צור שיזף

מה ים מימים? חופי האיים הקריביים טרופיים יותר, דקלי מאוריציוס מלבבים יותר, נופי מאקרונזיה עוצרי נשימה הרבה יותר. ואף על פי כן: הים התיכון. מעבר למובן מאליו, שזה הים שלנו, שהוא נגיש ושהוא בעצם יפה להפליא, קיים עוד מימד המייחד ומעניק משמעות וריגוש למסע על פני "ים מצולות הארגמן", כדברי הומרוס, המשורר היווני הקדום. יש לו מה שחסר, או שאבד, למאוריציוס: היסטוריה. הרבה מאוד היסטוריה.
בהפלגה ים תיכונית המסע מתרחש גם במימד הרביעי, בזמן, וגם במימד של זמן בחזקה, בעולם האגדה, הדימויים והמיתולוגיה. בהפלגה ים תיכונית הפגישות רב-ממדיות: יאניס היפה, הדייג מטליא הרשתות שחזר מאוסטרליה לביתו שבמפרץ פוליס באיתקה, ואסילי הענק, האוחז בגיטרה ומזמר מעל לקנקן יין ורוד וקדירת קלאמארי זהובים בטָבֶרנָה שעל המזח, קפיטנים של ציי ונציה והאימפריה העות'מנית, סוחרים יהודיים מימי הביניים, יוונים של קרבות סָלָמִיס (ליד אתונה) והִימרָה (סיציליה), שבלמו בשנת 480 לפני הספירה את צבאות הפרסים והפיניקים, תזאוס השב מכרתים לאחר שהרג את המינוטאורוס, ואולי אפילו הנוסע המפורסם מכל – אודיסאוס. אנשים שאפשר לשוחח איתם, דמויות היסטוריות ויישויות מיתולוגיות, שנוכחותן, לעיתים כה תכופות, משפיעה הרבה יותר מחייו ומפעלו של אדם זה או אחר, כמו אודיסאוס, מלך איתקה.
היאכטה "ארגו 2" חיכתה לנו בקורפו. שם אנאכרוניסטי "ארגו". זהו שמה המיתי של ספינת הארגונאוטים, שהפליגה לים השחור כדי להשיג את גיזת הזהב. שם אופייני: ההווה מחפש את העבר, שואב מעולם דימויים מיתולוגי לצורך מסעות בים הרווי דימויים כאלה, כמו תחריטי מפות עתיקות, הגדושים בנימפות ארוטיות רכובות על דולפינים. הפלגנו ב"ארגו 2" בדרכנו לאי של אודיסאוס, לאיתקה של הומרוס. היינו שבעה, ואהרון, הקפיטן, היה מודאג, ובצדק: הים היוֹנִי, בין שרשרת האיים מקוֹרפוּ דרומה לבין היבשה, שקט מדי לטעמו. הבאנו איתנו מתל-אביב עותק של ה"אודיסיאה" בתרגומו הנפלא של שאול טשרניחובסקי.
עשר שנים נמשכה מלחמת טרויה, עשר שנים נוספות עברו על אודיסאוס בטלטוליו בימים עד שחזר לאיתקה מכורתו ושחט את החתנים שזללו את רכושו וחמדו את אשתו. מיום שעברה ספינתו את כף מליאה הנורא שבדרום הפלופונסוס, נסחפה לים של "ארץ רחוקה רחוקה", כלשון אגדות הילדים, ים של אוכלי פרחי לוטוס, ענקים בעלי עין אחת באמצע המצח, מכשפות, וסירנות ששירתן הרת-סכנות לספנים. כמה שנים היה שבוי באי של קאליפסו היפה. הוא שכב עימה בלילות וביכה את אשתו, פנלופה, בימים. אלי האולימפוס פקדו על קאליפסו לאפשר את שובו; זו התמרמרה על האלים הגברים השוכבים בלי חשבון עם בנות תמותה, אבל כאשר לה, לאלה, יש עניין בגבר, לוקחים לה אותו. פמיניזם אולימפי. רפסודה הביאה את אודיסאוס לארץ הפיאקים, שייטים מופלאים וידועים ברחבי העולם העתיק, ואלה החזירוהו לאיתקה, חולפים כמבעד לערפל חלום חזרה לעולם המציאות.

