14. הדרך לאושר

ב-1988 שכב בָּרוּס צַ'טוּוִין על מיטת חוליו בבית החולים למחלות טרופיות בלונדון. הוא נדבק במחלה (איידס כנראה) באחד מהחבלים הנידחים של סין, הולך ודועך לאיטו. לספר שנולד מהשנה האחרונה לחייו קרא: "מה אני עושה כאן?" (What am I doing here?). ספר של סיפורי מסע שחותם את המסע הפרוזאי של מספר מסעות שכל חייו נסע, קרא וכתב דרכים ונדודים. באחד מהסיפורים הוא מספר על חברה ששכבה חולה בדירתה שבמינכן. וורנר הרצוג השומע על מחלתה, אורז תרמיל בפריז ויוצא לדרך, בטוח כי ההליכה ברגל בדרך הטראנס-אירופאית, תביא מזור למחלה ולייסורים. כשמגיע הרצוג לפריז, קמה האישה ממיטת חוליה. האם הדרך היא מרפא לכל התחלואים? האם

אותו סרט פנטסטי של חיים שיש הרואים לפני שהם עתידים להיעלם מהבהק החסד הקרוי חיים, הוא המסע האחרון? האם יש דרך לאושר?

אולי האושר נמצא בדרך עצמה.

יתכן שצ'טווין, בשנה האחרונה, יצא למסע האחרון, מריץ את הסרט בהילוך איטי, משתמש בבנק הזיכרון, בקווי השיר אותם ארג בחייו, במישורי פטגוניה, באפריקה, באסיה, באוסטרליה ובאירופה, קורא תיגר על הסוף, מסדר את הספרים בסוף הדרך, מוסיף עוד צעד קטן.

באוקטובר 1982 התפוצץ הגלגל הקדמי של אוטובוס הודי בו נסעתי וחרטום הרכב פנה אל התהום שנפלה בחדות ממעבר הררי בזנסקאר, אחד מרכסי ההרים של ההימלאיה. רוב הנוסעים נהרגו. אם הייתי נהרג באותה דרך, שהיתה רחוקה יומיים נסיעה מכל כביש, לא הייתי יודע. החיים לא חלפו

על פני בסערה כשריחף האוטובוס את 80 המטרים עד שהתרסק פעם ראשונה על המדרון הקפוא, המריא שוב, התרסק שנית וכשנחת בפעם השלישית, התפזר על הסלעים המשוננים שמתחת ללשונות הקרחון הלבנות. כל נוסעי האוטובוס חוץ משלושה שכבו הרוגים או פצועים על המדרון. במשך הלילה מתו אלה שלא נהרגו בהתרסקות. באורח פלא נשארתי בחיים. חתוך, כואב, מעוך, אבל חי. טיפסתי אל המדרון התלול, אל המשאיות ההודיות שהגיעו מתוך האין. הן לא היו צריכות להיות שם, הן מטפסות למעבר ההוא רק פעם ביומיים. ארבעה ימים לאחר מכן ישבתי בשיקרה (Shikhara) ששייטה על אגם דַאל שְסְרִינְגַר בנויה על חופיו. המים הירוקים, שבילי האצות, הדיות

האדומות ממוזלגות הזנב, הדגים במים הרדודים, השמש המתוקה, אגוזי המלך המצופים בשוקולד מתוק, התופינים הקשמיריים, טבק הקָנַבִּיס המתוק. השתרעתי על קרקעית השיקרה ועצמתי עיניים בשמש החמה, מרגיש את הגוף אוסף כוחות חדשים, מתמלא בחיוניות.

שם, על קרקעית הסירה, הבנתי בפעם הראשונה שכשמתים לא יודעים שמתים. מתיקות החיים היתה כל כך גדולה. יכולתי להרגיש את החיים, לנשוך ולטעום אותם בתה בחלב שהגיש לי השועל הקשמירי שבבית הסירות שבו התגוררתי, בלילות הנעימים בהם ישבתי עטוף בפָּטוּ, אריג הצמר הקל

והחם, מתכנן צעדים באים של מסע. מאושר מהחיים, מודע לדקוּת העור ולקלות הבלתי נסבלת. לאושר השלם שיכול לבוא רק על רקע או בצל החידלון.

