ספרים נוספים

שאנטי שאנטי בלגן

 | חרגול

 2004

תיאור

הודו היא ההרפתקה הכי גדולה שאפשר לחשוב עליה, מסתורית וחידתית למרות עשרות אלפי הנוסעים הישראלים שמבקרים בה וחוזרים ממנה כל שנה, כל אחד עם החיוך הפרטי שלו, ועם חוסר היכולת להסביר לאלה שלא היו בה למה הוא מחייך.

בראשית ספטמבר 2001 יצאו דורית וצור ושלוש בנותיהם, ניצן (שהיתה אז בת 14), הגר (11) ודריה (8), למסע בהודו. מסע של שנה בלי בית-ספר או עבודה, שנה של טיול משפחתי במעמקיה של ארץ פלאות סבוכה, צבעונית וממכרת. הם טיילו בעמקים נסתרים בהימלאיה, יצאו למסע גמלים ארוך ברג'אסטאן, רקדו במסיבת ירח מלא בגואה, בחנו את הסחורות בסופרמרקט הרוחני של פּוּנה ובמושב הדלאי לאמה בדהרמסאלה, חנו במושבות ישראליות מובהקות בפּוּשקאר והאמפּי, תיירו באמריצאר ובצ'נדיגאר, קוּצ'ין וממאלפּוּראם, וראנאסי וכלכתה, שאפו אוויר פסגות רווי אדי חשיש בעמק פּרוואטי, ואפילו קפצו לטיול אביב קצר ברכס האנאפורנה שבנפאל, שכמעט עלה להם בחייהם.

"זה היה מסע גדול בשבילנו," כותב צור שיזף במבוא לספר, "אל עצמנו ולתוך הודו ואל לב הישראליה שמצאנו בהרבה מהמקומות שבהם עברנו, כי הישראלים רישתו את הודו ברשת ביטחון שבה הם יכולים להיחשף להודו כמה שפחות." שאנטי שאנטי בלגן הוא ספר על הישראלים האלה, על משפחה ישראלית אחת שהצליחה להיחשף להודו קצת יותר, ועל הודו שעוטפת את כולם.

מידע נוסף

דפים

220

ביקורת

חסר

פרק לקריאה

 עמק החשיש

האוטובוס חצה את הגשר ופנה שמאלה, מטפס לתוך עמק פארווטי, מתפתל בסיבובים, מתרחק מקרקעית הנהר, עובר דרך כפרים, על פניהם של סוללי הכבישים שנראו שחורים ומפויחים כמו עובדי שטן, מרסקים אבנים לחצץ, מפזרים זפת נוזלית מפחים שחורים, גורפים זפת גסה יותר במעדרים כפופים. מדורות צהובות בוערות מתחת לחביות השחורות שמילאו את האוויר בעשן שחור, מפייח. מכבשים איטיים כבשו את הזפת על הכביש הצר שצד אחד שלו הר ירוק והצד השני תהום שיורדת מאות מטרים לנהר כחול-אפור. אם יש דבר שהודו מצטיינת בו זה תופת על פני גן עדן.

קרוב למניקראן, העיירה שבה מסתיים כביש האספאלט, מתקרבים הצוקים אל הדרך שנחצבה לתוכם, יוצרים מעין צניר פתוח שהאוטובוס יכול לעבור בדיוק מתחת לגג הסלע הכביר שהוא יוצר. המרחק בין גג האוטובוס לתקרת הסלע הוא קטן מידי,  משכיב את הנוסעים שרכבו סביבי עם המטען על הגג. מים נזלו מגגות הסלע שיכולים לרסק את הראש. השגחתי על דורית ועל שלוש הילדות שישבו כמו כלבלבות צעירות ומאושרות על גג האוטובוס, אבל הן כבר היו מתורגלות להתכופף, להתחמק מחוטי החשמל הנמוכים מידי, מענפי העצים שמצלים על הדרך, ממדפי הסלע שיוצרים צנירים אלימים. בסוף הצניר הופיעו הבתים של מניקראן. האוטובוס עצר ברחבת החניה שהיא סופו של הכביש. כמה אוטובוסים, ג'יפי 'טאטא סומו', 'מהינדרה', גשר תלוי שחוצה לצד הצפוני של הנהר שזורם בזרם אפור חלבי והרגשה של עיירת גבול כמו כמעט בכל העיירות ההרריות שבהן מסתיימים כבישים בעמקים של ההימלאיה שמזינים את היאמונה והגאנגס. הורדתי לדורית את התרמילים מהגג. חודש וחצי של מסע בהימאליה ההודית היה מאחורינו והשנה ניפרשה לפנינו גדולה, רחבה ולא צפויה כמו תת היבשת בה שוטטנו.

