ספרים נוספים

הרקדנית

 | עם עובד

 1991

תיאור

לפני 30 שנה עזרתי לשוובל לתלות לשתות ולפרק תערוכה שקראו לה תל אביב! תל אביב! בסוף, אחרי שגמרנו להעמיס הוא חתם על שתי רפרודוקציות שתלויות אצלי גם היום. אני אוהב שוובל. את הצבע, התנועה, קריאת התגר. באחת מהן השתמשתי לעטיפה של רומן ששוובל היה שם דמות אם כי לא בשם. שוובל נמצא מת אתמול לצד שביל בעין כרם שם חי.

 

הרקדנית הוא רומן על יצירה, סיפור חושני, המתרחש בקצב דחוס על רקע רחובות ומקומות בתל – אביב. הסיפור, כסיפורים קודמים של צור שיזף, נמסר על ידי הדמויות עצמן – דלית, רקדנית בת 23 בלהקת מחול: סטפן ש"ץ, צייר בן 46: תום, אופנוען ומכונאי בצי הסוחר, שמתאהב בדלית: מושיקו, דייג סלוניקאי מנמל יפו, ושותפו אברהים, שהשמועות בנמל יפו אומרות עליו שהוא שייך ל"דונמה", כת אנוסים יהודים מאיזמיר ומסלוניקי. הרקדנית היא החוט המקשר בין הדמויות. היא היחידה החולפת על פני הסיפור כולו כשהיא משאירה אותן מאחוריה, שונות משהיו.

מידע נוסף

דפים

207

ביקורות

טקסט ביקורות – חסר

פרק 1 האופנוע

הגוף של האופנוע רועד לי בין הרגליים. זו הפעם הראשונה שאני נוסע עליו. פעם ראשונה שאני באמת מקשיב לטרטור העמום והנוחר שלו. זה לא אופנוע מהיר, אבל הוא חזק מאוד. חזק אפילו

שהוא לא גדול, בינוני בסך הכל. המיתלים שלו גבוהים. אפילו בין חדרה למכמורת, במקום שבו הכביש לא טוב האופנוע נסע יפה. התנועה מצטופפת עכשיו לקראת תל-אביב. משמאל

הרב-מכר. כמו באמריקה. עוד מעט הכל יהיה כמו בחוץ לארץ. האורות צהובים בצומת. מאירים אותה. אפילו שהתנועה פה חזקה יותר, עדיין איננה צפופה כמו במוצאי שבת או כמו בבקרים

כשהמכוניות עומדות אחת אחרי השנייה ורוצות להכנס לתל-אביב שמחכה להן. מעכבת אותן ברמזורים. בצומת אני פונה לכיוון הקנטרי קלאב. אפשר להמשיך גם בדרך חיפה. אבל

אני רוצה לראות איך האופנוע הזה נוסע בחולות. כבר אין כל כך הרבה חולות. בסוף המלבן הזה שמגיע כמעט עד לשדה התעופה ומוגבל על ידי הכבישים ורמת-אביב, כבר בונים בתים חדשים.

העיר זוחלת קדימה, מאז שעברה את הירקון לפני שלושים שנים, גם כן נהר. ראיתי כבר נהרות באמת בחיים שלי, כשהאוניה שלנו עלתה לתוך המסיסיפי. נהר"ים אמיתי. כמעט ולא רואים את

החופים. הנה החולות. חשוך ואין תאורה. השיחים שצומחים בתוך המלבן נראים כמו כתמים שחורים. אני נוסע בהילוך נמוך ובמהירות קבועה, לא מהר מדי. האופנוע נוסע בקלות. לא איכפת לו קצת חול. יותר מהר. עכשיו יש תלולית שהאופנוע קופץ מעליה. אני מושך את הכידון כלפי מעלה והאופנוע מגדיל את מרחק הריחוף וצונח לתוך החול, מקרטע וממשיך לנסוע. נוסע יפה האופנוע. אני מתמרן אותו בין השיחים במעלה ובמורד הדיונות, עובר על פני קריית חינוך ומגיע אל החורשה שהפנס

של האופנוע מאיר בה על מכוניות חונות שיש בהן גברים וזונות. אני מכיר פה את הזונות. כשאני יוצא מהכביש מאיט פז'ו מסחרי ומתמקח עם זונה שלובשת בגדים קצרים. בחושך היא נראית מפתה. ערבים. באים לזיין יהודיות מחומצנות בחולות של תל ברוך, כל-כך קרוב לשכונות העשירות של הצפונים. על הכביש אפשר להגביר את המהירות. בצומת של שיכון ל' הרמזור הירוק מהבהב. אני מסובב את הידית שמזריקה דלק לתוך הבוכנות שהולמות מהר יותר, נדחפות מהגזים של הדלק שנדחס על ידם שבריר של שנייה קודם, מעבירות כוח לשרשרת שמסובבת את הגלגלים. דרך חליפת העור השחורה והקסדה האטומה אני מרגיש את החום של העיר. דבר שאי אפשר להרגיש במכונית.

