ירדן

הערה
מטיבו של מדריך לא נכללו אתרים שאין בהם עיניין חוץ מאשר למומחה הארכיאולוגי או לנוסע שיש בידו להקדיש חודשים רבים לעבר הירדן. ועדיין יש במדריך אתרים כדי למלא שלושה חודשים של מסע. האתרים הראויים (בעיני נוסעים רבים והכותב בכללם) מופיעים במדריך. אתרים מוצלחים במיוחד דורגו לפי * כוכב, **כוכבים ו-***שלושה. יכול להיות שבמהלך העבודה על המדריך נפלו שגיאות. דברים אחרים יש בהם פרשנות אישית. הכותב נושא באחריות הבלעדית לטעויות ויש לקוות שיתוקנו במהדורות חוזרות.

תודות

כאן המקום להודות לאלו שתרמו תרומה מכרעת למדריך. בראש ובראשונה ליגאל טפר שבעקבות ביקורתו וערמות החומר שאסף והניח על שולחני איפשר לי שפע מקורות שנסתרו ממני. ללא עוואד משבט הבדול של פטרה, ספק אם הייתי מוצא את הדרך בשבילים הידועים יותר ופחות. נעים, עיד ומהדי נוואפלה מואדי מוסא, לסולימן בנו של שומר קבר נבי הרון שהלין אותי בליל סערה, לשני הבדואים מהסעידין והעמרין שהאכילו והשקו אותנו על פסגת ג'בל גרון, לכל אותם שהשקו ביוגורט כוס תה או כף מלאה מים בדרכים המתפתלות של הרי אדום. ליוסי קריים עליו השלום ולעליזה ציגלר עורכי "פרוזה" שאיפשרו את השימוש בשירים ההומו אירוטיים של משוררי גדרא שתורגמו בחן על ידי פרופסור נטע זגגי, ולכל אותם מטיילי "הרפתקאות" שהסכימו להגרר לשבילים הצדדיים, להצרב בשמש, לקפוא בקור, לאסוף את חלוקי החמדה של הערבה בין סוליות הנעל ולהתלבט בפתרון בעיות לא חשובות שאי אפשר בלעדיהן. תודה.

הסיק

גיאוגרפיה


ירדן נמצאת ממזרח למדינת ישראל ומחלקת עמה את הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם שכנותיה. שטחה של ירדן כ-90,000 קמ"ר, לא כולל כ-6,000 קמ"ר בגדה המערבית שכבשה ישראל בשנת 1967 ושהפכו במרוצת שנות ה-90 של המאה ה 20 לאזור המינהל הפלסטיני העצמי. כמעט.
הקצה הדרומי של המדינה הוא רצועה של כ-30 ק"מ לאורך חופי ים סוף. שם נמצאת העיר עקבה, שנמלה מאפשר קשר ימי עם מדינות העולם. הגבול עם ערב הסעודית עובר בדרום ובדרום-מזרח המדינה. במזרח גובלת ירדן בעירק ובצפון בסוריה.
מזרחה מעקבה משתרע חלק המדבר הערבי הנקרא בחלק זה ואדי ראם, זהו אזור מדברי של הרי משאר חוליים שגובהם מגיע עד 1754 מ' מעל פני הים בג'בל ראם - ההר הגבוה בעבר הירדן. הרים זקופים עם קירות אבן חול קשה ובתוכם מעוקים צרים ובריכות מים. מקורות המים מועטים והיישוב מתבסס על מאהלים בדואים.
ירדן חולקת עם ישראל את השבר הסורי-אפריקני - עמק הירדן וים המלח - שפניהם נמוכים יותר מ-400 מ` מתחת לפני הים. מדרום לים המלח עולה ואדי ערבה עד לגב הערבה. משם יש ירידה מתונה מאוד עד לראש מפרץ אילת, הנקרא על ידי העולם הערבי מפרץ עקבה. אמצע השבר מציין את הגבול בין ירדן לישראל.
משני עברי השבר מתרוממים הרים המגיעים בחלקם לגובה העולה בהרבה על 1,000 מ`. ההרים הגבוהים יותר בצד הירדני מעידים על כך שתנועת הלוח העבר-ירדני היתה לא רק אופקית, כלומר תנועה צפונה של 106 ק"מ ביחס ללוח של סיני והנגב, אלא גם אנכית, כלפי מעלה בכמה מאות מטרים יותר מאשר בצד הישראלי.
רכסי ההרים בעבר הירדן המזרחי (גלעד, הרי מואב ואדום) מתמשכים לאורך העמק ועד מפרץ עקבה ומשם לערב הסעודית (הרי מדיין), לאורך חופי ים סוף. בפטרה ובעקבה הם מגיעים לגובה העולה על 1,700 מ` ואין זה מראה נדיר לראות את ההרים לפחות פעם בחורף מכוסים בשלג עד לקו שמעל מפרץ אילת. בחורפים קשים נחסמת דרך המלך המובילה לפטרה על ידי שלג, ולאחר שלג כזה יפה לנסוע במשך כמה ימים בנוף אלפיני של הרים גבוהים עם שלוגיות.
Click to enlarge



הקשת בג'בל בורדה בואדי רם

רצועות טופוגרפיות בין עקבה לנחל זרד (200 הקילומטרים הדרומיים של ממלכת ירדן)
אפשר למנות כמה רצועות טופוגרפיות לעולה לכיוון מזרח מהערבה.
1. הערבה שמתחת להרי אדום רצופה בהרים טבועים - פסגות הרים שטבעו תחת הסחף הזורם מהרי אדום. רוב הרכסים הטבועים בנויים סלעי משקע שבאזור זה הם גירניים.
2. גבוה יותר, כמה מאות מטרים מעל לסלעי המשקע הטבועים, נחשף קו הפניפליין- מישור ההחלקה של הסלעים הוולקניים וסלעי היסוד בדומה לקו הנחשף במזרח סיני. קו זה מסמן תקופה גיאולוגית רגועה בה החליקו מי הגשמים והשיטפונות, ביחד עם הרוח, האור ושאר כוחות הבליה האטמוספריים, את פני הקרקע במשך מאות מליוני שנים של רגיעה טקטונית, שכן פני כדור הארץ מתעצבים משום המשחק בין הכוחות הטקטוניים של פנים כדור הארץ לכוחות האטמוספריים המפלסים אותם.
3. המדרגה מעל, מגובה של 600 מ' ועד 1000 מ', הם הרים העשויים מאבן חול שפיסגותיו הולבנו בעקבות מי הגשמים. אזור זה עשיר בקניונים שחלקם מוליכים מים עד הערבה (ואדי פינאן, ואדי היידאן, ואדי אבו סככין, ואדי פיפה) וחלקיו העליונים יושבו מאז ומעולם ויש בהם צמחיית ערערים וצומח ספר מדברי ( מתנן, רותם וכד')
4. הרצועה הבאה היא מדרגה בה עולה הרכס לשיא גובהו 1550-1700 מ' מעל פני הים. אלו הם הרי גירניים ובהם שפע מאובנים וקיפודי ים. על הגיר מתפתח צומח אלונים וברושים.
5. מעבר לרכס, מזרחה, משתפלת רמת עבר הירדן בהדרגה ונבלעת לתוך המדבר הסורי.

