מדורים

כתבות נוספות

כביש 40


"אני רואה את באר שבע כמרכז הנגב , כמו בריכה שהיא מרכזה ואתה זורק בה אבן ואדוות הגלים מתפשטות ממרכזה במעגלים הולכים וגדלים." אמר שמוליק ריפמן.

 

 

נפגשתי עם ריפמן לדבר איתו על כביש 40, על הכביש עצמו ועל מי שגר לאורכו, חוות הבודדים והבדואים.

ריפמן הוא  ראש מועצת הר הנגב מאז 1991, והאיש שמזוהה איתה יותר מכל בעיני הבריות. המועצה מתחילה מדרום לבאר שבע ונמשכת עד למכתש רמון, מקיפה את רוב מה שהיה עד קום המדינה ג'בל עזזמה – הר הגב בו שלטו הבדואים של העזזמה ודרשו מס מכל מי שרצה לעבור בשיטחם.

ריפמן גר ברביבים, קיבוץ שעלה כמצפה ב-1946 ויוצר ביחד עם צאלים, משאבי שדה וטללים את הגוש המיושב של המועצה שהיא גדולה בשטח ודלילה בתושבים.

"בעיני," אמר ריפמן "שער הכניסה למועצה הוא מדרום לצומת הנגב ולכן המועצה האזורית רמת נגב היא מעין החוץ , הגינה, או הבוסתן של באר שבע, וצריך לבנות בה מעט מאוד. יקומו בה אולי עוד שני יישובים, אחד לא רחוק מהמועצה באזור צומת טללים וייתכן עוד יישוב באזור של רמת ציפורים. לא יותר. כל השאר יהיה הרחבות של יישובים קיימים, כמו במדרשת שדה בוקר (הרחבה שאני לא מת עליה מבחינה צורנית)."

כביש 40 משתנה בקטע שבין באר שבע למצפה רמון. גם אם לא נתייחס לאזור המופרע של כלא באר שבע, של טורבינת הגז הגדולה מצפון לרמת חובב ולרמת חובב ואכן נתייחס רק לאזור שהוא הפחות מופרע בכביש, לאותו שער כניסה דימיוני שמדרום לצומת הנגב, עולות בימים אלו כמה שאלות כבדות משקל, דווקא בגלל מה שאומר ריפמן – כי אם זו הגינה של בר שבע, או במילים אחרות אזור הנופש המדברי של מדינת ישראל, אז אולי צריך לחשוב עליו במושגים קצת אחרים. אד המושגים שכדאי להתייחס אליו הוא יופי.

יופי אינו דבר מופרך ואינו רק בעינו של המסתכל. יופי הוא חלק מהטבע והוא משדר לכל בעל חיים בעולם החי על בריאותו ועל כשירותו של היפה. היפה הוא ערך שמכיל בתוכו את התשוקה לשלם, לטוב, לדבר שאין בו פגם. רדיפת היופי והשלמות אצל האדם היא תכונה טבעית שמוכתבת מכשירות אבולוציונית. הרבה פעמים היפה הוא הטוב הוא הבריא והוא שגורם לנו למרגוע, להתרגשות ולהרגשה שהחיים הם הדבר – לא מטרה נשגבת, אלא חיים אצל הנישגב ואיתו כחלק ממנו.

מכיוון שאנחנו רק בני אדם, אנחנו מדברים על "היפה מידי" מכיוון שאנחנו מוטרדים כשאנחנו  נכבשים ליופים של אישה או גבר, של נוף, של עץ, לכל מה שהטבע חנן אותו בסוג של שלימות שמעידה על בריאות.

כמה קל לכער את היפה.

אבל האם זה כל כך קשה לעשות את היפה? כי אם הטוב והבריא מתבטאים ביפה- למה זה כל כך קשה לנו לבנות יפה? באופן מפתיע, כל מי שעסוק בבנייה ובעיצוב מוצא שהיפה הוא גם הזול בפיתרונות והקל בהם. האם צריך להיות אלוהים כדי לעשות טוב?

אני דווקא לא הייתי מאוד נגד האסתטיקה של ההרחבה של מדרשת שדה בוקר. לי היו טענות אחרות. אמרתי לריפמן שמפריעה לי האסתטיקה של חוות הבודדים, שהן מכוערות וחלקן ניראה כמו ערימת גרוטאות.

"גם לי." הוא נאנח, "ניסיתי לדבר איתם כמה פעמים, והכי גרועה היא דווקא הראשונה – החווה של קורנמל."