האיים היוֹנִיים, קורפו, לווקאס, פאקסוס, אנטי-פאקסוס, איתקה, קפלוניה, ואחרים, יורדים בשרשרת המקבילה לחוף האלבני והיווני. היוונים בקורפו הקדומה האמינו שארצם היתה ארץ הפיאקים ואף העניקו פולחן למלכה האגדי, אלקינואוס.

חיפוש
איפה איתקה של האיליאדה והאודיסיאה? "החיפוש אחרי אודיסאוס, כמו האודיסיאה עצמה (או כל מסע), הוא מסע אל העצמי". משפט שחוק זה מתכוון בדרך כלל למסע אל העצמי הפסיכולוגי, הרואה באודיסיאה מסע למעמקי הנפש, המוחצן בנתיבות ההרפתקה. החיפוש יכול להיות גם פיסי ממש, פילוס דרך בים כדי לגלות להיכן טילטלה הרוח את ספינתו של הגיבור, איפה בדיוק ארץ הלייסטריגונים אוכלי האדם, איזהו המצר הימי הנורא בין סקִילָה וחָריבדִיס, מפלצות הזוללות מלחים ומנתצות ספינות. החיפוש יכול להיות פילולוגי-היסטורי: שמא אין האודיסיאה אלא תרגום יווני של ספר מסעות פיניקי, כפי שסבר החוקר הצרפתי ויקטור ברָאר (Bérard)? טשרניחובסקי קרא את בראר בהתלהבות האופיינית ליהודים מודרניים מחפשי זהות פיניקית, והכותבים שירי הערצה לתרבות ההלנית, כמו "לנוכח פסל אפולו". החיפוש אחרי אודיסאוס ואיתקה הוא גם חיפוש מבעד לזמן אחרי בני האדם שכבר חיפשו את אודיסאוס, או שהעניקו לו פולחן ושרו על אודותיו. לכל אחד האודיסיאה שלו, לא הרי זו של ג'יימס ג'ויס (יוליסס) כזו של היינריך שלימן, הסוחר שהפך ארכיאולוג כדי להוכיח שהומרוס דיבר אמת.
הרפתקנים הם אנשי העובדות הקשות, כמו ארנל בראדפורד (Bradford), איש הימייה הבריטית, שפרש לגימלאות בגיל צעיר והקדיש את ימיו לשיטוט ברחבי הים התיכון בעקבות אודיסאוס. בסירה, על המדף שלמראשות דרגשו הצר, היו מונחים תמיד שני הכרכים הירוקים של הוצאת לויב (Loeb) של האודיסיאה, הוצאה קלאסית המדפיסה את המקור היווני בעמוד השמאלי ואת התרגום לאנגלית מימין. בחלוף השנים נזקק בראדפורד פחות ופחות לצד הימני, כשהוא מזהה במצָרי מֶסינה (Messina) שבסיציליה את הטופוגרפיה של האודיסיאה.
כבר במאה השלישית לפני הספירה ליגלג על שכמותו המלומד ארתוסתנס (Eratosthenes): "מי שרוצה לדעת היכן בדיוק הפליג אודיסאוס, מוטב לו שימצא קודם את הרצען שתפר את השק של אֵיאוֹלוּס, המכיל את כל רוחות השמיים". אל הרוחות, איאולוס, העניק מתנה לאודיסאוס – שק המכיל את כל רוחות השמיים, פנטסיה של כל מפרשן. המלחים לא האמינו בשק של רוחות, ובעת שישן אדונם התירו אותו בחפשם אוצרות. היה זה ביום שכבר נגלו לעיניהם חופי איתקה; כל רוחות השמיים התפרצו בסערה שלא ידע העולם כמותה, ושוב נגרפה הספינה לים. "אנוכי נעורתי", מספר אודיסאוס, "נמלך בנפשי התמימה, מה טוב לי ואעשה, אולי אטיל את נפשי הימה מעל האונייה, או אולי דומם אסבולה, אשאר בחיים על פני אדמות?" אנשי העובדות הקשות רואים בכל מיתוס מסווה שיש להסירו, ואינם מבינים שמיתוס הוא מציאות נוכחת ושהים התיכון הוא ים המיתוסים של תרבות המערב. אין טעם לחפש את הרצען; יש טעם רב במסע לאיתקה.
