ספרים נוספים

דעאש מסע אל מפתנו של השטן

 | קיבוץ מאוחד -פועלים

 2016

תיאור

דעאש, מסע אל מפתנו של השטן הוא מסע אל שורשיה, לידתה וצמיחתה של -המדינה האסלמית של עירק וסוריה – דאעש כפי שהיא נקראת בידי אלו הנלחמים בה.

הפריצה המהירה, ההשתלטות על מרחבים, האכזריות, ההוצאות להורג המצולמות והמוקפדות, האונס, העינויים, הפנאטיות הדתית והשימוש הבו-זמני במיתולוגיה האסלמית ובטכניקות תקשורתיות עדכניות, הביא ליצירתה של מפלצת מפחידה ומאיימת. יכולת ארגון צבאית ואזרחית, גמישות ומניפולציה וכינונה של ח’אליפות אסלמית סונית מקץ 1000 שנים, היא התופעה הגדולה והמדהימה של ראשית האלף השלישי.

אבל מהי? איך ומאיפה נולדה? מי אירגן את המדינה שאינה דומה לשום דבר אחר ומי עומד מאחוריה?

חוץ מתשובות לשאלות אלו, המרתקות בפני עצמן, מביא צור שיזף, סופר ועיתונאי שבילה תקופות ארוכות במקומות בהם מתרחש הקרב – סוריה, עירק, ירדן, פקיסטן, תימן, טורקיה,  לוב וסיני, את עדויות לוחמי המדינה, הכורדים, היזידים, המתנדבים הזרים ואת השחקנים העלומים העומדים מאחורי עלייתה והתפרצותה של המדינה האסלמית.

היריעה רחבה ומרתקת. מהסיפורים האישיים של רצח, אונס, כיבוש, שלל, רצח מיעוטים ומתנגדים דתיים,  גיוס מתנדבים והפצת המדינה בעולם –  ועד לתמונה הגדולה, אותה מצייר שיזף מתוך אוסף של עשרות מקורות של מידע עיתונאי, גיאוגרפי, תרבותי, ספרותי ותקשורתי.

במידה רבה – זוהי מלחמת  העולם הראשונה של האלף השלישי -מלחמה על אינטרסים, על שטח, על זהות, על מקורות אנרגיה, על דת ועל מי ישלוט בעולם בעוד מספר לא רב של שנים.

 

מידע נוסף

דפים

364

ביקורת

מסע אל קרביה של מפלצת | ירון אביטוב

העיתונאי והסופר צור שיזף בילה במקומות שבהם מתרחשים האירועים והביא משם רשמים ותובנות על האיום המגולם בארגון המדינה האסלאמית. סדר עולמי חדש

צורדאעש

מסע אל מפתנו של השטן

צור שיזף

הקיבוץ המאוחד, 2016, 362 עמ’

באחד ממסעותיו הנועזים אל מפתנו של השטן, דאעש, בדצמבר 2014, פגש סופר המסעות הישראלי צור שיזף לוחם דאעש שבוי שעיניו היו בתחילה קשורות אבל פיו לא היה סכור. שיזף הסתכן כשגילה לו שהוא יהודי, והשבוי הדאעשי לא היסס מיד לאיים עליו: “אם לא תתאסלם – אטבח אותך” (עמ’ 176). לוחם דאעש אחר שנפל בשבי הכורדי אמר לשיזף: “אמרו לנו: ‘אם תתפוס יהודי תערוף מיד את ראשו בחרב… ותיכנס לגן עדן'”. “אתה רוצה לשחוט אותי?”, התגרה בו שיזף שחשף גם בפניו את יהדותו. “לפי ההוראות של המדינה האסלאמית”, השיב השבוי, “מי שלא מתאסלם עורפים לו את הראש בחרב” (183).

אחת עשרה שנים קודם לכן, שיזף כמעט נטבח כשהסתכן לחדור אל לב המאפליה של שוק הנשק בעיר פלוג’ה בעיראק, רגע לאחר שנכבשה על ידי האמריקנים. כששיזף ניסה לצלם, פרצה שם מהומה. “ג’אסוס! ג’אסוס!” (מרגל), צרח ההמון וחבט בו. רק בנס הוא ניצל מלינץ’ אחרי שאקדח כבר הוצמד לעורפו.

