שליטי סיני החדשים

"ההרים מתגעגעים לישראלים." אמר פראדג'. ישבנו בחניון שלו, חניון שועלי המדבר שמתחת לג'בל צפצפה. "ללכת עם ישראלים בהרים זה לא כמו ללכת עם תיירים. הישראלים מביטים בהרים וההרים ממלאים אותם והם ממלאים את ההרים. רק עם הישראלים אני מרגיש בטיול זה בטוח כאן. אין אף אחד בהרים."

באתי לסנטה כי שמעתי בחדשות שחטפו תיירים בסיני. אני מכיר את סיני 40 שנה, אף פעם לא שמעתי שחטפו תיירים. שנתנו להם סמים, כן, שלקחו מהם כסף, ודאי, שגנבו פה או שם שק שינה או משקפי שמש – בהחלט.

לא היו כמעט תיירים בטאבה ושומר הגבולות בצד הישראלי אמר לי שאני הישראלי השני שחוצה היום. מארץ חלומות ותשוקות הפך חצי האי למקום של איום בתודעה הישראלית שבו הכל יכול לקרות. גם זה לא חדש – פעם הכל יכל לקרות בסיני ולכן נסעו, היום ההרגשה שהכל יכול לקרות ולכן לא נוסעים.

הכבישים היו שוממים והבדואי שלקח אותי מהגבול עבר על פני המחסומים של המשטרה והצבא בלי לעצור.

לאורך כביש החוף עמדו החניונים, נטושים ברובם. ביקשתי מפראדג' שיכנס למה שהוא הסמל הישראלי –בדואי- מצרי- בינלאומי של השלום. לראס א-שטאן. זה מקום ששורה עליו ברכה מיוחדת. גם כי השונית המאובנת שיוצרת את הראס מפרידה ומגינה עליו מהכביש ומשאר החוף וגם כי הבדואי שהחוף שלו – עיאד, הוא מוסיקאי ובמשך השנים הפך המקום לחופם של המוסיקאים היורדים לסיני, של אנשי הניו אייג' וכל מי שרצה לנקות את הראש וידע שישלם מעט על חושה והרבה על האוכל שאף פעם לא נירשם במדויק במחברת וכשאתה משלם עליו בסוף תקופת החופש, לך תזכור מה באמת אכלת ובכמה.

בחוף היו כמה מוסיקאים, שליש מיושביו היו ישראלים-שתי משפחות עם ילדים ושני מוסיקאים, שליש היו מצרים צעירים שעובדים כמדריכי צלילה בשארם וכמה זרים ממדינות שונות בעולם, חלקם מוסיקאים.

ישבתי ליד רג'ב, בדואי צעיר מד'הב שאמר שהוא משבט המזיינה. המזיינה הם השבט הגדול של דרום סיני שנחלתו משתרעת מנואייבע עד לשארם וא-טור ונוגעת בהר הגבוה של סנטה קתרינה. דיברנו על ראס אבו גאלום ועל הבלו הול. אמרתי לו שאהבתי ללכת על נקב שהין – שביל בז הציידים כפי שקוראים לו הבדואים. השביל פוסע על השוניות המאובנות, מחבר בין הבלו הול לראס אבו גלום – אחד המפרצים החלומים של מזרח סיני.

הוא לא הכיר את השם. הבטתי בו די בתדהמה.

משהו עמוק השתנה בסיני.

משהו עמוק משתנה בה בימים אלו.