האור נעלם. רוח קרה של סתיו נשבה וטילטלה את הנורות הצהובות בחושך. חצינו את הגשר התלוי מעל הנהר הלבן, פרות איטיות ומהורהרות צעדו מחרבנות על העצים שלו. הגשר הוביל לרחוב של בתי עץ שנבנו מעל הנהר, חלקם התמוטט ברעידת אדמה או כשמים סוערים חתרו תחתם. לך תדע מה מפרק פה את ההרים – הלוח ההודי שמתגרד על הלוח האסיאני ודוחף את ההימלאיה למעלה או המים האדירים שעולים מהאוקיאנוסים ונעצרים ברכס המתרומם ומנסים לפלס אותו לגובה פני הים. הסמטאות התפתלו בתוך אי הסדר של הכפר ההודי שבו בית צמוד לבית ומשעולים צרים ואפלוליים חוצים לדרך שעוברת על הגדה המכוסה בזבל שכיסה את המדרון עד הסלעים אפורים שהמים הלבנים סערו סביבם. חיפשנו בחושך מסעדה איטלקית בשם 'איריס' באחת הסימטאות. כשמצאנו שלט מכוון, פנינו בסמטה קצרה ודפקנו על הדלת. פרצוף חשדן הציץ מהחלון. רוזה, האיטלקיה הלבנה והשמנמנה עם השיער השחור שהיה אסוף לזנב סוס, פתחה את הדלת והביטה בנו במבוכה דרך משקפי קרן מחודדים. החדר שהיה המסעדה והבית של רוזה, היה מלא באיטלקים. הם ישבו על הריצפה והאוויר היה סמיך ומתוק.

"לא." היא אמרה באנגלית איטית ובמבטא אטלקי כבד, "אני לא חושבת שכדאי שתכנסו הנה עם הילדים."

בעיקר בגלל הבריאות. העשן בתוך החדר היה סמיך מאוד. החלונות היו סגורים. חמישה עשר האיטלקים שבחדר היו כולם בדרגות כאלו ואחרות של מסטוליות. ביאן וניטו אה מניקארן.

נסוגנו לתוך החושך, מוצאים מסעדה מהסוג הרגיל שבה הגישו אוכל מחורבן ושלושה תיירים עטופים בכובעים וצעיפים עישנו סיגריות קצרות מלאות גאנג'ה.

ישנו במלון עם קירות ורודים וסדוקים ובבוקר חזרנו אל רוזה. היא בישלה לנו אספרסו ופנקייקים ואני הלכתי לשתות צ'אי ולאכול פרוטה באחת המסעדות שמעל המים. אחר כך השארנו את רוב הדברים במלון, ארזנו תרמיל אחד גדול ושניים קטנים ועלינו על ג'יפ שהמשיך במעלה העמק על דרך עפר, מוריד אותנו במקום בו נגמרת הדרך. ההודים בונים סכר שיציף חלק גדול מהעמק. זה יהיה עמק אחר כשיהפוך לאגם.

