רג'סטאן (ג'איפור, פושקר, ג'והדפור, אודייפור, ג'איסלמר, בונדי)

ג’איפור עמוסה בתנועה, באבנים טובות, במיניאטורות, ברהיטי עץ, בעגלות גמלים שמסיעות מטען ממקום למקום. אג’מר היא מקום של קדושה מוסלמית סופית – המסגד של מחמוד צ’יסטי שסביבו העיר העתיקה עם דוכני הממתקים המשומנים והקשים. פושקר היא מקום של קדושה, מנותקת משאר רג’סטאן, כפר יווני לבן עם מדרגות המקדשים היורדות אל אגם הלוטוס של קרישנה. בג’והדפור נעתקת הנשימה בבת אחת.

רג’סטאן– ארץ המלכים, המבצרים, הארמונות, הערים המשוגעות בכחול ואדום וצהוב, גמלים סוחבים עגלות, פילים, דרווישים מחוללים במסגד של צ’יסטי באג’מר מקדשי ג’אין מעוטרים ומורכבים באבו ורנאקפור. רג’סטאן היא המקום שבו הארכיטקטורה החילונית של העשירים היא הבולטת יותר מכולם. במבצר הארמוני של ג’ודפור ובארמון המהארנה של אודייפור. ערים של חולין ופאר למרות שבג’ודפור נושאים המסגדים את קולם ובאודייפור יש מקדש שפילים מגינים על פתחו לא רחוק מהכניסה. ג’איסלאמר גם היא דוגמא חילונית לגמרי – בתי הסוחרים העשירים, אלו שאינם חייבים שום דבר לאף אחד, שפארם הוא השגת הנוחות השלימה ובעלי המקצוע המשובחים ביותר שכסף יכול לקנות.

הערים של רג’סטאן הגיעו למה שהגיעו בזמנם של הרג’פוטים – שליטים אמיצים, חסרי מעצורים ואוהבי אומנויות. הם שלחמו במוגוהלים הגדולים והפכו עם הזמן לטובים שבחייליהם, נילחמו בבריטים והפכו לאמיצים שבחייליהם. ישיבתם על הספר המדברי של מדבר טהר ועל דרכי התבלינים שמחברות את הודו עם מדבריות סינד והלאה לכיוון אפגניסטן ופרס העשיר אותם לא רק בכסף שזרם ממערב אלא גם בתרבויות, הצבאיות והאזרחיות שהגיעו משם – אומני אבן ומשוררים מפרס, עניין באסטרונומיה ובארכיטקטורה ותיכנון ערים.

רחוק מאומנות המקדשים הג’אינית שבה העיטורים הם כלפי חוץ, לפאר את האלים, או המקדשים ההינדים שבהם האלים וגם לא מסגד יום השישי של דלהי שיש בו את הריחוף השמימי שהביאו המוגוהלים. רג’סטאן היא קודם כל ארצם של הסוחרים והלוחמים, המהרנים הגדולים והמהרג’ות והראג’ות הקטנים מהם שישבו על דרכי המסחר, של התבלינים שנסעו מהודו למערב, של האופיום שעבר מאפגניסטאן דרך רג’סטאן לסין, הפאר החילוני הסוחרי עליו הגנו הרג’פוטים בקנאות מפני המוסלמים, מפני מוגוהלים הגדולים, מפני האנגלים, נכנעים בפני הודו המודרנית של הסוציאליזם כדי ליצור את מלכודת התיירים הנעימה שהיא רג’סטן של היוום, מניאטורות, אבני חן, עבודות עץ, שטיחים רקומי מראות קטנות.

גיאוגרפיה

רג’סטאן נמצאת מערב דרום מערבה מדלהי ונמשכת עד לגבול הפקיסטאני. בדרום גובלת המדינה בגוג’ארט, בצפון עם האריאנה והפאנג’אב, ובמזרח עם מדיה פרדש.