תקווה‭ ‬משיחית‭ ‬להשלטת‭ ‬הח‭'‬אליפות‭ ‬על‭ ‬העולם‭. ‬לוחמי‭ ‬דאעש‭ ‬במחוז‭ ‬
א–רקה‭, ‬סוריה

תקווה‭ ‬משיחית‭ ‬להשלטת‭ ‬הח‭’‬אליפות‭ ‬על‭ ‬העולם‭. ‬לוחמי‭ ‬דאעש‭ ‬במחוז‭ ‬
א–רקה‭, ‬סוריה

אמריקה הולידה

ספרו של שיזף על דאעש מבוסס על תיאור מסעותיו בארצות במצבי הפיכה ולחימה, תחקיר שטח המלווה בראיונות רבים, איסוף חומר רקע ממקורות נוספים, ובעיקר רשמים ותובנות אישיות. כדי לכתוב ספר על דאעש ולחצות כישראלי מדינות עוינות מאפגניסטן במזרח ועד לוב ודרום סודן במערב ובדרום, ובתווך לבקר במדינות ערביות נוספות שכל פליטת פה מיותרת בהן עלולה לעלות לו בחייו, צריך לא רק תעוזה נדירה וקשרים מסועפים אלא גם כנראה דרכון זר. שיזף לא חושף כיצד הצליח לחצות גבולות, שבשנים האחרונות ממילא רבים מהם התאיידו באבק המדבריות וסוליות נעליהם של לוחמים ומהפכנים.

שלושים שנה נוסע שיזף בדרכי משי, שהפכו בינתיים לדרכים עקובות מדם. בספרו המרתק הוא משרטט באמינות את המזרח התיכון החדש, הרחוק מלהיות זה שעליו חלם שמעון פרס. מדובר במדינות שחלקן כבר לא קיימות, או כאלו שקיומן הצטמצם לשטח–ספר קטן ומעורער, ואחרות העלולות להיות הבאות בתור, וכל זאת בשל עלייתו המפלצתית של דאעש, מרובה הראשים והזרועות.

“האמריקאים עשו כל שביכולתם כדי לטעות… העולם של היום – יסודו בבורות ובטעויות האמריקאיות שנעשו באפריל 2003” (67), כותב שיזף. הוא מגיע למסקנה שהכיבוש האמריקני בעיראק, בשנת 2003, והטעויות הרבות שביצעו האמריקנים במהלך הזה, הם שהולידו למעשה את ארגון הטרור השטני דאעש. אחרי אלף שנה של וואקום, שואף דאעש להפוך לח’אליפות מוסלמית שתחזיר את עטרת הח’אליפות העבאסית ליושנה. אלא שהעבאסים סימלו את תור הזהב של האסלאם, ואילו דאעש צמא הדמים הוא חזרה לימים חשוכים.

לא פעם עורך שיזף השוואות בין דאעש לנאצים בגרמניה, הן בשיטות הרג ההמונים והן במנגנון התעמולה. ראשיו מספיק מתוחכמים על מנת להשתמש בכל שיטות המדיה והטכנולוגיה המודרניות על מנת להפיץ את תעמולתם הרעילה. דאעש מצטייר מהספר כארגון מסודר המושתת על חוקי שריעה מחמירים, המאפשרים הרג ורצח, הוצאה להורג כאמצעי הפחדה, הפקעת רכוש וביזה, אונס ועבדות. הוא גם ידע להתבסס כלכלית בזכות הכנסות ממקורות מימון רבים (נפט, שוד בנקים, ביזה, כופר נפש והטלת מיסים). לטענת שיזף, המדינה האסלאמית היא טקטיקנית קרבות משובחת. הגם שרבים מלוחמיה נפגעו בהפצצות האמריקניות, קמו להם מיד מחליפים בשל ההיררכיה המסודרת.

אינטרס תורכי

דאעש נלחם בסורים, בעיראקים, בכורדים וגם בארגוני מורדים אחרים ובמעצמות ובעתיד הוא לא יהסס להילחם גם נגד אלה שתומכים בו כעת. קרבנותיו של הארגון הם רבים, מכיוון שדאעש רואה בכל מי שאינו סוני וואהבי “כופר” או “עובד אלילים” או “שטן”. דאעש רוצחים שיעים; סונים שאינם דתיים מספיק לטעמם (למשל ערבים שצופים במשחק כדורגל); כורדים, שבהם הם רואים “כופרים” הגם שהם מוסלמים סונים בעצמם (גם הדרוזים נחשבים בעיניהם ככופרים); וכמובן מיעוטים שאינם מוסלמים (כמו היזידים או הנוצרים).

