צור שיזף

בשתים עשרה בלילה ניעור הרמקול שבקצה מינראט המסגד של חסאן ערפה בעג'מי בקריאות גרוניות. עג'מי היא הכפר הערבי הים תיכוני של יפו. שכונה שיש בה 10,000 תושבים. אורות נדלקו בבת אחת. אימה ומתח עמדו באוויר כשקולות נרגשים קראו אחד לשני מתחת לחלון, מניעים מכוניות, רצים ברגל אל המסגדים. הגברים מיהרו לקצווי העיר והשכונה, הנשים עמדו ודברו בקול רם מתחת לחלונות ובפתחי הבתים. מבליל הקולות שנישא מהמסגד היה אפשר להבין רק את הדחיפות ואת השם: 'חסאן בק'. יצאתי החוצה אל החצר ופניתי אל הדלת של אביר ועבד. 'שרפו את חסאן בק' אמר עלי מלמעלה. 'זרקו אבנים על המסגד בג'בליה.' אמרה אביר, 'הרמקול קרא לאנשים להגן על המסגדים ומפני היהודים שעומדים לעלות על ג'בליה ועג'מי.'

מחשבות עגומות עוברות בראש בשעה כזאת כנגד טיפשותם של חמומי המוח הזורעים פחד בין ערבים ויהודים, פחד שמוביל לשנאה, שמעוור את עיני האנשים והופך אותנו משכנים טובים לשתי ישויות שטופות דם ופחד. ומה צריך בנאדם לעשות באמצע הלילה בארץ המיוסרת הזאת? לרוץ למסגד להגן עליו בפני פורעים יהודים? להישאר בבית כדי שלא יחזור המקרה שקרה רק לפני שבוע כשפורעים ערבים ניפצו את זגוגיות המטבחן וחדר העבודה? ומה המרחק מכאן שאחרי התלהטות הרוחות בגבול בת ים ותל אביב יחזרו הצעירים וכמו מפוח יחפשו את בתי היהודים הבודדים שבשכונה כדי לבוא איתם חשבון? להעביר את הבנות למרחב המוגן? להכין תיק על כל מקרה?

יפו

מסוק משוטט בשמים. טלפון משכן יהודי שגר מול מסגד ג'בליה ומספר בחשש על ההמון המתגודד ליד המסגד. חיפשתי ידיעה באינטרנט על הפגיעה בחסאן בק. לא היתה כזו. שמועות יכולות להיות רצחניות בשעה כזו. כמו השמועות על בקבוקי תבערה על בתי כנסת בשכונה (שהתגלו גם הן כלא נכונות).

בשתיים בבוקר חזר אחד השכנים הצעירים. יצאתי החוצה. שהרי שכני הם שהבריחו את מיידי האבנים וניגשו מייד לסעוד אותי באותו לילה לפני שבוע.

'הכל בסדר צור' אמר השכן בחיוך. 'לא נגעו במסגד.' רווח לי. רק זה היה חסר פה פרעות מיובאות מכל סוג.

כי יפו אינה עור אחד. 45 אלף תושבים, 25 אלף מהם יהודים, 12 אלף מוסלמים 8000 נוצרים. ןגם בין המוסלמים אין דעה אחידה על מה צריך להיות.

ישנו רע בלילה. קול המסוק המשטרתי באוויר, קולות האנשים החוזרים לבתיהם, האורות שכבים אחד אחד בבתים. אורות הרחוב שאינם פועלים כבר שבוע משום המחדל המתמשך של העירייה וחברת החשמל. ההרגשה של הסדר האזרחי ההולך ומתפורר. הרגשת חוסר הביטחון והאימה כמו שמיכה נקובת עש ומסריחה.