רק באופנוע. הבתים, המכוניות והמנורות מפיקים חום. מטוס מריץ מנועים וממריא מול האופנוע יותר מהיר ממנו נכנס אל הצומת כשהרמזור כתום ויוצא ממנה כשהצבע מתחלף לאדום.

אני מספיק לראות את הבהק המצלמה שמצלמת אותי. אבל הם לא יתפסו אותי כי אין לי לוחיות רישוי ישראליות. רק זרות. ואני נוסע על רשיון זמני. אחרי כמעט חודש וחצי שלא נרשמו לי עבירות בעיר הזאת, אני יכול להרשות לעצמי עבירה או שתיים.

בבית על המדף שליד הטלפון מחכות לי כמה הודעות על קנסות קודמים שלא שילמתי והזמנה ישנה לבית משפט שאני מתעלם ממנה. אם ישללו לי את הרשיון, אני אציג את הרישיון האמריקאי שיש לי מהתקופה שטיילתי ועבדתי בטקסאס, במקום שיש בו אופנוע לכל מי שרוצה ומכונית גדולה על גלגלים ענקיים ובית עם גינה שבו יש מוסך ובית מלאכה וכל מה שצריך בן אדם בשביל לחיות טוב. אפילו מטוס. אם הוא רוצה ויודע לעבוד כמו שצריך. לא כמו פה שאי אפשר להרוויח אם אתה ישר וכולם מנסים לנצל אותך. כמו שנסעתי לטייל לעין-גדי וליד יריחו עצרו אותי אופנוענים שנתקעו. עצרתי לידם. "מה קרה?"

"נגמר הדלק," ילד מפונק. אפשר היה לראות את זה עליו. אפילו שהאופנוע שהיה לו זה רק BSA ישן.

"אתה בטוח?" שאלתי.

"כן.'" הוא אמר, "אתה יכול לבדוק בעצמך."

ניגשתי אל האופנוע שלו, פתחתי את המכסה של המיכל ונדנדתי אותו.

"אפילו הקרבורטור יבש. אני צריך רק ליטר ואז אני אוכל להגיע לתחנה ביריחו." הוא החזיק מימיה צבאית ביד.

"אני לא נותן דלק בחינם."

"אני אשלם לך.*

שידע. אני לא תחנת דלק ניידת. שילמד לדאוג לעצמו ולא לגנוב דלק באמצע היום. נתתי לו לשאוב עם צינורית את הדלק מהמיכל של האופנוע. אני לא צריך שיהיה לי טעם וריח של יורק להבות בפה כמו אלו שבכיכר פומפידו שבפריז. הייתי בפריז. קניתי שם את המצלמה הכי משוכללת שיש וצילמתי את הרחובות עם הנשים היפות. עליתי על האייפל מהברזל וקניתי מחזיקי מפתחות של המגדל אגלויות עם הנוף של פריז בשביל לשלוח לאבא ולאח שלי שגרים בתל-אביב. אני מזנק ראשון ברמזור. חוצה את הצומת שמובילה לגשר בר יהודה שחוצה את הירקון. הייתי נוסע ל'"שרי" אם היה יום שלישי והיה סיכוי שיהיה כנס של אופנוענים שאפשר להראות להם מה זה אופנוע אמיתי. גם בכיכר מלכי ישראל אין כלום. הריח של כל המסעדות הרנצ'בורגרים והפנקייקים של הרחוב הזה שמאכיל את החיילים של הקריה, מתחזק בלילה עוד יותר ונוצץ באורות לבנים ואדומים וירוקים של חשמל שיש בתל-אביב ואין בשום מקום אחר בארץ הזאת. האבא שלי רצה למכור את הבית ולעבור

למקום שקט מחוץ לתל-אביב. אמרתי לו שאי אפשר.

'"'אבל בכסף שנקבל פה יהיה אפשר לקנות בית קטן שבו יהיה לך מקום לכל האופנועים שלך."

"אני לא מסכים."

"למה?"

"כי אני אוהב את תל-אביב."

"אני חושב שהגיע הזמן שתמצא לך דירה."

"הדירה הזאת גם שלי. החלק של אמא שייך לילדים. אתה לא יכול לגרש אותי ממנה."

"אף אחד לא מנסה לגרש אותך."

"'אז למה אתה רוצה למכור את הבית?"

'כי אני איש זקן ואני רוצה קצת שקט בסוף של החיים שלי."