היסטוריה טבעית

הרי עבר הירדן מעידים על כך שהם חלק מהיבשת הערבית-נובית הקדומה, שעד אליה הגיע ים תטיס הקדום המיוצג על ידי טור סלעי הגיר של הנגב. רכסי הנגב שבקודקודם המכתשים נדחסו בעבר הקדום אל אותו סדן של יבשת קדומה (מסיב)
הרי הצפון בנויים בעיקר מסלעי משקע ימיים (אבן גיר) ממזרח להרים משתרעת רמת עבר הירדן ובה אזורים מדבריים רחבי ידיים, שבהם יורדות כמויות משקעים קטנות. במרחבי הרמה, המחברת מדבר ערבי לעירקי ולסורי, מעטים נאות המדבר והמעיינות.
החלק שבין נחל זרד לנחל זרקא מעין (כ-100 קמ' ) הוא חתך דומה החסר את ההרים הטבועים משום שבסיס הטופוגרפיה הוא ים המלח וכאן גם נעלם חתך השבר.
מצפון לים המלח נעלמים סלעי החול והנוף דומה לצד הישראלי של השבר - גאון הירדן ועלייה תלולה דרך נוף של סלעי משקע גירניים רכים עד לספגות הרי מואב וגלעד (עג'לון) המנוקזים על ידי נחל יבוק (ואדי זרקא). כ-50 קמ' מזרחה מהירדן מתחילים אזורים שחונים.
בקו של עמאן-אל אזראק וצפונה ממנו, מתחילים שפכי הבזלת המכסים את צפון ירדן עד לאזור אום קייס (גדרא) אלו שפכי הבזלת המגיעים מהחורן ומג'בל דרוז הנמצא כ-50 קמ' צפונה לגבול הירדני. אזור זה מושפע מג'בל דרוז והוא שחון פחות ויכול להיות קר מאוד וגשום בחורף
את שולי ג'בל דרוז מנקז ואדי סירחאן שבו מקורות מים וכיוונו צפון דרום לאורך שבר מקביל לשבר הסורי-אפירקני הנמצא כ-100 קמ' מערבה לו. הואדי שימש מאז תקופות הסטוריות קדומות כציר מעבר המחבר את אגן דמשק עם חצי האי ערב.

נחלים
בצפון-מערב המדינה יורדים משקעים רבים יחסית ובשל כך נמצאים נחלי איתן בעיקרם בצפון ירדן ובמערבה: הירדן, נהר הירמוך, המסמן את הגבול הצפוני מערבי בין סוריה לירדן ובין ירדן לישראל ונחל זרקא (יבוק), המזין את מאגר המים על שמו של המלך טלאל שמלך שנה בין הירצחו של המלך עבדאללה להכתרתו של חוסיין בן ה-17 למלך (ראה מבוא היסטורי).
במרכז המדינה זורם נחל ארנון (ואדי מוג`יב) אל ים המלח ונשפך בקניון יפה החצוב בסלעי חול לים מול נאת עין גדי שממערב. בדרום ים המלח, בין הרי מואב להרי אדום, זורם ואדי חסא (נחל זרד) הנשפך בדלתא פורייה ורחבה שבה נובעים עיינות צאפי שעליהם לפי מסורות שונות ישבו סדום ועמורה.
באזור ים המלח ובקניונים הנשפכים אליו נובעים מעיינות חמים וחצי חמים כשהמפורסמים שבהם הם קלירהוי - חמי בערה הנמצאה בואדי זרקא מעין הנשפך לים המלח כמה קילומטרים צפונה לשפך נחל ארנון ויוצר בריכות נעימות לרחצה לא רחוק מכביש ים המלח החדש.

אקלים
מזג האוויר בירדן דומה לזה השורר בישראל אם כי יבש ממנו בחלקים מסויימים וקר יותר (בקו המקביל למערב הירדן), בעיקר בפסגות רכס הרי אדום.
בצפון-מערב ירדן שורר מזג אוויר ים-תיכוני. הקיץ חם ויבש וממוצע הטמפרטורות עולה אך לעתים על 30 מעלות. החורף מתון וגשום, אך בשל הגובה מגיעה הטמפטורה גם לאפס מעלות, ולעתים יורד שלג. באזורי הערבה והמדבר בדרום ובמזרח שורר מזג אוויר מדברי-יבשתי. הטמפרטורות גבוהות כל השנה ומגיעות בקיץ ל-40 ויותר. המשקעים יורדים בעיקר בחורף וכמותם זניחה.
הזמן המתאים לביקור במדינה הוא, כמו ברוב המזרח התיכון, האביב. ממאי ועד אוקטובר כמעט אין גשמים, הארץ ירוקה ושטחים לא מעובדים וכן הערבות מתכסים בפריחת חד שנתיים. הטמפרטורות נעימות (כ- 25 מעלות ביום). באזורי ספר המדבר, כמו פטרה, קר בלילה גם באביב. באפריל עדיין עלולים לרדת גשמים.
תנאי מזג האוויר בסתיו דומים. הקיץ אפשרי גם הוא לביקור במדינה אם כי בהסתייגות לגבי קטע הטיולים הרגליים.
בחורף ייתכן מזג אוויר קר בכל רחבי המדינה, עם פרקי גשם ממושכים. נתון זה אינו כולל את המדבר שמדרום לכרך, אם כי גם שם קר משום הגובה. בעמאן, כמו בירושלים, הטמפרטורות צונחות לעתים לאפס מעלות ויש שיורד שלג. בים סוף אפשר להתרחץ במשך כל השנה, ועם זאת, בחורף ובחלק מן האביב נושבת לעתים רוח דרומית חזקה. ממוצע הטמפרטורות בעקבה מגיע ל-20 מעלות בקיץ מגיעות הטמפרטורות ליותר מ-40 מעלות.
עונת התיירות מתחילה באמצע מארס ומסתיימת באמצע נובמבר, והתקופה הטובה ביותר בה היא בין אמצע אפריל לאמצע יוני. אולם גם אז לא נתקלים בתיירים רבים במדינה, שכן ירדן אינה מוצפת בתיירים. לרוב פוגשים תיירים באתרים החשובים ביותר (פטרה, ג`רש, עקבה) ומרביתם מטיילים בקבוצות. נוסע עצמאי שיכול לבחור את זמני הביקור באתרים, גם בצפופים (שעות בוקר מוקדמות או אחרי צהריים מאוחרים) יוכל להמנע מצפיפות הקבוצות המאורגנות.


מפות ירדן צפון ודרום


מפת ירדן צפון
מפת ירדן דרום

בעלי חיים


שועלים, זאבים ותנים, יעלים וצבאים מסתובבים בערבה ובהרי אדום. ציפורים נודדות ודורסים בעונת הנדידה מעל בקע הערבה. מכרסמים כגרביל וקוצן נמצאים בשטחי המדבר וספר המדבר, ארנבות, קוראים, חוגלות, בזים, עייטים, טריסטרמיות, חצוצרני מדבר, ציפורי שיר וחזירים בגאון הירדן ולאורך הירמוך. זוחלים כצפע, פתתן, אפעה, עכנים גדולים וקטנים עקרבים מכל סוג ומין, נחשי מים בארנון הם מפגש יומיומי לצועד במדבר. נמרים ואריות הוכחדו מזמן והירדנים משקמים מחדש את הראם (ORYX) וערודי הבר שחיו במדבר הירדני באזור שמורת שומרי ליד אל אזראק. לנאת דנה מתכננים הירדנים להעביר יעלים משמורת עין גדי הישראלית במקום אלו שניצודים על ידי הבדואים המקומיים.

צמחיה

צמחי הערבה דומים לצד הישראלי ומאפייניהם הם עצי השיטה וצחים העמידים לחום ויובש. בקניוני הנחלים, במקומות בהם הם יורדים אל הערבה צומחים הרדופים. עם העלייה בגובה משתנה חיגור הצמחיה.
פרט מעניין בצמחיה העבר ירדנית במדרגה שבין 600 מ' ל-1000 מ' מעל פני הים הוא הערער הצומח בהרי אדום. הרותם גדל בהרי החול במדרגת הערערים ולידו מתנן שעיר, בלוטה, אזוב, ומלוח קיפח. במדרגה המרכזית של הרי אדום (בין 800 ל-1200 מ') ניתן למצוא אלות אטלנטיות ואלות מצויות ושפע של חד שנתיים וצמחי פקעת. במדרגה שמעליו צומחים האלונים הגזורים.
בהרי אדום, על הגיר בגובה של למעלה מ-1000 מ', צומח הקרקש לצד אגוזי מלך ועצי בוטנה אמיתית נטועי אדם.
בצפון, על כיסוי הגיר (הרי גלעד) יש יערות אלונים.
נשירים, זיתים ודגנים מגודלים על פני רמת עבר הירדן וירקות ופירות טרופיים מגודלים בבקעת ים המלח ובעמק הירדן.