הכיבוש האמריקני אולי הוציא את השד מהבקבוק, אבל הוא לא הגורם היחיד. שיזף מזכיר לקורא שממזרח תיפתח למעשה הרעה ואסיה היא מרחב שמתוכו הגיעו גם בעבר סופות הפולשות ומשתלטות על תרבויות. במרחב המסופוטמי, “הגיחו יותר עמים שפשטו מערבה ומזרחה מאשר מכל חלק אחר בעולם” (7).

דאעש בעצם לא לבד, ואם הפך למדינה אסלאמית הרי זה משום שמדובר במאבק גיאו–אסטרטגי, שבו מעורבות מדינות רבות: ארה”ב, רוסיה, סין, תורכיה, סעודיה, אירן ומדינות אירופאיות ואחרות, שאותן דאעש מנסה להחליש באמצעות סחר הפליטים. המדינה האסלאמית מקבלת תמיכה גלויה וסמויה ממדינות כמו תורכיה וסעודיה. דאעש, לפי הספר, הוא כמעט הזרוע של תורכיה, כפי שהחיזבאללה הוא הזרוע של איראן.

שיזף מציג את כל זרועות התמנון של רג’יב ארדואן, המנסה למצב את מדינתו תורכיה כמעצמה ולא מהסס להתעמת בכמה חזיתות גם עם מעצמות כמו רוסיה וסין (בנושא הטורקמנים והמוסלמים החיים בשטחה). דאעש משרת למעשה את האינטרס התורכי בהצרת צעדיהם של הכורדים ובגילום משאבי אנרגיה שעליהם תורכיה רוצה להשתלט, כדי להחזיר את עצמה לימי הזוהר של האימפריה העות’מאנית. הספר מפנה אצבע מאשימה גם כלפי הוואהביזם הסעודי הקיצוני, שהוליד למעשה את ארגון הטרור, הזין וחימש אותו ותרם לו מתנדבים רבים.

להיפגש על הפרת

בשלב זה שיזף רואה בישראל “שחקן משני במחזה” שייצר דאעש. הארגון שהפך למדינה עסוק כעת במלחמות פנימיות וישראל אינה בראש סולם העדיפויות שלו. הסכנה המוחשית ביותר שנשקפת לישראל לדעתו של שיזף היא מג’מעת אנסאר בית א–מקדס, הארגון הג’יהאדיסטי בסיני, המסונף לדאעש וזוכה לשיתוף פעולה של  חלק משבטי הבדואים בצפון סיני. מאידך, ישראל שראתה תמיד בכורדים בני ברית מקיימת בריתות נוספות גם עם מצרים, ירדן וסעודיה וכחלק מהריאל–פוליטיק שומרת על הפסקת אש עם ג’בהאת אל נוסרה היושבת על גבולה בגולן.

הברית עם הכורדים היא זו שאפשרה כנראה לשיזף לחצות גבולות לא קיימים ולגעת באש מקרוב מבלי להיכוות. הוא מצטט את אחד מזקני הכורדים בקמישלי שאמר לו: “על הפרלמנט שלכם, על הכנסת, כתוב… שישראל תגיע מהנילוס עד הפרת. גם אצל הכורדים ידוע שהגבול הוא על הפרת. יום אחד אתם תבואו ממערב ואנחנו נגיע ממזרח והגבול שלכם והגבול שלנו ייפגשו על הפרת!” (235).

לגבי עתידו של דאעש שיזף לא קובע מסמרות, אבל “דבר אחר ברור – הסדר הישן התרסק” (309). דאעש הצליח בעיקר במדינות מתפרקות, במקומות כאוטיים עם משטר רופף או באזורים בלתי נשלטים. שיזף לא רואה כרגע מי שיצליח לחסל כליל את דאעש (בשעת כתיבת שורות אלה המורדים המתונים מתקרבים לראקה, בירת דאעש, וראשי הארגון הכריזו על מצב חירום). שיזף סבור שגם אם ההפצצות האמריקניות יחלישו את דאעש ויצמצמו את הנכסים הגיאוגרפיים והחומריים של המדינה האסלאמית, היא עלולה להתפשט כרעיון, תוך שימוש מיומן בטכניקות הרשתות להמונים.