השארנו את הנופשים בראס אבו גלום לנגן ופנינו מכביש החוף לכיוון רמות החול של מזרח סיני. הבטתי בהרים. ג'בל אום-לייחס שתחתיו יש מעיין קטן באבן חול אדומה. ליד נמצא הדיסקו – דופן של אבן חול אדומה מחוררת שלידה היינו חונים בזמן הטיולים ושמים בחלונות הסלע נרות שהיו צובעים את הלילה באדום. ג'בל חודרה, סלע הכתובות, ואדי ג'יבי שהולך אל אתר קברי הנואמיס הפלאיים שיש להם רק פתח אחד והם מביטים תמיד מערבה- אל השמש השוקעת, כמו הפירמידות, והבדואים מספרים שבני ישראל התחבאו בתוכם מפני מכת יתושים שנחתה עליהם במדבר. חפרתי בנואמיסים לפני 30 שנה עם אבנר גורן, היום דוקטור לארכיאולוגיה ואז קמ"ט ארכיאולוגיה של סיני. מצאנו שם קבורות עובריות של משפחות שלמות, עצמות דגים, צדפים מהים, מתים בני יותר מ-5500 שנה. נוודים קדומים שאתרי הקבורה היו נקודות הכינוס השנתיות שלהם.

סיני אף פעם לא היתה חלק ממצרים. יש בה שני אתרים מצריים בקצוות – בתמנע שנמצאת היום בישראל שם נכרתה הנחושת ובסרביט אל חדאם ממנה הובא הטורקיז הקדוש לבעלת, לחתחור עם ראש הפרה. בסרביט גם נמצא הכתב הפרוטו סינאי – אחד מסוגי הכתב העתיקים בעולם.

סיני הפכה להיות חלק ממצרים רק עם גסיסתה של האימפריה הטורקית עות'מנית, כשהבריטים במעשה להטים דחקו את הטורקים ממצרים ב-1906מעבר לסיני למה שהוא היום הגבול הבינלאומי בין ישראל ומצרים. לורנס איש ערב היה מעורב בסימו ןהגבול הזה שהפך את סיני למעין חלק ממצרים. זה לא שינה הרבה כי 11 שנים מאוחר יותר כבשו הבריטים את ארץ ישראל ויותר משסיני היתה חלק ממצרים – מבחינת הבדואים הנגב – אז והיום, היה חלק אחד. הבריטים אפילו מינו מושל נפרד לסיני-מייג'ור קלוד ג'ארוויס, שפיתח את נאת קדש ברנע וקבע כי הבדואי הוא לא בן המדבר אלא אביו. קו הפסקת האש ב-1949 הוא שיצר פעם ראשונה (בעקבות תכונית החלוקה ב-1947) גבול בין סיני לארץ ישראל וקבע שהמצרים הם בעלי הבית. אבל המצרים לא באמת שלטו בסיני עד 1982. עד 1967 היה שם רק צבא ולא היו דרכים ולאחר שישראל נתנה להם את סיני סופית ב-1982 הם התעלמו והזניחו את הבדואים בתערובת שלי זילזול ופחד שנובעת מהיחס העתיק של בן הנילוס לנווד המדברי. הם ראו את חצי האי – לא את תושביו, בנו כבישים שיחברו את המזרח התיכון עם צפון אפריקה על הלוח של סיני, השתלטו על חופים יקרי ערך וחילקו אותם למלונאים עשירים והתעלמו מגידול וסחר הסמים בהר הגבוה וברמת התי. להתעלמות מגידול הסמים היה פן כלכלי גדול. גידול אופיום וחשיש מקיף היום בסיני אלפי דונמים ויש האומרים מניח הכנסות של כמיליארד דולר בשנה. כמו התיירות. כמו תעשיית הברחת הפליטים בצפון סיני. ענף גדול וחשוב שפקידים ואנשי שלטון מצרי מעלימי עין שגרים בסיני, יכולים להרוויח ממנו. והם הרוויחו. והבדואים, שנושלו ממקורות הכנסה וראו איך כולם מרוויחים מסיני חוץ מהם – פנו בעוצמה לגידול סמים. הדור הצעיר שנפתחה לו קרן שפע מימש את ריווחי הסמים בקזינואים ובתי הזונות של קהיר, התחמש בנשק ובאלכוהול והחל להתעלם מהחוק הבדואי. לחוק המצרי הוא לא היה מחויב אף פעם.

"מה אתה רוצה" שאל אותי חסאן מהמזיינה בחוף "לקחו לנו את החופים והכריחו אותנו למצוא מקורות פרנסה חלופיים בהרים."