ובכל זאת, היכן איתקה? "איי העקרב" הזערוריים מבצבצים כביצים ירוקות מהים מול חוף מפרץ נידרי שבלֶווקאס (Levkas). כיום שייכים האיים באזור לעשירי יוון דוגמת אונאסיס, וספינות משמר חמושות מונעות התקרבות יתרה. עשירים נמשכים אל מרכזי יישוב, אך מעדיפים ריחוק ובידוד, תצפית על פשוטי העם. מרחוק גם מקומות דלים נראים נפלא, כמו בתי הפח הגלי והצבעוני של לווקאס, עיר צעצוע, ציפוי פח כמגן בפני רעידות האדמה של הים היוני. אמריקאית מלבבת ממאליבו שבקליפורניה, לועסת כעך מסוכר, פנתה אלי בחיוך מתפעל ברחוב: "נפלא פה, הכל כל כך פשוט, הבתים קטנטנים, הילדים משחקים ברחוב, איזו צניעות!" יחי ההבדל בין מאליבו ללווקאס.
אי-אפשר להחמיץ את עמוד האבן שקצהו החרוט, הצומח מאחד מאיי העקרב, חולש בגאווה על המפרץ כולו. זהו האובליסק באחוזת דוֹרפּפֶלד (Doerpfeld), ארכיאולוג וארכיטקט גרמני, שחפר בלווקאס ב-1902. רחובה הראשי של לווקאס קרוי על שמו, והאובליסק הוא מקור גאווה לתושבים (למרות שהגישה אסורה עליהם). הוא נערץ משום שטען שלווקאס היא למעשה איתקה של אודיסאוס, ולא האי הקרוי כבר מהתקופה הקלאסית "איתקה" ושוכן כעשרים קילומטרים דרומה יותר. כבוד ויקר ללווקאס (ולארכיאולוג). שימחה בזהות, בעומק בהיסטורי לו זוכה המקום ובתיירים הנוהרים בהתאם.
"דורפפלד מאוד אהב אותנו", אמר לי יווני קשיש המוכר עוגות דבש בקיוסק פח. "נוח לאהוב ככה", אומר אהרון כשהיאכטה מחליקה-מתרחקת מן האי ומהאובליסק, "מרחוק, כמו אריסטוקרט". יש משהו פטרוני ומתנשא באירופאי שבא מצפון להעניק ליווני זהות קדמונה.

"אי מזה אתה, מי עמך? ואי אבותיך ועירך? גם מאין תבואה, הבאניה? יען איני מדמה בנפשי כי ברגל פה באת". כך מקבל בנו של אודיסאוס אורח הבא לביתו. בדיחה של יושבי איים שאף אחד לא בא אליהם ברגל. זו בדיחה שאי-אפשר היה לספר בלווקאס הקדומה: לפני שנחפרה בה התעלה המפרידה בינה לבין היבשת, לא הייתה לווקאס אי. דורפפלד התעלם מקושי בסיסי זה, כמו מרבים אחרים. אסור לתת לעובדות להפריע לתיאוריה.