היסטוריה

ירדן היא מדינה חדשה, שראשיתה ב-1923. מדינה בעלת גבולות קולוניאליים מלאכותיים הניכרים בקווים הישרים המהווים את גבולותיה עם ערב הסעודית ועירק ואת רוב הגבול עם סוריה. רק במקום אחד, במערב, יוצר עמק השבר של בקעת הירדן וים המלח הפרדה אמיתית בינה ובין המדינה שממערב לה - ישראל. בניגוד לגבול הטבעי הנראה לעין, היה עבר הירדן המזרחי, מבחינה היסטורית, חלק מארץ ישראל ובשל כך היסטוריה ירדנית עצמאית כמדינה אחת כמעט ואינה קיימת, שכן מתקופות קדומות התייחסו תרבויות האזור, הנקרא היום ממלכת ירדן, לסביבה כחלק ממכלול ולא כישות עצמאית.
אתרים פרהיסטוריים כמו ביידה, כפר ניאוליתי בן כ-9,000 שנה הנמצא מצפון לפטרה (עיין בהמשך) מזוכרים בנשימה אחת עם יריחו, העיר הקדומה בעולם הנמצאת בעמק הירדן, ותרבויות כלכוליתיות (האלף ה-4 לפנה"ס) באתרים כמו תולילת ע`סול שבצד הירדני של עמק הירדן מצפון לים המלח, בקו אחד עם יריחו, מתייחסות למכלול שנמצא במקדש הכלכוליתי מעל מעיין עין גדי.

היסטוריה ושמות תנ"כיים
התנחלות שבטי ישראל (סביב 1250 לפנה"ס) הגיעה מצד עבר הירדן ושמם של ההרים מצפון לעמאן נשאר עד היום גלעד. הם נקראים במפות ירדניות גבעות עג`לון. גם חלוקת החבלים האחרים הצופים אל הצד הישראלי שומרת את הצליל העתיק: עמון שבמרכזה רבת עמון המשחזרת את השם העתיק ולא את שמה של פילדלפיה ההלניסטית- רומאית (מאות 4 לפנה"ס עד 7 אחרי), הרי מואב שבהם עובר ואדי מוג`יב הנקרא בעברית נחל ארנון )שכן נחלת מואב השתרעה מנחל ארנון בדרום ועד ערבות יריחו, שטח שהיה אזור מריבה קבוע בין ישראל למואב). עיר המלוכה המואבית היתה קיר חרושת )קיר מואב)- הכרך המודרנית המוכרת היום בעיקר בשל המצודה הצלבנית של רינו משטיון הנמצאת בתחומה (ר` צלבנים). הרי אדום מתחילים מדרום לוואדי חסא, הנשפך לקצהו הדרום-מזרחי של¯ים המלח ויוצר שם דלתא שבה נובעים מעיינות צאפי ולפי דעות שונות זהו מקומן העתיק של סדום ועמורה המקראיות. המקרא מספר על התיישבות שני שבטים ומחצה בעבר הירדן. יפתח השופט הוא גלעדי. קשרי שני עברי הירדן ברורים ביותר, מכיוון שהירדן שימש גם כציר מעבר צפון-דרום ומעבורות הירדן היו פעילות בין ערים כמו ירושלים, בית שאן, יריחו, עמאן, ג`רש, פחל (פלה) ואחרות, היושבות על צירי תנועה שחיברו את מצרים עם מסופוטמיה.
למעשה, עד לתקופתו של המלך דוד, התקיימה במרחב מערכת של ערי מדינה ישראליות, כנעניות, פלישתיות, מואביות, אדומיות, מדייניות ועמוניות. כבר שאול (1020 לפנה"ס) נזכר במלחמותיו נגד מואב, עמון ואדום (שמואל א פרק יד). דוד (1000 -960 לפנה"ס) יצר לראשונה רצף לאומי אחיד; הוא איחד את שבטי יהודה וישראל, הכה את הפלישתים, התעמת עם הארמים בצפון, יצר קשרים עם שבטי המדבר בדרום והביס בסדרת קרבות את האדומים, המואבים והעמונים. הסיפור המפורסם שנקשר במסע נגד בני עמון, הוא המצור הארוך שבו שולח דוד את אוריה החיתי אל המלחמה הקשה על מנת להסירו מדרכו אל בת שבע.
כשדוד נמלט מפני אבשלום הוא חוצה את הירדן אל הגלעד עד שיתגבר על המרד.
גם יורשיו היהודאים של דוד, ובהם יהושפט הנלחם לצד אחאב נגד אנשי ארם דמשק בגלעד וחוזר ומשתלט על אדום, נאבקים בעבר הירדן וארואים בו חלק מנחלתם. מואב, בני עמון והשבטים הערבים יוצרים שיתוף פעולה עם אחזיה מלך ישראל כדי לשגר אוניות מסחר מעציון גבר לתרשיש.
במלחמה בגלעד נפל אחאב, ומישע מלך מואב ניצל את נסיגתו של הצבא הישראלי, פרק את עולה של ממלכת ישראל וציין את הדבר במצבה המכונה מצבת מישע (ראה בהמשך,). המצבה נמצאה בדיבון (ד`יבאן, עיין ערך) שמצפון לנחל ארנון (ואדי מוג`יב). הכתובת מתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס, ובה מספר מישע כי פרק את עולו של עומרי מלך ישראל. מידע מעניין הוא משפטו של מישע כי איש גד ישב בארץ עטרות מעולם, וזוהי הפניה להתנחלות השבטים ואיתור מקום מושבו של שבט גד בדרום הגלעד.
"ואורך ארץ עבר הירדן ממכוור עד פחל ורחבה מרבת עמון עד הירדן" (יוספוס פלביוס מלחמות ספר ג' פרק ג'.)
באזור שבין מידבא ודיבון (מדרום לעמאן המודרנית), אזור הנקרא הבלקה, התיישבו חצי שבט המנשה ומכיר. חשיבותה של הכתובת לא רק במידע ההיסטורי על יחסי ישראל ושכנותיה, אלא גם בחקר הכתב המואבי הדומה לעברית והמראה כי עמי עבר הירדן, המואבים, האדומים והעמונים, אימצו את האלף-בית הכנעני פניקי. כתובות אחרות, שאינן נוגעות ליחסי שני עברי הירדן, נמצאו בעמאן, בתל אל-חולייפה (עציון גבר) ובאום אל-ביארה ליד פטרה (כתובת על חותם מלכותי של קוסגבר מלך אדום).