"אין עבודה, אין פרנסה." אמר לי בדואי מהגררשה בא-טור "אם המצרים היו דואגים לעבודה – לא היינו עושים את זה."

"אני לבדי מרוויח בעונה 45000 לי"מ אמר לי עטיה מאוואלד סעיד בבוסתן בדרום סיני, ואז אני נוסע לקהיר ומוציא את זה על אלכוהול ובנות. כל יום אני מוציא 1000 לי"מ ויותר."

בארץ שבה מונית בקהיר עולה 5 לירות ופיתה 10 אגורות – הפכו הבדואים לעשירים. לפורעי חוק. הזילזול בין מצרים לבדואים הפך הדדי.

אחמד ג'יבאלי, השייח של הג'בליה הגיע לחניון זמן קצר אחרי שהגעתי והתיישבתי על כורסא שעשויה מנצרי כפות דקלים. הוא ופראדג' הם חצי אחים. אבא אחד, אמהות שונות. ניסינו להיזכר כמה שנים אנחנו מכירים. לא ידענו אם זה 15 או 17 שנים. ובכל מקרה הוא בן 41 וצעיר ממני ב-12 שנים. חנכתי אותו כשהיה בראשית דרכו כמדריך, למדנו אחד את השני כמה דברים על סיני. הוא היה מדריך ומארגן קבוצות והשתמשנו לא מעט בשירותיו ובאלו של פארדג' בחלקים שונים של סיני.

אחמאד הוא השייח החדש של הג'בליה מזה שנה וחצי. שאלתי אותו איך זה קרה והוא אמר שתמיד אהב לעזור לאנשים ובחרו בו לפני שנה וחצי. ששייחות לא עוברת בירושה ושזה צריך להיות מוסכם על השבט.

שאלתי אותו על הבחירות, הוא אמר שהגברים של השבט מתכנסים ובוחרים לעצמם שייח.

"והנשים?"

"הנשים לא בוחרות, אבל אני מתכוון לשנות את זה."

הג'בליה הוא השבט השלישי בגודלו בדרום סיני, כ-7800 נפש, והעתיק שבהם. המסורת המקובלת, שגובתה בתקופה הישראלית בבדיקות DNA , אומרת ש-500 אבות הג'בליה הובאו כגדוד חיילים ביזנטי ממקדוניה כדי להגן על מנזר סנטה קתרינה במאה ה-6 לספירה על ידי הקיסר הגדול יוסטיניאנוס. הם התאסלמו עם השנים אבל גם היום הם משרתיו ובעלי בריתו של מנזר סנטה קתרינה, אחד הקדומים והשמורים במנזרי המזרח התיכון, שמעולם לא נפגע ושספרייתו מכילה כמה מכתבי הקודש הקדומים החשובים בעולם ובאחד ממבניו יש מוזיאון לאיקונות שמהוות אוסף רצוף ולא פגוע בין 1500 שנים.

מקום עתיק.

"למה לא תחזרו לסיני?" שאל השייח "אם המוסלמים אומרים שירושלים קדושה להם כי משם עלה מוחמאד לשמים, לכם ניתנה תורה פה, גם אתם יכולים לדרוש זכויות במקום."

הוא אמר את זה בחצי חיוך. אחמאד הוא איש מפוקח ויחסיו עם שלטונות מצרים טובים. אבל גם הוא אמר שהפתרון הטוב ביותר הוא שסיני תהפוך לארץ בדואית מנותקת ממצרים, שתפרנס את עצמה עם הנפט הגז, הסמים והתיירות. שהמצרים אף פעם לא ידעו איך להתייחס לבדואים.

"וחטיפת התיירים?" שאלתי.