הבוקר ניראה תמיד אחרת. שאולי יש בו סוג של תיקווה זהירה. הים ניראה כל כך יפה מהחלונות. השקט בשכונה משום שהמכוניות מפחדות לעבור דרכה. הלכתי ליפת. החנויות סביב גן תמר היו סגורות. הפחד שיתק את המוכרים. שרפת המסעדה בשכונת התיקווה, העובדים הערבים שמולטו על ידי המשטרה. יהודים וערבים לא פתחו את חנויותיהם, המומים מפרץ האלימות הנמשך, מהתיסכול היהודי שמבקש לעשות פוגרום, לקרוע את ריקמת היומיום הדקיקה. יפו היא המוצא לתיסכול היהודי מפני התבזות החיזבללה, מפני ההרגשה שאין פיתרון בשטחים. כמו שהיתה מוצא למוסלמים לאחר מאורעות אל אקצה והתיסכול ממה שקורה בשטחים. גלים מכוערים שמאיימים להטביע את כל מה שהיה בגלל אוזלת יד של מנהיגות הססנית והסתה בוטה של פוליטקאים. פורעים יהודים תקפו את המאפייה של אבולעפיה בטיילת. מטומטמים. אם זה היה על רקע של איכות ומחירים לא היה איכפת לי, אולי זה היה משנה משהו אבל לתקוף אדם בגלל שהוא אדם? ליד המסעדה של הטורקי ביפת פגשתי את עבד סטל שכני. פניו היו זיפים ועיניו עייפות 'עד 3 בבוקר עמדנו ליד המסגד כדי שהיהודים מבת ים לא יגיעו.'

'והמשטרה?'

'המשטרה היתה בסדר.' אמר עבד. 'היא לא נתנה ליהודים לחצות לכיוון שלנו ולא לנו לחצות לכיוון שלהם.'

רווח לי. פתח תיקווה. סוף סוף התעשת החוק. אחרי כמעט שבועיים בהם טעתה המשטרה יותר מפעם אחת, היא התייצבה חד משמעית בקו התפר, בנקודת החיכוך, ומנעה התלקחות. עבד הוא חבר ב'רביטה', באגודה למען ערביי יפו. התחלנו להכין את הקרקע למפגש לא פוליטי של יהודים וערבים שנמאס להם מהסתות ואלימות. שרוצים לחיות את החיים הפשוטים של אזרחים שווים בארץ הזאת. המשכתי לרחוב הגבול. בפינת רחוב הגבול, המקום בו יפו פוגשת את בת ים, נמצאים שני בניינים של נוצרים. שם, ליד חצות וחצי ומאפיית הגבול, עצרה המשטרה את הבת ימים ולא נתנה להם להמשיך. 'אני הייתי בבית' אמרו השכנים שחלונותיהם מביטים אל הכביש, מסרבים לדבר על המתיחות. על מה שהיה. בושה? פחד? 'אל תצלם כאן' אמרו האנשים מחנות המשקאות. 'אני לא הייתי פה' אמר הבחור הצעיר ממאפיית חצות. 'אח שלי היה כאן והוא עכשיו בבית ישן. אני לא מדבר עם עיתונאים אתה בין כה וכה תכתוב מה שאתה רוצה.'

'אל תעמוד כאן, אתה מבריח את הקונים' אמר האיש מחנות המשקאות.

'אין לי מה להגיד, יש לי חברים משני הצדדים.' אמר האיש מהמכולת.

כאילו ירדה שמיכה כבדה וחונקת של פחד וניתוק על רחבות העימות. ביום ניראה המקום רגיל לגמרי. מכוניות, לא יותר מדי, אנשים, רק במעט, אבל עדיין, תחת אור השמש, כמעט רגיל ושליו. אבל מתחת עולים פחדיו של הלילה שיבוא והפחד מפני ההמון הנחילי שיעלה מתך רחובות וסמטאות ויאיים על האנשים שמתפרנסים על הקו הדק שבין שפיות ושיגעון יום יום. יפו. יפו ג' ויפו ד' נוגעות ברחוב יפת ממזרח. כל המרחק מגן תמר הוא מרחק של מאות מטרים. או כמו שאומר ניצב משנה מנשה ארביב מפקד משטרת יפו – פה זה לא שטחים ולא שתי ערים – זו עיר אחת עם אוכלוסיה מעורבת, אין זמן ואי אפשר להמר במרחקים של זמן, חייבים להגן פה על הדו-קיום.