מאז יוני 2014 הופכת התקווה המשיחית של כ–1.4 מיליארד מוסלמים, להקמת ח’אליפות שתשלוט בחלק מהעולם, למציאותית יותר מכפי שנדמה בעבר. משום כך, שיזף סבור שמדובר במלחמת עולם ארוכה – מלחמה שגולשת לאירופה והיא ניטשת על אינטרסים, שטחים, זהות, מקורות אנרגיה ועל הכוח שישלוט בעולם בעתיד.

שיזף הוא סופר מסעות משופשף ומשכיל. ספר זה שונה מספרי המסע הקודמים שלו, והוא מעניק דגש לא רק לצד ההיסטורי ולמסע אלא גם לפרשנות מלחמתית ולניתוחים גיאו–אסטרטגיים, שמטבע הדברים נחוצים כאן מאוד. חשיבות הספר היא, אפוא, לא רק בחשיפה מאוד מקרוב של רשעת הפונדמנטליזם המוסלמי שטוף השנאה לאחר ולזר, ובתיאורים זוועתיים של הרס והרג שחולל, אלא גם בניתוח עומק ובתובנות מאקרו. אלה מציגות תמונת מצב של אינטרסים מסועפים שגרמו למלחמה על אנרגיה ומשאבים בכוכב לכת שהולך ומצטופף. מצד שני, שיזף אינו כתב צבאי כמו רון בן ישי, למשל, שחצה אף הוא גבולות רבים, כך שמיטב הספר בעיניי הוא כאשר שיזף עושה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לכתוב ספרות מסע. חבל בעיניי שהספר לא זכה לעריכה מוקפדת יותר, אבל אין הדבר מקטין כהוא זה מחשיבותו.