שאלתי אותו אם החוות, שעלו בעצימת עיין של המנהל ובעידודו ובעידוד המדינה (ריפמן, חבר קיבוץ רביבים שהביע לשם בגיל 12 מבני ברק, לא מסתיר את דיעותיו שהוא מגדיר כמרכז וימינה), ניראות כמו שהן ניראות בגלל שעלו במהירות וניזרקו לשטח כדי לתחום את הבדואים.

הוא שלל את הרעיון שהחוות עלו בצורה לעומתית, כדי לתחום את הבדואים:

"ממש לא, חיפשנו את המקומות בהם אין שום תביעת בעלות והן נקיות מתוכניות או רצונות של מישהו ולכן הן עלו במקומות בהן הן נמצאות. ולגבי הבדואים – יש גם חוות בודדים של בדואי (פארחן) ויישוב חדש בביר הדאג', ועכשיו אני מקדם תוכנית של הקמת שני יישובים בדואים ברמת ציפורים שאליהם יעברו הבדואים בהסכמה – הבדואים של מצפה רמון וואדי אריחא וואדי אל האווא – מהיובלים העליונים של נחל חווה לא רחוק מכלא נפחא. שלחתי אליהם את  חמי  כהן, הבן של יהושוע כוהן שהם כל כך אהבו. "

יהושוע כהן היה איש לח"י שהשתתף ברצח הרוזן ברנדוט והיה ממייסדי שדה בוקר. הוא הפך לשומר ראשו ומאבטחו האישי של בן גוריון וניהל מערכת יחסים הדוקה, אינטימית ומליאת כבוד הדדי עם הבדואים של ג'בל עזזמה.

"אני מדבר איתם. אני מקווה שחמי יגיע איתם להסכמות."

"ו-?"

"עדיין לא. רק התחלנו. אבל אני מקווה."

"והם יהיו חלק מהמועצה האזורית רמת נגב?"

"לא. משתי סיבות. הראשונה היא שאני לא בטוח שאמשיך עוד הרבה בתור ראש המועצה. אם הייתי בטוח שאני ממשיך עוד לפחות חמש שנים – אולי כן, אבל אני לא רוצה לבשל משהו שמישהו אחרי יצטרך לטפל, והסיבה השנייה היא שיש הרבה התנגדות אצל היהודים למהלך כזה. לא בטוח שהדבר הזה עובד כמו שצריך במקומות אחרים בארץ ויש מי שמודאג מהיום שהבדואים יהיו רוב במועצה מעורבת כזו וראש המועצה יהיה בדואי."

ייתכן שריפמן צודק ואין טעם לערבב מועצות. אבל ללא שום ספק, עתידה של רמת נגב הוא בהסדרת היישובים הבדואים מתוך הסכמה ושילובם באותו מארג של גן עתידי עליו מדבר ריפמן.

חזרנו לעניין האסתטיקה של החוות וריפמן הודה שהוא לא יודע מה לעשות, שדיבר עם האנשים אבל אלו לא ממש שמים לב אולי מכיוון שרוב החוות שורדות ולא יותר, נאבקות בטרדות היום-יום.

הצעתי לריפמן שיגייס תקציב ויעמיד מתכנן או מתכננים שיעבדו עם החוות. נתתי לדוגמא את החווה של דני קיש לא רחוק ממצפה רמון כדוגמא לאיך חווה צריכה להיראות מהכביש- מטעי הזיתים הנאים שלה, הארגון שלה שמזמין את העין ואת העובר בנוף. אמרתי שייתכן שלא ממש צריך לבנות את החוות מחדש, אלא צריך בוסתנים, עצים, טרסות אבן יפות שייתנו מסגרת לכל החוות. שאולי אפשר ללמוד דבר או שניים מהתקופה הביזנטית שהיא ללא ספק התקופה הגדולה של הנגב, שבה האסתטיקה והמעשיות משלבים ידיים לטובת האנשים.

לי תמיד נדמה שנוף ואנשים אינם נבדלים אחד מהשני, ומי שמזלזל בנוף מזלזל בעומק ליבו גם באנשים ומי שיש לו רחמים אל הנוף וחיבה ורוצה לשמור עליו ולייפות אותו- אוהב אדם.

אפשר היה לראות על ריפמן שרעיון הטיפול בנוף מוצא חן בעיניו.