הוא באמת איש זקן. איש זקן ששום דבר לא עשה בעצמו. אמא שלי קנתה את הבית. ועד שלא יהיה לי מספיק כסף לקנות לי בית שלי, שבו אוכל להעמיד את כל האופנועים והמכונות שאקנה –

אף אחד לא ימכור את הבית הזה. פניתי שמאלה לתוך רחוב שאול המלך ועליתי על המדרכה. האופנוע אפילו לא התאמץ. הבטתי ימינה ושמאלה. אין הרבה אנשים. אולי בגלל שזה בדיוק הזמן

שכולם עוד בסרט ובגלל שזה יום רביעי ויום רביעי הוא לא יום של בילויים אלא סתם יום רגיל עם סרט ארוך בטלוויזיה. נסעתי על המדרכה. יש מדרגות שעולות לתוך 'לונדון מיניסטור". כל דבר צריך לבדוק איך הוא מתנהג בשטח ומה הוא יודע לעשות בעיר. גם אופנוע.

הרגשתי זרם קטן של התרגשות. לא ידעתי איך האופנוע יתנהג. האופנוע זינק ועלה בקלות שהפתיעה אפילו אותי. עצרתי מול "פם-פם" והעמדתי אותו על הרגלית. לא ממש במרכז

המעבר. הורדתי את הקסדה והתיישבתי על שרפרף גבוה ליד הדלפק. 'תן לי סטייק בפיתה, הרבה צ'יפס ופחית תפוזים.'

 

המלצר שם את הסטייק על הלוח החם ופיזר בצל ושום שעלו כמו עשן דרך קולט האדים שמעליו. רוק הצטבר לי בפה.

"בבקשה." הוא הניח לפני את הצ'יפס והסטייק.

"זה הרבה צ'יפס?'/

"אתה רוצה עוד מנה?"

"אני רוצה הרבה צ'יפס," אמרתי, "אני רעב נורא. באתי עכשיו מאמריקה." הוא הביט בי רק רגע אחד ושם עוד שקית צ'יפס קפואים שהשמיעו קול של תסיסה בתוך השמן החם  שבאגן. "ועוד פחית תפוזים." אמרתי לו כששם לפני את הצ'יפס, "ותן לי גם טחינה עם חמוצים."

"'בצלחת?"

"כן. ומנה טובה." זה לא כמו באמריקה ששירות זה שירות. פה הם חושבים שהם יכולים לעבוד עליך. אבל הוא דווקא בסדר המלצר הזה שאולי "פם-פם" שייכת לו. הוא בטח מרוויח הרבה כסף מזה. הוא לא כמו הרוסי ההוא שמכר לי את האיז' שלו, אופנוע רוסי שמת לי אחרי חצי שנה. אפילו שקניתי עוד אחד בשביל חלפים. עד שהמלצר הביא לי את הטחינה גמרתי לאכול.

"אתה אוכל מהר." הוא אמר והביט בצלחת שלי.

חייכָתי. יש עוד כמה דברים שאני טוב בהם. "והרבה." אמרתי.

"'לבריאות. *

הוא בסדר הבחור הזה. גמרתי לנגב את הצלחת ואכלתי את החמוצים. לא נגעתי בפלפלים. הם חריפים מדי. ליד הדלפק הגבוה יש בחורה. היא לובשת מכנסי עור צמודים וחולצה שהכפתור שלה פתוח. השיער שלה קצר והיא מוצצת קש שתקוע בתוך בקבוק קולה. אין לידה שום בחור. היא מביטה באופנוע.

"את אוהבת אופנועים?"

"זה יופי של אופנוע."

"ישלך?"

"כן. הוא של ארבע פעימות ויכול לנסוע עד מאה ושמונים בשקט."

"ואתה נוסע איתו כל-כך מהר?"

ייבטח. זה אופנוע מצוין, אפשר לנסוע איתו בכל שטח. כמה אני חייב לך?"*

*חמישה-עשר שקלים." אמר המלצר.

"יאני אתן לך דולרים. אין לי כסף ישראלי, זה בסדר?'"

4 אמר המלצר ונתן לי שקל עודף.

לקחתי אותו. נתתי לו מספיק כסף. הבחורה הביטה בבגדי העור השחורים שלי, במגפיים החומים ובקסדה האדומה- מבריקה של "נולן". ניגשתי לאופנוע, הרגשתי את המבט שלה בגב. קפצתי על רגלית ההתנעה והאופנוע הוצת ברעם שהוגבר על-ידי הקירות שסוגרים על החלל של המסעדות, הקולנוע, צוותא ובת-דור. שמתי עלי את הקסדה וחייכתי לעצמי חיוך קטן. הרמתי את החלון של הקסדה.

"את באה?" שאלתי.

היא משכה בכתפיים.