החזנה - מראה מלמעלה
הח'זנה - מראה מלמעלה
הנבטים (מאה 6 לפנה"ס עד למאה ה-7 אחריה)

פיצוח התרבות הנבטית עומד בראשיתו ורק חפירות נרחבות באתר המזוהה כפטרה יוביל לפתרון משביע רצון. יש לזכור כי הנבטים לא השאירו ספרות, פרט לכתובות סלע הכתובות בכתב נבטי הדומה לכתב העברי המרובע.
פטרה, בירת הנבטים, או בשמה המקראי סלע, נזכרת בספר מלכים פרק יד ובישעיהו פרק טז, זה המקום שבו השליך אמציה המלך 10,000 שבויים אדומים אל מותם מעבר למצוק הסלע.
אחת הבעיות בפרשנות הנבטית, היא ראייתם כעם נוודים. הנבטים עברו את שלב הנוודות בזמן בו עברו אותו רוב עמי האזור, סביב 1000 לפנה"ס. במקביל לתקופת התנחלות השבטים, נדדו הנבטים מחצי-האי ערב והתיישבו במרחב שמדרום לוואדי חסא, אזור הנקרא היום הרי אדום. תהליך התגבשותם לעם נמשך כ-600 שנים. חדירתם להרי אדום התאפשרה לאחר גלות יהודה ב-586 לפנה"ס, באותה תקופה הגרו האדומים לדרום יהודה, (אזור בית גוברין) חלק שנקרא מאז אדומיאה. הנבטים נעו למלא את החלל הריק. בירתם הקדומה היתה מקום בשם סלע, אתר הנמצא על צוק סלע מרשים ונישא במרחק לא גדול דרומה מטפילה, מצפון לכפר בן ימינו הנושא את אותו השם )סלע( כ-50 קמ' דרום-מזרחית לים המלח. המקום מזוהה על ידי יוספוס פלביוס, דיודורוס סיקילוס וסטרבו.
האיזכור הראשון של הנבטים הוא בכתביו של ההיסטוריון הסיציליאני דיודורוס. ב-312 לפנה"ס יצא אנטיגונוס הסלווקי למסע נגד הנבטים והצליח להפתיע את יושבי פטרה שבה שהו באותה עת רק נשים וילדים. הוא חזר משם עם קטורת, מור וכמויות גדולות של מטילי כסף. הנבטים הגיבו במהירות, משמידים את כל 4,000 התוקפים פרט ל-50. כשניסה אנטיגונוס ללכוד את פטרה שנית בעזרת צבא בפיקוד בנו, נהדף מהמקום באבדות כבדות.
פטרה (אם אכן זוהי פטרה) במקומה הנוכחי הוקמה כניראה רק במאה השנייה לפנה"ס עם החלשות הממלכות ההלנית-סלווקית מצפון והתלמית-מצרית מדרום. יתכן ששמה היה שונה ויתכן כי השם הועתק למקום החדש של הבירה. מבירה של מחוז קטן ועם לא חשוב, הפכה פטרה, עם עמק הקברים החצובים העצום שלה, לבירה החשובה במרחב. עיר הלניסטית למופת. שמידת הדמיון שלה לג'רש ההלנית רומאית הוא כמידת השוני ביחוד הנבטי ארכיטקטוני (עיין ערכים פטרה, סלע).
מלבד פטרה, קשה לדבר על ערים נבטיות במרחב אלא רק על אוסף מקדשים, מצדים ותחנות דרכים.
פעמים ספורות בהיסטוריה של עבר הירדן אפשר לדבר על ממלכות עצמאיות, והחשובה בהם היא הממלכה הנבטית. מולדת הנבטים היא בחצי-האי ערב ועריהם היו באזור דרום תימן של היום ובהן העיר שיבאם - שבא המקראית, שממנה יובאו המור, הקינמון והקציעה. במשך מאות שנים התפתח מסחר ענף שעליו שלטו הנבטים בעיקר בזכות שליטתם בדרכי המדבר ויכולתם להתמודד עם טכניקות אגירת מים.
עצמאותם של הנבטים היתה במידה רבה מכיוון שהמדבר לא היה חדיר לאימפריות הפרסית, המוקדונית והרומאית במשך מאות שנים.
החלשות הכוחות האמפריאליים מצפון ומדרום, ופרק הזמן עד לכניסתה של האימפריה הרומאית לאזור (מסע פומפיוס ב-63 לפנה"ס), הוביל להתפשטות נבטית גדולה והשתלטות על צירי המסחר הטראנס אסיאניים החוצים דרך ארצם. הנבטים לא היו בהכרח הסוחרים הנוודים, אלא השולטים על סחר השיירות.
יתרה מכך, האלים הנבטים אינם אלי שיירות ונוודים אלא אלים חקלאיים בעיקרם- דושרא המקביל לאל היין והבציר היווני דיוניסוס (אלה של בית שאן, העיר ההלניסטית של הדקפוליס), ועוזה - אטרגטס, אלת פוריות הדומה לדמטר, אלת החיטה ועבודת האדמה. דולפנים יוונים, אריות ונשרים האופיניים לפנתאון האלים הכנעני, ואובליסקים למקור המצרי.
עושרם האדיר של הנבטים בא משום השתלטותם על סחר הבשמים, דבר המוזכר בכעס על ידי פליניוס הזקן בספרו ההסטוריה הטבעית (HISTORIA NATURALIS). אין לתמוה לפיכך על הרמה הגבוהה של הקדרות הנבטית או על פאר היכלי פטרה מכיוון שבפטרה (ראה בהמשך), עיר ששטחה עולה על 35 קילומטרים רבועים, וכל השטח שבין סלע לפטרה (א-רקים), עדיין לא נחפר ולא נחקר, ויש להניח שהשנים הבאות יניבו ממצאים שישנו את הגישה השמרנית והלוקה בחסר של העבר.
במאה הראשונה לפני הספירה ובראשונה שלאחריה הגיעו הנבטים לשיאם; הם שלטו במרחב המקיף את ירדן המודרנית, דרום סוריה, הנגב הישראלי, סיני והחלק הצפון-מזרחי של ערב הסעודית.
שגשוגם נבע מהחלל שהותירה התפוררות האימפריה המוקדונית ויצירת שני הגושים של התלמיים במצרים והסלווקים בסוריה. גם היהודים )החשמונאים( וגם הנבטים נהנו מהיעלמותו של הכוח המרכזי-אימפריאלי.
לאחר שהנבטים הביסו את אלכסנדר ינאי החשמונאי במספר קרבות, הם השתלטו על דרכי המסחר שחצו בין החרמון והגולן. מטבע הדברים הביא השתלטותם על אגן דמשק לביסוס מעמדם כארץ הביניים שבין רומא ליריבתה האמפריאלית הגדולה פרתיה שבמזרח.
ב-63 לפנה"ס הגיעה רומא לאזור וכשאיים פומפיוס על עצמאותה של הממלכה, קנה המלך ארטאס ה-3 את עצמאות הממלכה בכסף. אלא שהכסף היה דו-כיווני, והנבטים הפנימו ערכים גרקו-רומיים שהתבטאו באדריכלות ובטביעת מטבעות בסגנון ארצות הים.
הנבטים התייצבו לצדם של הפרתים, האימפריה המזרחית הגדולה שנלחמה ברומאים, מונעת מהם את החיבור הישיר למזרח, אל המשי הסיני שהגיע על דרכי המסחר המרכז-אסיאניות. הברית עם הפרתים היתה בעיקרה ברית מסחרית שבאה לשמור על השליטה על המסים ומחירי הסחורה, בהיות הנבטים אנשי הביניים של דרכי המשי הדרומיות והפרתים שולטים על הערים הצפוניות. אלא שלפרתים היה צבא מצוין שכלל חיל קשתים שהביס את לגיונותיו הרומיים של בסוס קרסוס תבוסה נוראה בקרב קרהה ב-53 לפנה"ס. תבוסה זו עצרה את החלום הרומאי על השתלטות מסחרית על דרכי המזרח. בשל כך פנו הרומאים נגד הנבטים, שלהם לא היתה יכולת צבאית. הם עשו זאת בתחילה על ידי המלך הורדוס, שכן בין הורדוס והנבטים שררו יחסים של איבה, משום שבזמן שנאבק על השלטון עם המשפחה החשמונאית ונמלט לארצם, סירב מלכו ה-1, מלך הנבטים, לעזור לו. ולפיכך, כשחבו חוב לקליאופטרה מלכת מצרים, יצא למסע עונשין נגדם ב-31 לפנה"ס, התעמת וניצח.
הורדוס בנה את הנמל בקיסריה על מנת להעביר את הסחר הנבטי דרכו. בנו של הורדוס, אנטיפס, התחתן עם בתו של חרתת ה-4.
ב-25 לפנה"ס, בזמנו של עבדת ה-3 (30-9 לפנה"ס) יצא מסע רומאי לתור את חופי הים האדום, ניראה שמסע זה בא לספק את הסקרנות הרומאית למקורות הנבטים בחג'ר. המסע הובל על ידי גביניוס ונעזר בנסיך נבטי בשם סיליוס שהואשם בכישלון המסע. כישלון המסע העניק הגנה של חוסר מידע ושימר את עצמאות הנבטים למאה ושלושים השנה הבאות. סיליוס, איש צעיר ויפה תואר לפי תיאורו של יוספוס, היה שליטם למעשה של הנבטים בסוף ימי עבדת. עבדת
ה-4, שמלך בין 9 לפנה"ס ו-40 לספירה, הביא את הממלכה הנבטית לשיאה.
קברי המלכים
קברי המלכים