פורסם במוסף ‘שבת’ מקור ראשון י”ט באייר תשע”ו, 27.5.2016

מ

פרק לקריאה. 1. מבוא: בין הטוב לרע

ב־ 24 בדצמבר 2014 בליל חג המולד, נסעתי במרחבים בין מה שהיה עירק לבין מה שהיה סוריה. נסיעה לילית בשטח שעובר מיד ליד. מכונית בודדת בחשיכה. איפה עובר הגבול? מי אורב בחושך? האם הרכב שמגיח ממול הוא של הכורדים או של דאעש? באור הפנסים הצהוב חצו את הכביש ונעלמו בחשיכה הכלבים הבודדים, שרק הם נותרו בכפרים הנטושים.
2014 הייתה שנה בה נולד משהו חדש. נהוג לחשוב שחדש הוא דבר שמעורר תקווה. החדש הזה היה מעורר אימה. “הדבר הזה” נולד יותר מעשר שנים לפני שהתגלה, אבל מעטים שמו לב לכך.
מעטים שמו לב למה שמתחולל, עד שלוחמי המדינה האיסלמית פרצו בקיץ מתוך סוריה וביטלו את הגבול עם עירק. הם כבשו את מוסול, השתלטו על מחסני נשק ומחנות צבא ענקיים, ועל עיר בת
כשני מיליון תושבים, השנייה בגודלה בעירק. הם הורו לנוצרים להתאסלם או לשלם מס גולגולת. זמן קצר לאחר מכן, ב־ 29 ביוני 2014 , הכריז אברהים אבו באכר אל־בגדדי על עצמו כח’אליף
ועל הקמת הח’אליפות האיסלמית. האירוע היה מעין מכת חשמל מאיימת, שגרמה לעשרות אלפי צעירים לעזוב הכול, ולזרום דרך הגבולות הפרוצים של טורקיה כדי להצטרף לצבאותיה המנצחים של הח’אליפות. הם נהרו לתוך שבריו של הסדר העולמי החדש שחדל להתקיים בבת אחת.
המרחב הזה של מסופוטמיה, בו נולדה לפתע הח’אליפות האיסלמית החדשה, הוא אחד המרחבים העתיקים והעשירים בעולם, בתרבות, בחקלאות, בנפט, בהיסטוריה, בכובשים, בנכבשים, בעמים
ובאימפריות שנולדו ונעלמו ושנבלעו בתוכו. מפה הגיחו יותר עמים שפשטו מערבה ומזרחה מאשר מכל חלק אחר בעולם. זה היה חדר הלידה של העולם, לפחות עד עלייתה של אירופה לפני
מאתיים שנה ועלייתה של ארצות־הברית לפני כמאה שנה. במשך ארבע־מאות שנים היה המרחב הזה כבוש ומאוחד תחת האימפריה העות’מנית. כשזו התפרקה, חולק לכמעט מאה שנים, למדינות לאום טריטוריאליות, בקווים שקבעו מעצמות שהפכו לאבק.
הסדר העולמי בן המאה נשבר. משתי המדינות, סוריה ועירק, שגבולותיהן נקבעו באופן שרירותי, לא נשאר הרבה. המלחמה מאז היא מלחמה על מה ואיך יצוץ לאחר שישוכו הקרבות. זוהי מלחמה
פיזית, נפשית ורוחנית על תודעה, על שינוי תודעה, על מחיקת התודעה הקודמת ועל יצירת תודעה חדשה. מלחמה שמתנהלת ברמות שונות של מציאות ודמיון. כל דרך שבה אפשר לשנות את
התודעה, מנוצלת כדי להכניע את מי שאתה נלחם מולו בכלים של טרור, אלימות, הפחדה, מוסר ודת.
מתוך החשיכה צץ מחסום. לך תדע של מי. רווח לי כשראיתי שאלו לוחמים כורדים. הם ניצבו על עמדותיהם המעוטרות בסיסמאות שחורות של דאעש שנמחקו רק אתמול. המשכנו לנסוע לכיוון מה שהיה הגבול ועכשיו הוא תעלת נ.ט. נטושה וגדר תיל סלילנית. בשטח ההפקר הזה, מתנהל הקרב בין הטוב לרע. גם לטוב וגם לרע יש שֵׁם ופנים. הטובים הם הכורדים. הרעים הם דאעש. כל
מי שתומך בכורדים הוא בצד של הטובים, כל מי שתומך בדאעש – תומך בשטן. אבל גם הטובים וגם השטן מנוהלים ומתומרנים על ידי כוחות גדולים מהם. מעגלים־מעגלים יוצרים סופה ומערבולת של זוועות, חלומות, תקוות ואסונות.
כובשים וסופות שהגיעו ממרכז אסיה טלטלו את המרחב בשמונה מאות השנים האחרונות. בשלושה בספטמבר 1260 הגיעו המונגולים ונהדפו אחרי קרב מכריע בעין חרוד. ב־ 1401 הגיע טימור הצולע לדמשק, הטיל עליה מצור ופגש את אִבְּן חַ’לְדוּן, היסטוריון ואבי הפילוסופיה של ההיסטוריה. הוא הביס את יזרגוט העות’מני באסיה הקטנה. הוא גם כבש את בגדד, שנבנתה כסמל השלמוּת האיסלמית שבע־מאות שנה לפני כן ובה נרקמו אגדות אלף לילה ולילה על
הח’ליף הארוּן א־רשיד. מי שהביא את אִבן ח’לדון לדבר עם טימור שמע והכיר את החאן. רושמי הרשומות, ובהם אבן ח’לדון עצמו, העידו כי טימור ערך פגישות אחדות עם אבן ח’לדון וניסה לשאוב
ממנו מידע על העולם האיסלמי של צפון אפריקה ממנו בא. פגישתם האחרונה הייתה בפברואר 1401 . הסקירה שכתב אִבן ח’לדון תורגמה למונגולית. לאחר מכן אִפשר טימור לאבן ח’לדון לחזור לקהיר לפני שהחריב את דמשק. את כיפת הבצל של המאוזוליאום של דמשק, שאותה כבש לפני בגדד, ציווה להעתיק לסמרקנד. הבצל הממלוכי.
מאתיים שנה לאחר מכן נדד הרעיון, מועתק על ידי שאה־ג’האן המוֹגוּלי, לכיפת הטאג’ מהאל באגרה ועל ידי אדריכליו של איוואן האיום, שהחלו רחוק מהסלג’וקים וטימור כשבנו את כנסיית ואסילי הקדוש המבורך בקרמלין במאה ה־ 16 . המסע לא הסתיים שם.
כיפות הבצל שנולדו אצל הסלג’וקים השלימו את מסען על הדרכים האסיאתיות כשבנו הרוסים את כנסיית מרים המגדלית במדרון המערבי של הר הזיתים בירושלים.
טימור החריב את בגדד באכזריות נוראה: הוא הקים מאה ועשרים מגדלים מתשעים אלף גולגולות והותיר רק מסגדים, בתי ספר ובתי חולים. גם בתוך הילולת הביזה, ההרג, האונס והרצח, לא שכח את תאוותו לחוכמה. הוא כינס את משוררי, אמני ומלומדי העיר, נתן להם סוסים וציווה עליהם לרכב לערים אחרות, תוך שהוא משמר את חרוזי השירה, הדת והמדעים. האמנות כְבּת העוצמה. טימור צמח מתוך העולם הגדול של התרבות הפרסית המרכז אסיאנית. הדת הייתה חשובה, אבל האומנות והמדעים לא פחות.
קשה לומר על אל־בגדדי והאחרים שמנהלים איתו את המדינה האיסלמית, שיש להם יחס כלשהו לאומנות או לחוכמה.
ההיסטוריון הבריטי ארנולד טויינבי אמר פעם שאסיה היא מעין מרחב שמתוכו מגיעות סופות הפולשות ומשתלטות על התרבויות. גנרטור התוהו ובוהו הוא שייצר את דאעש. ומי ששחרר את הרעיון וליבן אותו היו האמריקנים שכבשו את עירק ופוררו אותה. כל זה אולי לא היה קורה לולא התפוררה סוריה תחת מלחמת האזרחים שנולדה מתוך אידיאל ושקעה לביצה אכזרית של דם בתזמון שהתאים לדאעש להתבסס בתוכה ולפרוץ ממנה.
באוגוסט 2014 תקפו כוחות המדינה האיסלמית לכיוון קובאני וכבשו 170 כפרים כורדים בסמוך לגבול הטורקי. ראש חץ אחר של לוחמי המדינה פנה לכיוון סינג’אר, הבריח את כוחות הפש־מרגה
הכורדים, כבש את המרחב של מישור נינווה שבין סוריה למוסול.
לאחר מכן עלו הלוחמים צפונה וכבשו בקלות את סכר מוסול מידי הפש־מרגה. התקיפה המהירה והתמוססות כל מי שעמד בדרכם של לוחמי המדינה האיסלמית, נראתה כגל שיטפון שדבר לא
יעצור אותו, מביא איתו אונס, רצח, ביזה, אכזריות והרס. המהירות והעוצמה הפתיעו את כל מי שעמד בדרכם.