ירדנו בשביל צר, חצינו גשר עץ וטיפסנו לצד השני. כמעט בסוף העליה, מתחת לעץ בניאן אדיר מידות, היה מקדשון לשיווא. קלשון שלוש שיניים, לינגאם שחור וחלק עשוי בזלת ששרידי נרות ופרחים סביבו ובאבא שהגיע ביחד איתנו והציע לנו במחווה אילם יניקה מהצ'ילום שהדליק ליד המקדש. העוברים על פני המקדשון הקטן שחילק את ההולכים לאלו שמטפסים עוד כמה דקות לקלגה ואלו שממשיכים את מרחק השעה לפולגה, עצרו להניח את המטענים על משטח האבן שנבנה עבורם מסביב לעץ וליד המקדש, שואפים מהצ'ילום שמיצה את גוש הצ'אראס שבקצהו לאחר מספר יניקות. הדו"ח הבריטי שחובר על ידי ועדת  החשיש הבריטית בימי הראג' לא הצליח לבסס את הקשר הדתי בין שיווא לצ'אראס ולגאנג'ה. הנאגא גורוס, הגורואים של הנחש – הג'ונה אקהארה, המסדר השיוואי הגדול, הם מעשני חשיש דגולים. כמעט בכל מקום בהודו אפשר למצוא את נזירי שיווא מעשנים גאנג'ה וצ'אראס. חוץ מאגדה לא משכנעת על היום שבו רב שיווא עם פארווטי ויצא לנוח מתחת לעץ הצ'אראס, ממולל ומעשן את העלים וכך מוצא את כוחו המעדן והממסטל של השיח, אין שום עדות מוצקה לכך שעישון החשיש הוא מסורת עתיקה בהודו. יש האומרים שהכל התחיל בבקעת פרגנה ושהחשיש והרגליו הגיעו להודו רק עם המוסלמים, אולי עם המוגוהלים הגדולים במאה ה-16 ואילך. כך או כך, היום עמק פרוואטי וחשיש הם נשימה אחת, וכניראה שבמאה ה-19 , כשנכתב הדו"ח האנגלי של ועדת הסמים, היה פה אותו דבר.

פרוואטי, האשה של ההר בהינדית, היא הגילגול הנשי והבייתי של דווי – האלה הגדולה שיש לה גלגלולים איומים ומבהילים והיא לא נופלת בכלום משיווא בעיני מאמיניה. בגלגול של פרוואטי היא בת הזוג של שיווא. היוצר וההורס, זה שמחדש בריקודו את החיים. המתהולל והסגפן. בכל מקום בעמק פרוואטי יש מקדשים לשיווא. שיווא הוא האל האמיתי כאן. קילשוני שלוש השיניים בכל מקום, במקדשים על מעברים גבוהים ונמוכים, במקדשים לאורך כל הדרך. הבאבות – הנזירים הנודדים, נושאים על מצחם את שלושת הפסים של שיווא.

טיפסנו לקלגה. עשרים בתי עץ עמדו במרחקים לא שווים אחד מהשני וביניהם שדות ירוקים, עצי פיקוס גדולים ויער שטיפס על מדרונות ירוקים. היה רק חדר פנוי אחד בבקתה הראשונה, בית עץ קטן בן שתי קומות שבנייתו הושלמה לא מזמן. ריח של עץ מנוסר נדף מלוחות העץ. קלגה הוא כפר שגדל ממספר בתים כדי להכיל את התיירות המתגברת. בעיקר של מטיילים ישראלים צעירים. השארנו את המיטה הרחבה לילדות ועל מעט הריצפה שנישארה פרשתי את שק השינה. מעבר לקיר העץ הדק היה זוג ישראלים. הקומה מתחת היו שני חדרים אחרים. מתחת לצריף היה ברז מים ומשמאל לו בקתה נוספת שהיתה המסעדה, המטבח והחנות ולפניה מוקד מדורה שבמרכזה בער באיטיות גזע גדול ומסביב לאש הנמוכה היו כמה כיסאות. היער היה השירותים. מעבר לשדה אפשר היה לשמוע שאגה מהדהדת: "בום מלנה!"  מישהו הדליק צ'ילום. בשדות שמסביב גדל הקנביס אינדיקה שיש אומרים שפריחת השיחים הנקביים פה היא הכי שווה שיש. אבל אומרים את זה גם על בקעת פרגנה, על העמקים הצפוניים של אפגניסטאן ועל ההרים של דרום הודו. העמק, הקנביס, הבקתות הצנועות, המסעדות שמציעות מטבח איטלקי ירוד או הודי רגיל של דאל ואורז, מושכים לפה מאות מטיילים צעירים שחלקם עוצרים בקאסול, כפר שנמצא כמה קילומטרים לפני מניקאראן, וחלקם, כמה עשרות מהם, מתאמצים עוד קצת כדי להגיע למקום בו אין שום חוק ושילטון מגביל וחופש שניראה כמעט בלתי אפשרי, למקום בו יש את החשיש הזול והמשובח ביותר בהימלאיה.

השמש היתה מתוקה והעצים הכבירים שיצרו אחו של דשא מוצל בין הבקתה וקצה השביל שעלה מהגשר שחצה את הנהר, השלימו את השלווה שנקרעה מפעם לפעם בקריאות "בום!" כשמישהו באחת הבקתות, או החצרות הצמודות אליהן, הצית צ'ילום והצמיד את קצה המקטרת הקצרה והישרה למצחו, יונק את שלוש היניקות המהירות הראשונות.