דורפפלד, בעצם, חידש מעט. בשנת 1610, למשל, נמלט אדם בשם ויליאם ליתגו מקרוביה הנזעמים של עלמה, שזיכוהו בתואר "המצולק". גם בעולם המושגים של ליתגו מזוהה לווקאס עם איתקה: "ממצוקי איתקה נמלטנו, מחופו של לארטס, מקללים את הארץ שגידלה את יוליסס מביא האסון". "לווקאס", ממשיך ליתגו, "מיושבת כיום רק ביהודים שקיבלו את האי מידי באז'אט השני לאחר שגורשו מספרד". ספינתו הותקפה על-ידי ספינה תורכית, ולאחר יומיים של הפגזות ויריות הדדיות פרצה סופה שהרחיקה את "הכופרים". ליתגו וחבריו מצאו מחסה באי קפלוניה; ספינתם נפגעה קשה, והיו חללים. "שלושה איטלקים, שני יוונים, שני יהודים… את הנוצרים קברנו בחצר הכנסייה היוונית ואת היהודים על חוף הים".

נמל הבית
היוונים גאים באיים שלהם. הים היווני משובץ ביאכטות לבנות, המשוטטות בין חופי הטורקיז של פאקסוס למערות הסלע הנפלאות, שאליהן ניתן להגיע רק בשחייה מסירה. לעיתים נתקלים שם בספינות המיליונרים אדירות-הממדים, שעל סיפונן מתרוצצים יחפים משרתים פיליפינים צחורי חלוק, נושאים מגשי משקאות לגבירות ולאדונים המשולבים בכסאות במבוק. במעגן הבטתי למעלה, בספינה שכזו, עצומה כמו ב"זכרונות" של פליני. בגובה שלוש קומות מעלי הציץ בי יווני שמנמן ושזוף, חולצה לבנה פרומה על כרסו, שרשרת זהב כמובן. "מנין אתם"?, שאל, מתיז עלי טיפות ממשקה ירקרק. "מישראל". "אהה. כמה איים יש לכם"? חשבתי בעגמומיות על הסלע שמול נווה ים. "לנו יש ארבעת אלפים", אמר בהתנשאות. הגזים משהו, אבל לא יותר מדי.
יש אהבה אותנטית יותר לאיים, כמו זו של יאניס, דייג שפגשנו במפרץ פוליס באיתקה. דיבורו עשיר וצבעוני: הוא חזר מאוסטרליה כדי לחיות באי הקטן שלו, מחלק אותו עם אודיסאוס. כשמונה מיליון יוונים חיים בארצות הברית ובאוסטרליה, מותירים בארץ-האם כעשרה מיליון.
"מוכרחים להגיע למפרץ פוליס (POLIS )", אמרתי בתל אביב, "שם, במערה של לויזוס, נמצאו חצובות הברונזה של אודיסאוס". אלה מידידי שדעתם נתונה פחות לדימויי העבר שמחו לשמוע שפוליס איננו סתם מקום חשוב; זהו מפרץ עמוק ויפהפה עם מעגן מעולה ליאכטה אחת בלבד. במערה בפוליס נמצאה העדות הארכיאולוגית הקדומה ביותר לפולחן של גיבורים ביוון הקדומה. "גיבורים" כמו הראקלס, אגממנון, אדיפוס, תזאוס, אודיסאוס נחשבו כבני תמותה, צאצאי אלים ואלות, שחיו "פעם", בעידן המיתי. בגלל עלילותיהם הגדולות מהחיים הונצח שמם בשירה, במיתוס ובפולחן. הפולחן במערת לויזוס החל כבר במאה התשיעית לפני הספירה; במערה נמצאו הקדשות לנימפות, לאלים, ואפילו תפילה מפורשת לאודיסאוס.
