרד. בשנות ה- 70 מצ'ילה וארגנטינה ובשנות ה- 80 מניקרגואה.
מדריך מקסיקו
מפת מקסיקו




כל החלק הדרומי של ארצות הברית נלקח ממקסיקו. קליפורניה, טקסס, ניו מקסיקו. אפילו את השם אמריקה נכסו לעצמם העשירים מהצפון. התרבות הצפון אמריקנית היא לא של הטולטקים, המאיה, האצטקים או האינקה. היא התרבות של קוקה קולה והמבורגר בלחמניית ספוג. כבישים, תנועה. מחלפים.
זו ארץ גדולה שאורכה מצפון לדרום כ-3000 קמ' ורוחבה בנקודה הרחבה הוא 2000 אם כי בדרום הוא מתככץ ל-200 קמ' בלבד.
בצפון גובלת מקסיקו בארצות הברית ומספקת לה מהגרי עבודה בכמויות הולכות וגדלות. ממשרח נמצא הים הקריבי ובמערב הים של קורטז והאוקיאנוס השקט. בדרום יש למקסיקו גבול עם בליז, גואטמלה
אומדן האוכלוסיה במדינה עומד על 106 מליון. ולמרות שארצות הברית של אמריקה גדולה ממנה פי שלושה בכמות האוכלוסיה , מקסיקו סיטי היא העיר הגדולה של האמריקות מצפון ועד דרום. בעיר גופה גרים כ-9 מליון תושבים אבל אם מוסיפים את הפרברים – המספר מגיע לכ-20 מליון. מקום שני בעולם אחרי טוקיו ושווה בגודל אוכלסייתה לסיאול.

חלק גדול מהאוכלוסיה המקסיקנית היא תערובת של המתיישבים הספרדים עם האוכלוסייה האינדיאנית הילידית (מסטיזוס) אם כי יש גם יסודות ששמרו על שורשים לבנים ואולוסיה ילידית שרובה מרוכז בצ'יאפס שבקרבת הגבול עם גוואטמלה.
כמו בהרבה מדינות אחרות מרוכרז רוב הכזף אצל מיעוט ולמרות שהתל"ג המקסיקאני הוא בין הגובהים בעולם, ויש למדינה אוצרות נפט גז ומשאבים אחרים, העושר לא מחולק בשווה.
בחברה המקסיקאנית קיימת שיטה שנקראתים רד – רשתות, החברה מאורגנת בצורה של רשתות תמיכה. בזמן של משבר או מצוקה, תומכות הרשתות החברתיות – לאו דווקא משפחות, אחת בשניה וכך, למרות שרבים מבני הקהילה לא מוצאים עבודה – הם יכולים לשרוד את התקופות הקשות על ידי סוג של תמיכה הדדית.



היסטוריה

האזור בו שוכנת מקסיקו הכיל לפחות שתי תקופות הסטוריות מפוארות – המאיה שעיקר עריהם בחצי האי יוקאטאן שבדרום מזרח המדינה ושלטו ברוב מרכז אמריקה עד להונדוראס לפני כ-2000 שנה (ראה פרמידות)
והאצטקים ששלטו על פני רוב המדינה המקסיקנית עד הכיבוש הספרדי במאה ה-16.

האצטקים
המקסיקנים קוראים למקסיקו סיטי פשוט מחיקו. כמו קהיר לה קוראים המצרים מיסר. עיר ענק. מקור השם הוא שבטי המשיקה, השבטים האצטקים שהגיעו לעמק המרכזי ב- 1299. הם התישבו בצ'פולטפק שבמרכז מקסיקו של היום. זה היה אזור הפקר פורה בגבולן של כמה ממלכות. שתיים מהן, קולהואקאן ואסקופוסאלקו תקפו את האצטקים שהפכו לעבדיו הפורמליים של מלך קולהואקאן. הם יושבו בטיסאפאן שהיה אזור שורץ נחשים ובנו בחריצות ובנחישות את העיר החדשה. ב- 1323 פנו למלך אשיטומל ובקשו את בתו הנסיכה כדי שתהפוך לאלה הלוחמת. כשהגיעה הנסיכה הם הקריבו אותה, פשטו את עורה וכשהגיעה אביה לטקס ההכתרה זועזע לראות את הכוהן האצטקי מחולל לבוש בעור בתו. אשיטומל יצא למלחמת שמד נגד האצטקים שנמלטו לאי שעליו צמח קקטוס שסימל את ליבו המיתולוגי של האל ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות). זו היתה ראשיתה של טנושטיטלאן. האצטקים בנו רפסודות והניחו עליהן ובוץ ויצרו גנים צפים. את האבנים הביאו בהחבא תמורת סחורות שהחליפו בערים שעל חוף האגם. 40 שנים לאחר הקרבת הנסיכה, מת כוהן האצטקים טנושלי והאצטקים ביקשו להם מלך. הם שוב פנו לממלכה המוליכה של קולוהאוקאן שבה היה נסיך ממוצא אצטקי. למרות החששות וזיכרון המעשה ההוא, החליטו בממלכה השלטת כי האצטקים הוכיחו שהם אנשים מסוגלים בעשותם ממים נחשים וקקטוסים עיר מפוארת ובהטמיעם את התרבויות שמסביבם, קיבלו האצטקים ב- 1378 את המלך הראשון שלהם.