למרות הדימוי המדברי רובה של רג’אסטן הוא סוואנה נעיצה עם עצי שיטה וטווסים שהן התרנגולות של המקום ואחד מסמליה של המדינה. זוהי המדינה הרכה העשריה הגאה והצביעונית של הודו. בין דלהי ועד ג’הדפור נמשכת סוואנה מישורית יחסית שבה יש גושי סלע נישאים עם רכס גבעות – הארוואלי שנמצא בחלקה המזרחי של המדינה ומשתרע בין שולי פושקר לכיוון אודייפור.

המדבר (טהר) מתחיל כ-100 קילומטרים מערבה מג’הדפור ונמשך עד לגבול הפקיסטאני דרומה לכיוון גוג’רט וצפונה לכיוון ביקאנר. זהו לרוב מדבר של דיונות סופות חול ונוודים (בהם הצוענים).

לפיכך הבהמה החשובה של רג’אסטן היא הגמל ואלו מופיעים בכל מקום מג’איפור והלאה ומשמשים לחריש, משא ורכיבה (מוזרה מעט, מאחורי הדבשת).

הגעה ותנועה

קל להגיע לערי רג’סטאן ופשוט ונעים לנוע ביניהן.

אפשר בטיסות – יש הרבה טיסות לערים המרכזיות ופשוט למדי לקחת שטבדי (רכבת מהירה) שיוצאת מדלהי ואחרי ארבע וחצי שעות עוצרת בג’איפור, או שש וחצי שעות באג’מר. יש רכבות לילה טובות לג’ודפור לאודיופור ולאג’מר, ה”פאלאס און ווילס” עושה סיבוב מפואר ויקר בין ערי רג’אסטן וה”הריטאג’ און ווילס” עושה סיבוב פנימי בין ג’איפור וביקאנר.

רג’אסטן הוא אחד המקומות הבודדים בהודו שבהם ניתן להמליץ ללא חשש על נסיעה באוטובוסים – אוטובוסי השינה נוחים מאוד ומהירים, הכבישים רחבים וטובים ולא פחות חשוב – מישוריים וחסרי פניות. מה שהופך את הנסיעה למאוד לא מייגעת. התדירות גבוהה ושווה (ולא יקר) בהחלט לנסוע באוטובוסי השינה המפוארים.

אפשר כמובן לשכור מכונית עם נהג ומונית – גם זה לא יקר ממש.

אוטובוסים לג’איפור יוצאים מניו דלהי מהתחנה המרכזית הדרומית הקרובה לשדה התעופה – מי שמתכוון לטטיל ברג’סטאן, לא בטיסות ולא רוצה להגיע לדלהי – יכול לרדת שם ולקחת אוטובוס ישיר לג’איפור.

ג’איפור

הערים של רג’סטאן הן הערים הנפלאות של הודו. וג’איפור (עיר הניצחון) של ג’אי סינג, היא מופת תיכנוני של המאה ה-18.

הסיבות העיקריות לבקר בגא’יפור הן משום תיכנונה החכם, צבעה האדמדם, מצפה הכוכבים, הגן הניפלא והאמבר סינג – ארמון המהרג’ות עם עיטורי הפרחים ובריכת הפילים שהפילי עדיין עולים ממנה אל תוך הארמון שהוא היום מקום של תיירים. ג’איפור עמוסה בתנועה, באבנים טובות, במיניאטורות, ברהיטי עץ, בעגלות גמלים שמסיעות מטען ממקום למקום.

כמו שניכתב קודם, גא’יפור היא אחת הערים המרשימות שיש. בנה אותה מטתמתיקאי עם חוש לאומנות ואדריכלות, שליט שבנה עיר שמחזיקה מעמד כבר 250 שנים ומכילה בתוכה את צורכי העיר המודרנית (תנועה מסחר מגורים) ללא מעמץ. העיר בנויה על צירי רחובות ראשיים שחוצים אחד את השני בצמתים רחבים כשלאורך הרחובות הרחבים בנויים הבתים שלהם קומת רחוב מקורה (פאויליון) ששם קורה המסחר, כשהגג שמעל המדרכה משמש גם כמרפסת למסחר או למגורים. הבתים מגיעים לגובה של שלוש עד חמש קומות וצבעם אדמדם. אולי משום כך היא נקראת העיר הורודה.