הלילה החשוך דרכו נסענו, היה סופו של יום ארוך של כפרים הרוסים, מכוניות מנופצות וקרבות. נכנסנו ויצאנו משלוליות בדרכים הקרועות. חצינו את האין־גבול בחושך. סוריה ועירק הותכו לחתיכה אחת. זו לא הפעם הראשונה בה חציתי מקום שהגבול שלו נעלם. כך היה בעירק ב־ 2003 ובלוב ב־ 2011 ואפילו מצרים של המהפכה הייתה קרובה לכך. אבל כאן נעלמו שתי מדינות בבת אחת. באמצע 2015 כבר שלטה המדינה האיסלמית על שטח של כחצי מיליון קילומטרים רבועים השווה לשטחה של צרפת ובכשמונה מיליון בני אדם. יותר מאשר דנמרק, הולנד או אירלנד. מדינה איסלמית עם דת אחת וזהות אחת. הפסיפס הפך למונוליט.
מאחורי הרוע והאלימות של המדינה האיסלמית, מאחורי האידיאולוגיה הדתית, היכולת הצבאית, תאוות הבצע הכלכלית והתעמולה המחוכמת, יש מנגנון מלוטש ומקצועי שחושל ונבנה
בשנים של הכנה, מאבק ומחשבה.

כל מי שנלחם בדאעש – שיעים, כורדים, יזידים, אתאיסטים, נוצרים ומוסלמים – מאמינים כי דאעש הם השטן.
ויש להם הוכחות.