אבל רציתי גם לשמוע את אנשי החוות ולכן נסעתי, עוצר לצלם את החווה של שי יזרעאלי בכרמי עבדת ואת הכניסה לחווה של דני קיש שבקצה כרם הזיתים הציץ ממנה קרוון ואחר כך פניתי בצומת שדה בוקר ועברתי על פני החוות של נחל בוקר עם אוהלי הוויגוום (ואמרתי לעצמי שלמרות שהם לא מכאן – הם אוהלים מדבריים שמשתלבים באפיק הלבן -חום, לפחות מהכביש),  ועצרתי לכוס קפה אצל לאה וגדי נחימוב בחוות נאות. גדי ולאה יושבים שם שמונה וחצי שנים, פס לבן מפריד אותם מהצד הצפוני של הכביש והירידה אליהם לא ממש נוחה. יש להם שלוש מאות עיזים וכבשים והצרפתים טוענים שהם עושי הגבינות הטובים של הנגב. השוויצרים מחבבים את קורנמל שנמצא מעט צפון מערבה מהם.

שאלתי את גדי לגבי תיכנון מחודש של החוות.

"זה לא פשוט", הוא אמר, "בזמנו עלה הרעיון של סממן מייחד של החוות שכשאדם מתקרב או עובר על פניהם שידע שזו חווה של דרך היין – זה עורר המון התנגדות."

אבל נניח שנמצא תקציב ומתכנן – תשבו איתו על תיכנון נופי של החוות?

"בטח." אמר גדי "אם כי אני חושב שאנשי החוות צריכים להשתתף גם תקציבית – זה יותר בריא כשאתה משלם עבור מה שאתה מקבל. " שונא מתנות.

"גם לי מפריעה האסטתיקה, אבל יש פה חוות במצב כלכלי שונה, אנחנו בין היותר כלכליים וגם לנו יש סדר עדיפויות, ויש כמובן את כל נושא האישורים, המאבק המשפטי עדיין לא נגמר והפרקליטות נלחמת נגדינו בשיניים באופן לא מובן. וודאי שאנחנו רוצים שהחוות יראו מצוין."

כשיצאתי מהחווה פגשתי שתי נשים שבעליהן רכבו על אופניים והן ישנו בלילה בקיבוץ משאבי שדה. הן חיפשו מקום לקפה. הצעתי להן את קרונות הרכבת הנחמדים של חוות קורנמל.

"היינו שם וזה ניראה כמו מגרש גרוטאות, אתה בטוח שיש שם משהו?"

הבטחתי להן שכן. אם כי לזכות חוות קורנמל לא עמדו הגבינות שלה אלא זה שמבאר שבע ועד מצפה רמון, חוץ מתחנות הדלק, אין שום מקום נעים לשתות בו קפה, והחוות לא עושות את המינימום שנדרש מהן – לגרום לאדם שיירצה להיכנס אליהן רק כי יש להן יופי נופי, מסתורי או מזמין.

מהשיטוט בחוות הבודדים  חזרתי לריפמן ולשיחה על הנוף ומעשי האדם שחוצים אותו. ישבנו ודיברנו על כביש 40. על הכביש השחור עצמו שנוסע מבאר שבע ועד מצפה רמון. אותם 82 קילומטרים של אספלט שעד לפני שנתיים היו נתיב אחד לא מאוד עמוס והפכו עד מעט מדרום לצומת הנגב לכביש דו מסלולי מהיר ומכוער.

"אני רוצה עכשיו שכל הואדיות המופרעים שנפגעו במשך השנים יהפכו לכרמים." אמר ריפמן.

"עוד חוות בודדים?"

"לא. לא יהיו יותר חוות בודדים. לא צריך אותן. גם אלו שקמו קמו כגינות של באר שבע – לקדם את התיירות לנגב כשמצפה רמון היא בירת התיירות שלו. אין צורך בחוות נוספות, מדובר רק על כרמים שישקמו נופית את גדות הכביש וייתנו רואות ירוקות ובוסתנים."

ומה עם הבטונדות המכוערות שבוני הכביש חסמו איתן את שוליו?" שאלתי

עם בניית והרחבת כביש 40 לכבוד הגעתו של הצבא לעיר הבה"דים, הניחו בוני הכביש בטונדות – מפרידות בין הנתיבים הנגדיים, אבל גם בשולי הכביש, אפשר היה לחשוב שתהומות גדולים יורדים מהכביש לכיוון המדבר, או שיש סכנה שמישהו יאבד את אחיזתו בכביש המפותל, ואולי היו עוד רעיונות מחורבנים למתכננים.