מהרחובות הראשיים מתפצלים רחובות משנה (העיר בנויה בקווים ישרים) שמובילים לאחר כ-100 מטרים לרחבה שבה יש את השווקים הפנימיים שמשרתים את אזורי המגורים שסביבם.

העיר מוקפת חומה ושערים מנקזים אליה את התנועה.

העיר המודרנית מקיפה את העיר העתיקה שנבנתה מעבר למיצר הרים ובתוך חגורת הגבעות המסולעות המקיפה אותה והיא פרושה על שטח גדול.

העיר החדשה אינה יפה כעיר העתיקה ופרט ל-MI Road (מירזה עלי) ,רחוב מוצלח שנבנה בתקופה הבריטית ועליו נמצאות חנויות היוקרה והמותגים, הלאסי הטוב בעיר (“הלאסי וואלה” בקרבת הראג’ מאנדיר) ומהמסעדות הטובות של העיר, קשה לציין את העיר החיצונית.

אתרים בתוך החומות:

האווא מהאהל

סימן ההיכר של העיר הוא ההאווא מאהל – ארמון הרוחות, או הרמון הנשים שנמצא מעל באדי צ’ופה – צומת הרחובות שמתחתיו. האווא מאהאל הוא הפינה הדרום מזרחית של מתחם השילטון שבקרבתו וממערב לו נמצאים הג’אנטר מנטר (מכונת החישוב) וארמון המהארג’ה.

ההאווא מאהל מצטיין בחזית שניראית מהרחוב כאוסף מפרשים שמתגבהים ומכסים אותו, יתרה מכך, הוא ניראה דו מימדי. יופיו הוא לא רק מבחוץ (ששם מצטופפות חניות שמוכרות לתיירים בגדים, סנדלים ותכשיטים שכן ג’יפור היא מרכז גדול לאבני חן), אלא גם כשנכנסים פנימה ומטפסים במעלה פנימי ומשפוע שמחליף את גרם המדרגות הרגיל.

לה קורבזיה העתיק את הרעיונות של ג’אי סינג למבנה הסקריטראט (שיפוע במקומם מדרגות) ואת שעוני השמש מהג’אנטר מנטר לבניין הפרלמנט של האריאנה ופאנג’ב. המקור יותר מוצלח.

על מנת להגיע לג’אנטר מנטר (ולארמון המהרג’ה) יש לצאת מההאווה מאהל לפנות שמאלה בחזרה אל הרחוב לפנות שוב שמאלה אל הכיכר (באדי צ’ופה), שמאלה בכיכר ומתחת לחזית הנפלאה של ההאווא מההל ולהמשיך עד לשער ובו שוב לפנות שמאלה ולמשוך שמאלה דרך כיכר היונים והרחבה של פני הארמון (פחות שווה למרות תיפארתו) ולהגיע לפתח הג’אנטר מנטר.

ג’אנטר מנטר

מכונת החישוב היא אחד מארבעת המצפים האסטרונומיים שבנה ג’אי סינג (יש כאן ובדלהי לא רחוק מקונוט פלייס, על גג בוראנסי ובאוג’יאין (במצב לא מזהיר).

פה הוא בהשימוש יומיומי של תיירים ומחשבי חישובים. תכליתו הגדולה היא לקבוע לוחות אסטרולוגיים מתוך הידיעה ההודית שגרמי השמיים אחראים על אופיים מזלם והתאמתם של בני האדם ומעשיהם.

חוץ משעוני שמש המותאמים למפנה הדרומי או הצפוני של השמש יש כאן שעונים מיוחדים למזל ות השונים ולוחות לחישובי זויות ודקות שמש ירח וכוכבים.

שוה מאוד לקחת מדריך להסבר.