"זו משפחת אחת מהגררשה שבנאת הפיראן. המשטרה המצרית עצרה שני בדואים שלא עשו שום דבר. אז הבדואים של הגררשה עצרו מיניבוס על הכביש בין סנטה לד'הב ולקחו את התיירים ללילה. הם לא נגעו בהם ושחטו לכבודם גדי ולמחרת שיחררו אותם. המשטרה לא שיחררה את הבדואים שעצרה ואז למחרת הם עצרו מיניבוס עם עובדים פיליפינים וארחו אותם עוד לילה ורק אז המשטרה שיחררה. הם עורר את הזעם של כל הבדואים של דרום סיני. הודענו להם שאסור לגעת באורחים שלנו בדרום סיני. יש חרם על המשפחה הזו עד ליוני. אסור לברך אותם וללחוץ להם את היד. הם כבר התנצלו והבטיחו שלא יעשו את זה יותר."

לא רק השבטים האחרים כועסים עליהם, הגררשה של פיראן – השבט השני בגודלו בסיני, הטיל על המשפחה הזו חרם.

"ומה עם החוק המצרי?" שאלתי את שייח אחמאד.

"החוק המצרי לא חשוב בסיני." אמר אחמאד. "מה שחשוב הוא החאק אל ערפי – החוק הידוע." החוק הידוע הוא החוק הבדואי. קוד לא כתוב שכל בדואי יודע, שאם אתה מפר אותו – אתה צפוי לעונשים. מה מותר ומה אסור. שהעבריינים עליו לא נשפטים בבתי משפט מצריים (או ישראלים) אלא באים להישפט לפני השייכים של סיני. עברות יכולות להיקנס בכנס, בחרם וגם, לעיתים נדירות, בעונש מוות.

"והבדואים לא יפרו את החוק אל ערפי?"

"לא." אמר אחמאד. "ישבנו כל השייכים של דרום סיני והזמנו גם את השייכים של הצפון כדי לראות מה אנחנו עושים בסיני, מה מותר ומה אסור."

"והצעירים יקיימו אותו?"

"כן." אמר השייח. "אתה יודע שיש גבול בין השבטים של דרום וצפון סיני."

"איפה הוא עובר?"

"על דארב אל חאג'" אמר שייח אחמאד.

דארב אל חאג' היא דרך עולי הרגל מצפון אפריקה דרך מצרים וסיני לערב ולמכה. היא חוצה את סיני בין סואץ לראש מפרץ אילת ומשם לתוך חצי האי ערב. שבטי הצפון הם השבטים שמצפון לדארב אל חאג'. הדרום הם אלו שמדרום לו.

יש 26 שבטים בסיני, 13 בדרום ו-13 בצפון.

החוף המזרחי של סיני, סנטה קתרינה וכל מה שהוא עד לראש מפרץ סואץ, שייך לשבטי הדרום. שבטי הצפון הם כל אלו שחיים לאורך הגבול הישראלי – הטרבין, הסווארקה, האחיוואת.

באופן אבסורדי, הגבול בין צפון ודרום עובר באילת, ככל שמדרימים מאילת לתוך סיני – מתרחקים מהגבול ומהאווירה הכאוטית והאכזרית של צפון סיני לתוך דרום סיני – ארץ שקטה מאוד – ארץ של תיירים וגידול סמים.

בחצר ישב עבדאללה, טרבין מהצפון. שאלתי אותו על השמועות על אל קעידה וגיהאד איסלאמי בצפון סיני שכן יש האומרים שאלו יצרו לעצמם בסיסים בג'בל הילאל- מול פתחת ניצנה.

עבדאללה צחק ואמר לא- כן, והודה שאכן יש אי סדר בצפון סיני אבל הוא נובע ממאבקי שליטה בין המשפחות. שאלתי אותו מה יקרה אם יגיעו ישראלים האם אין סכנה שהבדואים יחטפו אותם.

"לא." הוא אמר נחרצות "שאני אחטוף בנאדם בשביל 50000 100000 או מליון דולר? בשום פנים ואופן. אין סיכוי."