ליד המסגד בשדרות ירושלים עמדה ניידת של כחולים. יש את האפורים של היס'ם, הירוקים של משמר הגבול והכחולים.

בהתחלה לא רצו הגברים שישבו בפתח המסגד ושמרו עליו לדבר, הם רצו שאדבר עם סעיד סטל, האימאם. אבל אחרי כמה דקות צצה מהם חרדתו של הלילה ונעים, איש צעיר בן שלושים ומשהו אמר: 'מפקד המשטרה אמר שיהיו פה שוטרים כל הלילה. אבל היס'ם הלכו בשתיים ואז באו 3 מכוניות של בת ימים. אם אנחנו לא היינו פה – הם היו מנסים לפגוע במסגד. הם פגעו במכוניות שלנו שעמדו פה קרוב. אנחנו לא מאלו שמתפרעים ביפת – מי שמתפרע שיטפלו בו. אנחנו גם לא ניגע בבתי כנסת. כי אם יתחילו לשרוף בתי כנסת ומסגדים לאן נגיע? לכולנו יש פה ילדים. אנחנו רוצים שיהיו להם חיים טובים ואנחנו לא סומכים על המשטרה שנעלמה מפה. ולמה לא חסמו את הבת ימים מלבוא?'

שאלתי את ניצב משנה מנשה ארביב. 'שקר' אמר ארביב 'שוטרים כחולים החליפו את היס'ם. הניידת עדיין שם. ולא היתה שום סיבה לחסום את שדרות ירושלים. היה מחסום במציבה בבת ים ובמאפיית חצות והשוטרים סיננו את כלי הרכב.'

'מי שעושה את המהומות אלו המשתפ'ים לא היפואים.' אמר נעים.

'לא.' אמר מנשה ארביב. 'אחרי שוך המהומות ועל סמך צילומים ומידע מודיעיני עצרנו את האנשים והבאנו אותם לאבו כביר.'

'ולמה לא השתמשתם בזרנוקי מים לפיזור ההפגנות הקודמות?'

'זה טוב נגד קהל מסוים, לא נגד המון מוסת ואלים, אבל הסיבה העיקרית כי לא היה לנו. עכשיו קבלנו מכונית כזאת ונשתמש בה אם צריך כמו בכל מגוון האמצעים האחרים שיש לנו לפיזור מהומות.'

המשכתי לעומר סיקסק יו'ר הרביטה בחנות חומרי הבניין שלו בקרבת 'גן תמר' ביפת. פניו היו לאות ומוטרדות. בחור צעיר הציץ אל החנות. 'הוא לא ייכנס' אמר עומר, מופתע כשהבחור פנה אליו. 'זה הוא שלקח את המיקרופון ממיכאל רועה ולא נתן לו לדבר בהפגנה.' אמר עומר. 'קיללתי אותו ככה שלא חשבתי שיהיה לו את האומץ להראות את הפנים שלו פה.'

הפנים של עומר, של עבד, של נעים ואני מניח שגם שלי, מראים את הכל. את ההרגשה שעם כל המאמצים שלנו לשמור את השמיכה הקצרה והנקובה של דו קיום בין אזרחי מדינת ישראל, מאיימים עלינו פוליטיקאים חסרי אחריות והמון מוסת, יהודי או מוסלמי.

לפני יומיים נזרק בקבוק תבערה על שער הכניסה של מסגד המחמודיה. המסגד הגדול הצמוד למשטרת יפו. טוחי סמיח, שייך המסגד, ביקש מהמשטרה שתציב שמירת קבע על המסגד. רק לאחר מאורעות יום שני בלילה, לאחר ישיבה בין מועצת העיר והמשטרה, סוכם כי העירייה תדאג להציב שמירה ואבטחה על 37 בתי כנסת ותשעת המסגדים של יפו. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

ובכל האימה וההרגשה שהכל יכול להתפורר ושנישאר חסרי הגנה נשארת משטרת ישראל כחוצץ בין אנרכיה ודמוקרטיה.