מלכו ה-2 שמלך אחריו (40-70 לספירה) שלח חיילים שהשתתפו בדיכוי מרד החורבן (66-70 לספירה). המלך האחרון היה רבאל ה-2
(70-106 לספירה), תקופת שקיעה לממלכה הסוחרת שעצמאותה הסתיימה ב-106 לספירה כשהורה הקיסר טריאנוס לקורנליוס פלמה, נציב סוריה, לקבל עליו את השלטון על הנבטים. ההשתלטוות הרומאית באה כניראה בעקבות בקשת הגנה נבטית שכן סמוך לראשיתה של המאה ה-2 לספירה פלשו שבטים תמודים מאזור הסהר הפורה (בהשראה פרתית?) לתחומי הממלכה הנבטית וזו לא יכלה לעמוד בפני לחצם ומכיוון שכך בקשה את ההתערבות האימפריאלית הרומאית, מה שאולי מסביר את החפזותם של הרומאים בסלילת הדרך הטריאנית החדשה (ויה טריאנה נובה) ובביצור גבולה המזרחי של האימפריה
הדת הנבטית סגדה לדושרא ("זה שמהרי שרא"), אל השמש. הדת היתה הנותאיסטית, דרגת ביניים בין המונותאיזם לפוליתאיזם. בחורן התלכד דושרא עם דיוניסוס ופולחנו התקיים מול מצבת אבן העומדת בשטח פתוח על מקום גבוה. מכאן אולי פולחן המזבחות על מקומות נישאים בפטרה (ר` ערך פטרה).
לארכיטקטורה המפותחת יש צביון הלניסטי רומאי מובהק והיא כוללת מקדשים, מרחצאות, נימפיאונים (מתקני מים), תיאטראות ושווקים. מקור השוק המזרחי הוא בסחרם של הנבטים. הפרט המרשים באדריכלות הנבטית הוא הקברים החצובים בסלע שבהם שילוב סגנונות מצרי, הלניסטי, רומאי וקרי (אזור בדרום טורקיה).


="התיאטרון
התיאטרון של פטרה
לאחר אלף שנים של שליטה נבטית-ערבית, הפכו הנבטים לממלכת חסות רומית (106 לספירה) אבל עדיין, כשחולק האזור לפרובינקיות )אזורי מינהל( רומאיות, נקרא החלק שמדרום לוואדי חסא (נחל זרד) פרובינקיה ערביה, על שמם של הנבטים, בעוד החבל מצפון הוא פלשתינה סקונדה (השנייה). הנבטים ישבו על הציר מזרח-מערב, ציר שחיבר את חצי-האי ערב עם עזה ולמעשה את חופי הודו וסין עם נמלי הים התיכון.
הרומאים (הקיסר טריאנוס) בנו בין 111 ו-114 לספירה את הדרך הטריאנית החדשה שחיברה את דמשק, בצרה, פילדלפיה (עמאן), חשבון, מידבא, דיבון, רבת מואב, פטרה ואיילה (אילת, עיר הנמצאת בתחומי עקבה המודרנית). דרך זו נבנתה על מנת לעקוף את הריכוז היהודי ביהודה ובשומרון, שכן היהודים מרדו בשלטון הרומי כבר בין 66 ל-70 לספירה (מרד החורבן) ובין 112 ו-114, בזמן שלטון טריאנוס, מרדו יהודי התפוצות במצרים בלוב ובקהילות אחרות שסביב לים התיכון.
סיבה נוספת חשובה א פחות היא רצונם ש הרומאים בדרך צבאית משובחת שבעזרתה יוכלו להניע במהירות כוחות בגבולם המזרחי.
דרך זו מכונה היום דרך המלך (דארב אל-מלוכיה). ולפיכך יש לראות בירדן ארץ שבה עוברים צירים ויש לה נקודות התייחסות למרחב שסביבה בעוד היא אינה משמשת כמרכז עצמאי.
הציר הצפוני, מים המלח צפונה, התייחס מאז ומעולם לארץ שממערב לו, והושפע מגלי נוודות ותרבויות שהגיעו מצפון )סוריה, מסופטומיה ובתקופות מאוחרות יותר רומא, ביזאנט, צלבנים ממלוכים, עות`מאנים( ואילו הארץ מדרום הושפעה מנדידות שהגיעו ממזרח )נבטים-ערבים, איסלאם(. יהודים ישבו בה בגרש, בחשבון, בגדר (גדרה) ובאיילה.
ייסוד הפרובינקיה החדשה תרם לייסודן של ערים חדשות רבות ומקומות יישוב קטנים אורגנו על פי הדגם הרומאי. נוסדה ברית ערי הדקאפוליס שכללה עשר ערים עצמאיות בצפון ירדן של היום ובדרום סוריה.
בירת הפרובינקיה הועברה לבוסרה שבסוריה, אולם פטרה שאיבדה את בכורתה עדיין לא החלה את שקיעתה. להפך, לפי מידת הדמיון בין הדגם ההלניסטי-רומאי של פטרה לזה של ג'רש ניראה כי פטרה נמנתה על הדקאפוליס שכלל בתקופה זו 12 ערים וזכתה לעצמאות עירונית כפי שזכו ערי הדקאפוליס האחרות למרות שהוצב בה נציב רומאי. יתרה מכך, ניראה שתקופת הפריחה של פטרה מקבילה לזו של ג'רש וכי שוב טועים המפרידים את פטרה מהמרחב בשם התרבות הערבית-נבטית העצמאית.
בסוף המאה ה-1 ובמאה ה-2 נבנו מפעלי בנייה מרשימים בגרסה (ג`רש שמצפון לעמאן) שמימי טריאנוס נקראה אנטיוכיה על הכריסורהואס )נהר הזהב, שמו היווני של הנחל העובר ליד(. העיר המשיכה לעלות במשך המאות ה-3 וה-4 והיו בה הגמונים נוצרים. הירונימוס כותב שהגלעד הוא גרסה. גם פילדלפיה (עמאן) היתה למרכז הלניסטי חשוב.

מהאימפריה הביזנטית ועד הערבים

אחרי חלוקת האימפריה הרומאית לקראת סוף המאה ה-3 והיווצרות האימפריה הביזאנטית, נשאר עבר הירדן פרובינציה של ביזאנט וכנסיות הוקמו במקומות שונים, בעיקר במקומות המתייחסים לאירועי הברית הישנה והחדשה. מתקופה ז הממצא הידוע ביותר הוא מפת מידבא (ר` אתרים) שצוירה בפסיפס סביב ל-560 לספירה. הופעת כנסיות בפטרה מסמנת כי העיר היתה עדיין פעילה וחשובה בתקופה זו.
כשפלשו הפרסים הססנים ב-614 לספירה, הם הרסו את הכנסיות והמנזרים ששימשו כנקודות שליטה על דרך המלך והצירים העולים לארץ שממערב לירדן. הססנים נדחקו על ידי הביזאנטים לאחר מספר שנים אלא שב-636 עלו חילות האיסלאם מונהגים על ידי עמר אבן אל-עאץ, מתעמתים ומביסים את החילות הביזאנטיים בקרב הירמוך ליד יקוצה שבשולי רמת הגולן, כובשים את מרחב ארץ ישראל. למרות הכיבוש נשארו אוכלוסי הארץ נוצרים עוד כמאתיים שנה.

