שבעת החכמים של חורש החזרן / דן דאור

אחד מהשבעה היה ליו לינג (221-300) שזכה לתהילה בזכות כוח השתייה שלו. מספרים בכל מקום שהלך היה משרת מלווה אותו, נושא כד יין ואת חפירה, מוכן לתת לו לשתות או לקבור אותו במקרה הצורך. יום אחד סבל מחמרמורת קשה, וביקש את אשתו שתיתן לו יין לרוות את צמאונו. אשתו טענה שהוא מוכרח להפסיק לשתות ושפכה את כל היין בבית. הוא הבטיח לה לעשות כדבריה, אבל לשם כך עליו להתפלל לאלים ולרוחות, ולהעלות להם מנחה. אשתו הכינה יין ובשר לתת לאלים, ולינג כרע על ברכיו והתפלל: "השמים הולידו את ליו לינג, ונתנו לו את השם 'יין', ובעניין התלונה של אשתי, הקפידו שלא לשמוע". הוא שתה את היין ואכל את הבשר ועד מהרה היה שוב שיכור.
לפי סיפור אחר הוא ישב עירום ושתוי בחדרו, ולאנשים שהוכיחו אותו אמר: "השמים והארץ הם בעיני עמודים וגג, והחדר מכנסיים ומעיל; ואתם, רבותי, מה נכנסתם לי למכנסיים?"
רק שיר אחד שלו שרד, "שיר הלל ליין וסגולתו":

מַעֲשֶׂה בַּאֲדוֹן אִישׁ-גָּדוֹל
בְּעֵינָיו שָׁמַיִם וָאָרֶץ רַק בֹּקֶר
וְרִבּוֹא שָׁנִים רַק רֶגַע;
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ – חַלּוֹן וּבָרִיחַ
וְקַצְוֵי יְשִׁימוֹן – חָצֵר וּשְׂדֵרָה.
הוֹלֵךְ בְּלֹא עֲקֵבוֹת
מִתְגּוֹרֵר בְּלֹא בַּיִת
הַשָּׁמַיִם לוֹ אֹהֶל, הָאָרֶץ מַחְצֶלֶת
וּלְרוּחוֹ אֵין אַפְסָר וָרֶסֶן.
לוֹפֵת בַּקְבּוּק בְּנוּחוֹ
נוֹשֵׂא כַּד בְּנוּעוֹ
הַיַּיִן הוּא עִנְיָנוֹ הָאֶחָד
וְלָמָה לוֹ כָּל הַשְּׁאָר?!

וּמַעֲשֶׂה בְּנָסִיךְ נִכְבָּד וְיָשָׁר
וּבִמְלֻמָּד בָּטֵל מִמִּשְׁרָה
שֶׁרָצוּ לְהַטִּיף לִי מוּסָר
כִּי שָׁמְעוּ שֶׁמְּדַבְּרִים בִּי סָרָה:
הֵם יִשְּׁרוּ צַוָּארוֹן וְהִפְשִׁילוּ שַׁרְווּל,
עַל תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ-אֶרֶץ הִרְחִיבוּ דִּבּוּר
עֵינֵיהֶם רָגְזוּ, שִׁנֵּיהֶם חָתְכוּ,
סִמְּרוּ עֻקְצֵיהֶם שֶׁל מֻתָּר וְאָסוּר.

