תחריר. מתנת הנילוס

את השיעור הראשון במצרים החדשה. מצרים החופשית שלא מפחדת, קיבלתי בכיכר תחריר ביום ההפגנה הגדולה. ולמחרת. פגשתי שם אמא וילדה. תמונה וקול. מונה ומהר. הילדה היא סטודנטית לרוקחות בת 18. האמא, מונה, בת 46. הן שם מהיום הראשון. מהעשרים וחמישי לינואר. מאז כדורי הגומי, רימוני הגז.

שדה התעופה בקהיר הוא המבוא למצרים. שדה ענק שהנסיעה אל הטרמינל לוקחת לפעמים כמו הטיסה. המרחק בין טרמינאל 1 הישן ל2- ו-3 החדשים, הוא קילומטרים.

יש פער בין מה ששדה תעופה מקרין על הגדולה במדינות הערביות, על ציר העולם ערבי שמחבר את צפון אפריקה המזרח התיכון והמפרץ הפרסי ובין ההזנחה, הליכלוך והקילוף שמלווים את השדה.
מערכת של כבישים מהירים מובילים מהשדה למרכז קהיר. לכיכר תחריר. ביום טוב זה יכול לקחת 15 דקות. אבל בדרך כלל ה'זחמה' – העומס של קהיר, לא מאפשר.
מול ארמון הנשיאות יורד הכביש למנהרה תת קרקעית. ביטחון.
באוקטובר 1981 רצחו מתנקשים דתיים את הנשיא סאדאת. מאז אותה התנקשות שהעלתה את מוברק, שולטות תקנות שעת החירום במצרים.
קהיר היא לא עיר יפה. היא מרתקת. מקולפת, צפופה, מאובקת.
האפרוריות הסתירה את מה שרוחש מתחת לפני השטח. עשרים וכמה מליוני אנשים. רבע מתושבי מצריים גרים בקהיר. זה הלב והמוח. המרכז התרבותי. מרכז שנמצא שם כבר יותר מחמשת אלפים שנים. כמה קל לפספס מהות של מקום כשחושבים עליו כנצחי. אלא שהניצחי עושה רושם, מתפורר ומוליד דברים חדשים. אולי כמו בסיפור הישן על האיכר הרי שאמר שזה המעדר של סבא שלו, שאבא שלו החליף את הידית והוא את הלהב. מצרים.
המצרים קוראים לקהיר – אל קאהירה – המנצחת, כמו שהם קוראים לארץ. מיסר.
היא נמצאת בראשה של הדלתא. רוב המצרים שלא גרים בקהיר גרים בדלתא הצפופה ובאלכסנדריה. עיר ימתיכונית שגם היא סערה, זורקת מעליה את השליט.
ואיך אפשר להבין את קהיר, את מצרים. את המדינה הזו ששיטחה למעלה ממיליון קילומטרים רבועים וכל שנה נוספים מליון תינוקות לשמונים מליון האנשים שחיים על שטח שאינו גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל?
השטח המעובד והמיושב של הנילוס והדלתא משתרע על 36,000 קמ"ר. צפוף. מהמקומות הצפופים ביותר בעולם. הנילוס זורם באיטיות, יוצר את הדלתא באמצע המדבר, את מצרים. כמו שאמר הרודוטוס לפני 2500 שנים: מתנת הנילוס.
הכל היה ברור עד לפני שלושה שבועות. מה שהיה הוא שיהיה. המון פלאחים עניים מצד אחד, כמה עשירים גדולים בראש הפרמידה שקנייניה של הארץ מסורים להם. התעלה, הנפט, הגז, התיירות. והצבא והמשטרה תחת שליטתם.
אני אלך לשיטתו של הרודוטוס כשהוא תיאר את הארץ המופלאה של הזמן העתיק: זה מה שראיתי. זה מה שאמרו לי זה מה שאני מספר. אני לא יודע אם זה נכון וזו האמת. אבל זו התמונה שראיתי. אלו הקולות ששמעתי.