 

אפילוג

הספר הזה מבוסס על השנים שבהן אני נוסע במה שמכונה המזרח התיכון – בעולם המוסלמי שבין מרוקו לפקיסטן. ובישראל. בין 1997 ל-2003 עליתי וירדתי בואדיות של סיני בשיחות ומעקב אחרי גידול האופיום והחשיש. השחתת הבדואים, ושיוויון הנפש של השלטון המצרי למה שאינו כסף שבא מתיירות או מסמים בחצי האי היו גלויים.
ב-2003 כיסיתי את המלחמה בעיראק וביליתי את אפריל ומאי במסע אינטנסיבי בין פרת לחידקל ולתוך המדבר העיראקי. גם שם התפוררה הארץ אבל שם זה קרה כתוצאה מתהליך חיצוני ולא מריקבון פנימי. לאחר הרבה שנים תחת שלטונו של סאדאם חוסיין, היתה האנרכיה כמעט בלתי נשלטת. אז גם ראיתי את הולדת המדינה האיסלמית גם אם לא נקראה כך. היה קל לראות את הטעויות האמריקניות. כל אחד יכל לראות אותן. חוץ מהאמריקנים.
בשנים שלאחר מכן נסעתי לאפגניסטן כדי לראות את חוסר ההצלחה שם שהתבטאה בשבירת מדינה רופפת לצד ריקבון פנימי ומלחמות של אדוני מלחמה. בסאהל שמדרום לצפון אפריקה בלטו צריחי המסגדים החדשים שסימנו את התפשטות הוואהביזם ואת החדרת מוסדות הדת כדי לערער יציבות רופפת במדינות מוחלשות וחסרות תיקווה. מאלי היתה מושחתת ותושביה חשבו רק איך להגר לאירופה. המלחמה שתפרוץ בלוב ותמנע עבודה מתושבי ניז’ר מאלי וצ’אד, תכוון אותם בייאושם צפונה, לחצות את הים.
ב-2008 נסעתי לסדר פסח עם היהודים בתימן שבה תקפו אותם הח’ותים מכיוון שהממשל הפרו אמריקני, שהיה ביחסים טובים עם ישראל, הגן עליהם. תימן בעשרות השנים האחרונות, היא מדינה רופפת כתוצאה מהיסטוריה שבטית וכוחות גדולים שכל הזמן מתערבים ומערערים.
בראשית 2011 נסעתי לדרום סודן וחשבתי בפרץ של אופטימיות שהנה תצמח פה מדינה ראויה. טעיתי. אבל הכישלון של האו”ם וארגוני הסיוע (עם תרומה ישראלית צנועה) מביך הרבה יותר. סודן, צפון ודרום, היא מקור לפליטים שמנוצלים ונדחפים על ידי סוחרי אדם ואופורטיוניסטים איסלמים. ומשם, דרך צנעא שהחלה להתפורר, לתחריר, לבנגזי, לבית של בן לאדן, שוב למצרים, לטריפולי, לטוניס, לסיני כדי להבין איך עובד מערך הברחת ועושק הפליטים ושוב לעיראק, לטורקיה ולסוריה. אל הכורדים והערבים ואנשי דאעש.
הייתי ברוב המהפכות, נסעתי, כתבתי וצילמתי להרבה כלי תיקשורת בכל מדיה.
הספר הוא ניסיון לצייר את התמונה של המזרח התיכון. מה ואיך קרה, מה קורה ומה הכוחות שמפעילים אותו. ספר מסע עיתונאי מתבסס על מידע וידע שנרכשים תוך כדי מסעות וראיונות ומניתוח מידע תקשורתי גלוי – עיתונות כתובה ואלקטרונית ואתרי אינטרנט. כל אלו נאספים ומחוברים על מנת לבנות ולהרכיב את תמונת המציאות שהיא מעורפלת, רועשת ולא ברורה. רוב הספר הוא מתוך הדברים אותם ראיתי או שמעתי, והפרסומים והחדשות שקראתי או צפיתי במהלך חודשי העבודה. כל אלה תרמו לעדכון הדברים. השתדלתי לציין את המקורות ברשימה הביבליוגרפית ולהצמיד להם את כתובת האינטרנט. רוב המקורות בהם השתמשתי הגיעו מרשת האינטרנט אם כי מצוינים גם כמה ספרים מודפסים.
אפשר כמובן לצטט את אבי העיתונאים הנוסעים – הרודוטוס, שאמר לפני 2500 שנים – רבות ראיתי ורבות סיפרו לי, אני לא יודע אם זה נכון ואם זו האמת, אבל זה מה שאני כותב. ככה נראה לי העולם מהמקום בו אני עומד.
כרם שיזף, נובמבר 2015

מחיר

35.0050.00

  • ספר מודפס
  • ספר דיגיטלי
נקה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.