אָז קֵרֵב הָאָדוֹן אֶת פִּיו אֶל הַשֹּׁקֶת
הַיַיִּן בִּגְּרוֹנוֹ, כּוֹסוֹ בֵּין שִׁנָּיו
נִעֵר שִׂפְמוֹתָיו, פָּשַׁט אֶת רַגְלָיו
שִׁמְרֵי-יַיִן לוֹ כַּר, וְהַקֶּצֶף מִזְרָן
בְּלֹא מַחְשָׁבָה, בְּלֹא דְּאָגָה
שִׂמְחָתוֹ כִּמְלוֹא הַקַּנְקַן;
מִשְׁתַּכֵּר בְּרֶגַע
מִצְטַלֵּל בְּאַחַת
בַּדְמָמָה לֹא שוֹמֵעַ קוֹל רַעַם
בְּאוֹר-יוֹם לֹא רוֹאֶה צֶלַע הָר
לֹא חָשׁ חֹם וְקֹר שֶׁחוֹתְכִים בַּבָּשָׂר
וְלֹא הֶמְיַת-לֵב מְחַדֶּדֶת רָצוֹן
מַטֶּה אֶת פָּנָיו, מַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ:
רִבּוֹא הַדְּבָרִים סוֹעֲרִים רוֹגְשִׁים –
כְּלוּם אֵין הֵם כְּמוֹ יְרוֹקֶת וְקֶצֶף עַל הַמַּיִם?
וּשְׁנֵי הָאֲדוֹנִים הַמַּמְתִּינִים לְצִדּוֹ –
הָאִם לֹא כְּמוֹ צְרָעוֹת לְיַד זַחַל שֶל עָשׁ?

רואן ג'י (210 263), חבר אחר בשביעיה, נחשב למשורר הגדול בדורו. ספר שיריו נקרא "שירים על מחשבות לבי", והשיר הבא הוא מספר 12 (משמונים ושניים):

בלבלוב נעורים של ימים רחוקים
חברו אדוני אן-לינג ולונג-יאנג
פרחי אפרסק ענוגים ורכים
את חיינו יאירו נגוהות זהרם.
כמו תשעה אביבים יענגו באושרם
ככפור-סתיו את ראשנו נכוף בפניהם
חן פיתוי מתפשט מצידוד עיניהם
ניחוח עולה מחיוך דיבורם.
בשמחת אהבה יחזיקו ידיים
מדי לילה חולקים זה עם זה בגדים
נכספים להיות ציפורים בשמיים
ישיקו כנף להמריא לשחקים.
באדום ושחור הם כתבו שבועתם
זה את זה יאהבו מעולם עד עולם

השיר מפתיע בהומואיות הבוטה והאופטימית שלו. בכל היתר אין זכר לא לאהבת גברים ולא לאופטימיות, ואין פלא שרוב הפרשנים מתקשים לקבל אותו כפשוטו, אלא שהשמות אן-לינג ולונג-יאנג אינם משאירים מקום לספק שזהו – לפחות על פניו – שיר הלל לאהבה הומוסקסואלית; אמנם לא בעולם הזה – שני האוהבים לא חיו באותו זמן; הם היו אהוביהם של מלכי מדינות קטנות בסין שלפני איחוד הממלכה: הראשון היה אהובו של מלך צ'ו במאה ה-5 לפנה"ס, השני אהובו של מלך ווי במאה ה-3 לפנה"ס. מסיפורים שמופיעים בספר "מזימות המדינות הלוחמות" אפשר ללמוד שהודות לתבונה מעשית מסוימת הצליחו שניהם להבטיח את חסדי פטרוניהם ואת עתידם הכלכלי גם אחרי שחן נעוריהם חלף. אן-לינג ולונג-יאנג הם שמות האחוזות שקבלו.