דחפתי את האופנוע מהרגליות, סובבתי אותו קרוב לכיסא שלה וירדתי במדרגות. אנשים זזו לצדדים במהירות כשהאופנוע ירד בשליטה מלאה ועמד על המדרכה. עכשיו יש כבר הרבה אנשים כי ההצגות, המופעים והסרטים נגמרו בסינמטק, בבית ציוני אמריקה, בהיכל התרבות, במוזיאון ובכל מה שבסביבה. כמה אופנועים שלא הכרתי את הבעלים שלהם עמדו על המדרכות. בין כה וכה לא רציתי שתבוא איתי באמת. נסעתי למקום שבו נגמר אבן גבירול ופניתי לכיוון הבימה ומשם נסעתי

לאורך רחוב אחד העם ופניתי ממנו לרחוב בעלי המלאכה שמגיע לקינג ג'ורג. התעלמתי מהתמרור שאומר שאסור לפנות שמאלה לכיוון אלנבי. בשעות האלו שאחרי חצות אין תנועה של מכוניות או אוטובוסים בחלק הזה של העיר. חציתי את אלנבי ונכנסתי לתוך המדרחוב. אין אף אחד בשעות כאלו. חתולים מבוהלים עברו בריצה מפחד האופנוע וכמה חולדות כמו שיש במחסן של אוניה עברו בשפיפה. נסעתי לאט. לא רציתי להקים יותר מדי רעש ברחוב. עצרתי בחזית של הבית. בגובה של הרחוב יש חלון ראווה מלא בגדים. ממול יש בית קפה שעכשיו הוא סגור. חצי מהמנורות העגולות שמאירות לא דולקות והאור ברחוב צהוב. כל חלונות הראווה ואלו שבקומות הגבוהות יותר אפלים. הרבה מהבתים ברחוב הזה הם משרדים ובתי מלאכה קטנים שמראים את התוצרת שלהם בחלונות החשוכים. אני אף פעם לא קונה במקומות כאלו. רק בבוטיקים טובים. כאלו שיש בדיזנגוף או בכיכר המדינה או ברוטרדם או בניו-אורלינס. אלו חנויות של פֶּרְחִים. הרחוב שקט מאוד. הכנסתי את האופנוע מאחורי הבית למקום שבו עומדים פחי האשפה. שני חתולים הסתכלו אלי בעיניים שהבריקו והמשיכו לחטט בתוך הפחים. הבטתי לאורך הצד של הבית שצינורות ביוב, מים ומרזבים יורדים על הקיר שלו שנבנה כשתל-אביב הגיעה רק עד לאלנבי, וגמנסיה הרצליה שבה למד האח הגדול שלי עוד עמדה במקום שבו עומד מגדל שלום בקומות המאירות שלו ובפנס האדום למטוסים שנכנסים בנתיב הזה, בתפר שבין דרום העיר ויפו לכיוון שדה התעופה של לוד. מטוס גדול שמנועיו שותקים כמעט עבר מעל המנורה האדומה ופנסי הנחיתה שבגחון, בכנפיים ובקצה הזנב הבהבו באדום ובלבן. דוממתי את האופנוע והעמדתי אותו על הרגליות. בתוך חדר המדרגות הישן שלא חוּדש מאז שנבנה, אין אור. המפסק שבכניסה לבניין לא פועל ובקומות האחרות לא רציתי לחפש על הקירות כי אולי אין שם מפסקים והתיילים של החשמל חשופים. אין אור מתחת לדלתות. אולי בכלל לא גרים כאן אנשים בלילה. עליתי לקומה השלישית של הבית. זאת גם הקומה האחרונה. גם מתחת לדלת הזאת אין פס של אור. אבל לתוך חדר המדרגות חודר חושך בהיר מבחוץ דרך חלון מלבני ששום זגוגית לא חוסמת אותו. עמדתי מול הדלת והקשבתי. אין קולות מתוך הבית. דפקתי בקלות עם קצות האצבעות. אולי היא ישנה. התאפקתי לא לדפוק חזק. הקשבתי. הבניין שקט. וגם מבחוץ אין קולות. אולי אין בכלל אנשים בחלק הזה של העיר בלילה. הבטתי בשעון הצלילה שאפשר לצלול איתו לשלוש מאות מטרים ולא יקרה לו כלום. הספרות זרחו בחושך. אחת וחצי. דפקתי שוב. שקט. מעל הדירה יש גג. מהגג אפשר לרדת למרפסת שמביטה מערבה וביום אפשר לראות ממנה גגות של בתים, חתיכה משוק הכרמל ואפילו פס אנכי, ארוך וצר של ים בין הבתים הישנים של הכרם. הוצאתי את הראש מהחלון והבטתי. למטה האופנוע, הפחים והחתולים. מימין לחלון יש צינור ביוב או מרזב שמטפס אל הגג ולידו יורדים צינורות המים החמים מהדוד שעל הגג. טפסתי על החלון והתיישבתי עליו. המעיל נשרט בקיר