לפעמים מחקים החיים את השירה. באיליאדה, כשנהרג פטרוקלוס, רעו של אכילס בחיר היוונים, העניק לו אהובו לוויה מפוארת. צאן ובקר הובאו כקרבן; "באמצע שם הציב את כדי הדבש והשמן / נוטים כלפי המיטה; וישלך במוקד ארבעה / סוסים תלולי הצואר, הטילם בכוח ונאנח / היו תשעה כלבים אוכלים על שולחן המושל; שניים ערף, הטילם על גבי האש והמדורה" (איליאדה כ"ג, 7 – 170). פרטי הקבורה ספיציפיים: כדי שמן ודבש, קורבן וקבורת סוסים. זוהי קבורה יקרה, בזבזנית, ולפיכך אריסטוקרטית. בפועל מעולם לא קברו כך היוונים את מתיהם, פרט לדור אחד של אריסטוקרטים, במאה השמינית לפני הספירה. מדוע? מפני שהאריסטוקרטיה קראה אז את הומרוס, ששירתו הועלתה על הכתב האלף-ביתי, שאומץ מהפיניקים וזכתה לתפוצה מיידית.
גם הממצא המדהים במערת לויזוס הוא חיקוי: 13 חצובות ברונזה תלת-רגליות מהמאה השמינית, חפצי ערך יקרים להפליא, שכמותם מוצאים רק במרכזים העולמיים כמו דלפי ואולימפיה. בדלפי ישבה הנביאה של אפולון על חצובה; חצובות היו שיא של הקדשה יקרה לאלים. ערכן של 13 חצובות היה שווה ערך, ככל הנראה, להכנסותיה של מדינה כמו איתקה במשך שנים. איתקה איננה דלפי; זהו מקום נידח, יחסית, במערב יוון.
המסע לאיתקה מפגיש אותנו אפוא עם מפגשים אחרים, כמו זה של קהילת אנשי איתקה הקדומה עם גיבורו של הומרוס, יצור דמיוני שהפך נכס שלה באמצעות פולחן ההקדשה יקרת הערך. הקדשת החצובות כשלעצמה מחקה את הכתוב אצל המשורר: כשהחזירו הפיאקים את אודיסאוס לאיתקה, העניקו לו חצובות ברונזה מפוארות, כמו זו של לויזוס, שאותן החביא במערה בטרם שב לאחוזתו. במערה נמצא גם שבר ממסיכת חרס מהמאה השנייה לפני הספירה, הנושא את הכתובת: "תפילה לאודיסאוס". בכפר שמעל מפרץ פוליס, בכיכר המרכזית של סטָאברוֹס, ישבתי על הדשא, שעון על עמוד שעליו מתנוסס פסל-ראש נשגב של אודיסאוס, משקיף על המפרץ והמערה; על העמוד חרתה קהילת סטאברוס המודרנית את המלים "אוחאן אודיסאי" (euchen Odyssei), תפילה לאודיסאוס. החיים מחקים גם את הארכיאולוגיה. שכבות של עבר והווה.

כותרות מרעישות?
ב-1870 חשף לויזוס, בעל הקרקע שבה נמצאת המערה, כמה שברים של החצובות יחד עם חפצים אחרים שמיהר למכור. ב-1930 חפרה במקום משלחת של בית הספר הבריטי בראשות הורטלי ובנטון שחשפה את 13 החצובות. אלה נמצאות, כך הובטח לי במאמר המדעי שקראתי, במוזיאון המקומי בסטאברוס. היאכטה נכנסה למפרץ פוליס בשעות אחר הצהריים, שעה גרועה ליאכטונרים העלולים למצוא את המעגן תפוס, במיוחד כשיש בו מקום ליאכטה אחת בלבד. המקום היה פנוי (יתרון מובהק להפלגה בספטמבר).
שני תיירים, שהאמינו בתמימותם לסימן המטרייה האדום ("חוף רחצה") שעל מפת התיירות, התבוננו בפליאה בטלאי החול הזעיר (החול יובא למקום) שעל חוף האבן. הקיוסק היה מאויש ביוונייה יפה הנראית כאיטלקייה בלונדית; שולחנות בטון יצוק, צבועים באדום. "לויזוס קֵייב?" מישהו הצביע על שני עצים תמירים מצידו השני של המפרץ. המערה מאחוריהם.