האם נשארנו בחיים כמו שאמר פיטר, האוסטרלי שהלך איתי שבועיים בהרים מלָמָיוּרוּ לפָּדוּם, משום שהיינו חסונים משבועיים של מסע קשה שחצה שבעה מעברי הרים בגבהים שבין ארבעה לשישה קילומטר? האם היה זה מזל?

פיטר ביקר אותי בארץ כמה שנים לאחר התאונה בזנסקאר. החיים בהתגלמותם. איש שופע עליצות וחום. מוקף באהבה מיידית של נשים. בחיבה של גברים. ב-1992, עשר שנים אחרי התאונה בזנסקאר, קיבלתי מכתב מאוסטרליה. לא הוא היה חתום על המכתב. אני מצטערת לבשר לך שפיטר מת. כמה חברים יש לאדם בחייו? אנשים מסוימים מגיעים למקומות מסוימים, יש להניח שעם אלה שנפגשת בדרך, תחווה אושר ושלמות כמו שלא תחווה במשך תקופות בהן תשב במעגל החיים היָשיב. הוא יצא כצלם נוסע ללוות את העברת הבקר הגדולה מצפון אוסטרליה לדרומה. כשירד מהסוס לצלם באור הרך את הבקר חוצה דרך ענני האבק האדמדם, התמוטט על האדמה הקשה. התקפת לב הרסנית. בן 36. האם המסע מכלה אותנו? האם אושר הוא מנה מדודה שמי שחווה ממנה יותר ממה שמותר מת קודם זמנו? האם יש נורא ממכתב המבשר מוות? האם המוות הפרטי הוא נורא כל כך?

כשתורגם ספרו של מילאן קונדרה 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' לסרט, תהיתי על המסע האפשרי בין ספר לסרט. על האכזבה. בתמונת הסיום של הסרט, נוסעים תומאש ותרזה בחזרה אל הכפר. הכול נגזל מהם, החירות, המקצוע, האמון באדם. הדרך מלאה בשמש. הם נוסעים אל מותם לאחר לילה שלם של אושר, טור של צבא רוסי מחכה להם במורד הדרך ובלמי המשאית לא יבלמו בזמן. אתה מאושר? שואלת תרזה את תומאש, כן, אומר תומאש, אני מאושר, ותרזה נשענת עליו. הדרך היא שמש חמה, זהב העצים הירוק, איש ואישה באהבתם נוסע אל מותו. זו היתה אחת הפעמים המעטות בהן כיוון במאי למה שהייתי אני מכוון.

איני מכיר אושר גדול מהמסע. מסע של איש אחד. דרך צוננת ושקטה בנאת מדבר לאחר נסיעת לילה באוטובוס מהגבול בטִיחוּאָנָה לנאת המדבר של סנטו איגנסיו בבחה קליפורניה. אלפי הדקלים, אגם המים, הציפורים, הכנסייה שבנו הישועים במאה ה-19, הקפה החם בפיאצה, האמריקאית החרבה

שגרה עם דייג הכרישים המקסיקני במפרץ הקטן והמבודד של סאן פֶרנְצִיסֶקיטו. הבואנוס דיאס! הצוהל של האיש הזקן שחלף על פני בדרך אל הכפר שבנאה כשהנמכתי את התרמיל על מצע כפות התמרים ותעלות המים וישבתי לנמנם בצל המוקדם ובאור הבהיר של הבוקר.

ברגעים כאלו יש בי אושר גדול. והאושר, הבא מהדרך, מהניתוק מהמקום בו הייתי, מהידיעה שלא חשוב לאן אגיע ומה יקרה לי בדרך, ובלבד שיקרה, או שלא, משלימים את רווחי חוסר הנחת שממלאים אותי כשאני יושב בעיר.

ברגעים כאלו לא אכפת לי למות. כי אם למות, אז למות מאושר, בידיעה שאין מטרה לדרך, ואין תכלית אחרת ואין ידיעה על מוות מתקרב ואם יבוא, שיבוא עכשיו, באמצע האושר הגדול.

סוף המסע הוא אכזבה. כמו שראשיתו הוא תקווה והבטחה. שום דבר אינו דומה כשחוזר הנוסע. הזמן הקפוא שהשאיר מאחוריו, הזמן המהיר שהוא נע בתוכו. האם התנועה בזמן המהיר, ההתמודדות חסרת העכבות עם הגורל, הזמן, המרחק, חוסר האחריות הוא האושר?

הוא האושר. הדרך.