הגענו אחר צהריים. היום התכלה. שתינו צ'אי וישבנו ליד המדורה בערב הקר עם האנגלי הממושקף והמזוקן שאמר שהאנגלים הם שסיכסכו בין יהודים וערבים והקימו את מדינת ישראל ושהיהודים דפקו את פלשתינה ועכשיו כדאי שילכו משם וישאירו את המקום לפלשתינאים.

"וזה ניראה לך בסדר שאחרי שחירבנו הכל נשאיר את זה כמו שזה לפלשתינאים?"

"בסדר גמור!" אמר האנגלי שהיה יהודי לונדוני בן יותר מחמישים, "יהודים לא צריכים לגור במקום אחד. זה לא עובד. ועכשיו כל הישראלים באים לפה." הוא אמר "זה היה מקום שקט."

"כמה זמן אתה פה?"

"שנים." הוא אמר וינק מהצ'ילום שהועבר לו. "ואל תעיזו לעלות לקיריגנגה עם הילדים. זו עליה נורא קשה. ואין שם איפה לישון."

"מתי היית בקיריגנגה?"

"לפני כמה שנים. בשביל מה אני צריך לעלות כשיש לי את כל מה שאני צריך פה?"

האיטלקי שלידו פרש את שרשראות והעגילים שהוא עושה. היה לו שיער ארוך והוא היה לבוש בבגדים רפויים. הוא היה יותר מבן ארבעים. לפני הישראלים היתה השליטה בעמק פרוואטי איטלקית.

הלכנו למצוא את הפיצריה לאורו של ירח מלא שהאיר את השביל הצר שעבר בין שדות ירוקים, מדלגים מעל פלגים ושלוליות. הפיצריה היתה ביקתה של חדר אחד שבתוכו ישבו יותר מעשרים ישראלים על הריצפה, מעבירים צ'ילומים. החדר היה ענן עשן. בחוץ, מתחת לסככה, היה שולחן מוארך עם עוד עשרה והעישון הפסיבי נסבל יותר. התיישבנו ליד השולחן וקור הלילה צימרר אותנו.

"זה מקום סוף הדרך." אמר אחד מהם. כולם ניראו צעירים מאוד. הם התכסו בשמיכות הצבעוניות הרכות שמוכרים במנאלי ובעיירות של עמק קולו וניראו דומים. בחלק הזה של הלילה, אחרי די הרבה צ'ראס וגאנג'ה וצ'ילומים, היה קשה לפתח שיחות מורכבות. הילדות הביטו במעשנים ואכלו את הפיצה שלהן שהגיעה אחרי שעה וחצי של לילה קר. חזרנו אל הבית שלנו לאור הירח, נופלים לשלולית היחידה בדרך. האיטלקי, האירי והאנגלי עדיין ישבו מסביב למדורה ופיטפטו בקול נמוך. טיפסנו לקומה השנייה. הריח של העץ שנוסר לא מזמן בבהלת הבנייה לטובת המטיילים המציפים את העמק, היה מתוק ומלא. פרשתי את המזרונים ושקי השינה על העץ, התעלמתי מהקולות של הזוג בצד השני של הקיר, חיבקתי את דורית ונרדמתי.

כשירדנו לשתות את התה של הבוקר יצאו מאחד החדרים התחתונים בן וגור,   שני אחים ירושלמים. הם ציחצחו שיניים ליד הברז שבחצר שמעליו צמחו עצי מחט אדירים שהתנשאו לשלושים מטרים לפחות והזמינו צ'אי מבעל הבית שניגש למטבח שהיה גם המסעדה הקטנה שהיתה צמודה לבית. בן, בן ה-25, המבוגר יותר, עבד כעורך סרטים. הוא היה מעט נמוך מהממוצע, היה לו שיער בלונדיני קצר ועיניים חומות וגדולות.  חיוך גברי נאה, גומות, פיאות לחיים ארוכות וזיפים שלא גולחו בכוונה. גור בן ה- 23 היה גבוה יותר ודק, הוא הרכיב משקפי שמש ושערו המתולתל היה ארוך יותר. גם לו, כמו לאח הגדול, היה חיוך מרוצה. הוא היה סטודנט לרפואה בתל אביב. בן היה בטיול ארוך, גור בא לפגוש אותו. הם היו בקלגה שבוע וחצי. ישבנו על הספסל והכיסאות שמסביב למדורה שבערה באש נמוכה, קורי השינה מתפוגגים לאיטם. השמים היו עננים גבוהים ושמש רכה שהאירה את האוויר השקוף והצלול שהכל התרחש בו באיטיות מחויכת.