'שישימו את משמר הגבול שהם שוטרים שיודעים מהו חוק להגן על חסאן בק ועל המסגדים.' מבקש טוחי סמיח. 'אנחנו מזדהים עם אחינו הפלשתינאים שבשטחים, אבל אנחנו אזרחי מדינת ישראל ואנחנו רוצים בשיוויון מלא.'

האם זה בלתי אפשרי? ומהו חופש דיבור? ומהי הפגנה חוקית? ומהן מגבלות הכוח? ומה הדבר שמחזיק אותנו יהודים וערבים בתפרים עדינים וכואבים בעיר שבה הכל על מים, ומלחמה דתית שנובעת מתסכול ואפליה עמוקים מיני ים ומהפחדים הכי חשוכים שיש מאיימת להחריב את חיינו שהם בין כה וכה לא משהו בזמן האחרון.

ובתוך כל החשיכה המבוהלת הזו, בלילה ובוקר של כמעט פורענות והרגשת חשיכה ביפו, יש קרניים סהרוריות – אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. הנורמליות תנצח, החיים, השפיות. כי בשבילי, עבד ואביר ועומר, וסמיח ונעים הם פרצופים שאני מכיר וחי אתם יום יום. וגם אני להם. וברגע האפל הזה אני אלחם במשוגעים שלי והם יעמדו איתן נגד המשוגעים שלהם כי אחרת –

jחומוס באבו חסאן

10/2000

יפו ‏. אוקטובר 2000

בשתיים עשרה בלילה ריסקו האבנים את חלונות המטבח וחדר העבודה. אני יודע שזה מסוכן לגור בבתים עם חלונות בארץ הזאת בשבוע האחרון, אבל זה הרגל ישן שלי וקשה לי לבטן הכל רק בגלל שהארץ מליאה פוליטיקאים מטומטמים ומסיתים. כמה קל ליפול לפחד שמייצר שינאה. בתוך דקות המתה החצר שכנים. עדנן ממול הבריח בצעקות את זורקי האבנים (ספרתי לפחות עשר אבנים בגודל אגרוף ומעלה בתוך הבית). "התקשרת למשטרה?" שאלו השכנים. "כן" אמרתי. מוקד 100 בכלל לא העביר את הדברים למשטרת יפו. משטרת יפו אמרה שתשלח ניידת. התקשרתי 3 פעמים במשך השעה שבין חצות לאחת לפנות בוקר, יושב בחצר ומביט ברחוב האפל שמשום מה נעלמה בו תאורת הרחוב ובערמות האשפה במקום בו נעלמה צפרדע הזבל. ככה מתפרק שלטון. במקום לנהוג עסקים כרגיל ולהפגין כי חוק הוא חוק ויש לו סמכות וכוח, נעלמים אלו מיפו ברגעי המבחן. בשבת פגשתי את חמודי טורסיני. יש לו מקום נפלא לקפה ונרגילות מול המסגד של עג'מי. באותו לילה עגום הוא נאבק בקבוצת צעירים שרצו לכסח מכוניות. על חוף הים הזנוח הבטנו לשמים והתפללנו שתעלה ירושלים על ענן ותניח לנו. ג'ורג', חבר נוצרי אסף אותי מתחנת האוטובוס ביפת. המתפרעים שרפו את סניף הדואר. כיסחו את בית המרקחת. הוא לא רצה לדבר על המהומות. 40% מתושבי יפו הם נוצרים. מה להם ולמסגד אל אקצה?
"מה אתה רוצה," אמרה לי שוטרת במחלקת החקירות של משטרת יפו כשספרתי לה על החלונות המכוסחים "אתה גר במקום עוין."
"עוין?" שאלתי "יפו? מי הכניס לך את השטויות האלו למוח?" כמו הפקיד האוויל מהעירייה ששאלתי אותו למה בערב יום העצמאות לא מקשטים דגלי ישראל את יפת ענה לי שזה כדי לא להכעיס את האוכלוסיה.
אני, אזרח מדינת ישראל, דורש מהמדינה שתקיים את חלקה בחוזה שבין אזרח למדינה דמוקרטית גם אם זה לא נוח לה והיא פוחדת. דמוקרטיה יש לה את היתרון והחיסרון הגדול שצריך להילחם עליה כל יום מחדש באינספור תחומים אפורים.
באחת וחצי, כששום ניידת לא הגיעה הלכתי לגן תמר , מקום שקט וסולידי עם 10 שוטרים נינוחים. הם הבטיחו שאם אזדקק הם יבואו. אני לא ניזקק, חוק צריך להפגין נוכחות – לא לחפש צרות – למנוע אותן. אין צורך לירות כדורי גומי או אש חיה באזרחי מדינת ישראל– צריך לעצור את הדברים לפני. אין לי מושג מי ממונה על מדיניות החוק ביפו – אבל זה, מכל הבחינות – לא קיים פה. ההתקפלות המבישה של שלטונות החוק של מדינת ישראל.
זה לא בעיה של ערבים ויהודים. לשכנים שלי יש פרצוף ורצונות, כעסים ופחדים, שמחות ואהבות והם השכנים שלי כל יום בארץ טרופת פחדים ומאוויים. שום פוליטיקאי מחורבן משום צד לא יהפוך אותנו להמון מוסת. גם לא כמה אבנים.