אבל לא איכפת לי. תפסתי בצינור. הוא צמוד חזק לקיר. משכתי אותו בכל הכוח והחזקתי בצד הפנימי של החלון. מחזיק מעמד. משכתי את עצמי החוצה ועמדתי על אדן החלון מחזיק את הצינורות. הגג לא רחוק מעלי. הרמתי יד אחת ותפסתי את השפה. משכתי את עצמי ונפלתי לתוך הגג. המעיל השחור התלכלך בסיד. הגג לא סויד מזמן וכתמים של סיד לבן ומתפורר מפוזרים על הזפת השחורה. שני דודי שמש עומדים ומכוונים את הקולטים שלהם דרומה אל המקום בו תהיה השמש בצהריים.

מתחת לגג יש מרפסת. ירדתי לתוכה הכי שקט שאני יכול. גם מפה אי אפשר לראות שום אור בתוך הדירה. הקשבתי לשקט. מכיוון כרם התימנים הגיעו קולות של אנשים שאוכלים לבבות

וקבאב ושישליקים. אפשר להריח את העשן שעולה משם עם הריח של הבשר. דפקתי על הדלת של המרפסת והקשבתי, עוצר את הנשימות שלא יפריעו לשמוע את הקולות הכי חלשים.

יכולתי לשמוע את הלב דופק מהתרגשות ומאמץ ומתח. החלון של המטבח שפונה אל המרפסת פתוח כדי שיתאוורר. הדלת של המרפסת נעולה. החלון קטן. לפניו אין כלום. בצד אחד השיש

והכיור ובצד השני השולחן הישן עם הכיסאות. אחד הכיסאות לא היה במקום הרגיל שלו וכשנכנסתי מהאור של הרחוב לתוך החושך שבמטבח, פגעתי בו.

"מי שם?" קרא קול מחדר השינה. הקול הקפיא אותי, שואב ממני את כל הכוח. "מורי?" התקדמתי לאט לאט לאורך המטבח ויצאתי ממנו אל המסדרון שמוליך אל הסלון. בדיוק כשהגעתי אל קו החדר, פגעתי בכורסא. שמעתי רישרוש של שמיכה, גוף שקם מתוך מיטה ואור נדלק. עמדתי בסלון. לפני, על הספה שכב מישהו מכורבל בשמיכה מהודקת מעל הראש. יכולתי לראות שהוא ער ושהוא פוחד להוריד את השמיכה ולראות מי נכנס לתוך הבית.

"מורי -" יצאה דלית מתוך החדר. היא עצרה והביטה בי.

"*תום, מה אתה עושה פה

"מי זה?"

"זה לא עניינך, איך נכנסת?"

'דרך החלון, הדלת היתה נעולה."

"מה פתאום?"

"לא קיבלת את המכתב שלי?"

"אמרתי לך שלא תבוא יותר."

"התקשרתי אלייך מהאוניה."

"ואמרתי לך שיש לי הופעה היום ושאני הולכת לישון אחריה."

**לישון איתו." בעטתי במיטה.

'"'אל תרביץ לי -" הוא ילל מתחת לשמיכה.

ניגשתי אליו והורדתי ממנו את השמיכה. הוא התכווץ על הסדין והסתיר את הפנים שלו. "סתלק מפה!" אמרתי.

"אתה תסתלק או שאני קוראת למשטרה." אמרה דלית.

"לא תקראי לאף אחד," ניתקתי את הטלפון.

"יאני אצרח!"

"'תצרחי. אף אחד לא גר בבית הזה חוץ ממך. ואם באמת תצרחי, אני ארביץ לחבר שלך."

"הוא לא החבר שלי. אין לי שום חבר."

"אז מה הוא עושה פה?" היא התיישבה על כיסא והתחילה לבכות. "אל תבכי." אמרתי לה. אני שונא כשבחורות בוכות.

"אני רוצה שתלך מפה."

"אני פה כי חבר שלי גרש אותי מהבית, " אמר מורי ששכב על הספה מתחת לסדין, "אין לי כלום עם דלית, אני נשבע לך."

"אל תבכי."

"לך מפה."

"*למה?"

"כי אם אתה לא תלך אני אגש בבוקר למשטרה ואתלונן על פריצה ואיומים וניסיון לאונס."

"את לא."

'אני לא, רק אם תלך מפה."

"את פשוט מאוהבת בהומו הזה. ראיתי בחזרות איך אתם מסתכלים אחד בעיניים של השני, כמו שני חתולים מיוחמים."

"אין לי איתה כלום." אמר מורי וקם לאט ובזהירות כדי לא להרגיז אותי וניגש ללטף לה את השערות.

"אל תיגע בה!" אמרתי לו, "או שאני אחתוך לך את הפרצוף ככה שלא תוכל להופיע שנה!'י

"בבקשה לא -" הוא נסוג בחזרה מאחורי הספה.