"לפני כמה חודשים" אמר אחמאד בזמן שישבנו בביתו שבסנטה לארוחת ערב עם המשפחה (הילדים הם אלו שרוצים שלכל אחד תהיה צלחת, אני אוהב את זה שכולם אוכלים מצלחת גדולה אחת, הוא אמר כשהתפלאתי על חלוקת הצלחות) "הגיעו לדרום סיני כמה בדואים מהצפון מהאחיוואת והסווארקה. הם באו לעשות פיגוע באחד מבתי המלון. כששמענו שהם פה, הגענו אליהם לשטח. הם אמרו לנו ששמעו שאם יפגעו בישראלים או תיירים יקבלו גמול בשמים. אמרנו להם שמי שסיפור להם את זה שיקר. שאין שום דבר כזה באיסלאם. ושאם הם פוגעים בתיירים – זה כאילו שהרגו אותנו ושאסור להם לעשות שום דבר בדרום סיני. הם חזרו צפונה. לא יכול בדואי מהצפון לבוא לפה ולעשות משהו מבלי שנדע."

הבדואים יודעים היטב מאיפה האחרים. מאיזה שבט. אצל הבדואים אחת השאלות הראשונות היא מאיזה באר אתה שותה – מקור המים מגדיר את השבט.

"אנחנו לא ניתן לאף אחד לגעת פה בתיירים. ישבנו כל ראשי השבטים של דרום סיני והודענו שאסור לפגוע בתיירים וישבנו עם ראשי השבטים של צפון סיני. אסור להם לפעול מדרום לקו של דארב אל חאג'."

אחרי האוכל פטפטתי עם דארנה, בתו בת ה-17 של השייח. היא רצתה ללמוד רפואה לחזור ולהיות הרופאה הבדואית הראשונה של סיני. שאלתי אותו אם יחתן אותה בנישואי שידוך כנהוג אצל הבדואים – כשהעדיפות הראשונה היא לבני דודים מקרבה ראשונה.

"לא." הוא אמר "היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. היא תבחר. אני מתכוון לשנות את החברה הבדואית של סיני. קודם את הג'בליה ואחר כך את כל השבטים."

"היא תלך ללמוד רפואה."

"אני מקווה." הוא חייך. "עמר מוסא בא מחר להיפגש עם הבדואים בפיראן, רוצה לבוא?"

"אין לי ויזה לפיראן."

"אתה אורח של השייח." הוא חייך.

יצאנו בצהריים. "תלבש את הכפייה, עכשיו גגם אתה שייח, הוא חייך כשחבשתי את הכפיה האדומה מנופף לחיילים ולשוטרים במחסום שבירכו את השייכים של סיני שנסעו להיפגש עם עמר מוסא.

השייח של הגררשה הכין כירה. עמר מוסא הגיע עם אוטובוס מקהיר, מלווה בעיתונאים פמליה קטנה וכמה אנשי ביטחון. הבדואים קבלו אותו ביריות שימחה והוא הובל לאוהל בתוך הנאה הגדולה בסיני. שמונים ושישה אלף עצי דקל. חמישה שבטים והר סירבל אחד עם פסגות אדומות ונפלאות. פה מרכז הגדול וסחר הסמים בסיני. מאז המהפיכה הבדאים בכלל לא טורחים להעלים את סחר הסמים. כמות האש שנורתה מכלי הנשק הראתה את עוצמת הכסף שהומר לנשק ותחמושת.

עמר מוסא, נינוח, שמע את טענות הבדואים על כך שהוא הראשון שמגיע לסיני ב-30 השנים החארונות, שהם לא חלק מסיני ושהוזנחו כל עשרות השנים האלו. הוא ספג בשקט את טענות הבדואים וענה במתינות שהם צודקים ושינסה לשנות את זה כשיבחר לנשיא.

עמר מוסא היה בתוך מסע הבחירות לנשיאות שיקרו במאי 2012. האם ייבחר? יש לו סיכוי טוב, הוא ודאי השם הבולט בבנק השמות המצרי. האם יצליח להשתלט על סיני ולנסות להפוך אותה לחלק ממצרים? רק אם יצליח לכרות ברית עם שבטי הבדואים. הוא מנסה.