איסלאם


מוחמד הטיף במכה ובמדינה, זכה בחסידים רבים, נרדף (ההיג'רה) ויסד בעיר מדינה את האיסלאם שהתפשט תוך כמה עשרות שנים לשלוש יבשות.

שיעה וסונה
זהו כמעט מהלך השיא בהתנגשות בין האיסלאם האורטודוקסי (הסוני) לבין הזרם השיעי. שכן הפטימים טענו את יחוסם לפטימה, בתו של מוחמאד ועלי החליף הרביעי. הדבר גרם לשבר באיסלאם הקדום בין מעוויה, שהפך לחליף למעשה ותומכיו נקראו סונים אורטודוקסים(, לבין השיעה עלי (מפלגת עלי). מצדדיו של עלי (אביו של חוסיין שנרצח), שהיו במיעוט, טענו כי רק צאצאים ישירים של הנביא יכולים להיות ח`ליפים והתפצלו כשיעים משומרי המסורת הסונים.
השיעים שנדחקו מהמרכז, יסדו מרכזים חזקים בסוריה ובטוניס בעזרת הברברים של צפון אפריקה בבירה ששמה אל-מהדייה, מופרדים מהמרכז בבגדד על ידי מצרים.
כ-85% מן המוסלמים בעולם הם סונים וכ-15% הנותרים הם שיעים.

האיסלאם על פי תפיסתו הוא התגלות האלוהים, ששלח נביאים (אברהם, משה, ישו) כדי לכוון את בני האדם. כאות אחרון לפני יום הדין, בחר אלוהים בנביא מוחמד והטיל עליו להטיף את ההתגלות )הקוראן(. מעמדו אינו גבוה משל האחרים.
האיסלאם הוא עדת מאמינים שאינם זקוקים למתווך שיקשר בינם לבין אלוהים. לאימאם (בעל התפילה) אין מעמד מיוחד וכל מה שנדרש ממנו הוא להבין ולהתמצא בשאלות הדת.
האיסלאם האורתודוקסי מתנגד לפרשנות ציורית או פיסולית של אלוהים ואוסר על ציור אנשים ובעלי חיים, מקפיד לקשט את מסגדיו רק בפסוקים מהקוראן ובצורות גיאומטריות.
הקוראן הוא ציטוט החוק האלוהי, והוא והחדית` מכילים אוסף של ציטוטים מפי הנביא מוחמד; מערכת החוקים הכוללת ניקראת השריעה.
השריעה היא פרשנות של מלומדים מוסלמים לקוראן ולכן, שלא כמו הקוראן והחדית`, אפשר לחלוק עליה. אפשר לראות מקורות לפרשנויות לשריעה ברוח הזמן. בקוראן עצמו לא מופיעים רק חוקי דת והוא מכיל עקרונות משפטיים העוסקים בכל תחומי החיים (כלכלה, ירושה, נישואין וכו`). החדית` מביא פסיקות, עדויות והמלצות של הנביא מוחמד שיש להן חשיבות בחריצת דין.
חמש חובות דתיות באיסלאם: 1. אמונה באיסלאם; 2. תפילה חמש פעמים כל יום בשעות קבועות; 3. מתן צדקה לעניים הניתן מרצון ומחולק לנצרכים; 4. הרמדאן; חודש צום מזריחת החמה ועד שקיעתה 5. עלייה לרגל למכה (חאג`), שכל מוסלמי חייב בה לפחות פעם אחת בחייו אם מצבו הכלכלי ומצב בריאותו מאפשרים לו זאת.
בין הצווים הכלליים נמנים האיסורים להשתכר משתיית אלכוהול, לאכול בשר חזיר, להלוות כסף בריבית, לשחק משחקי מזל, לדבר רעות על אדם אחר שלא בפניו.
לגבר מוסלמי מותר לשאת ארבע נשים. היה ומת בעל, יכולה אישתו להינשא שוב. כאישה נוספת, היא יכולה להתחתן אם היא עצמה רוצה בכך, ובהנחה שאשת-האיש מסכימה לכך. לפי החוק האיסלאמי אין הנשים של בעל אחד מדורגות לפי חשיבותן, שכן החוק דורש שוויון מלא ביניהן. בחירת בני זוג היא חופשית לגברים ולנשים כאחד, אם כי שוב, דברים נקבעים מראש על ידי המשפחות.

המוסלמים בירדן
בירדן 90% מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים, מיעוט קטן מהם הוא שיעי.
כ-6% מהתושבים הם נוצרים מכיתות שונות. דרוזים, צ'צ'נים וצ`רקסים חיים גם הם בירדן. ירדן נהנית מחופש פולחן מלא לבני כל הדתות ועם זאת, בשיחות עם נוצרים, הם מגלים את פחדיהם מפני האיסלאם הקנאי.

אומאים
הנביא עצמו בא מן המשפחה ההאשמית ולכן היה למשפחה מעמד חשוב מזה של משפחת בני אומיה ממכה. גאוות המשפחה ותככים הובילו למלחמה בין שתי המשפחות. רק מעטים מן הח`ליפים ("המחליפים") מתו מוות טבעי. בסופו של דבר, כשחוסיין, צאצא ישיר של בני מוחמד, נרצח על ידי בני אומיה, התפצל האיסלאם.
האומיים בחרו בדמשק לבירתם. ירושלים כעיר קדושה לעולי רגל מוסלמים, שממנה עלה מוחמד לשמיים כשפרסת רכבו אל-בורק נוגעת בסלע שעל הר הבית, ועיר הבירה החדשה דמשק יצרו במרחב הסורי-ארצישראלי מרכז חדש.
האומאיים, שמקורם בעבר הירדן, בנו בעבר הירדן כמה מהמבנים הנאים שאפשר למצוא.

עבאס
בשנת 750 לספירה נטלה שושלת בית עבאס, שמוצאה בחומיימה שבעבר הירדן, את השלטון מידי בני אומיה ויסדה בירה בבגדד. מרכז השלטון והכוח עבר למזרח ובכל זאת לא איבדו הערים בסוריה ובא"י את חשיבותן לגמרי. הן נשארו מרכזי דת ומסחר חשובים. דוגמה לכך יכולה לשמש העיר אילת (עקבה המודרנית) שהיתה בתקופת בני עבאס מרכז מסחרי חשוב וישבו בה יהודים ונוצרים. אילת נזכרת כבר באיגרת שכותב הנביא מוחמד בקשר למסעו נגד תבוך. במכתבו הוא מעניק כתב חסות לתושבי העיר.

היסטוריה: פטימים איובים , ממךלאוכים, צ'רקסים, עות'מנים
בדומה להיסטוריה הכלל-אזורית במזרח התיכון הקרוב לארץ ישראל )מצרים, סוריה, לבנון( התחלפו שושלות במהירות, שולטות ממרכזים בקהיר או בדמשק על האזור. פאטימים, איחשדים, טולונים ואיובים. בתקופה המוסלמית חולקה הארץ (שני עברי הירדן) לג`ונד אל-אורדון שגבולותיו היו הקו צור-ימת החולה בצפון, אדרעי במזרח, ג`רש בדרום וחוף הים בין צור לחיפה במערב. מדרום היתה ג`ונד פלשתין שגבולה הדרומי היה באר שבע ובמזרח כללה את רבת עמון.
השושלת הפטימית שלטה תקופה ארוכה בעזרת מנגנון ממשל יעיל, סוחרת עם הודו ואירופה. ב-1087 נשמטה מידיהם ארץ ישראל כשנכבשה על ידי הצלבנים. הפטימים נפלו קורבן לחילותיהם השכירים וכך הצליח סלאח א-דין הכורדי, שהגיע לקהיר עם דודו שירכוה ב-1169 כדי לעזור לפטימים במלחמתם בצלבנים, לעלות לדרגת וזיר ולהשתלט על הכיסא ב-1171, מייסד את השושלת האיובית.