מחוץ למתחם יש אסטרולוגים שתמורת סכום ידוע יערכו חישובים המתבססים על תאריך, שעה, מקום וייתנו תחזית מפורטת של העבר והעתיד.

אמבר

הוא ארמון מצודתי נפלא שנמצא על גיבע ביצר הרים הנמצא 11 קמ’ מג’אפור. האוטובוסים הנוסעים לכפר של אמבר יוצאים מהכיכר שמתחת לארמון הרוחות. אפשר כמובן גם במונית או בריקשה ממונעת.

הדרך יפה ועוברת בדרך על פני ארמון המים שבננוי במרכזו של מאגר מים עצום ושווה שהפילים נוהגים לרחוץ בו ומולו נמצאות כמה מחניות האומנות (האמפוריומים) הגדולים של ג’איפור.

אל הארמון מגיעים על פני גשר בנוי שתוחם את מאגר המים של המצודה (מלא יותר במונסונים טובים, פחות בשנים שחונות). אפשר לקחת פיל (לארבעה) כמאה מטרים בהמשך הכביש לכיוון הכפר של אמבר, או לעלות ברגל עם הדרך והמדרגות דרך שני שערים (20 דקות, לא נורא).

דרך השער נכנסים לחצר גדולה (כרטיסים, קיוסקים, שירותים) שממנה עולים גרמי מדרגות אל השער וממנו אל החצר הראשונה שבה פאוויליון מנסון נפלא עם עמודים שראשיהם חדקי פילים ושייש לבן עם נוף ניפלא אל הגבעות והמיצר שמגן על המבצר – ארמון. חומות מטפסות על כל השלוחות שמסביב.

מהחצר העליונה מוביל שער (שמעליו מצוייר גנפאטי (גנש) רכוב על עכבר מהיפים שיש.

חינה העיקרי של המצודה הארמונית או של הארמון המבוצר הוא בעבדת האיור של החרסינות שלו. מהיפים שיש. יש משהו במידות של הארמון שעושה אותו לאחד הניפלאים שבארמונות רג’אסטן ושווה מאוד בביקור.

קיסמו השקט של הארמון הוציא מילות שבח גם מהבישוף של כלכתה סביב 1820:

“ראיתי הרבה ארמונות מלכים שחדריהם מרווחים או מפוארים יותר, שהאדריכלות שלהם טהורה יותר, וששטחם גדול יותר, אבל אינני יכול לחשוב על מקום כלשהו שישווה לאמבר באפקט הציורי והמגווון, בעושר הגילוף, ביופי הפראי של מיקומה, במספר החדרים ובאופי הרומנטי יוצא הדופן שלהם ובהפתעה לגלות בניין כזה במקום כזה.” (תרדום : דן דאור, מתוך הודו מדריך למטייל דן דאור ויגאל צור)

הכל נכון .

בחלק העליון נמצא השיש-מאהל – חלק המראות של הארמון, חדר שקירותיו שובצו מראות על מנת להחזיר להכפיל להעצים ולשבור את אורותיהם של מנורות השמן והנרות.

הארמון מצטיין גם בשימוש נירחב בג’הלי (תחרת אבן) יפה.

בבנית הארמון החל ראג’ה מאן סינג שהיה מצביא צבאי אצל אקבר. ג’אי סינג הרחיב ובפיאר את הארמון והוסיף לו מערכות מים ומגלשות.

ביקאנר

ביקאנר נמצאת כ-300 קילומטרים צפונה מג’איפור ומוליכה אליה מסילה צרה ורכבת מתנדנדת. הסיבות לבקר בה הן ארמון העיר (לא רע) מצודת ג’ונגאר שיוסדה על יד ראו ביקא ב- 1485 ומחדש על ידי רי סינג, גנרל של אקבר במאה ה-16 , מקדש ג’איני (נעים, לא חובה) בעיקר מקדש העכברושים שהוא אחד מפלאי עולם.

אחד המקומות המוזרים, הביזאריים, המעניינים והדוחים שיש.