חצי האי סיני משתרע על 60,000 קילומטרים רבועים. דארב אל חאג' חוצה אותו במרכזו. מצפון לקו גרים כ-160,000 בדואים, מדרום לו, כ-.62,000 רוב האוכלוסייה בצפון מתרכזת לאורך ישובי החוף בין אל עריש לרפיח. שם עסוקים שבטי הסווארקה ומעט מהטרבין בסחר אדם. זה אחד מענפי הסחר המכניסים ביותר. בראשיתו לפני כמה שנים, עלה המעבר דרך סיני כ-3000 דולר לפליט. בשנה וחצי האחרונות התייקר המסע לעד שלושים ולעיתים 40000$. הבדואים של הסווארקה עוצרים את מי שאין בידו לשלם, מענים אותו תוך שהם מתקשרים לבני משפחתו שנמצאים בישראל או באריתריאה, הכסף מגיע במשלוחי העברת כספים של ווסטרן יוניון. יש לבדואים משתפי פעולה בישראל. בדואים ופליטים שעברו צד. בעדויות ששמעתי במרפאה של "רופאים לזכויות אדם" ביפו, סיפר אחד הפליטים כי היו שלושה פליטים שלא היה להם כסף והם חתמו על התחייבות שאם לא יהיה להם כסף לשלם למעבר לישראל – יוציאו מהם הבדואים כליה וימכרו אותה. נשים נאנסות. במעון לפליטות בשכונת מונטפיורי פגשתי פליטה בת שמונה עשרה וחצי עם תינוק בן חצי שנה. היא יצאה מאריתיראיה על מנת לחפש חיים טובים יותר. זמן לא רב אחרי שחצתה את הגבול, לקחו 17 מבריחים משבט הרשאידה- הבדואים המבריחים על הבול הסודני אותה ועוד שלוש בנות. הן אנסו אותן כל הלילה. התינוק שהחזיקה היה התוצאה של האונס.

שאלתי אותה למה לא תחזור למשפחתה באריתריאה. מי יקבל אותי כשאני אפילו לא יודעת מי האבא של הילד שלי? היא אמרה ופניה דומעים. היא יצאה לחפש חיים ומצאה גיהינום במדבר.

אם מחשבים 30000 דולר לפליט על פני כ-40000 פליטים שעוברים בשנה – מדובר על סכום בלתי נתפס של למעלה מיליארד דולר. אם כי בצפון סיני פועלות חמש רשתות הברחה. לא כולן מתאכזרות לפליטים ולא כולן גובות דמי מעבר כאלו גבוהים. אבל אלו שמתעללות כולאות את הפליטים מתחת לאדמה, אוזקות בשרשראות ברזל, אונסות ומנצלות אותם לבנות בתי מידות למבריחים באל עריש.

מצפון לדארב אל חאג', ולאורך כל הגבול הישראלי, סיני הוא מקום כאוטי שאין בו סדר. דווקא הדרום, שבו יש גידול סמים מזה 30 שנה ותעשיית תיירות, שקט הרבה יותר. האופיום והחשיש גדלים בהרים, תוצריהם מוברחים לישראל ולקהיר והחושות מחכות לתיירים הישראלים שיחזרו. הבדואים מתגעגעים לישראלים ורוצים בהם.

באופן פרדוקסאלי, אם מדינת ישראל רוצה שהבדואים יישמרו על השלום בינה לבין מצרים, להפסיק את סחר האדם המתועב שעובר דרך חצי האי, עליה להתנתק מהשבטים של צפון סיני לסגור את חלק הגבול שבין אילת לרפיח באופן הרמטי, לדאוג שמעבר טאבה יהיה פתוח כדי לחזק את השבטים רודפי השלום של דרום סיני, לסמוך על הבטחתם של ראשי השבטים של דרום סיני שיבטיחו את ביטחונם של הישראלים המטיילים בהרים ובחוף ולטפח תיירות לסיני כדי שלבדואים יהיה טוב.

כתבת וידאו מבט 2 על ההתפוררות של סיני