הישראלים 23.12.2000

הפחד והרגשת המוות המתקרב הם יועץ רע. כבר כמה שבועות מסתובבים אלו שעסקיהם סביב שוק הפשפשים ומבקשים מרשויות העירייה לחלק את יפו. ליצור רובע של צפון יפו. כדי להגיד ליהודים הישראלים ששוק הפשפשים, השעון, נמל יפו והשכונה המרונית הם בטוחים והשאר הוא יפו ערבית, מאיימת, שטח עוין.

פנים רבות יש לגזענות החלקלקה. מתועבות.

חודשיים אחרי המפץ, מעיקה ההרגשה ששום דבר לא השתנה. שבמקום להקים גשר עדין ושביר על מציאות מסוכסכת, מתבצרים אזרחיה השווים והפחותים של מדינת ישראל בתוך עמדותיהם ומחכים לסיבוב הבא. השבר הוא ענק. אי אפשר לראות את הגדה מהצד השני. באמצע רוחש אוקיאנוס של פחד, של שנאה, של חשדנות, כל מילה הופכת לטעונה. לפני הפיצוץ הנוכחי היו עוד עתודות של אמון, אלו נגוזו בהתפוצצות הראשונה. הפעם הבאה, והיא מתקרבת, תהיה אלימה יותר. אלא אם כן נבין מה קרה כאן ונפעל מיד להחלת שיוויון, חוק, סדר ושפיות בלתי משתמעת לשתי פנים.

הדליקה והפיצוץ היו קורים במוקדם או במאוחר. אי אפשר להשפיל אזרחים, לדחוק אותם כקבוצה מסומנת במשך שנים, לא להבדיל בין טוב ורע, אזרח ישר ומועיל ואזרח רע ומזיק, להפלות, להזניח ולחשוב שעלבונות יומיומיים לא יתפרצו לבסוף. השטחים התפוצצו בגלל סיבה לאומנית. אסונם של ערביי ישראל ויפו הוא שההתפוצצות הפנימית באה באותו יום וזמן בו התפוצצו השטחים. העיתוי המקרי, הנסיבות שונות, אבל בתוך ההתפוצצות, את מי מעניינות הנסיבות? התפרצות הכאב המקבילה היא שזעזעה את היהודים הישראלים שהם מגדולי המדחיקים. מה הם רוצים, הרי נתנו להם הכל, הם הרי לא משרתים בצבא, ערביי ישראל הם גייס חמישי.

הם לא. אבל היהודים הישראלים עושים הכל כדי לנתק אותם מהמדינה. בכך שהמדינה היהודית מנתקת אותם בכוח ממנה.