הכיבוש הספרדי. חורבן האצטקים
בשילוב המוזר המקרי והסופני, נחת קורטז בחופי יוקטאן באוגוסט 1519, בסוף 52 השנים של השמש החמישית. קורטז היה חדור מטרה לכבוש לעצמו עולם ולאסוף את הזהב והתהילה צעד לתוך עולם מיתי שחיכה לסופו, פוסח על הסעיפים, מקבל את תנועת הספרדים הקריבים האלימה כגזירת גורל. מוקטוזומה השני חיכה להרננדו קורטז כמעט בחוסר תנועה ולמרות שסביר להניח שלא חשב שקורטז הוא אל, קיבל אותו כחלק מהסוף הקוסמי המיועד. מוקטוזומה השני נבחר בשיאה של תקופת שקט, כשהאימפריה בת פחות ממאה השנים עמדה בשיא כיבושיה, וכוהני העיר ואציליה רצו בקדוש-משורר יותר משחשבו על מצביא-גיבור. מוקטזומה השני נהג לבוא להתבודד בטהוטיהואקאן. היו לו סימנים שקשר השנים עומד להיפרם. לפי מערכות הכוכבים ומתוך משחק ששיחק עם המלך החכם של המלכה האחות טשקוקו. זה הזהיר אותו שזרים עומדים להגיע ולשנות את גורלם של עמי אנוהאק. כדורי אש נפלו מהשמים, מקדש האל נשרף, כוכב שביט הופיע, מי האגם רתחו, קולות בכי של האלה נשמעו בלילות וכשהגיעו למלך הידיעות על אנשים שהגיעו על הרים ששטים על הים וצבעים מלוכלך (שחור), או לבן כעין התולעת ויש להם זקן, הוא היה משוכנע כי מדובר בקצ'אלקואטל מלך טולה האגדי, נחש הנוצות שיצא למרחקים ועכשיו הוא חוזר לדרוש את ממלכתו.
כשהגיע קורטז אל טנושטיטלאן היו בה 300 אלף תושבים והיא שלטה על מקסיקו וגואטמלה. הספרדים הביאו איתם את חרבות הפלדה. את הסוסים (שהאצטקים חשבו שהם צבאים), את התותח, הגלגל ואבעבועות הרוח.
סוצ'ימילקו היתה אחת מערי האגם. קורטז, ששלט למעשה בטנושטיטלאן בירת האצטקים לאחר שכלא את מוקטזטמה שהפך להיות עושה דברם של הספרדים, יצא במהירות אל החוף כדי לפגוש את פנפילו נרוואאס, ששלח דייגו דה ולאסקז מושל קובה כדי שלעצור את קורטז, שהיה מורד בעיניו. קורטז ראה בנרוואאס חבר והיה משוכנע ביכולתו לשכנע את זה להצטרף אליו, להסיר את האיום על הפרס הגדול שהשיג בהשתלטות על האימפריה ובגיוס כוחות נוספים למאות הספרדים שתחת פיקודו. הוא השאיר בבירה האצטקית את סגנו פדרו דה אלוואראדו. מוקטסומה השני הזמין את הספרדים לחגיגה דתית. הספרדים הגיעו חמושים, חסמו את היציאות וטבחו בחוגגים. האצטקים, שסבלו והתמרמרו על מנהגי הספרדים, התעשתו סוף סוף ותקפו, הורגים את מוקטזומה השני במטחי אבנים. גם חזרתו המהירה של קורטז לא הועילה והספרדים ובני בריתם נמלטו לטלאסקלאה במה שהספרדים כינו לימים "הלילה העצוב" (10.7.1520). 450 ספרדים נהרגו באותו לילה, 4000 בעלי ברית מטלאסקאלה ו – 50 סוסים. הזהב שהיה המניע העיקרי במסעי הספרדים אל חלק העולם החדש, נזרק למים או נשאר במקומו. טעותם של האצטקים היתה שלא רדפו אחרי הנסוגים משום שהאמינו כי ניצחו.
אלא שקורטז רק ליקק את הפצעים, מארגן את בעלי הברית שנשרו מהאימפריה האצטקית המתפוררת. הוא חזר לטנושטיטלאן עם 86 פרשים, 119 חיילים נושאי נשק חם, 700 חיילי עילית ספרדים, 15 תותחים ו – 150 אלף בעלי ברית אינדיאנים. מחלת האבעבועות נלחמה את החלק הראשון של הקרב עבורו, מפילה את לוחמי האצטקים שלא היו מחוסנים מהמחלה שהגיעה מהעולם הישן. קואיטלאואק, המלך האצטקי שהחליף את מוקטזומה, מת פחות מחודשים וחצי לאחר שנבחר במגיפה. האצטקים ראו בזה סימן משמים. המלך הנבחר האחרון היה קואטמוק שידע את כוחם של התותחים ולכן חיזק את חומות טנושטיטלאן, חידש את הגשרים המתרוממים ובנה מחסומים.
סוצ'ימילקו התייצבה לצד קורטז מעמידה לרשותו 2000 סירות, אספקה ו-12000 לוחמים.
כשהחל הקרב, הוא התנהל על כל סירה, גשר וחוף. אנשי סוצ'ימילקו הודיעו באחד הלילות כי הם חוצים את הקווים ומצטרפים לאצטקים. שמחת האצטקים היתה מוקדמת כי בלילה גילו שאנשי סוצ'ימילקו מנסים לחטוף נשים ולבזוז את העיר. רק לאחר לחימה קשה מבפנים הצליחו האצטקים להתגבר על בגידת אנשי סוצ'ימילקו.
ב- 13 לאוגוסט 521 , לאחר 80 ימי לחימה, הסתיים הכל. האימפריה חדלה מהתקיים. מקסיקו הפכה לאחוזה ספרדית.

תחבורה

לרוב חלקיה של העיר הגדולה ובטח למרכז, אפשר להגיע עם רכבת תחתית לא רעה. בקצה זרועות התחתית יש רכבת קלה -הטרנו ליחרו שתחנתה הסופית בסוצ'ימילקו.
יש במקסיקו סיטי שדרות רחבות מוניות ואוטובוסים ולא קשה להתנועע בה. מרכז העיר וחלק גדול ממוקדי העניין, מוזיאונים כיכרות ושווקים הם בטווח הליכה.
במקסיקו עצמה אפשר להתנועע בקלות עם אוטובוסים נוחים שמכסים את המרחקים בנסיעות לילה (לדרום וליוקאטן ולכל מקום אחר ) באוטובסים מקומיים בין מקומות קטנים יותר.
יש מוניות שירות (מכוניות אמריקניות גדולות) ורשת מצויינת של טיסות פנים לא יקרות של מספר חברות.
בין באחה קליפורניה ליבשת יש כמה קווי מעבורות שחוצים את ים קורטז.

אוכל

המטבח המקסיקני הוא פיקאנטי מוזר שונה וטעים.
בוריטוס, טאקוס שצבעם ירקרק מקקטוסים שמבשלים את ציפתם, מיצי פירות. הטורטיות עם מרק הקמרנוס- הסרטנונים הקטנים. טאמלס, פאפיה וכוס מיץ תפוזים. כל אלו אפשר למצוא גם בהמון דוכני אוכל רחוב ששווה לטעום כמעט בכל מקום תמורת לא הרבה פזוס.