את השיעור הראשון במצרים החדשה. מצרים החופשית שלא מפחדת, קיבלתי בכיכר תחריר ביום ההפגנה הגדולה. ולמחרת. פגשתי שם אמא וילדה. תמונה וקול. מונה ומהר. הילדה היא סטודנטית לרוקחות בת 18. האמא, מונה, בת 46. הן שם מהיום הראשון. מהעשרים וחמישי לינואר. מאז כדורי הגומי, רימוני הגז.
"אנחנו נישאר כאן עד שמוברק ילך. עד שנקבל את החופש שלנו!" אמרה הילדה בת השמונה עשרה, קולה צרוד מימים של קריאות נגד הרודנות והדיקטטורה. היא דיברה אנגלית. היא נולדה לתוך שילטון מוברק. אבל גם עם האינטרנט והפייסבוק והטוויטר. אמה לא דיברה אנגלית. אבל היא באה להתשתתף. שלושה דורות שילבו ידיים בכיכר. ארבעה.
זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שזו לא מצרים של הפרמידות שכל תייר רואה ובא בגלל, של הפלחים, של מקדשי לוקסור ואסואן והפלוקות והקושרי והתה והנרגילות וחאן אל חלילי וקברי הסלג'וקים והמדרסות. אלא מצרים חדשה של רוח צעירה. של אנשים שהוסתרו על ידי שכבותיה הרבות של קהיר ומצרים. של הבתים הקולוניאליים המאובקים, של ההזנחה, הדיכוי והזילזול שהכסף הגדול שאצרו המנהלים כל השנים. ופתאום הגיחו כל אלו הכחוצה בחיוך, בנעורים, בתיקווה שנכבשה כל כך הרבה שנים.
זה היה ניפלא.
ובאותו רגע גם נמלאתי בדאגה גדולה. זה דבר אחד להיות בצד הנאבק זה דבר אחר להכיר את האם והילדה מהכיכר ולדאוג להם למה יקרה אם-
ודאגתי.
ואני עדיין דואג.
גם למוחטאר, המנתח שאמר שיישאר בכיכר כמה זמן שצריך. עד שהדברים ישתנו. שהוא לא חס על חייו. ועל המורים לצרפתית בני החמישים שאמרו שאם יכשלו – אין להם חיים.
האם הצליחו?
מצריים, שלושה שבועות אחרי ההתנערות הגדולה שהעיפה את מוברק ושינתה הכל, חוץ מאשר את זרימת הנילוס, היא מדינה שנשלטת על ידי הצבא. מה שמגן על אזרחי תחריר הוא יותר אי הידיעה והערפל והפחד של מפקדי הצבא מפני כוח הנעורים, מפני זכויות האזרח ולא כוחם הפיזי של האזרחים הלא מאורגנים שאין להם מסגרת פוליטית או אירגון מסודר. זה אולי אחד הדברים המדהימים. כוחו של ההמון המצרי לתאם את פעולותיו ביחד. בכוח הרצון בשינוי. היכולת לפעולה. המרכז שנוצר בכיכר החירות.
הלבה שפרצה וזורמת, הביטוי החורך של עם שרוצה להיות חופשי בארצו, היא שמפחידה את השליטים החדשים- ישנים של מצרים.
השלטון לא השתנה. כי אם היה קודם מוברק ומתחתיו עומר סולימאן וטאנטווי, עכשיו זז מוברק ועומר סולימאן חולה וטאנטווי שגם הוא לא צעיר, הוא יורש העצר למעשה.
האם הצבא הוא זה שיצר את המהפיכה? האם הוא עזר לה או שמנהיגיו אופורטיוניסטים שנעים עם הרוח וייקחו את מצרים לעצמם?
יש לקוות שהשינוי הוא כל כך עמוק ודרמטי שזה לא יקרה.
אבל שווה לזכור שהצבא לא היה בעד המפגינים בתחריר. המפגינים הם אלו ששברו את המשטרה והבריחו אותה מהכיכר ומהגשרים. עם היווצרות הואקום של אובדן היכולת של ארגוני הביטחון המוסווים והמשטרות לשבור את ההתנגדות – נקרא הצבא לסגור את הכיכר.
את העילמותה של המשטרה מהרחובות מילאו מייד אזרחים חמושים במקלות ושרשראות. מגינים על עצמם מפני בוזזים ושודדים. המצרים הגיבו במהירות. בריאות גדולה.