מסעי הצלב

בשנת 1096 לספירה החלו מסעי הצלב שנדחפו מתוך סיבות כלכליות וחברתיות וגובו בסיבות דתיות. ב-1099 נכבשה ירושלים. במהלך 15 השנים הבאות השתלטו הצלבנים וביססו את אחיזתם בשטחי ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון, משתלטים על הצירים המסחריים העיקריים בין צפון לדרום, מזרח ומערב. בתקופת שלטונו של פולק מאנז`ו (1131-1143) הקימו הצלבנים שרשרת חזקה של מבצרים בעבר הירדן (שובך) וב-1142 נבנה המבצר העצום של אל-כרך שהפך למקום מושבם של הסניורים של עבר הירדן. בסוף 1182 בנה רינו משטיון, סניור עבר הירדן, חמש ספינות בכרך והוביל את חלקיהן על גבי גמלים לאילת. אילת אבדה לצלבנים ב-1170. הוא השאיר שתי ספינות לצור על אי האלמוגים, שבו היה מבצר מוסלמי קטן, ופשט לדרכי המסחר המוסלמיות העמוסות שבים האדום. הוא התקדם דרומה, זורע הרס ובהלה, משתלט על עיידאב שבחוף האפריקני מול ג`דה ופושט על נמל ראביע` שבין מכה למדינה. חסם א-דין א-לולו, מפקד הצי המצרי, קיבל הוראה לתקוף את השייטת הפרנקית והדביק את הצבא הצלבני במרחק יום רכיבה ממכה. הוראה מפורשת של צלאח א-דין היתה לטבוח את כל השבויים על מנת שלא יעבירו מידע על דרכי הים הצלחתו היחסית של המסע. חלק מהשבויים נשלחו לאל-מינה ליד מכה ונחנקו לקורבן השאר הועברו דרך עיידאב וקוץ למצרים וראשיהם נערפו. ב-1185 נחתם הסכם שלום בין צלאח א-דין לצלבנים. הסכם השלום הופר בשיטתיות על ידי רינו משטיון בתוקפו את שיירות המסחר הגדולות שנעו על דרך המלך. בראשית 1186 פיקד רינו משטיון, סניור עבר הירדן, על טבח ותפיסה של שיירת סוחרים מוסלמית. אחת האגדות המוסלמיות מספרות כי אחותו של סלאח א דין היתה בשיירה וכי בשל שבייתה נדר להשמיד את הממלכה הצלבנית. זו היתה העילה למסע המלחמה של צלאח אה-דין שהוביל לקרב קרני חיטין (אביב 1187) שבו הובסו הצבאות הצלבניים. מנהיגי הצלבנים, נסיכיהם ומלכם שנפלו בשבי הוחיו לאחר יום הקרב החם בעסיס רימונים. היחיד מבין מפקדיהם שהוצא להורג במו ידיו של צלאח א-דין היה רינו משטיון. חמש שנים לאחר הקרב, ב-1192, נחתו שוב כוחות צלבניים בנמלי ארץ ישראל, אלא שממלכת ירושלים השנייה לא הגיעה יותר לעבר הירדן והאזור עבר לשליטה מוסלמית.

השושלת האיובית 1250-1171

האיש הבולט בשושלת הוא סלאח א-דין )1193-1171( שניהל מלחמות עם הצלבנים בארץ ישראל, בעבר הירדן ובסוריה, משתמש בחילים כורדים וממלוכים. הוא ניצח את הצלבנים בקרב מכריע ב-1187 בקרני חיטין וחיסל את ממלכת ירושלים הראשונה. סלאח א-דין מת בשלום בדמשק ב-1193. לאחר מותו, התפתחו בסוריה נסיכויות קטנות אבל מצרים נשארה מאוחדת. האיסלם השיעי נעקר החוצה ובמקומו הושלט האיסלם הסוני-אורטודוקסי.
ב-1199 עלה לשלטון עדיל, אחיו של סלאח א-דין, מחזיר את סוריה למרות מצרים.
אל קמיל ירש את אל עדיל ב-1219 ונלחם פעמים רבות בצלבנים באזורי הגבול שבין ארץ ישראל ומצרים.

ממלוכים 1517-1250

הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, לבנון, סוריה, ארם נהריים, חיג'אז, סודאן, אסיה הקטנה ובמאה ה-15 בקפריסין, במשך למעלה ממאתים ושישים שנה, החל מ-1250. ראשית התהוותם כארבע-מאות שנה לפני שעלו לשלטון. החליף העבסי אל מעתצם (842-833) הקים גדודי עבדים טורקים - ממלוכים, שם שפירושו: "המשועבדים, מקנת כספם של אדוניהם". הנוהג נמשך גם בממלכות הבויהים, הסלג'וקים והאיובים ובמיוחד בימי הסולטן אל מליך אל צאלח אל איוב ( 1249 -1240), ששיכן את הגיסות הממלוכים בקסרקטינים ליד הנילוס. הממלוכים היו נערים צעירים שנקנו או נלקחו כשלל מלחמה משבטים צ'רקסים וקווקזיים נוצרים ועובדי אלילים באזור קזחסטאן שבין ימות האראל והבלחש )צפון-מזרח תורכיה, מרכז-דרום רוסיה של ימינו(. הם גודלו תחת חינוך מוסלמי קפדני שבו שולבו אימונים צבאיים. בהגיעם לבגרות, נפדו מעבדות על ידי אמירים שאימנו אותם כפרשים מעולים ולהם היו אסירי תודה. הממלוכים היו חסרים קשרי משפחה וכל עושרם ומעמדם נישענו על הצלחתם כמנהלנים או לוחמים-פרשים מעולים. יתרה מזאת, בניגוד למשטרים מלוכנים שהתבססו על שושלות משפחתיות, מי שלא היה ממלוכי, לא יכל להגיע לשלטון או לרמות פיקוד ומנהל גבוהות. בניהם של הממלוכים עצמם, היו נחותים בדרגה משום שלא היו עבדים מלכתחילה אלא נולדו כבני חורין.
הממלוכים הגיעו לשילטון בשל צירוף גורמים: מותו של הסולטן אל מליך אל צלאח אל איוב ובו בזמן פלישה צלבנית למצרים בפיקודו של לואי ה-9 מלך צרפת. תוראן שאח, בנו של הסולטן, הוזעק ממרחקים, אולם גדוד ה"בחרייה" הממלוכי שמוצאו טורקי סירב להמליך על עצמו צעיר מחוסר ניסיון וזר שאינו בקי באזור, ועל כן רצחו אותו, ממליכים את אייבק שנשא את שג'ר אל דור, אשתו של הסולטן האיובי המת, קונה לו בכך זכות שלטון. מכיוון שהממלוכים היו הכוח היחיד שיכול לעמוד מול הצלבנים, לא התעוררה התנגדות לשלטונם.
המאורע הבא שחיזק את שלטונם היה הפלישה המונגולית ב-1260. הממלוכים המצרים הדפו את המונגולים בקרב עין ג`לוד (עין חרוד) והשתלטו על סוריה וא"י עד הכיבוש הטורקי-עות`מאני בשנת 1517. בראש הגייסות המונגולים עמד המצביא כתבוגא. קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה, גייס את האמירים השונים על מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל, וריכוזיו העיקרים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות - הממלוכים והמונגולים, נערכו לקרב הכרעה בעין ג'לות . ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה ומרכזה של אירופה. תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה. במשך שלושים השנים הבאות נלחמו בצלבנים ביבארס (1279-1260), ואל מליך אל מנצור קלאון (1290-1279) שגם הוא טיפח קשרים עם המזרח עד ציילון ומזרח אפריקה ובנו חאליל, עד גירושם הסופי של הצלבנים מכל חלקי ארץ ישראל ולבנון. גולת הכותרת היה כיבוש עכו, עיר הנמל המרכזית ומרכז השילטון בארץ ישראל הצלבנית ב-1291. למרות התנגדות הממלוכים לשושלות משפחתיות, יצרו בני קלאון שושלת שנמשכה כמה עשרות שנים.
ב-1382 תפש את השילטון ברקוק, מייסד שושלת ממלוכית ממוצא צ'רקסי בתקופה הזו התרחבה האמפריה הממלוכית וכללה את חצי האי ערב. הממלוכים שלטו ומינו שריפים במכה, תהליך שראשיתו בימי ביבארס, שהציל נסיך עבאסי בשם אל מוסטנציר והוכרז כחליף, דבר שנתן לממלוכים תמיכה של השריף בערב ובחיג'אז.