"לך מפה, מספיק." אמרה דלית בעייפות ואני ראיתי שהיא מתרככת.

"הבאתי לך מתנה. "

"אני לא רוצה אותה. "

"את יכולה לזרוק אותה." הוצאתי את השעון הקטן מזהב שקניתי מהצרפתי שתמיד בא למכור לנו דברים כשאנחנו במרסיי. גם את מצלמת הוידאו שאותה העברתי מתחת לגדר של הנמל באשדוד כדי לא לשלם מכס קניתי ממנו. ועם המסרטה ההיא צילמתי את האימונים של דלית ושל הלהקה שלה ואת ההופעות, שאם היא לא היתה שם גם אני לא הייתי הולך אליהן.

"אני הולך עכשיו, אבל תזכרי שאני אוהב אותך." הנחתי את השעון על הכיסא ופתחתי את הדלת עם המפתח שנעוץ בה. לפני שיצאתי הסתובבתי ואמרתי למורי: "אם תיגע בה, אפילו באצבע קטנה, אני ארסק אותך." טרקתי את הדלת וירדתי במדרגות.

קפצתי על האופנוע כאילו לא איכפת לי מכלום ומשכתי את ידית הגז פעמיים כדי שכל הרחוב יתמלא ברעש. אף פעם לא אהבתי מישהי כל-כך. מישהי עם סגנון כמו הדלית הזאת שיש לה הורים בצפון תל-אביב והיא למדה לרקוד באקדמיה ועכשיו רוקדת בלהקה ונוסעת איתם לחוץ לארץ בלי לשלם. אפילו משלמים לה, והיאגרה בדירה שכורה איפה שכל הבוהמה גרה, בלב תל-אביב.

וביום, אחרי שהיא גומרת את האימונים שלה היא מרכיבה את משקפי השמש השחורים מהפלסטיק, אוספת את השיער הארוך והשחור שמבריק באור והולכת עם תיק הפלסטיק הסגול שנראה כמו רשת קשוחה, לקנות ירקות ופירות ובשר ודגים ותבלינים בשוק הכרמל. נסעתי עם האופנוע, נותן לרוח לעבור לי על הפנים דרך הפתח של הקסדה שלא סגרתי אותו. דמעות קטנות באו לי לזוויות העין. הרגשתי חרא. נסעתי מול הים לכיוון יפו.

המגדל של השעון הראה שהשעה כבר שלוש. עברתי אותו ונכנסתי דרך השער של הנמל ונסעתי עד לצופי ים. רציתי שיהיה שם מישהו, אולי מישהו מהחבר'ה שלימדו אותי להשיט לוויתניות וסנוניות וארבע מאות עשרים. קיוויתי שהם יושבים שם על ספל של קפה שחור ומספרים על סערות ונמלים ופעולות של הקומנדו הימי. אפילו שאותי לא לקחו לקומנדו הימי כי הייתי חולה בגיבוש והייתי צריך לעלות על אלונקה ואחר-כך לא הסכימו לתת לי עוד הזדמנות ושלחו אותי להיות מכונאי בסטילי'ים. ונשארתי כזה עד שרבתי עם קצין חדש שבא לספינה וברחתי. ברחתי כי הקצין הזה התגרה בי ואמר לי לעשות עבודה שלא אני הייתי אמור לעשות. הוא חשב שאם הוא קצין אז מותר לו להגיד לי מה לעשות. אז דחפתי אותו והלכתי. והקצין ששפט אותי האשים אותי בתקיפה כי הקצין ההוא שיקר ולא סיפר את כל הסיפור ושהוא התגרה בי קודם. הם פשוט ניסו להתלבש עלי כי הייתי יותר טוב מהם והם לא רצו שאני אלך להם לקומנדו. ברחתי הביתה וכשחזרתי אחרי שנרגעתי תפסו אותי השוטרים הצבאים ובית דין שפט אותי לשלושה חודשים בכלא ארבע.

הסירות מתנדנדות במים. הרמתי ראש. דרומית מערבית. מזג האוויר באביב מתחלף כל הזמן. למרות שאני מכונאי ויוצא מהבטן של האוניה רק כשאני לא במשמרת, אני מכיר את הרוחות

שמביאות סערות בים התיכון. סובבתי את הראש עד שהרות עברה לי שווה בתוך שתי האוזניים. העמדתי את האופנוע והלכתי לאורך הרציפים. סירות בשיפוץ ושאף אחד לא ירצה עמדו על תומכים שנשענו על בטון אכול ממלח. התחיל לרדת גשם. הגלים עלו עם הרוח. סגרתי את הרוכסן של מעיל העור שהוא חלק מחליפה שיכולה להגן מרוח של מאתיים קילומטרים לשעה. אין רוח כזאת בארץ. רק באוקיאנוס, אבל אז אני בתוך עשרות אלפי הטונות של האוניה שמפליגות דרך הגלים האפורים