מראשית ההפגנות התארגנו הצעירים ובדקו את הנכנסים לכיכר- חיפוש בכלים, תעודות מזהות כדי שלא יוכנס נשק. כדי שההפגנות ישמרו על סיגנון אזרחי.
ביום רביעי ה-2 לפברואר, כשהתנפלו תומכי מוברק על מפגיני הכיכר, הצבא לא עשה דבר כדי לעצור אותם. הוא גם לא התערב כשתקפו תומכי מוברק באבנים. מפגיני הכיכר לא הגיבו לאבנים בדקות הראשונות אלא נסוגו אחורה ורק לאחר שניראה היה שמטר האבנים יקבור את כולם חיים, הם עקרו את אבני המרצפת והסתערו בחזרה.
מה שעקר את אבני המרצפת והוציא את מפגיני הכיכר להסתערות נגדית, שדחפה את תומכי מוברק, היתה רוחה של מצרים אחרת. מצרים שהגיחה משום מקום. כי אף אחד לא ספר אותה. כמו סופת חול שהצטברה בתחריר וחיכתה לרוח הנכונה.

הצבא גם לא עשה הרבה כשתומכי מוברק המשיכו להשתולל ביום רביעי בלילה וביום חמישי. כשתקפו באש מדרום לתחריר. כשהתנפלו באבנים על גשר ה-6 באוקטובר. הצבא הוא זה שלא נתן לעיתונאים להגיע לכיכר ולסקר מה קורה שם. הוא גם לא הגן על עיתנאים שהותקפו על ידי תומכי מוברק. הצבא הוא זה שמנע אספקת אוכל מאלו שרצו לספק אותה לכיכר.
הצבא לא היה גורם בניצחון של המפגינים. הם הצליחו למרות הצבא. הצבא הוא הניהנה.
וזה למרות מה שאמר הפרופסור בכיכר שהצבא הוא צבא העם ושהוא הצבא שהביא את המהפיכה של הקצינים הצעירים ב-1952. אותה מהפיכה שהעלתה את נאצר והפכה את מצרים למנהיגת העולם הערבי.
"פעם-" אמר לי גיאולוג בשנות השלושים שלו, "היתה גאווה להיות מצרי. ככה סיפור לי ההורים והדודים שלי , בימי נאצר. מצרים היתה מנהיגת העולם הערבי – ועכשיו?"
"את הכבוד שלנו אנחנו רוצים "אמרה העיתונאית "את הכבוד שלקחו לנו."
חופש, כבוד, חלוקה צודקת של העושר המצרי, סוף לתרבות השוחד והשחיתות, לכל מה שהתאבן במצרים בשלושים השנים האחרונות.
0.2% עלייה בתל"ג לשנה בשלושים השנים האחרונות. אנשים שחיים מכמה לירות ליום. כמה מיליארדרים שהם חברים של המיליארדרים שלנו וכל אוצרות מצרים – נפט, גז , תיירות, תעלה, שייכות להם. גם לנו יש כמה משפחות כאלו. אבל אנחנו יכולים לצעוק, למחות. זו הסיבה שאנחנו לא בכיכר. יש לנו את זכות הזעקה. דמוקרטיה שבה למראית עין אנחנו בוחרים את מי שאנחנו רוצים ומקבלים ראש ממשלה וממשלה מחורבנים שהם לא פחות גרועים ממוברק וחבריו. רק שאנחנו משחקים משחק דמוקרטי.
במטוס ישבתי ליד עיתונאית מצרית שנסעה לסקר משהו באדיס. המהומות החזירו אותה ואת הצוות דרך צנעא לקהיר. היא סיפרה לי על דוד שלה שניהל צוות גינון ויום אחד עבד ליד ארמון מוברק. הנשיא יצא לגינה עם אישתו. הם הביטו בנשיא מעבר לגדר. הדוד נעלם לחצי שנה. אף אחד לא ידע להיכן נעלמו הוא ועובדיו למשך שישה חודשים. וכשחזר היה שבור נפש וגוף.