מקדש דשנוק (DESHNOKEׁ )

המקדש נמצא 33 קילומטרים דרומית מביקאנר (על הדרך לג’ודפור וג’איפור) בדרך שנוסעת דרך הדיונות של מדבר טהר. ומלא בעכברושים. זהו מקדש יחיד מסוגו המוקדש לעכברושים .

המקדש הוא לכבודה של מיסטיקנית בת המאה ה-15 בשם קארניג’י מאטה – אווטאר של דורגה למאמיניה. היא ירדה יום אחד לשאול כדי להציל תינוק אבל זה כבר התגלגל ובזעמה היא הודיעה שהמתים מהג’אטי שלה יוותרו על השאול ויוולדו מייד כעכברושים.

עושה רושם שנולדים די הרבה. יש פסל שלה באולם וצלחות עם חלב שעכברושים ניזונים מהם. עכברושים על פני הישנים, ליד המאמינים ועכברוש לבן שמפתים אותו בתופינים.

את הנעליים (או הסנדלים) משאירים ליד שערי הכסף ומטריית הזהב שתרם המלך גאנגה סינג בתחילת המאה ה-20.

אג’מר

אג’מר היא מקום של קדושה מוסלמית סופית – המסגד של מחמוד צ’יסטי הסופי שסביבו העיר העתיקה עם דוכני הממתקים המשומנים והקשים.

פושקר

פושקר היא מקום של קדושה, מנותקת משאר רג’סטאן, כפר יווני לבן עם מדרגות המקדשים היורדות אל אגם הלוטוס של ברהמה.

פושקר היא גם המקום היחיד בהודו בו יש מקדש לברהמה – אל שהיה חשוב בתקופות עתיקות יותר ואיבד את חשיבותו כאל עיקרי (למרות שהוא עדיין נתפס כבורא עולם).

ההגעה לפושק פשוטה. יש אליה אוטובוסים מרוב ערי רג’סטאן ותחנת רכבת באג’מר – 16 קילומטרים ממנה.

יש בפושקר שפע מלונות זולים עד בינוניים ואחד או שניים יותר.

אין הרבה מה לעשות בפושקר חוץ מאשר לרדת אל הגהטות בבוקר או לשבת ולבהות באדם. וזה מה שעושים רוב המבקרים.

קל להגיע לפושקר, קשה לצאת, זה עוד אחד מהמקומות ההודים שאין שום סיבה לצאת מהם.

מסעדות העיר צמחוניות (ורובן מחורבנות) ודומה כי האוכל הטוב ביותר בפושקר האו ברחוב הראשי שניים או שלושה דוכנים שמכינים פיתות (צ’פאטי) עם לבנה וסלט.

הארוע המפורסם של פושקר הוא יריד הגמלים- Pushkar Mela שמתרחש כל שנה בחודש נובמבר סביב הירח המלא – מועד העליה לרגל החשוב למקדש ברהמה – מוקד לעליה לרגל שלש עשרות אלפי אנשים שמלווה ביריד בהמות ענק על הדיונות שממערב לעיר.
בין מקדש ברהמה ליריד (שהתאריך שלו נע על פי אורך שנת הירח ב5-6 ימים כל שנה), צומחים מאות דוכנים, קרקסים, ערי שעשועים ובידור. שלושה ימים של יריד צפוף שבו עולים מחירי המלונות במאות אחוזים – צפוף רועש ולא רע בכלל.

הכביש היפה שבין פושקר לאודייפור

אחד מהמסעות היפים שאפשר לערוך (יום נסיעה) הוא המסע בין אודייפור לפושקר (או להפך). הכביש יפה להלל בחלק שבמתפצל מהכביש הראשי לכיוון רנקפור וקמבלנגאר ומי שבא מפושקר יעצור קודם במקדש הג’איני המפואר והשווה של רנקפור. התחנה הבאה דרומה היא המצודה השחורה והיפה מאוד של קומבלנגאר שלמרגלותיה קבוצת מקדשים שניראית כמו יוונית-הלניסטית.