מקומות

הסוקולו היא הכיכר המרכזית של העיר ומשתרעת בין הקתדרלה הגדולה למוזיאון הארכיאולוגי הנפלא ולמקדש האצטקי שבמרכז העיר.
המקדש (מוזיאון) האצטקי – נמצא במרכז העיר ובמרחק קטן מהסוקולו. על קירותיו מגולפים נחשים, יגוארים ונשרים.
הנשר סימל את ממלכת האור ויגואר את ממלכת השמש הלילית. השמש היתה צלולה והיום בהיר. זה היה ליבה של טנושטיטלאן, הבירה האצטקית עליה כתב ברניאל דיאס דל קסטיו, ההיסטוריון הספרדי שהצטרף לקורטז: "ביננו היו חיילים שהכירו מקומות שונים בעולם, כולל קונסטנטינופול, ערי איטליה ורומא. הם אמרו שכיכר כה גדולה, המולה כזאת, שפע של מצרכים וכמות אנשים כזו לא ראו בשום מקום אחר-" מול הקתדרלה רקדו הנערים והנערות האינדיאניים לבושים באזור חלציים ובציפורני עזים שקשקשו קשורים כאצעדות. אצטקים? מאיה? יאקי? הם תופפו ונגנו בחלילים. דגל הרפובליקה המקסיקנית מעל הכיכר העצומה שסביבה הצטופפו אנשים ומוכרים שמכרו את כל מה שאפשר בפזו או שניים.

המוזיאון האנטרופולוגי

המוזיאון לאומנות.

במוזיאון תערוכות משנות השלושים של המאה העשרים. אר-דקו. ריהוט וציור כמו שציירו ועיצבו באירופה. בכל מקום באותה תקופה.

וחוץ ממוזיאונים יש המון קתדרלות, כנסיות, שווקים מלאים וצפופים בפירות וירקות לא מוכרים, ציורים בקתדרלות, העושר העצום של מקסיקו סיטי, המרכז שכולם נוהרים אליו. אחת הערים הגדולות שיש.

זונה רוזה - הרובע השיקי של העיר נמצא במרחק של חצי שעה הליכה מכיכר הסוקלו אפשר גם בתחתית. בתי קפה ומסעדות וישיבה ברחוב תוך מבט על חיי העיר.

סוצ'ימילקו- סוצ'ימילקו היא מה שנישאר מהאגם של טסקוקו שעליו היו בנויות ערי האצטקים. טנוצ'טלאן היתה בירת האצטקים. סוצ'ימלקו היתה אחת מהערים שבדרום האגם שיובש תחת מקסיקו העיר, ערים שנבנו על איים שהלכו והתרחבו עם מערכות סכרים וגנים שטים.
סוצ'ימילקו נמצאת לא רחוק מהשכונה של גיזלה. אדוני הסירות ישבו חבורות חבורות ליד השערים היורדים אל מערכת התעלות במה שהיה פעם האגם שעל חופו ישבה סוצ'ימילקו.
העיר מקסיקו של המאה ה-20, התפשטה ואספה אל בין הבניינים את העורף החקלאי. בסוצ'ימילקו, 20 קילומטרים מהמרכז, יש רחובות, כנסיות ורצף של עיר. סוצ'ימילקו היא מקומם של הזוגות הצעירים, משפחות החוגגים בסופי השבוע והתיירים המפליגים על מערכת התעלות כשסירות המאריאצ'י מפליגות לידם ומנגנות.

כיכר גריבלדי - המריאצ'י
לראות את המריאצ'י בכיכר גריבלדי היו המאריאצ'י, עומדים על פתח הכיכר במכנסיהם השחורים הצמודים. מכוניות עוצרות לידם, לקבוע מחיר, מקום. לחתונה, למסיבת אירוסין, לאהובה. הם יןשבים עם הגיטרות, הכלים דמויי הבנג'ו, החצוצרות נוצצות זהובות באור. הכיכר המוקפת בבתי קפה והמאריאצ'י מנגנים ושרים. אנשים מצטופפים סביב המזמרים. המאריאצ'י באים מכפרים בצפון מקסיקו. השירה החלולה, הפריטה והחצוצרה יפים ועצובים.


אתר הפירמידות של טהוטיהואקאן (Tehotihuacan), עיר האלים.

הפרדמידות נמצאות מזרחה מהעיר ומחוצה לה. אוטובוס מונית או רכב פרטי.
הכביש הופך לדרך לא רחבה שעצים בשוליה ועובר על גבעות הרמה המקסיקנית, חומות ומנומרות קקטוסים.
כביש הגישה המרכז שמר על כוחו גם אם מת מוות טבעי לפני למעלה מאלף שנים. כאן נולדה מרכז אמריקה. אחרי אנשי טהוטיהואקאן יבואו הטולטקים של טולה ואחריהם אצקאפוסלאלקו ובסוף האצטקים. ולאורך כל אותה תקופה היו יערות הגשם וחצי האי היבש – טרופי של יוקאטאן מרכז לשבטי המאיה שגם אם סחרו והיו תחת שלטון כזה או אחר של טהוטיהואקאן, טולה או אצטקים, שמרו פיתחו ויצרו תרבות של שבטי מאיה. המאיה היו גם האחרונים לאבד את חירותם.
מסעדות עם מלצרים מזמינים על כביש הגישה.