מסוכן הגמגום הרשמי והלא רשמי של המדינה מול אזרחיה. היהודים והערבים. אין פלשתינאי ישראלי. זה או- או. לא, לא יכול אזרח ישראלי להחזיק בהעדפה של ישות אחרת על חשבון מדינתו. זה לא עניין של חופש דיבור. מותר לחשוב ולהגיד הכל, אסור לפגוע בסמליה של המדינה שלך.

לפני כמה שנים, הסתובב עבד שכני עם מדבקה: "הגולן הוא סורי". הוא צודק אם הוא מצטט את החוק הבינלאומי.

"עבד", אמרתי לו, "הילדים שלך והילדים שלי שותים את המים שבאים מהגולן והחרמון, אתה רוצה להחזיר את הגולן ללא תנאי לסורים מבלי להבטיח את המים? נדמה לך שהסורים יבדילו בין מים למים?"

עבד הביט בי בלי לענות. הנתק מהמדינה שהוא אזרח בה גדול מהיגיון. לפני כמה ימים שאלתי שלושה ילדים בני עשר מאיפה הם. "מעזה!" הם ענו בגאווה. הם לא. הם גרים לידי. שליחים של הרשות הפלשתינאית מירושלים מסתובבים בשכונה ומבקשים תרומות לרגל הרמדאן ובתמורה משאירים מפה של פלשתין מנומרת בישובים הפלשתינאים בארץ ישראל המערבית. הקו הירוק הוא בתוך פלשתין. מדינת ישראל איננה.

לא קל להבין כמה שנאה הצלחנו לייצר כאן וכשהיא מתפוצצת אנחנו מתעטפים באותה ארשת מתחסדת שהתעטפו בה המפא"ינקים כשבא המהפך של עדות המזרח ב- 1977.

לפני שבוע ישבתי במוסך של אחד משכני. הוא חשב שמתקרב היום שבו לא יוכל לחיות כאן יותר. שמתקרב הרגע בו יצטרך ללכת מכאן. בזמנו היה פעיל של מפלגת העבודה. האמין בקיום המשותף.

יפו, עם כל הקווים האדומים שלה, היותה המקום הדפוק ביותר בארץ, היא גם המקום עם השיתוף העמוק ביותר. היה. יהודים ישראלים לא באים ליפו. לא ענישה, לא פחד. סלידה. נתק גזעני. אבל מה שיכולים להרשות לעצמם אזרחים שנכנעים לפחדיהם – לא יכולה מדינה. היא לא יכולה להיכנע לפחדי אזרחיה. המדינה היא הגוף המאחד. הדגל, החוק, החינוך, הדוגמא האישית של מנהיגיה. כולל ראש העירייה.

עכשיו הוא הזמן שהשלטון יעשה מעשה. היחיד שהבין היה בנימין בן אליעזר שר התקשורת שבעקבות מכתב חידש מייד את פעילות סניף הדואר שנפגע במהומות. צריך שיגיעו לפה כל מי שיקרים לו חייה של העיר והארץ הזאת. שראש העיר יגיע לפה על בסיס יומיומי. שיחבק אליו את אזרחיה הערבים של העיר. שישב בבתי קפה. אין שום דבר יותר חשוב מזה כרגע. שום ישיבה, שום עסקה. שיבוא לטייל ברחובות יפו כל שישי ושבת. פיקוח נפש דוחה. שיזמין אתו חברי כנסת מכל הסיעות. ראשי ממשלה בעבר, בהווה ובעתיד. שיראה מעורבות בחינוך ויבהיר בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים שיפו היא מדינת ישראל. לא גטו דחוי.

כי גם אזרחי המדינה הערבים חייבים להבין שאין להם מדינה אחרת. שהם אזרחי מדינת ישראל על הטוב והמעוות שבה.

ומה שצריך לעשות ראש העיר, צריך לעשות כל אזרח ישראלי שאכפת לו. לבוא ליפו. להפוך אותה לעיר ישראלית תוססת וחיה בכל שעות היממה ולא לשטח כבוש ועוין.