הדרך עוברת בגבעות של הארוולי, רכס ההרים הלא גבוה שיוצר שדירה צפון- דרום ויש בו משהו רומנטי ושווה מאוד.

לא רחוק מקומבלנגר יש כמה מהארמונות שהוסבו למלונות מהנעימים (והלא מאוד יקרים) שיש. שווה בדיקה.

אודייפור

אודיפור היא המפונקת בין ערי רג’סטאן ויש מטיילים רבים שנוטים לה חיבה מרובה. אם כי היא לא מתוכננת כג’איפור , ג’והדפור ופושקאר.

ועם זאת יש לה ארמון באגם, עוד ארמונות על רכסי הרים ומצודה ארמונית מפוארת. העיר מליאה במלונות מרמות שונות וכמעט בכל מסעדה (ויש הרבה והן לא ממש טובות) מקרינים את מסדרת ג’ימס בונד שצולם בעיר.

הארמון ניפלא מאוד. אפשר לישון בארמון וכדאי לבקר בו ולהפליג ממנו על האגם. חצר הטווסים היא היפה מכולן.

ג’והדפור

בג’והדפור נעתקת הנשימה בבת אחת. בפעם הראשונה בעיר החדשה שהיא תערובת של גזים רעילים וכאוס הודי לא מתוכנן, בפעם השנייה כשנכנסים דרך שער העיר ועמודים מול מגדל השעון, בריכת מים נהדרת מימין, רחוב של קולעי במבוק וקדרים משמאל ובתים כחולים שמימיים שנמשכים לתוך סמטאות מתפתלות במעלה הגבעה. על העיר שולט המבצר העצום שממנו נתלים צריחי ארמון המהארג’ה כמו נטיפים של אבן חול אדומה, כובעי כיפותיהם כחיילים קפואים בעיניים עגולות –דמעותיות. בתוך חדרי המהרג’ה, בחדדר השינה שלו, של נשותיו, בחדר הכס, בציורי המניטורות, מתחת לאהילים העגולים שבהם היה נישבר אור מנורות השמן והנרות, בנטיפות אבן החול האדומה, בחלונות הזכוכית הצבעונית שדרכם חודר האור, בציורים המכסים את הקירות והתקה העצומה, באפריוני הנשים שנישאו על כתפי הסבלים, בהודות – אפריוני הפילים המפוארים בשן במתכת, בזהב שמהם צד המהרג’ה או יצא למסעות. ג’ודפור, כמו ג’איפור היא מקום של אומנויות. חנויות עתיקות ועבודות יד. שרפרפים מעוטרים ומצויירים, מנעולים שצורתם עקרבים וגמלים וסוסים, ושוק תבלינים שאין דומה לו ממערב לשער הראשון. יש בג’ודפור הרגשה של גימור שלם. כמו לאסי הזעפרן שמוכרת החנות שיש לה חדר הסבה של ספספלים מרופדים בעור אפור ומראות על הקירות. הלאסי, שבמקומות אחרים הוא נוזלי ומלוח או מתוק או מעורב בפירות הוא כאן סמיך ואחיד וכבד ונפלא ויש בו את כל הטעם של מה שלפעמים אפשר לגלות בדבר אחד או שניים ההופכים משהו ל”תרבות” מסורת של משהו שעובר דרך המאות מאב לבן ובעל מקצוע לבעל מקצוע ומשתבח עד שהוא הופך למשהו מצויין ואיכותי שעומד בפני עצמו.

באחר צהריים אחד טיפסנו אל המצודה של ג’ודפור. מעלית מביאה את המבקר מקומת השער , מטפסת באיטיות משקשקת אל קומת חדרים שבהן אוסף המכוניות והאפיריונים של הראג’ה המקומי ומהם, מתחת לחומות העצומות, מובילה הדרך המרוצפת לרחבה עליה מוצבים התותחים וצופים אל העיר מהמבצר שניראה כאילו אינו בר כיבוש, העיר הפנימית, המבוצרת שנימצאת מעל לעיר הכחולה של ג’ודפור. השמש פנתה מערבה, שופכת על החומות האדומות אור רך.