מקדש קצל קוטאל – הנחש בעל הנוצות, אדון הרוח והאוויר. נחשים שלובים בפרצופים מפילי אימה. מהמקדש נשקפות הפירמידות במלוא הדרן. זה היה מקדש. 60,000 מתקהלים יכלו להשתתף בפולחן בו-זמנית. קצטלקוטאל הוא הנחש בעל הנוצות, זה שיש לו את היכולת לרדת אל תוך האדמה ולחזור אל האוויר הפתוח – הוא המחבר בין העולומות – זה שמתחת וזה שמעל. מוכרי מזכרות, פסלים וראשי חץ מזכוכית אובסידיאן שחורה, כובעי סומבררו, חלילים ורעשנים. כשמביטים מזרחה, אל פירמידת השמש – נדמה שיש לה פרצוף אנושי. יפה פה. טהוטיהואקאן פרחה בין 200 ל- 900 לספירה. העיר הראשונה של מרכז אמריקה השתרעה על 20 קילומטרים רבועים והכילה רבע מליון אנשים. השפעתה הגיעה עד לגואטמלה.
מטפסים אל פירמידת השמש מצידה המערבי.
הפירמידה היא כמעט בגודלה של הפירמידה של חופו שבגיזה. זו של גיזה קדומה בכמעט 3000 שנים. הפירמידות של מצרים היו קבר ומקום פולחן לבודדים. כאן תוכננה עיר מקדשים שהפירמידות היו רק חלק מהמכלול, עם סוג של מחשבה אסטרונומית. אצל המצרים השמש, הזריחה והשקיעה, היו המרכז. והנילוס שקושר לפירמידות במקדש נהר. פה היו הנשרים והנחשים ומבוך המבנים שמסביב. אם כי הנשר והנחש, אלי מצרים העליונה והתחתונה, היו שותפים. כמה קטן הדמיון האנושי. אותן חיות בכל מקום. פה הכל מורכב יותר. אצל המצרים הנשר והנחש היו אלים כמו שהם – ללא שום אימה נוספת. מלמעלה אפשר היה להשקיף אל פירמידת הירח הנמוכה יותר. הפירמידות עוטפות אחת את השנייה, כמו קליפות של בצל. הפירמידות לא היו על אותו ציר.
זה היה המרכז הקוסמי של תרבות הנהואה ששבטי המשיקה, האצטקים, היו חלק ממנה. המיתוס סיפר על ארבעה עידנים או שמשות: בראשון נבראו השמים והארץ, ארבעה סוגי אנשים נוצרו מאפר וארבעה סוגי מיני חיים אחרים ואז הגיע המבול ומחה אותם. השמש השנייה שנבראה על ידי האלים, לא הצליחה לחצות את קו הצהריים ואז היו מגיחים יגוארי הלילה וטורפים את תושביה הענקים גורמים להעלמות השמש, בפעם השלישית גרם גשם של להבות להתלקחותה של השמש ואש שמימית כלתה את האדמה ובפעם הרביעית נוצרה השמש בעולמות העליונים אבל גם כאן השתבש הכל והאנשים הפכו לקופים ונפוצו ביערות.
לפי המיתוס הטולטקי הישן שאותו ירשו האצטקים, הבינו האלים כי בלי אנשים אין אלים. ולכן התנדבו שני אלים – אדון השבלולים העשיר והבריא וחולה העור העני והסגוף - לקפוץ לאש. אדון השבלולים היסס ולא הקיז מעצמו דם כנדרש ואילו המסכן שחשב שאינו ראוי זינק ללהבות והפך מיד לשמש. אדון השבלולים הנואש זינק בבושת פנים אחריו. אבל השמש היתה תפוסה ולכן הפך לירח שהוסט ממסלול השמש על ידי ארנב שהוטל על פניו על ידי אחד האלים. האלים האחרים לא פיגרו אחריהם בזינוקם לתוך האש השורפת על מנת לייצר את התנועה. בלי תנועה אין חיים. זו היתה ראשיתה של "השמש החמישית" עידנם של האנשים שנוצרו על ידי קצלקווטאל האל המחבר בין תהומות לארץ, בין שמים לתהום, זה שירד אל התהום למצוא אנשים שלא הפכו לקופים ואל התהומות לא הניח לו לקחת את שק העצמות של הגבר והאישה עד שלא יתקע בקונכיה. לקונכיה לא היו פתחים, קצלקווטאל, נחש האדמה, קרא לנמלים החופרות שינקבו חורים ומכיוון שהוא גם אדון השמים והאוויר, קרא לדבורים המעופפות לנפוח חיים בעצמות, כאן גם החלה המסורת שיש לשמר את העתיד בדם אנושי, שרק זה ימנע את שקיעתה של השמש החמישית ויחזק אותה במלחמתה נגד כוחות החושך. שהרי השמש במסעה היומי יורדת וחוצה דרך עולמות החושך בהם שולט נחש האדמה וכשהיא נולדת מחדש כל יום, היא שותתת את דם הלידה החדשה וכדי שלא תכבה מאובדן דם – יש להחזיר לה את הדם, לה, לאל השמש.
המאבק בין יום ולילה קבעו גם את הצבעים החשובים לבריאה מחדש, לזיכרון, אדום לידתה של השמש מחדש והשחור דרכו היא חוצה כל לילה, הפכו לצבעי הקודש בהם כתבו וציירו. המאגיה של הדם הניעה את הכיבושים האצטקים. השילוב הקדוש בין שלטון, צבא, דת ועושר אימפריאלי.

דרך רחבה, דרך המתים מחברת בין הפרמידות, עוברת בין מקדשים. עיר מתוכננת שחולקה לארבעה רבעים על ידי רחוב שחצה ממזרח למערב. מקדש נחש הנוצות היה מרכז העיר. גם היום. בין המקדש לבין הפרמידה היה שוק העיר. האצטקים לא זיזלזלו בכלכלה ובמסחר. הסוחרים היו העיניים שמעבר לאופק, אנשי המודיעין, כמו שהיו בעבור המונגולים בצד השני של העולם. האצטקים, כמו המונגולים, היו חברה צבאית בה חונך תינוק להיות לוחם מרגע שנולד, שערותיו מגולחות עד ששבה שבויים ציצת שיער מסמנת שבויים שלכד, ורק לאחר שהרג 4 אויבים יכל ללבוש את נזר הנוצות ולהצטרף לאחת מיחידות העלית של הצבא האצטקי – היגוארים או הנשרים. הם הגנו על הסוחרים ועל המסחר וטיפחו את מסעותיהם לקצוות הנידחים של מרכז אמריקה. ירדתי אל הדרך. אשכולות אנשים על הפסגה ועל צלע הפירמידה, על זו של הירח. מסובבים בין המקדשים. צעדתי באיטיות דרך הסמטאות שנוצרו בין המקדשים וקירות הפירמידה. בין הנשים המוכרות והרוכלים. הם מכרו פסלי וסכיני אובסידיאן – זכוכית געשית שחורה וחדה. המטלורגיה לא היתה מפותחת במרכז אמריקה. החרבות היו עשויות עץ ובתוך העץ שובררה הזכוכית הוולקנית. כלי המלחמה העיקרי היתה אלת עץ שבראשה שברי אובסידיאן, דה לנדה, הכומר הספרדי, כותב כי הלוחמים האינידיאנים יכלו לערוף ראש של סוס במהלומה אחת. כך או כך הן לא היו ברות התמודדות נגד הפלדה הספרדית.