אבל היה גם משהו אחר באוויר. קלגה היתה מקום ייעודי. גם אם האוכלוסיה המטיילת פה היתה שונה מזו של קאסול מכיוון שלפה צריך ללכת, מה שסינן באופן טבעי את הבטלנים שטבע גדול לא משנה להם, עדיין היה בקלגה משהו מופרע. לאו דווקא במשמעות רעה. העישון האגרסיבי של החשיש, הכפריים והבאבות שהסתובבו ממוללים את פרחי הקנביס אינדיקה לטולות שחורות, ידיהם עמוסות בשמן האתרי שאפשר היה להתמסטל רק מלהריח. קלגה היא כפר של חשיש. של צ'אראס. של גאנג'ה. פה זה מותר. באים לפה בשביל זה. רק בשביל זה. ואני רציתי לדעת איך זה ומה זה אצל אנשים שצעירים ממני בעשרים שנים. שהחליטו ששום דבר לא מעניין אותם חוץ מלהתמסר לחשיש. בעצם השאלה שהיתה לי בראש זה איך העולם של המסטולים באמת. למרות שאם הייתי חושב על זה מראש, יכול להיות שהנסיעה לחמי מרפא או לסקי היא בעצם אותה תופעה עם כלים אחרים.

בן וגור חייכו כששאלתי אם נוכל לדבר על חשיש ועישון. הם אמרו שאמא שלהם בין כה וכה יודעת הכל והיא מעדיפה שיהיו פה. דורית והבנות התיישבו על הספסלים בשמש לשמוע. בזמן שהיינו במנאלי קבלה ניצן בת ה-14 אי-מייל מחברה שמצאו אצלה חשיש וכל בית הספר רעד. פה היה מחיר החשיש פחות ממחירו של ספל קפה בתל אביב.

שאגות של 'בום בולנט!' הדהדו מחלק אחר של הכפר הפרוש על השלוחה השטוחה.  גור חייך ואני שאלתי: "זה  מפלט החשיש והצ'ראס של המערב?"

"אסור להגביל את העמק הזה להגדרה הזאת בלבד" אמר גור, "אני יכול לקנות צ'ארס ולעשן אותו בדירה שלי בתל אביב כל הזמן בלי שמשהו יקרה לי. יש אנשים שבאים לכאן רק בשביל לעשן, ויש כאן סמים טובים ואפשר לעשן איפה שאתה רוצה. אבל בשבילי זה אחד המקומות הכי יפים בעולם. אתה יודע, מקום שהגעתי אליו ואני מרגיש שהגעתי למקום שלי.

"זה מקום מדהים." אמר בן "עם צ'אראס או בלי.  אבל הם בונים פה סכר שבנייתו תסתיים עוד שנתיים בערך. וזה יהרס."

"כמה ישראלים יש פה?"

"50-60" אמר בן, "אבל אתה צריך לזכור שזו סוף העונה, בשיא העונה כמעט כל אלו שנמצאים פה הם ישראלים. אנשים באים לכמה ימים, לבקר בכפרים ואחר כך לרדת, אבל יש גם את האנשים שנתקעים פה כמה חודשים."

"ומה הם עושים כל היום?"

"או- ווה, הרבה דברים, יש כאן הרבה כפרים יפים באזור, מי שרוצה ללכת יכול לעלות לתוך ההרים, לאגמים, אני אישית," הוא חייך את החיוך הנפלא של איש צעיר שטוב לו, "לימדו אותי לסרוג. זה מה שאני עושה רוב הזמן, אבל מעבר לזה? אחרי שיימאס? ניראה. בינתיים אני קורא."

הבוקר הכחול שמסביבנו, השקט האינסופי, העצים הגבוהים, הצ'אי החם והמתוק בכוסות הזכוכית. "זה מקום מאוד יפה, ואם אתה מתעורר מוקדם השמש כבר די חזקה  – בשש, שבע, שמונה בבוקר."