קונצווה אל ע'ורי, הסולטאן הממלוכי האחרון 1516-1501 ,
אל ע'ורי המשיך במסורת הממלוכית והטיל מיסים כבדים על האוכלוסיה ועל נכנסי הווקף. הוא השליט סדר בממלכה הממלוכית, חידש את דארב אל חאג' והקים מדרסה ומסגד על שמו. אלא שהוא לא קרא נכון את תמונה המדינית, ובמקום לתמוך בכוח העותמני העולה ובסלים ה-1 "הכובש", תמך בשאח אסמעיל הפרסי. הוא לא כרת ברית עם הפרסים אלא יצא לבדו מול סלים ה-1 ("הזועף"), הובס ונפל בקרב במרג' דביק (1516).

פרובינציה של האימפריה העות`מאנית

האזור נכבש על ידי סלים הזועף מידי הסולטאן הממלוכי קונצווה אל-ע`ורי. ירדן היתה חלק מן האימפריה העות`מאנית כ-400 שנים
(1517-1917). אלא שהמספרים מטעים שכן ב-1831 חדר צבאו של מוחמד עלי המצרי וכבש את עבר הירדן. ב-1865 הצליחו הטורקים להשתלט על עבר הירדן, וסופית רק ב-1894, שאז הפך עבר הירדן לחלק מווליאת סוריה.
עבר הירדן קיבל משנה חשיבות עם סלילת הרכבת החיג`אזית שהגיעה ב-1902 לעמאן וב-1907 למדינה.

הסכמים אנגלו צרפתיים וחלוקת המזרח התיכון
< עוד בטרם מלחמת העולם ה-1 ניסו הבריטים והמעצמות האחרות (רוסיה, צרפת) לדחוק את הטורקים מהמזרח התיכון בשיטות שונות. מומחים בריטים מיפו את גבולות ארץ ישראל בסיני ובנגב וב-1906 נשלחה פריגטה בריטית לקבוע שליטה בראש מפרץ אילת. המפקד הטורקי של עקבה עצר את הפריגטה בפוקדו לירות לעברה מדקלי הדום של טאבה, קובע את גבול מדינת ישראל עם מצרים.
מלחמת העולם ה-1 נתנה לבריטים עילה מוצקה, שכן האימפריה העות`מאנית התייצבה לצדה של גרמניה. מספר מסעות מלחמה כושלים של הטורקים בפיקוד גרמני הביאו לתנועה של קורפוס המדבר האנז"קי (אוסטרלי ניו-זילנדי) בפיקודו של אלנבי שכבש ב-1917 את ארץ ישראל. המזרח התיכון חולק כבר ב-1916 בהסכם סייקס-פיקו בין צרפת שקיבלה את לבנון וסוריה ובריטניה שהשתלטה על עירק, ארץ ישראל כולל עבר הירדן וערב הסעודית.
הבריטים נעזרו בבדווים של חצי-האי ערב שאורגנו ליחידות גרילה שפגעו בקווי התעבורה הטורקיים על ידי טי. אי. לורנס ("איש ערב"). סיפורו של זה מובא בספרו "שבעת עמודי החוכמה". הערבים סייעו לבריטים על סמך הבטחה שיקבלו מדינה עצמאית עם בוא הניצחון, אלא שההסכם הצרפתי-אנגלי התכחש למעשה להסכם בין אנשי הצבא לערבים.

צפון ירדן

מדריכים - ירדן

פרשי זמריס ניקראו כך על שם ראש המשפחה הבבלית שהנהיגה את הפרשים ויושבו במקום על ידי הורדוס המלך במאה הראשונה לפני הספירה כחלק מהמערכה נגד התפשטות הנבטים צפונה לכיוון אגן דמשק.
   

מסלולים רגליים בפטרה

מדריכים - ירדן



פטרה אינה עיר קברים למרות שקברים הם הדבר הניראה לעין. מציאותם, האמנות הגבוהה שהם מייצגים, והרושם שהם יוצרים היווה מקור לפרשנות מוטעית של האתר. פטרה היא בראש וראשונה עיר גדולה מאוד (משתרעת על 35 קמ"ר) בעלת תיאטראות, מקדשים, בתי מגורים, שוק, בתי יין ומשתאות (בי-קלינריומים וטרי-קלינריומים) ובנייה פרטית רבה.

   

דרום ירדן

מדריכים - ירדן


ג'בל בורדה
- זהו אחד המסלולים המלהיבים בואדי ראם. ההר עצמו נמצא מדרום לגוש הגדול ודורש נסיעה של כמעט שעה בדרכי החול עד לצד הצפוני של ההר.
שיאו של הטיפוס הוא קשת אבן חול הנמצאת מצפון מזרח לפסגת ההר.

   
   

דרך המלך ים המלח וצפון הערבה: אתרים וקניונים

מדריכים - ירדן

עמק השבר הוא אחד מהאזורים הנפלאים שיש. ברצועה שרוחבה ממזרח למערב לא יותר מ-20 קילומטרים מתחתרים נקיקים אדירים ויש שם מספיק מקום לטיייל ולהינות מאוד שנים.
   

סלע - העיר שנדדה 50 קילומטרים דרומה לפטרה

מדריכים - ירדן


הירונימוס מקרדיה כותב על סלע: "בארץ הנבטים יש סלע שהוא מבוצר ביותר מאחר שבאים אליו בשביל אחד בלבד,
וכך הם עולים אל הסלע בקבוצות קטנות ומפקידים שם את רכושם בבטחה."
   

טירות המדבר

מדריכים - ירדן

ממזרח לעמאן מתחיל המדבר של עבר הירדן, חלקו הדרומי של המדבר הסורי. שם נמצאים מספר מבנים המכונים טירות המדבר.
טירות הציד הארמוניות הן חמדת המדבר והסיבה לנסוע לתוך החמדה השחונה של עבר הירדן כדי שבמטה קסם, בהפתעה גמורה, תיגלה מתוך הישימון שכייה כזו או אחרת. לפחות אחת מהן היא פנינה והאחרות יש בהן עניין דווקא משום שאין מדובר בטירות (פרט לאחת) אלא במגוון מבנים העומדים מבודדים במדבר שגבולו לדג'ת הבזלת של זרמי הלבה של ג'בל דרוז שמצפון.
במבנים יש לפחות חאן אחד לשיירות, שתי טירות ציד ששימשו כמקומות נופש, ציד ושלווה מדברית לשליטים האומאים שמוצאם עבר-ירדני ובירתם דמשק, ומיצדים לשמירה על דרכים ועל גבולות. הן יושבות על הדרכים העתיקות אל נאת אל אזרק. שתיים מהטירות, אזרק וחלבאת, ראשיתן בתקופה הרומית, ואולי בהרודיאנית, וייתכן שיהודים (פרשי זמריס ראה אום אל קוטיין במדריך ירדן) ונבטים ישבו בהן חליפות.