מנזר - כמה קילומטרים לפני הפרמידות יש מנזר משמאל לדרך, אל טמפלו. המבנה הקולניאלי נהדר. הפנים הוא פשטות מרשימה עוד יותר. ספרדי מאוד. על הקירות תלויים ציורים דתיים. דמויות ונטפות דם. ישועים צלובים. קדושים על המוקד. העינוי והסבל הקתוליים. מסביב היה הכל שקט מאוד. הנוצרים היו אכזריים יותר מהאצטקים אותם כבשו. תרבות של אנשים מיואשים שנידונו להקים ממלכה חדשה, שהיה להם את הצידוק הדתי לסבל שלהם. הם לא נהנו מהעבודה הזאת, מכיבוש הלבבות, מהפצת הנצרות. הציורים משקפים סבל



ווחאקה

אקפולקו

אקפולקו היא עיר הנופש המקסיקנית על

צ'יאפאס

צ'יאפאס משתרעת מההרים ועד הג'ונגלים והנהרות על גבול גואטמלה. אצל המאיה והאצטקים היו פולי הקקאו המטבע המסחרי. המקסיקאים קרעו את צ'יאפס מגואטמלה לאחר שארצות הברית קרעה מהם את טקסס וקליפורניה במלחמה האחרונה ביניהן.

סאן קריסטובאל דה לאס קזאס

בירת צ'יאפאס, היא מקום שתיירים עם תרמילים אוהבים. אנשים נעימים, בתי ספר לספרדית. מלונות קטנים. כמו אנטיגווה בגואטמלה, כמו קוסקו בפרו. נעים להיות בה ולו רק בגלל שהעיר נמצאת בגובה של 2500 מ' מעל הרמות והשפלות החמות שלא לדבר על הג'ונגלים לכיוון הגבול הגווטמלי ולכיוון יוקטאן. מקום נעים לנשום אוויר.

מרכזה הוא הסוקולו - הכיכר המרכזית של העיר הקולוניאלית.
צ'יאפאס היא אזור צבאי מ- 1994 ומ- 1997 יש בו נוכחות מוגברת של צבא.

מלון חביב על הישראלים :    הוסטל פוסדה מקסיקוHostel Posada Mexico       
felipe flores16.cal centro historico  טל.    967-6780014 52

זפטיסטים

בערב השנה החדשה של 1994 תפשו הזפטיסטים את העיר, ותבעו מהממשלה המקסיקנית שהצבא יצא, שיפרקו את הנשק מהקבוצות הכמו צבאיות ושיחדשו את הדיאלוג של סאן אנדרס. הממשלה חתמה על הסכמים שהבטיחו את קיום התרבות האינדיאנית ואוטונומיה של הכפרים. הזפטיסטים דרשו ללמוד בשפה המקומית, בשפת האם. 50% מתוך 4 מליון התושבים בצ'יאפס הם אינדיאנים. רק בערים יש מסטיזוס. הכפרים הם אינדיאנים. הזפטיסטים התנגדו לליברליזם החדש שיוביל להחרמת האדמות האינדיאניות והלאמתן על מנת למכור את האיחידו למפעלים פרטיים ולידיים זרות. ולאחר מכן נסוגו לתוך ההרים ויערות הגשם שעל גבול גואטמלה.
במידה רבה הזפטיסטים היו מהאירגונים הערניים שהבינו כבר בראשית שנות התשעים של המאה ה-20 את כיוון הגלובליזציה הקפטליסטית שמנכרת את העולם.
הסובקומנדנטה מרקוס הוא האידיאולוג והמפקד הראשי של הזפטיסטים, דמות מיסתורית שמופיעה כשפניה מכוסים במטפחת והוא מעשן מקטרת.
אמיליאנו זפטה, שעל שמו ניקראים הזפטיסטים, היה איכר. ב- 1910 עמד בראשה של תנועת איכרים עממית שזעזעה את מקסיקו במהפיכה גדולה. זעקת המהפיכה היתה חירות ואדמה!

ב- 1989 באו אינדיאנים ונאמו בכפרים על שיתוף פעולה, על מחשבה אחידה כדי למצוא את הדרך ואת הצרכים שלהם.
בפבארואר 1996 נחתם בסאן אנדרס הסכם שלום בין הממשלה לזפטיסטים. אלא שליבה של הממשלה לא היה שלם עם ההישג הזפטיסטי.
הטבח באקטאל
ב- 23.12.97, בערב חג המולד, הגיעו כמה עשרות חברי ארגון חצי צבאי, מסוג האירגונים שממשלות מרכז אמריקה מטפחות, לכפר בשם אקטאל, מרחק של שעה מסאן קריסטובאל. הם לבשו מדים ירוקים ופניהם כוסו במטפחות שחורות. הם חיכו שאנשי הכפר יצאו ממיסת חג המולד והתחילו לירות. רוצחים ארבעים ושישה נשים ילדים וגברים. הם ביתקו במצ'טות את בטן הנשים ההרות ושלפו את העוברים החוצה. הממשלה האשימה את הזפטיסטים.
סה אקטאל הוא שם אחר לקצלקואטל, האב המיתולוגי של התרבויות המרכז אמריקאיות. המלך המתרבת שהיה כניראה דמות אמיתית במאה ה- 9 ועזב את העמק של מקסיקו והיגר ליוקטאן, הוא היה הנחש המנוצה, האל הנחש שהתנגד לקורבנות אדם, חכם החכמים. האב המיתולוגי של המאיה והטולטקים והאצטקים. אל אדם יוצר עולם שהיה מזוקן ושערותיו היו צהובות כשל השמש והוא מצעד לתוך הגלים וכשהגיע קורטז חשבו האצטקים כי קצלקואטל הוא החוזר. הוא האיש שבמאה ה- 19 היה אחד מהמודלים להזדהות על ידי קציניו של בוליבאר כמשקל נגד לספרדיות. סמליו של קצלקואטל היו הצלב והאכילה מלחם התירס. האם נבחר הכפר בשל שמו? ציורי הקיר הענקיים. תאריכים סימליים. התמיכה בזפטיסטים עברה משדרות האינטלקטואלים בבירה דרך בירת המחוז עד לכפרים בהרים ובג'ונגל.