יצאתי, קצר רוח, לבד. האחרים, נינוחים מתחושת ההגעה, התפרקדו בינתיים על הסיפון. לא מצאתי; העצים הגבוהים שבלטו מרחוק היטשטשו כעת בסבך הצמחייה. בקע אפל בסלע משך את תשומת לבי. הצטופפתי, הדלקתי את הפנס, נכנסתי למערה צרה וגבוהה, דמוית קונוס. ריקה, כמובן. נכנסתי לעומקה, התיישבתי והבטתי לכיוון הפתח, תמונה ממוסגרת באבן של המפרץ והאי קפלוניה הנשקף ממול. לבד במערת החצובות: אין כמערות לעורר רומנטיקה היסטורית, תחושה של אהדה והזדהות, השתתפות בחוויה של עידן אחר, ההיפך ממה שאילפוני באוניברסיטה על חוסר הטעם המדעי בכגון אלה. יצאתי, המשכתי ימינה לכיוון הים הפתוח. בקע אפל בסלע משך את תשומת לבי. הצטופפתי, הדלקתי את הפנס ונכנסתי למערה צרה וגבוהה, דמוית קונוס. עוד אחת! הדמיון בין השתיים היה מדהים; יצאתי לוודא שלא חזרתי בטעות על עקבותי, מעולם לא שמעתי על מערה נוספת. בראשי פיזזו הזיות על תגלית ארכיאולוגית מדהימה, בנוסח "היסטוריון ישראלי חושף את המערה של פנלופה". יותר מדי עפר על הקרקע בעומק המערה. הבינותי: רעידת האדמה הגדולה של 1953 מוטטה את תקרת מערת לויזוס, הותירה אותה כבור ענק וכן פיצלה אותה לחלקי מערות, עובדה שאינה מצויינת, כמובן, בפרסום המדעי של 1935. "תגיד, היתה פה פעם רעידת אדמה?" שאל דרור מייד כשנכנס עם האחרים. בלי פנטסיות.
הבוקר שלמחרת. הדרך לסטאברוס (כמחצית השעה ברגל) עולה במדרון תלול המעניק פרספקטיבות נוף המשתנות מדי רגע. שיחי הצבר עמוסי הפרי שימחו את אתי שהתלוותה אלי. הזדרזתי למוזיאון, האחרים הבטיחו שיגיעו אחר כך. בכיכר המרכזית של סטאברוס בישרו אותיות מרוחות בסיד על לוח דיקט שהמוזיאון סגור לרגל שיפוצים. דכדוך. לא אראה את החצובות של אודיסאוס? חזרנו למפרץ. יאניס תהה אם אני באמת מישראל: "לא למדת שצריך לחפש את האיש עם המפתח?" ארבעים דקות לאחר מכן כבר התנשפתי בקיוסק העיתונים של סטאברוס. שפת סימנים ואלתור מהיוונית הקלאסית שכנעו את בעלת הקיוסק להתחיל לפעול. הרמתי את השפופרת שהושיטה לי: "הלו? כאן פוטיני קובאראס", ענה לי קול אשה באנגלית ניו-זילנדית משובחת. הסברתי, התחננתי: מרצה ישראלי החולם שנים על הרגע הזה, וכדומה. "תבין", הסבירה, "החצובות ארוזות בארגזי עץ כבדים; אלה מונחים על הרצפה, מתחת לכדים מהמאה השביעית, ועל הכל פרוש בד כדי למנוע כתמי צבע. אנחנו מסיידים. בכל זאת", הוסיפה, "בוא לקפה".
בביתה קידמה את פני קשישה לבושת שחורים: "אנה פרנק! אנה פרנק!" אמרה, והמשיכה בפטפוט רך ביוונית רהוטה. פוטיני חייכה אלי. "אמא שלי", אמרה ונעלמה במטבח. הזקנה לפתה אותי בחום, בחיוך ובריח יסמין כבד, ומשכה אותי בכובד משקלה אל הספה. "אנה פרנק!" כשהגיע אודיסאוס לביתו בפעם הראשונה הופיע בתחפושת אומנתו משכבר הימים, אוריקליאה, רחצה את רגליו וזיהתה אותו על פי צלקת ישנה.