רואן ג'י עצמו היה ידיד נפש של שי קאנג – הדמות המרכזית בקבוצה ההיפותטית הזאת . ג'י (או שי) קאנג היה מסאי, פילוסוף, מוסיקאי, ונפח שבז למוסכמות, ניגן על צ'ין (מין קתרוס), וחיפש צמחי אלמוות. אנקדוטה אחת (המופיעה באנתולוגיה מהמאה ה-5) עשויה לשפוך אור על השיר:
הדוכס שאן [שאן טאו] פגש את שי (ג'י) קאנג ורואן ג'י, ודבק בהם לידידות של "מתכת ושחלבים", [אלוזיה ל'ספר השינויים' שם נאמר 'שני אנשים שלבם אחד, חדותם תחתוך מתכת, וניחוח דיבורם שחלבים']. אשתו של שאן, הגברת האן, חשה שקשריו של בעלה עם שני הגברים שונה מהמקובל ושאלה את בעלה. הוא ענה לה ש'כיום אין לי חברים אחרים אלא שני אלה'. ואז אשתו מזכירה לו סיפור היסטורי, מעשה באשה שהציצה דרך הקיר בנסיך ובשני ידידיו הערומים באמבט, והגיעה למסקנה שהשניים אכן ראויים לשמש כשרים בחצר הנסיך.
יום אחד באו שי קאנג ורואן ג'י לביתו של שאן, ואשתו הפצירה בבעלה לעכב אותם ללילה. היא הכינה להם יין ובשר, ובלילה קדחה חור בקיר כדי להציץ בהם ועד הבוקר לא חזרה לחדרה. בבוקר נכנס בעלה ושאל אותה מה דעתה עליהם. אמרה האשה: 'הכשרון שלך נופל משלהם; רק בזכות ידיעותיך ויכולת ההבחנה שלך אתה יכול להיות חבר שלהם'. אמר הבעל: 'גם הם סבורים שיכולת ההבחנה שלי טובה משלהם'.
מה זה אומר? רוברט פ'ן חו'ליק, סינולוג הולנדי מהולל, שכתב ספר יפה על שי קאנג, וספר על חיי המין בסין העתיקה, משוכנע שהסיפור מתפרש רק לפן אחד. דונלד הולצמן, גם הוא סינולוג ידוע, שכתב ספרים על שי קאנג ועל רואן ג'י – והמפרש את שיר 12 כסאטירה – לא מסוגל אפילו להעלות על דעתו את האפשרות. על זה אין לי מה להוסיף אלא את טענתו של המשורר הרומי קאטולוס לא כל מה שכותבים עושים. את השיר הבא תרגמתי מהתרגום העברי המלומד של רחל בירנבאום ודוד ויסרט ('שירי קאטולוס', מוסד ביאליק, 1989):