כנסיית סנטו דומינגו
סנטו דומינגו היא אחת הכנסיות העתיקות של העיר. המסדר הדומיניקאני נוסד על ידי דומינגו דה גוסמן ב- 1216. 300 שנים מאוחר יותר היו הדומיקניקנים מראשוני המיסיונרים בעולם החדש. דת, אינדיאנים ומדינה. הספרדים כבשו את העולם החדש בשם הצלב, משמידים את האינדיאנים. הכנסייה היא זאת שקבעה כי האינדיאנים הם ברואים לא פחות מהספרדים, מנצרת והופכת אותם לבני חסותה. מאז הכיבוש וההשמדה האלימה של הגוף והנפש הפכה הכנסייה מגן לאדם הפשוט.
ברטולומה דה לאס קזאס, שעל שמו נקראת סן קריסטובאל, היה כומר ספרדי דומיניקאני ובישוף צי'אפאס שיצא להילחם בעבדות (למרות שגם הוא החזיק בעבדים אינדיאנים). 30 שנים לאחר הכיבוש, בזמן שהוא משמש כצד המגן על האינדיאנים בוויכוח שבואלדוליד, הוא מונה 3 מליון עבדים אינדיאנים וטוען בפני המלך כי לא יתכן שהאינדיאנים נולדו להיות עבדים משום שבריאה עולמית כזו היא פגומה.
על מנת לחזק את עמדתו בויכוח, כתב לאס קזאס מכתבים זועמים בהם הוא תיאר את זוועות הכיבוש. החומר הופך לכלי תעמולה בידי המלכים הפרוטסטנטים הנלחמים בספרד באירופה ובצפון אמריקה. האצולה והמפקדים הצבאים הספרדים בארצות מרכז אמריקה ראו במכתבים כלי תעמולה שבא לקעקע את הישגיהם. הם קראו לכתוב: "האגדה השחורה" אלא שאנשי הזרוע לא יכלו לעמוד ישירות בפני התוכחה הדתית וזו עצרה, לפחות למראית עין, את ההשמדה, אם כי מאוחר מידי לאוכלוסיה האינדיאנית בטהיטי (לה היספניולה) שמנתה 3 מליון והוכחדה לחלוטין על ידי מלחמות, רצח וניצול. בשואה דומה, שנמשכה קצת למעלה מ– 30 השנים שעברו מאז הכיבוש, הצטמקה אוכלוסייתה האינדיאנית המקורית של מרכז אמריקה מ – 25 ל – 2 מליון. מלחמות, מגפות כאבעבועות רוח שהמיתה רבים, רצח של כפרים שלמים, עבדות רצחנית באזורים בהם לא היו התושבים רגילים, כפיית הדת, שבירת כוח הרצון והאופק הקיומי של האינדיאנים, הובילו ליאוש והתאבדויות המוניות, כל אלו גרמו לשואה דמוגרפית שרוקנה את הארץ מתושביה. יש להניח שחוסר החוכמה, ולא המוסר או הנימוק הדתי שיכנעו את המלך הספרדי, ובכל זאת, לולא לאס קזאס, אולי גם לא היה נישאר המעט שנישאר.
זמן קצר לאחר הכיבוש, כשעוד היו מי שהתחנך בבתי האולפנא של הממלכות האבודות בחיים, הטיל הכומר ברנארדינו דה סאהגון, לאסוף את חכמי המאיה והאצטקים ולרשום מפיהם את תולדות העולם והמיתוסים, כתב מצוייר מול אותיות לטיניות. לולא מפעלו של סהגון, לא היינו יודעים הרבה על מה שהיה במרכז אמריקה לפני הכיבוש הספרדי. רושמי הרשומות נודעו בשם: "מודיעי סאהגון" והדברים נשמרו בשני קודקסים, האחד הנמצא במדריד וקודקס שני שנמצא בפירנצה (הקודקס הפיורנטיני).
תורם גדול אחר, מסיבות אחרות לחלוטין, היה האב הפרנציסקאני דיגו דה לאנדה (Diego De Landa) שכתב ב- 1566 ספר הצדקה לפעולות שאותן ביצע על מנת למחוק את דת המאיה ביוקטן. הוא האיש שביולי 1562 שרף על המוקד במאני, ביום אחד, 5000 פסלי אלים ו – 27 מגילות מצויירות היירוגליפים בטענה כי אלו מעשי ידי השטן. צחוק ההיסטוריה הוא שלולא ניקרא דה לאנדה לחזור לספרד ולתת את הדין על מעשיו ברדיפת המאיה משום שממש בסמוך לאוטו דה פה (מעשה של אמונה), הגיע ליוקאטאן בישופ בשם טוראל שהזדעזע מהמעשה ודרש את העמדתו של דה לאנדה לדין לפני מועצת האינדים, לא היינו יודעים את מה שאנחנו יודעים – חלק גדול מהידיעות על חיי היומיום של המאיה ביוקאטאן אחרי הכיבוש הם מתוך כתביו של דה לאנדה.