"שמונה בבוקר מה?"

"שמונה בבוקר צ'ילום ראשון" הוא הסביר את המובן מאליו. "אם אתה נמצא עם חבר'ה שמעשנים? כן, אם אתה קם מוקדם, שעה – שעה וחצי אחרי שאתה מתעורר."

"כמה פעמים ביום?"

"לא סופרים את זה כל כך." אמר בן, "יש ימים של יותר, יש ימים של פחות, יש ימים של כמעט בכלל לא, זה תלוי מה אתה עושה."

"אה-" אמר גור, כוס הצ'אי בידו, "בסביבות העשרים, ביום."

"עשרים פעם שמעבירים את הצ'ילום בין החבר'ה?"

"כן."

"אבל זה יכול להיות הרבה מעל או הרבה מתחת." אמר בן. "אי אפשר לדעת."

"מה זה עושה?"

"שאלה טובה." אמר גור "אתה יושב עם חברה שמעשנים ונחמד וכיף לכם יחד.."

"במקום תה אתה מעשן צ'אראס?"

"לא . זה לא במקום." הוא שתה מהצ'אי  וחייך.

"זה שונה מאדם לאדם" אמר בן, "גור  עושה עכשיו את  הטיול הגדול שלו, את אחד מהם, אני רק באתי בהפסקה בין שנים באוניברסיטה לנוח לכמה חודשים, ובאתי משנה מאוד קשה, מלימודים, ממילואים ואני אחזור, ואחד הדברים שהצ'אראס עוזר לי, זה להירגע, לשכוח מכל הצרות. באופן זמני. הוא לא מוחק כלום מהראש. אבל בזמן שאתה מעשן, אתה יכול להתרכז במה שקורה לך עכשיו. ברגע הזה. במקום הזה. וכל כך טוב לך ויפה לך מסביב ואתה עם אנשים שאתה אוהב ולא עסוק בלחשוב על כסף ולימודים ועל כל הדברים שמחכים בארץ. דבר שקשה לעשות גם פה, והצ'אראס עוזר. אנשים שעושים סמים בארץ מעשנים כדי לברוח, לתת לראש שלהם לנוח, למצוא את השאנטי שלהם בנקודה בה הם נמצאים שם, זה משהו שאפשר גם בדרכים אחרות למצוא אותו, אבל אין בזה לדעתי שום דבר מזיק כל עוד שאתה בנאדם שיודע לשלוט בעצמיך ולשים לעצמיך את הגבולות."

בנסיעה ממנאלי לפרוואטי עצרו שוטרים עם כלב את הרכב בו נסענו וחיפשו עלינו סמים. להודים מותר, לזרים אסור. יותר בגלל הלחץ של הממשלות הצדקניות שמחוץ להודו, כי בהודו לא מחפשים אצל מעשני החשיש וגם אם המסורת הדתית של העישון היא חדשה יחסית, כמו מסורות אחרות שמצטרפות לדת – היא התקבעה במהירות לתוך סוג של הסכמה.

"אתם יוצאים מתישהו מהמעמק הזה?"

"אני יוצא לקטמנדו לחדש ויזה." אמר גור "אבל אני רוצה לחזור לפה לשבוע כי אני רוצה לראות את המקום לבן ומושלג לחלוטין. עכשיו זה כלום. זה מקום שאני אחזור אליו."

הם עברו לשבת על מדף האדמה שעליו היה בנוי אחד מבתי העץ. גור פרק גוש מהטולה השחורה והטריה לתוך קערונת של קוקוס, מפורר טבק יבש פנימה וממולל. הוא מילא את המקטרת הקצרה והזוג הישראלי יצא מהחדר שבקומה השנייה, יורד דרך גרם מדרגות העץ שמחוץ לבית וצחצח שיניים ליד הברז בחצר. שני הודים הגיעו מחלק אחר של הכפר וגור הצית את הצ'ילום.

"בום!" אמר אחד ההודים בקול חנוק מעשן, מושך פנימה כמה שאיפות מהירות ואחר כך שאיפה עמוקה, מחזיק את העשן בפנים ואחר כך פולט אותו באיטיות, בחיוך מרוצה, מעביר את הצ'ילום הלאה, מקבל את פניו של הבוקר החדש.

 

 

 

מחיר

35.0050.00

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.