והגדולים של הים ברעש קבוע של מנועי דיזל ענקיים שאני ממונה עליהם אפילו שיש קצין מכונה – אני בעצם זה שיש עליו את כל האחריות והידע. כולם יודעים את זה. הבטתי בשעון. הלילה נהיה חשוך בגלל העננים, הרוח וטיפות מלח עם גשם שבאות מהים למחסנים של הנמל שלידם עומדות המכוניות

הכחולות של "גלובוס גולן", שגנרטורים מחוברים אליהן. אין יותר אנשים במסעדות של הדגים. הסירות של הדייגים מתנדנדות ועושות רעש של יתרים מתוחים. גם היאכטות מתנדנדות. אני יורד אל מזח עץ מתנדנד ששמו פה, כדי להפוך את הנמל העתיק למרינה, כי המרינה מול כיכר אתרים  מתפוצצת ונסתמת מחול שהדרג'ר לא מספיק להוציא, כי לא עשו פתחים בגובה המים שזרמים יוכלו להכנס ולקחת את השירטונות החוצה. מהצדדים של המזח יש יאכטות גבוהות וחדשות שמנוע

זה מה שמשיט אותן ואפשר לראות שהן מפליגות רק לעיתים רחוקות. הן יפות מדי. אבל ביניהן יש שתי יאכטות של מפרש. אחת צהובה עם ציור של עיניים ופה מגחך על החרטום ואחת ירוקה ורחבה. שתיהן באות ממקומות אליהם הפלגתי: מדרום אפריקה ומאוסטרליה. אלו סירות שיודעות להפליג. אפשר לראות את זה לפי המפרשים ולפי שכבות הצבע שיש עליהן נתזי מלח ולפי הכביסה שמתנופפת ברוח והעשן שעולה מהארובות של החימום והבישול. ויש על הסיפון ליד סירות הגומי

המתנפחות אופניים ואופנוע קטן שאפשר לרדת איתו לחוף ולטייל ליד הנמל שבו עוגנים. הרגשתי טוב. הים מנחם אותי כשהוא מתנדנד מתחת למגפיים, מתאים את עצמו להליכה שלי.

עמדתי בקצה המזח ופתחתי את חליפת העור. השתנתי לתוך המים. אחרי שגמרתי, הרחתי שוב את הריח של הים והתחלתי לחזור לכיוון שערי הברזל הצהובים עם המדרגות שעולות לרציף הבטון שבקצה המזח הצר והמתנדנד.

"'הי!" אמר לי איש שחסם את השער, "אתה השתנת מסוף המזח לתוך הים.*

ריח של יין או אלכוהול או כל מה שקשור בזה עבר את המרחק ביני לבינו והיכה לי באף. "מה אתה רוצה?'

"זה כייף?" אני שונא שיכורים. '"בטח שאני אעשה את זה. כדאי, נכון?"

"הלוואי שתיפול למים והכרישים יאכלו אותך."

הוא נאחז בכתף שלי ועבר אותי. ואחרי זה עצר, הסתובב אלי בחושך. מחייך. הרוח לקחה את הריח של האלכוהול ממני.

"אתה נשוי?"

"'לא." אמרתי. "למה?"

"יופי. " הוא אמר, "קודם אני אלך להשתין מסוף המזח ואם אני לא אפול אז אני אחזור לדבר איתך. אתה מוצא חן בעיני. "

שיכור. אבל מה איכפת לי. אין לי חשק ללכת לשום בית או מקום סגור שבו אהיה לבד באמת. ישבתי על המזח הרוקד והבטתי בו הולך בצעדים פתוחים של מלח או שיכור או כל מי שיש לו בעיה עם האופק ושיווי משקל עד קצה המזח. הוא עצר על יד הסירה האוסטרלית ונשען על החבל שקושר אותה לרציף.

ואז הוא התיישב, הוציא סיגריה והדליק אותה. אחר-כך הוא קם, ניגש לקצה המזח, הסיגריה בערה לו בזווית של הפה, והשתין לתוך המים. זאת אומרת אני חושב שזה מה שהוא עשה.

"יש לך זמן?" הוא שאל.

"יותר מדי."

"'העיקר שאתה לא נשוי. ומכונית?'"

"לא."

"'חבל. אולי אתה יודע איך אני מגיע מכאן ללב דיזנגוף?"

"במונית או ברגל?"

"אני לא חושב שיש לי כסף."

"איפה אתה גר?"

"'בירושלים. "

"אז מה אתה עושה פה?"

"אתה לא תאמין לי. נתנו לי פה דירה וכסף כדי שאני אבוא לתל-אביב. "

"דירה בלב דיזנגוף?'"