כפרי הזפטיסטים אל ראלידאד
הכפרים נמצאים במרחק של כמעט 10 שעות מסן קריסטובל
הגעה: צריך להגיע לקומיטאן ולצאת משם מוקדם בבוקר. בחמש בבוקר יוצאת משאית לאל ריאלידאד. ןמשם ללאס מרגריטאס, מקום קטן בהרבה מקומיטאן שהיא יישוב קטן בהרבה מסאן קריסטובאל.
100 שנים לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו ב- 1810, כרעו איכרים תחת עולם של בעלי האחוזות. מקסיקו היתה מדינה מסודרת, בעלי האחוזות הרוויחו יפה. הסערה הפנימית היא שהצמיחה את פרנסיסקו מדרו, בן למשפחת בעלי קרקעות, שהעלה רעיונות של חלקות אדמה ושינוי פוליטי. זפטה שאנשי הכפרים היו מביאים לו את בנותיהם בכל כפר כדי שישאיר זרע, היה מנהיג, פנצ'ו ווילה בצפון מקסיקו היה מנהיג אחר. ב- 1913 נירצח מדרו בהוראתו של גנרל מורד בשם ויקטוריאנו הוארטה משום שאי השקט התגבר. ב- 1919 נירצח אמיליאנו זפאטה. המהפכה דעכה ב- 1920 כשעלה אלווארו אוברגון לנשיאות. זו היתה המהפכה הגדולה האחרונה של מקסיקו. סופה של המהפכה היה בחזרתם של בעלי האחוזות הגדולות. בשלטון הכנסיה, הצבא והפוליטיקאים, בהתמוססות המהפכה לסדר ישן. ארטמיו קרוז של קרלוס פואנטס הוא תיאורה הספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה. ספרו של פואנטס הוא המפתח לייאוש העמוק של החברה המקסיקנית שפעריה מתרחבים, תוססים, מולידים תנועות מחאה כזו של גררו נגרו ושל הזפטיסטים. יש כפרים במקסיקו שגירשו את נציגי החוק ולא מאפשרים להם לשוב.

פלנקה

יוקאטאן

קנקון

קנקון היא מרכז הנופש האמריקני של מכסיקו ומכוונת בעיקר לתיירים המגיעים למקום מאצות הברית - סוג של לאס ווגדס מקסיקנית עם חופי ים ואולי יותר דומה לאילת. המון מלונות, מאוד תיירותי. מי שלא רוצחה להיות במרכז ההומה - (אליו מגיעה כמעט כל טיסה מארצות הברית למקסיקו) יכול להגיע לאי הנשים - איסלה דה מוחרס ולטולום.

איסלה דה מוחרס

ציצה ניצה

קסנוטה



טולום
טולום, בזנבה של תעשיית התיירות של יוקאטאן, היא עיר מאיה יוונית על מצוק שמעל לים כחול שחופו לבן ודקלי קוקוס מצלים על מטיילים שמשתזפים בלי בגדים בשמש החמה.
לאורך החוף מצטופפות בקתות קש ודקלים על החולות וערסלים עם מטיילים.
ההשוואה עם היווניות אינה רק היחס הישר בין עיר שמקדשה ואמונותיה משקיפים על ים כחול מאוד אלא גם משום שלמאיה היה מערך כוהנים –מדענים שהתמחה במתמטיקה ובאסטרונומיה. שנת המאיה חשיבה שנת שמש מדייקת של 365 ורבע ימים. חודש ירח של 29 וחצי ימים. 18 חודשים של 20 יום. עוד חמישה ימים חופשיים מאלים והתאמות מדוייקות. היה למאיה זמן מיתולוגי וזמן היסטורי שהתחיל ב – 3133 לפנה"ס אם כי עדויות כתובות החלו ב- 200 לפנה"ס.
טולום היתה אחד המקומות שבהם נחתך גורלה של מרכז אמריקה. ב- 1511 הפליג רב חובל ספרדי בשם וואלדיוויה ((Valdivia מפנמה לסנטו דומינגו. ליד ג'מייקה עלתה האונייה על שירטון וטבעה עם מטען הזהב שלה. חצי מארבעים אנשי צוות עלו על סירה בלי מזון ומים. הרוב מת בים, ארבעה מאלו שהצליחו להגיע לאי קוסומל הוקרבו לאלת הירח אישצ'ל. שניים נשארו בחיים: חרונימו דה אגילאר וגונסלו גררו. הם הפכו לעבדיו של מלך טולום. גררו התחתן והפך למאיה והפך למפקד צבאי. כשנחת קורטז, שמונה שנים מאוחר יותר בטולום, ניסה גררו לשכנע את המלך לא להאמין לספרדים מכיוון שאלו יביאו עליו את האסונות אותם ניבאו כוהני השמש בקובץ הנקרא צ'לאם בלאם: "בארבע אחו שמונה םפאקס יראו בעלי הזקן, ולמגיפה יקראו יאסמניל(מוות קל) בהמוניהם ימותו בני המאיה, העור יתנפח ויאדים, הפה ידע רק יובש, העיניים תעצמנה... באחת עשרה אחאו שמונה פופ (1559) לא יהיו עוד כוהנים שינהיגו את העם , לא יהיו עוד מחושלים גדולים, אלא רק אנשים קטנים שידיעתם קטנה. האדם הלבן יבוא ויקבע את אלוהיו והאלים שלנו יסתתרו."
מלך טולום לא הקשיב וניראה שגררו, ששרת כמפקד צבאי, מצא את סופו כמו רוב אנשי המאיה, כפי שניבאו כוהני השמש.
הספרדי השני, חרונימו דה אגילאר תיעב את המאיה וחיכה. דה לאנה מספר כי את אגילאר מצא קורטז בקוזמול שם שמע מהמקומיים כי אנשים עם זקנים נמצאים באי. האינדיאנים פחדו להתקרב אליהם ורק לאחר שקורטז כתב מכתב ונקב מספר ימים בהם יחכה, יצא אחד מהאינדינים לחפש אותו. בתום ששת הימים לא הופיע האינדיאני ולא אגילאר. קורטז הרים עוגן, אבל משום חדירת מים לאחת הספינות, חזר אל הנמל, ושם , בשמן שתיקן את הספינה , חצה אגילאר את מיצר הים שבין יוקאטאן לקוזמול בקאנו. אגילןאר הגיע ערום ונרגש לפגוש ספרדים ונוצרים ושאלתו הרשונה היתה אם אכן היום הוא יום רביעי. אגילאר הציע את עצמו כמתורגמן. הוא הפך לאחת הדמויות המרכזיות שהינחו את קורטז במהלך שלושת החודשים בהם צעד מהחוף אל מרכז העמק של מקסיקו, בדרכו להגשמת הנבואה של כוהני השמש מיוקטאן, הצ'ילאם בילאם: "הרבה קאטון (דורות) יסבלו בני המאיה את השיבעוד ורק כעבור זמן רב יזרחו שוב הקדמונים לאחר שיעברו כפולות עשרים של קאטון, שבן לא יהיה שלטון אלא רק כאב, יחלופ זמן, יעברו הדברים, המאיה יזקפו שוב את פניהם, הם יבטאו את המלה שלהם, הם ירימו דגלים וירגישו גאים במוצאם."
טולום נכבשה בסוף ונקראת על ידי החורים "מצדה של המאיה".
גם אישה היתה מעורבת בחורבנם של האצטקים והמאיה ובעזרה לכיבושיו של קורטז. נסיכה אצטקית בשם מאלינצ'ין שנמסרה על ידי אביה למלך המאיה וראתה בדבר השפלה. לפי עדותו של דה לאנדה, הבישוף הפרנציסקאני שכתב את תולדות יוקאטאן כ- 60 שנים לאחר מסעו של קורטז, היה שמה מרינה ,היא ניתנה לו על ידי אנשי טבאסקו ומוצאה היה מקסליסקו שמשם נגנבה בילדותה ונמכרה בטבסקו ואחר כך לערים אחרות ושם למדה את שפת המאיה של יוקאטאן. כך או כך, מאלינצ'ין הצטרפה לקורטז והפכה לאהובתו. היא ידעה את שפת המאיה ודברה מלידה את שפת עמה הנאהואטל-היא זו שתרגמה את דבריהם של שליחי מוקטזומה למאיה כדי שחרונימו דה אגילר יתרגם אותם לספרדית. כך ידע קורטז שהשליחים חושבים שהם ההתגלמות האנושית של האלים שבאו לרשת את ממלכת האצטקים. כך הבין קורטז שמוקטזומה מאמין שתם עידן השמש החמישית שהחל עם מותו של מוקטסומה הראשון ב- 1468.