הדימויים מתרוצצים, מימד המיתוס ורגע ההווה: האם אוריקליאה המודרנית מזהה את יהדותי? מוצאת את מילת הקישור בשפה לא-שלה כדי להבהיר לי זאת? ממגירת פורמייקה משכה הזקנה יומן נושן, "1947" מלא בכתב יד יווני צפוף, קווים שחורים משורטטים בעט מפרידים בין הימים, ללא קשר לתאריכים המודפסים. סוף סוף הבנתי. היה זה יומנה הפרטי, ה"אנה פרנק" שלה (הזקנה האינטליגנטית מצאה שם ש"עברי" כמוני יכיר). נתבקשתי לרשום משהו. כתבתי: "הנני אודיסס, בנו של לארטס, הנודע בפיהם של בני האדם בעורמתי, תהילתי עד מרומי שחקים, גר אני באיתקה, האי הנשקף למרחוק, … ארץ טרשים, מגדלת אנשים בני חיל, ואנוכי ארץ אחרת לא אדע נחמדה ממנה לעיניים" (אודיסיאה ט' 21 ואילך). הומרוס כתוב בעברית במחברת באיתקה.
נכנס בעלה של פוטיני קובאראס, מורה חייכן למרות שפמו החמור. הוא הציג בפני בגאווה את הכרך משנת 1935 של בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה, שאותו קראתי לפני המסע בספריית האוניברסיטה. "היזהר! זה נדיר!" פוטיני הביאה קפה יווני, מבושל משקית קפה שהענקתי לה כשי, מתעלמת בנימוס מהעלבון הצורב שעל גבי העטיפה: "קפה תורכי". הפתעה: "תבוא ביום א'. זה יום שבתון, ואנחנו עובדים בשיפוץ. נוכל להכניס אותך אבל אנא, היכנס לכפר בשקט". למרות שעמדנו להפליג אחר הצהריים ולהקיף את האי, התקבלה התוכנית בשמחה. החצובות של אודיסאוס נעשו בינתיים חשובות לכולם.
ביקשנו רשות, ופוטיני, שבעצם הזמינה אותי בלבד, הסכימה להכניס את כולנו. המוזיאון אינו אלא חדר אחד, נעול במפתח פשוט. המשפצים הם המורה, פוטיני, ובנם. הבד הגס והמוכתם הוסר מעל ערימה ענקית באמצע החדר. בלעתי אוויר. ערב-רב של כדים מיקניים (מאה 13 לפנה"ס), גיאומטריים (מאה שמינית לפנה"ס), ארכאים (מאה שביעית-שישית לפנה"ס). בקטלוג "סותבי" מוצע כד קלאסי קטן (מאה חמישית) למכירה בארבעים וחמישה אלף דולר. בחדרון שעל תקן מוזיאון בסטאברוס, נעול במפתח מגושם ומטופל על ידי משפחת קובאראס הידידותית יש שווה-ערך של כמה מיליונים. אבל, כאמור, איש איננו מגיע אל איתקה ברגל. המקום קטן והסיכוי לגניבה זעום. "רק רגע", אמר המורה, מתעלם מהעניין הבוער שעוררו בי הכדים, מטלטל בזרועותיו כד גיאומטרי ענק ומתנשף בכבדות. הפינוי נמשך כרבע שעה, כשאני מצפה בכל רגע להתרסקות של כד בן אלפיים שבע-מאות שנה. "היסטוריון ישראלי אחראי להתנפצות אוצר ארכיאולוגי". גם זו כותרת.