שיר מספר 16

אני עוד אזיין אתכם הומואים!
אורליוס ופוריוס.
כי אותי התיימרתי להסיק משירי,
ושירי קצת רכים ולא די צנועים.
למשורר עצמו אמנם יאים ישרות וטוהר,
אך לא לשיריו, לא בהכרח!
באלה יש חריפות וחן,
אם יש בהם קצת רוך ולא די צניעות –
כך שיוכלו לשלהב את התאווה:
לא של הנערים! אלא של מדובללי הערווה
שכבר קשה להם להזיז את התחת.
אז קראתם את "אלף נשיקות ועוד מאה"
ואתם רוצים להגיד שאני מזדיין?!
אתכם אני אזיין, בתחת.

איך שלא יהיה הסיפור הקטן הבא אופייני לג'י קאנג: יום אחד בא לביתו פקיד חשוב, אבל הוא המשיך בנפחותו ולא שם אליו לב. האיש התרגז ופנה ללכת, ואז אמר לו ג'י קאנג: "מה שמעת שבאת ומה ראית שאתה הולך?"
עם שאן טאו (205-283) חבר אחר בשביעיה הוא ניתק את קשריו משום שזה העז להציע לו משרה. במכתב לניתוק קשרים הוא כותב:
בעבר סיפרת עלי לדודך, מושל מחוז יינג-צ'ואן וחשבתי את דבריך לדברי טעם; רק תמהתי מניין באו לך, שכן אינך מבין אותי כלל. בשנה שעברה כשחזרתי מהה-דונג סיפרו לי שהצעת אותי כמחליפך במשרה. למרות שלא יצא דבר מעניין זה, הוא הבהיר לי שאינך מבין דבר…
בקטנותי התייתמתי מאבי, הייתי ילד חלש ובידי אמי ואחי נעשיתי יהיר ועקשן. מעולם לא שחיתי בים הספרות הקלאסית. מטבעי אני פורק עול ועצלן, שרירי חלשים ובשרי רפה, אני לא רוחץ את פני, וכל עוד אין הגירוד קשה מנשוא איני טורח לחפוף את ראשי. כשאני צריך להשתין אני לא זז ממקומי כל עוד אפשר לשאת את הלחץ , ורק כשהשלפוחית מתחילה להתכווץ אני קם. מכיון שהניחו לי לנפשי זמן רב, ומטבעי אני סרבן ובטלן, גסותי מנוגדת לדרך בני תרבות ויהירותי ועצלותי משלימות זו את זו. קריאתי ב"לאו דזה" וב"ג'ואנג דזה" הגבירה את רצוני בחופש, כך שפחתה תאוותי לכבוד והצלחה, והתחזקה נטייתי לעשות ככל העולה על רוחי… שבעה דברים לא אוכל לשאת: אני אוהב לקום מאוחר, ושומר הסף לא יניח לי. זה הדבר הראשון שלא אוכל לשאת. אני אוהב לחבק את הקתרוס ללכת ולשיר, לצוד ציפורים באחו ולדוג, מוקף בכפופים לי לא אוכל לנוע כרצוני – זה הדבר השני שלא אוכל לשאת. כשאני יושב בכריעה איזה זמן אברי משותקים וקשה לי לזוז, ומחמת הכינים הרבות אני מתגרד ללא הרף; להשתחוות לממונים עלי לבוש בגדי שרד – זה הדבר השלישי שלא אוכל לשאת. מעולם לא הצטיינתי בכתיבה תמה ואינני אוהב לכתוב מכתבים; במגע עם בני אדם יש הרבה עניינים וניירות יצטברו על שולחני; לא לענות למכתבים זו פגיעה בטעם הטוב ומעילה בתפקיד, אך ככל שאשתדל להכריח את עצמי לא אוכל להתמיד – זה הדבר הרביעי שלא אוכל לשאת. אינני אוהב לוויות ואזכרות, ומדרך העולם לייחס להן חשיבות; ולא רק שלא יסלחו לי, עוד ינסו לפגוע בי;וגם אם מחמת הפחד אעמיס על עצמי את חובות אלה, את טבעי לא אוכל לשנות, וגם אם ארצה להיכנע למוסכמות זה לא ייעשה בכנות, וממילא לא אצליח למנוע ביקורת – זה הדבר החמישי שלא אוכל לשאת. אינני אוהב את האנשים מהשורה ויהיה עלי לשרת יחד איתם; כשאורחים ימלאו את השולחן, רעשם יחריש אוזניים וריחם יבאיש את המקום, לשבת איתם ולהיות עד לעסקיהם האינסופיים – זה הדבר השישי שלא אוכל לשאת. לבי אינו סובל טרחנות וחיי הפקיד מלאים בה, אלפי טרדות מעסיקות את לבו, וענייני העולם ממלאים את מחשבותיו – זה הדבר השביעי שלא אוכל לשאת… לפי מה ששמעתי במסורת של אבירי הדרך יש עשבי מרפא שיכולים להאריך את חיי האדם לא גבול, ואני מאמין בכך בכל מאודי. לטייל בהרים ובאגמים, להתבונן בציפורים ודגים, זה ממלא את לבי אושר. מרגע שאעבוד כפקיד אאלץ להפסיק את כל אלה, ולמה לי לחדול ממה שגורם לי שמחה ולעשות מה שמטיל עלי אימה… כל חפצי כיום זה להישאר בסימטתי העלובה, לגדל בנים ונכדים, לשוחח לפעמים עם ידידים ותיקים; כוס יין עכור, לפרוט נעימה על הקתרוס – אלה כל רצוני ושאיפתי. ..
ומכיוון שכך כתבתי מכתב זה, להסביר לך ולהיפרד.

ג'י קאנג לא האריך ימים. למרות רצונו לא לקיים קשרים עם השלטונות הסתבך כשניסה להגן על חבר שהואשם בניאוף, ופקיד גבוה שאותו העליב שנים אחדות קודם לכן דאג שיוציאו את שניהם להורג. שלושת אלפים מעריצים בקשו למות תחתיו, ללא הועיל. בן 39 הוא הלך לגרדום, מנגן על קתרוסו ומתבונן בקרני השמש.