הגבול המקסיקאני עם בליז בצ'טומאל נמצא במרחק של שעתיים. מעבר הגבול הזה משמש את מי שרוצה לעבור בבליז או לחצות את בליז בנסיעה ולעבור ממנה לצד המערבי של גואטמלה, לפטן, לטיקאל.

צ'טומאל
היא העיר המקסיקנית האחרונה לפני בליז. תחנת האוטובוס מסודרת ונקייה. ממנה יוצא האוטובוס שחוצה את בליז ומגיע לפלוראס שבגואטמלה שבקרבת האתר של טיקאל.

דה לאנדה, הבישופ הדומיניקאני כותב על צ'טומאל: "האינדיאנים במחוזות של קוצ'ואה וצ'טומאל התקוממו, והספרדים דיכאות את המרידה בצורה כזו שמהמקום הנושב והפורה של המדינה הוא הפך לאזור הדל ועלוב מכולם. מעשי זוועה שלא נשמע כמוהם נעשו בזמן הדיכוי : אפים נחתכו, ידיים, זרועות ורגלים ושדיי הנשים. הספרדים נהגו לזרוק אותם קשורים לתוך מקווי מים עמוקים כשלהרגליהם קשורות דלעות, הילדים נדקרו בחניתות מכיוון שלא יכלו ללכת מהר כאימותיהם. אם מי מההולכים שהיה אסור בשלשלאות או חלה ולא יכל ללכת כשאר, הם היו כורתים את ראשם בין האחרים ולא מתירים אותם. הם גם החזירו גברים ונשים רבות כמשרתיהם תוך יחס דומה."
אני, דייגו דה לאנדה, מצהיר שראיתי עץ ענק ליד אחד הכפרים שקפטין אחד תלה מענפיו נשים רבות שתינוקותיהן ניתלו מרגליהן. באותה עיר, ובמקום אחר במרחק שתי ליגות הנקרא וריי, תלו שתי נשים אנינדיאניות, אחת משום שהיתה בתולה והשנייה משום יופיה מכיוון שחששו מהתשוקות שיטילו אילו בשורות החייים... זיכרונן של שתי אלו נשמר בכל עוזו בין הספרדים ובין האינדיינים משום יופיין והאכזריות בה נרצחו."
"להגנתם אמרו הספרדים שמשום מספרם הקטן לא היה להם סיכוי לשלוט בארץ רבת תושבים כלכך אם לא היו נוהגים בחוזק יד ולעזרתם הביאו את דוגמאת כיבוש הארץ המובטחת על ידי העברים, שעשו רעות ומעשי זוועה שונים בשם אלוהים." (דה לנדה, פרק 15)

בליז

הגבול עם בליז הוא סדר ושלטון מרכזי מהצד המקסיקאי ודלות מרושלת עם אבק בריח קולניאלי בצד של בליז. מה שהיה מושבה בריטית עד לפני כמה שנים הפך למדינה ריבונית שאין בה הרבה משום דבר ורוב אוכלוסייתה שחורה. כמו גם בשאר החוף של מרכז אמריקה, תערובת של עבדים ממערב אפריקה שהובאו על ידי הבריטים, אינדיאנים וגרפונה קריבים שהתערבו בכולם. האנגלית הקריבית, השיער המקורזל והצמות של ג'ימי הנדריקס היו קצב ותנועה אחרת מהנוכחות המקסיקאית הכבדה והאיטית. סוחרי המטבעות במעבר הגבול הם העתקים של ג'ימי הנדריקס, חבושים כומתות צמר סרוגות וצבעוניות. הכביש נמשך לאורך חוף הים, עוקף את בליז סיטי ונוסע בתוך ארץ ירוקה וגבעית שבתי עץ מוגבהים מהקרקע עומדים בתוכה על חלקות קטנות. יש מעט אנשים בבליז. כושים יושבים על פתחי הבתים, מכוניות ישנות ומעטות על הכביש.
אין מס יציאה מבליז ועם זאת השוטרים יכולים לבקש אותו. גם השוטרים שמחתימים את הויזות בכניסה לגואטמלה רוצים כסף. באופן רשמי, גם בצד הזה של הגבול לא צריך לשלם. אלא שלגבול הזה, בין בליז וגואטמלה, יש חוקים משלו.

לקריאה נוספת: הפנאמריקנה

הוספת תגובה


Security code
רענן

מאמרים לקטגוריה