ממשלת יוון החליטה לפזר ממצאים ארכיאולוגיים במוזיאונים מקומיים, בניגוד למדיניות הקודמת שעל פיה רוכזו כל הממצאים במוזיאון הלאומי באתונה. הדבר מאפשר להציג מספר גדול יותר של פריטים (רוב הפריטים במוזיאונים הגדולים בעולם מצויים במרתפים, כידוע) ולעשות זאת במקומם האותנטי. הווה של מקום מגדיר את עברו, התייר מזהה את העבר עם המקום.
אחרון הכדים המיותרים הוזז. בתוך קופסאות העץ הארוכות, מונחות בספוג סינתטי מתפורר, היו חלקי החצובות של אודיסאוס. "רק לך מותר", חייכו מר וגברת קובאראס. נגעתי. ספריות, תצלומים, שרטוטים, מאמרים מלומדים, הערות שוליים – שום דבר אינו שווה את הרטט של המגע, את משחק האסוציאציות החופשי שניהלתי עם אנשי איתקה הקדומים, שהעריצו באמצעות החצובות את אודיסאוס עוד יותר והעניקו לו נוכחות, ממשות ושיוך. אודיסאוס הנוסע השב תמיד לביתו, תיווך בינם לבין ארץ מושבם.
היעד או המסע, מהו העיקר? משוררים יווניים כמו הומרוס הקדום או קוואפיס המודרני, מעדיפים את הדרך. בדרכו הביתה מבקר אודיסאוס בשאול ופוגש בנביא טרסיאס, שניבא כי לאחר שישוב לביתו ייצא אודיסאוס שוב לנדודים. אין הוא יכול אחרת, המסע הופך לדרך חיים, תרתי משמע. נדודיו ייפסקו רק כשייטוש את הים ויעמיק חדור פנימה לארץ, נושא משוט עץ בכפותיו. כשיפגוש איש שלא יזהה את החפץ שבידו, יוכל הגיבור לנוח. קוואפיס: "וכל הזמן חשוב על איתקה, / כי ייעודך הוא להגיע שמה. / אך אל לך להחיש את מסעך / מוטב שיימשך שנים רבות. / שתגיע אל האי שלך זקן / עשיר בכל מה שרכשת בדרך. / אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. / איתקה העניקה לך מסע יפה / אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך. / יותר מזה היא לא תוכל לתת". (תרגום יורם ברונובסקי)
אינני משוכנע בחלוקה שבין המסע ליעדו, שהרי היעד עצמו הוא מסע, מפגש בלתי מתמצה של זמנים שונים וממדים מיתיים שבהם המסע איננו פוסק. אודיסאוס והאודיסיאה, מיתוס ופולחן שהוענקו לאודיסאוס ולאודיסיאה, כל מי שכתב אי-פעם על מי שהעניק פולחן ויצר מיתוס, כל יצירה שנכתבה בהשראת האודיסיאה (כמו "איתקה" של קוואפיס, או "האודיסיאה-ההמשך" של קזנצאקיס), פסלו של אודיסאוס בסטאברוס, ואפילו היאכטה "ארגו 2". אלה מסעות בממדים שונים, אופייניים כל כך לים התיכון, כמו המסע אל איתקה, שם החל, והסתיים, והחל, מסעו של אודיסאוס. ושלנו.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
*פורסם ב מסע אחר אוגוסט-ספטמבר 1993. לאחר פרסום הגירסה האנגלית של הספר שיבותיו של אודיסאוס (שנכתב לאחר פרסום מאמר זה) ביקרתי שוב באיתקה כדי לתת במתנה עותק למשפחת קובאראס. הסתבר להפתעתי שהרשות המקומית באיתקה הציבה שלט במפרץ פוליס ובו צילומים מהחפירות במערה וכן קביעה שהיסטוריון ישראלי, עירד מלכין, הוכיח את הקשר שבין אודיסאוס למערה שבמפרץ פוליס.

מאת: עירד מלכין, מחבר שיבותיו של אודיסאוס, ידיעות אחרונות ופרוייקט המרכז לתרבויות הים התיכון באוניברסיטת תל אביב, 2004.
על הספר והמחבר ולהזמנת ספרים