בחמש עשרה השנים האחרונות גם אני נעצרתי על ידי המצרים. פעם כשהלכתי לראות פלמינגו ליד ימת ברדוויל נעצרתי למשך יומיים של חקירות מהנהנדה של נחל ים דרך אל עריש עד לןמטה המוחברת' בקהיר. פעם שנייה לזמן לא ארוך בחדר מושתן וצדדי בין כיכר תחריר והמלון. עלי הגנה הזרות והדרכון. על מליוני מצרים דבר לא הגן בשלושים השנים האחרונות. למשטרה ולמשטר הולארגוני הביטחון היו סמכויות בלתי מוגבלות. כמו כל מי שרוצה לא לשמוע ולא לראות רק לשלוט ולחלק שלל.
"אתה יודע שהתעלה מכניסה כל חודש מאתיים מליון דולר?"
כל ספינה משאירה דולרים לפי משקלה. בין עשרות למאות אלפי דולרים למעבר בתעלה. שניים וחצי עד שלושה מליארד דולאר לשנה.
"הכל מתחלק בין 20 אנשים שמנהלים את התעלה." אמרה העיתונאית.
זו התעלה שנאצר הלאים ב-1954 כדי לפרנס את מצרים ולבנות את סכר אסואן. מים רבים זרמו בתעלה. בנילוס.
והצבא? מה יעשה הצבא?" שאלתי מפגין מבוגר בכיכר.
"זה צבא המהפיכה," אמר האינטלקטואל באמונה שלימה. "זה הצבא ששיחרר את מצרים ב-1952 מהשושלת של פארוק. הוא מחויב לשמור על המהפיכה!"
הכיכר היתה תערובת של סטודנטים, מקצועות חופשיים ומבוגרים לבושי חליפות ומעונבים. המורים הזמינו אותי לאכול קושרי – תבשיל של אורז ואטריות שהוא המאכל העממי של מצרים. עוניה של הארץ מתבטא גם במטבח מהנחותים שיש.
אכלתי עם האינטלקטואלים. שיכבה שלא היה לה ביטוי במצרים של עד לפני חודש. שיכבה מושתקת. הטלוויזיה של שילטון. הקולנוע של השילטון. אל אהאראם – הפרמידה הוא ביטאונה של מצרים. מונוליטי.
נסו לחשוב על עם שאין לו זכות ביטוי, שאסור לו לנסוע לאן שהוא רוצה, שאין לו כסף, שבכל רגע יכולה משטרה מכל סוג לפלוש לביתו, להחרים לעצור ולהעלים.
האם יכול להיות שמה שיצמח במצרים הוא סוג של דמוקרטיה טורקית שבה הצבא הוא מגן הדמוקרטיה?
אולי. אמונו הבלתי מסויג של העם המצרי בצבאו מעוררים תיקווה כזו. האם הצבא מקשיב לעם שלו? לעם החדש שנחשף בכיכר?
מצרים, אם הדברים לא ישתבשו באופן מובהק, חוזרת להיות רוח השינוי והקידמה של העולם הערבי.
לא נסיכויות המפרץ. לא הדיקטטורות המאובנות. לא לבנון השסועה ורודפת הבצע. ישראל היא ודאי לא דוגמא לכלום.
חיפשתי דמות מפתח שתחליף. אולי כי אנשים תמיד מחפשים דמות, משהו מוכר להיאחז בו. המצרים בכיכר לא היו מעוניינים בדמות. יבוא מי שיבוא. השפע, הפלוראליזם. הליברליות של הכיכר היתה מפתיעה. אמיצה מעוררת דמיון.
שאלתי על ברדעי. אף אחד לא ספר את ברדעי. ראו בו אופורטיוניסט שחי מחוץ למצרים.
האחים המוסלמים גם הם כוח שהמצרים לא מאוימים ממנו. אולי כי לפחות 15% מהאוכלוסיה הם קופטים. לאורך כל ההפגנות היו שלטי האחווה בין קופטים למוסלמים אחד מדגלי המפגינים. סובלנות. מצרים החילונית היא זו שעשתה את המהפיכה והגוף היחיד עליו היא סומכת הוא הצבא שאינו דתי ואינו מפלגתי.