אני נוסע די הרבה בארץ (שאנחנו מחריבים אותה במהירות הולכת וגדלה) וגם בכבישים המהירים ממש של הארץ, כולל כביש 6 המהולל, אין בטונדות בשולי הכביש, יש מעקות מתכת שלא מפריעים את הנוף, אבל עושה רושם שמאז שעלה רעיון חומת ההפרדה, פרץ צורך אדיר בארץ להפריד ולגדר ולהפוך את הכל למנהרות שהן הנהגים והאנשים בתוך המכוניות הופכים למעין צאן שמובל בין גדרות ואולי סוסים עם מחסומי עיניים ששום דבר לא ישיח את דעתם מהדיכאון השחור והנמהר של הכביש המהיר.

"זה כדי למנוע מהבדואים לעלות לכביש?"

"מה פתאום." הביט בי ריפמן בתימהון, "אנחנו דאגנו להסדיר כל מקום שהבדואים חיים בו כדי שיוכלו לעלות לכביש, אם כי הבעיה הגדולה שלנו בכביש הזה אלו הגמלים, אני ממנתי פקח גמלים על חשבון המועצה ויישבתי מספר פעמים עם הבדואים."

אז למה?

"לא שמתי לב." הודה ריפמן. "אני אסתכל ואדבר עם מע"צ"

כדאי אולי להזדרז לפני שישלימו את מלאכת ביטון הכביש והפרדתו מהמדבר הנחמד והמרגיע שסביבו.

לריפמן יש גם  חזון של כפרים בדואים לא נגועים עם אירוח בדואי אמיתי.

יש כאלו. לא צריך להמציא מחדש. הכפר של ואדי א-ריחא הוא מספר בתי פח וכמה אוהלים. לא יותר מחמש שש משפחות, כרם זיתים, טרקטור  והאוהל של סלמן סדאן שנמצא בפינה הצפון מערבית של הכפר. מגיעים אליו אחרי שיורדים בין הבתים והמזרעות ופונים בעיגול רחב.

סלמן הוא מהבדואים ששולחים את ילדיהם לבית הספר במצפה רמון ויש לו לא מעט חברים שאוהבים אותו בין תושבי מצפה. יש לו גמלים שרועים בואדיות שבין הכפר לנחל צין והוא מקפיד עליהם שלא יפגעו בכרמים החדשים. הוא נטה את האוהל כדי שישמש לאירוח, לסדנאות שקשורות במדבר ובבדואים, לגששות ולסתם מי שרוצה להכיר מסורת שהיא מהעתיקות שיש – מסורת הנוודות שהולכת ונעלמת בעולם הולך ומצטופף.

האם יש טעם להעביר את הכפר של א-ריחא למקום אחר או שמא דווקא למסד אותו במקומו שלו ולדאוג לו כחלק ממועצת הר הנהגב, מהמדינה הפריפריאלית של כביש 40?

יום אחד עצר קו 60 בו נסעתי מבאר שבע למצפה באמצע שומקום והנהג פתח את הדלת לבדואי זקן. ישבתי ליד הנהג והייתי מאוד מרוצה מהיחס המשפחתי לו זוכים תושבי כביש 40 מנהגי אגד ללא אפליה. טעיתי., הנהג הביט בי ואמר במבטא רוסי קל : "הם גרים כמו שגרו אבותיהם תמיד ולא התקלקלו. אני תמיד עוצר להם, אלו בדואים אמיתיים."

כמה אנשים גרים ברמת נגב?"

"5000." אמר ריפמן.

לא כולל בדואים, שבט העזזמה, בימים הטובים ביותר שלו, הוא שבט של 8000 אנשים.

מדבר גדול, מעט אנשים שאם נתנהג אליו נכון, יישאר פתוח מרווח ויפה לטובת תושבי הארצ שמצפון לו.

צריך לדאוג רק לכמה דברים שנמצאים בתוך השטח – לאנשים, לנוף, ליופיה של הבנייה ולכך שהכביש לא יראה כמו מבצר אלים שמבתר את הנוף – אלא משהו שנוסע בתוכו בקלות וממנו מובילות דרכים נופיות ובוסתנים אל יושביו השונים – ישראלים מדבריים, בני נוודים ובני חוואים, כדי לשמור עליהם מגחמותיו של השלטון שאין לו מושג בקשר ליופי והוא תמיד אחוז פחד מהמדבר, מיושביו ומזה שהם צריכים מעט ונותנים הרבה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.