"הלוואי. בהדר יוסף."

"והכסף?"

"בירושלים. אצל האשה. תזמין אותי לשתות?"

"לא."

"חבל. רציתי להציע לך לעבוד איתי."

"ותשלם לי מהכסף של האשה שלך, "

"אל תצחק ממני. זה מספיק כואב לי גם ככה. "

העיניים שלו זרחו בעייפות של שיכורים. הוא התנועע בתנועות רגילות חוץ מההליכה היציבה שנראתה כמו של בן"אדם לא יציב. הוא היה קצת יותר גבוה ממני ונראה בערך בן ארבעים. השפם שמתחת לאף שלו כוסה בלחות והעיניים נצצו כאילו יש בהן דמעות.

"רוצה לבוא איתי?"

"יש לך אוטו?"

"לא."

"אתה מזמין מונית?"

"לא."

"אתה שיכור?"

צחקתי. "חכה פה, " אמרתי. "אני אלך לסדר משהו. '*

"אל תשכח שזה אחרי שתים-עשרה ויכול להיות שהמרכבה שלך מזמן הפכה לדלעת. "

לא הבנתי על מה הוא מדבר אבל לא היה איכפת לי. הלכתי לאורך המזחים האפלים בין המחסנים הישנים שלפניהם עומדות סירות דיג ויאכטות בשיפוץ. ליד השער ראיתי את אברהים קרידו הזקן הערבי, שאומרים בנמל שהוא יהודי שהתאסלם בכוונה. הוא ניסה להתחבא בתוך הבית של השומר. "אהלאן אברהים. קמת מוקדם היום."

*'רמדן." הוא אמר. "אתה בא לדוג?"

הוא אוהב אותי בגלל שאני עובד עם מושיקו. "נראה. יש לי דברים אחרים לעשות. מה שלום הילדים שלך?"

'*ברוך השם. הכל בסדר. מושיקו יודע שבאת?"

*מושיקו יודע הכל עוד לפני שאני יודע."

"להגיד לו שבאת?"

"בשביל זה באת לנמל כל-כך מוקדם, להגיד למושיקו שבאתי."

"*באתי לסדר את הסירה לפני שאני צם ברמדן. רוצה לשתות קפה?"

"אתה יודע שאני לא שותה קפה. שלום אברהים." אני אומר והפגישה קצת מעודדת אותי. מעל הנמל מתרוממת הגבעה של יפו עם הבתים המחודשים שבכמה מהם יש אור. אולי הוא שיכור של מישהו שהזמין אותו. הנעתי את האופנוע ונסעתי אליו. הוא עמד והסתכל בגלים.

"אהה." הוא אמר, "אז זאת הדלעת שלך."

*יימאהא שבע מאות חמישים." פתאום הוא הביט לגבעה עם הבתים היפים שכל אחד מהם עולה מאות אלפי דולרים וזה אם יש לך את זה וחברים איפה שצריך, ונאנת. "יאללה, תעלה על האופנוע." נתתי לו את הקסדה השנייה שקשורה לסבל.

"בית אשה וילדים בירושלים במקום ים ושמש וחופש בתל-אביב. "

"אתה בא?"

"כן, כן, אני בא." הוא עלה על האופנוע ושם עליו את הקסדה.

"יהיה לך קר, אין לך עוד בגדים?"

"סע!" הוא צעק פתאום, "בוא נברח מפה, יש לנו עוד המון עבודה!"

"תחזיק חזק!" אמרתי מעל הקול של האופנוע ושחררתי את הידית שמזריקה דלק מהקרבורטור לתוך הבוכנות שמפוצצות את הדלק אחרי ארבע פעימות ויורות את הרעש עם האדים המשומשים דרך שני המפלטים הגבוהים של האופנוע בקול רעם, מזניקים אותו דרך שער הברזל החלוד במעלה הגבעה ובמורדה ודרך המסעדות הנעולות ועל פני היומנאי הישן בתחנת המשטרה אל תוך הרחובות הריקים של יפו, צפונה, דרך הבתים ההרוסים והמאפיה ומתקן הבסה של מקורות והגן של הסטייקים שבו יש

לוויתן לבן על גבול הים.

הכביש היה לח עם סימנים של גשם ורוח דרומית ליוותה אותנו מהגב, אבל במהירות שבה נוסע האופנוע, שום טיפה לא תפגע בנו. הוא נצמד לגב שלי ופתאום הוא הוריד יד אחת, וכנראה הרים את המכסה השקוף של הקסדה, כי דרך רעם המנוע והרוח וכל הטיפות והאורות של העיר והרעש של הים יכולתי לשמוע אותו צועק: "יוההה….!"

 

מחיר

35.0069.00

  • ספר מודפס
  • ספר דיגיטלי
נקה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.