13 ערבים טובים 23.9.2005 שיוויון הסתיו

למה מי מת? מה קרה? על מה הרעש? למה להעיר מתים? ששש- הכל טוב. יש פסטיבל טעימות ביפו, הפשע מוגר, הים נעלם מעבר לבתי המידות המוגזמים, השוק העירוני של יפו חוסל במחי אלים. תלמידים חלשים מגורשים לרחוב.
מעולם לא היה מצבנו טוב יותר.
אף אחד לא נורה ביפו. ולא מת. לא מידיה של המשטרה. כי אצלינו משתמשים בטילים. או בצרורות מכווונים מהמותן. או בירי מדוייק לראש. אנחנו צריכים צלפי משטרה? מפקדי תחנות תחמנים? פה אין חוק. יש מקומות שיורים במי שלא יודע להתנהג. אצלינו חוסר החוק ידוע יותר. מובן. אנחנו מתורגלים בזה 57 שנים. ולכן ירינו באחד, באחמד בלחה, כשניסה להפריד בין שוטרים למתפרעים בגן תמר באוקטובר 2000. ואח"כ מינינו אותו ליועצו ועושה דברו של חולדאי. ככה אתה מחנך ערבי. קודם אתה יורה, ואחר כך הוא נהיה ערבי טוב. אבל לא בכל מקום המשטרה מתקדמת כמו ביפו. אנחנו בכל זאת שכונה של תל אביב.
זה לא ברור שצריך לירות בערבים כדי שילמדו?
13 הרוגים. אבל זה לא פה. זה בואדי ערה. בגליל. בארץ שבה אשמים רק המתים. אין אשמים בין החיים. במותם ציוו לנו את החיים. טוב ערבי טוב.
ולמה לא ירתה המשטרה ביפו? למה אצלינו לא הרגו אף אחד? כי אצלינו הצליח החינוך לאינשיעור. הערבים שלנו הם כל כך מחונכים שלא צריך לירות בהם. הם יורים בעצמם. אין קיפוח ביפו. יש מסיתים כמו מרי קופטי והאגודה למען ערביי יפו שחושבים שזכות אזרחיה הערבים בחוזה שבין אזרח למדינה לא נופלת מהזכות היהודית. המשטרה פה מטפחת את הפשע מתוך המחשבה שחברה רקובה נוחה לשילטון. חוק וחוסר חוק ביפו הם אותו דבר. תשאלו את שוטרי משמר הגבול שחונים איפה שבא להם ומזלזלים בכ-ו-ל-ם. הנחת היסוד הקרימינולוגית שכל כך נוחה לעירייה הבטלנית, אומרת שכל עיר צריכה חלקה אפילה עם פשע וניוול וריקבון. אצל ג'ורג' אורוול היו אלו השכונות של הפרולים. אצלינו זה יפו. העיר ערבית. לירות בה כדי שתלמד. בר מיצווה נעשה להם.
ויפו, תל אביבים מתוקים ואוהבי אדם, היא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. תושביה חיים פה בזכות. לא בחסד. אם הם צועקים – זה מפני שצבטו אותם. אם הם מתים – זה בגלל שירו בהם.
אתם צודקים. לא היתה ברירה. אנחנו לעולם לא ניסלח להם על זה שהם גרמו לנו לירות בהם. רעשנים שכמוהם. דורשי זכויות לא להם. טוב שיש משטרה למחשבות. מח"ש. זו המנטאליות. לבאנטינים. הם לא מבינים משהו אחר. כמה יפה הסילואטה של הבתים. של הכנסיות. של המסגדים. שמעתם אולי על בית למכירה בעג'מי? החומוס הנפלא שלהם. לירות. כי רק המתים אשמים שירינו בהם. אנחנו – ידינו נקיות. עובדה. המחלקה לחקירות שוטרים, אמרה שהכל בסדר.
רק שהכל לא בסדר. ומכיוון שיש כאלו שמתעקשים (שלא בטובתם) לא להיות ערבים טובים – מאוד יכול להיות שאוקטובר 2000 היתה רק הכנה. לא מאורגנת, מפוזרת ושליווה לעומת הפעם הבאה.
אין אמונה בערבי. אין. אפילו בקבר.