ומיהו הצבא?
מכיוון שאני לא מכיר את הגנראלים וטאנטווי, שר ההגנה וראש המועצה הצבאית העליונה בוא בן 76 ושייך לשיכבת הנהול של עומר סולימאן – אלו שהיו בני בריתו של מוברק, יש טעם לדבר על שכבת הקצינים בני החמישים. אבל גם אלו לא היו ברחובות.
מי שניהל את הצבא ברחובות היו מפקדי המחלקות, מפקדי הפלוגות, מפקדי הגדודים ועד מפקדי החטיבות. הם היו נוכחות הצבא בשטח.
ואיך ניראה הצבא המצרי?
יש גיוס חובה במצרים. הפלאחים מתגייסים והם החיילים הפשוטים. מי שהולך לאוניברסיטה או יש לו כסף, יכול לפתור את עצמו. הקצינים שפגשתי ברחובות היו נעימים ומנומסים ודוברי אנגלית וניראו כפי שקצינים צריכים להיראות. הם דמו למפגיני הכיכר יותר מאשר לתומכי מוברק רוכבי הסוסים והגמלים.
הצבא טופח בעשרות השנים האחרונות. אקדמיה צבאית, בתי חרושת שמייצרים לו נשק אמריקני מתקדם. סיוע אמריקני של מליארדי דולארים שמתחזק אותו. הצבא לא מוחזק על ידי הכלכלה המצרית אלא על ידי האמריקנית. אינטרס של שני הצדדים. צבא נקי, מסודר, ממושמע. בבת עינה של מצרים. הוא כל מה שמצרים לא הצליחה להיות. היא איך שמצרים רוצה להיראות.
מהפיכה. מקץ 1000 שנים של שקיעה, מושכת מצרים את העולם הערבי מהחולות והבוץ של החשיכה.
אם יעמוד הצבא במילתו.
ניראה שהדבר שיעצור את הצבא מלהשתלט על מצרים ולדכא אותה שוב, היא הסיבה שהמהפיכה שייכת למי שהשלטון המצרי לא ספר. והוא לא מכיר. שזלזל בהם לאורך עשרות שנים.
לא פלא שלא השכלנו לראות את מה שקורה במצרים. כי אנחנו, בהרגשת העליונות על מצרים של הנילוס חשבנו שהם בסך הכל מצרים. בזה לא הרחקנו ראות ממוברק ושותפיו לשילטון.
ביחסים שבין מדינת ישראל ומצרים תורגם השלום לכסף וביטחון. העשירים – אלו שקיבלו מהשלטון שלנו ואלו שקיבלו מהשלטון שלהם, עשו ועושים עסקים גדולים. הפוליטיקאים שניזונים מהכסף דאגו שישראלים ומצרים לא יתקרבו. כי קירבה בין אנשים מפרזת מפחד.
מה יהיה מחר?
אף אחד לא יכול לראות לתוך העתיד. אבל אפשר לפחות להיזהר ולחשוב על אומץ ליבם של האנשים האלו ששברו את המשטרה האלימה על הגשרים בימים הראשונים של ההפגנות, לא נירתעים מכלום, למרות שידעו שאם ייתפסו יכלאו במרתפים מסריחים לשנים ארוכות ומשפחתם תיסבול לא פחות. אלו האנשים שספגו עה של מטחי אבנים מתומכי מוברק, התאפקו ורק כשניראה היה שיקברו תחת האבנים, הגיבו בעןצמה , נחותים במספר ובכל זאת הודפים את מטרות האבנים, משליכים את הגמלים והסוסים לריצפה. תחריר היתה שיעור מאלף בעוצמתה של רוח האדם. של הנעורים. של התיקווה, של הרצון בשינוי.
ודאי שזה מפחיד את הפוליטיקאים ומלהיב את העיתונאים.
ממה אתם פוחדים ישראלים? מרוח האדם? מזה שאי אפשר לכבוש עם במשך עשרות שנים?
נתנה לנו מצרים את מתנת הנילוס. עוד אחד מפלאי תבל, לא פחות מהפירמידות, ממקדשי כרנך והנילוס, ממסגדי קהיר.
תחריר. כיכר החירות.