על החומה עמד סאנקרסינג, הוא היה לבוש בטארבוש אדום וגלימה לבנה. היה לו שפם של ראג’פוט והוא אמר שסינג זה כמו אריה. סיומת שחביבה על הלוחמים של הודו.ף סיקהים או ראג’פוטים. “רק הראג’פוטם משתמשים בסיומת סינג, קאסטות אחרות משתמשות גם ברחים, או בחאן או ראם (רמה) חאן הם המוסלמים. אבל אנחנו משתמשים רק בסינג. ” הוא היה סטודנט מג’יסלאמר שגר במבצר שלומד מאסטר בהיסטוריה של ארצות הברית והודו וגר במבצר. הוא עבד כמדריך לתיירים שבאים למבצר.
“עובדי המוזיאון הם כולם הינדים.” הוא אמר “ראג’פוטים. רק ראג’פוטים מקאסטת הלוחמים. אתה מכיר את הקאסטות? המוח שייך לראש והראש הוא הברהמין הם הקאסטה הגבוהה מכולן. הקאסטה השנייה שייכת לזרוע והיא הקשטריה , השלישית שייכת לבטן – הם אנשי העסקים והרביעית שייכת לשודרה לרגליים– המנקים. ולכן הברהמינים הם שהולכים למקדש ומתפללים הקאסטה השנייה הם הקשטריה והם הלוחמים, הם אלו שמתגייסים לצבא השלישית היא אנשי העסקים שהם גם האיכרים שעובדים בשדות והרביעית היא השודרה שם אנשי אחזקה.

“וזה עדיין ככה בהודו של היום?”
“כן. אבל יש הרבה מאוד קאסטות של ברהמינים הרבה קאסטות של קשטריה ושל שודרה. ולכל קאסטה יש את התילבושת שלה. הם מדברים שפות שונות ואוכלים אוכל שונה הכל שונה. הברהמין לא אוכל כבש עופות וכל בשר. הראג’פוטים, הקשטריה אוכלים כבש ועוף ואת כל הדברים שהברהמינים לא אוכלים. הראג’פוטים הם לוחמים שהורגים אנשים אחרים ולכן הם הולכים למקדשים ומקריבים קורבנות חיים לאלים ולעלות, גדיי עיזים, עגלי באפלו הברהמינים לא אוכלים ביצים, רק ירקות. ההבדלים הם עצומים.
“וזה עדיין חזק ברג’אסטן.”
“בהחלט.”

“יש הרבה ראג’פוטים בראג’סטאן?”
“הרבה. זה ארמון של ראג’פוטים. כל האזור הזה ניקרא רג’פוטנה אחרי זה שינו את השם למרוואר ואחר כך לראג’סטאן אבל השם הישן של האזור הזה הוא ראג’פוטנה. פעם היו בראג’סטאן שלוש ממלכות: מרוואר, מירוואר וסקווטי. מהרג’ה רק בג’ודפור במרוואר מהראוואל רק בג’יסלאמר ויש כל כך הרבה קאסטות מאוד מסובכות בכל מקום.
“זה נשמע מאוד מסובך, אבל תגיד לי, כשתתחתן, אלו יהיו נישואי אהבה או נישואים שיקבעו מראש על ידי ההורים?”
“כן-” הוא אמר בשימחה, נהנה לצלול לתוך הנושא שמעניין בכל מקום בעולם ובהודו יותר ממקומות אחרים. בגלל השמרנות של החברה מול הפתיחות של הטלוויזיה ואולי בגלל שרג’אסטאן היא המדינה שבאופן מסורתי, רואה יותר תיירות מערבית מכל מדינה אחרת בהודו בגלל קרבתה לדלהי, הרכבת, שדות התעופה, הרומנטיות והנוחות הנעימה של עריה, הצבעוניות חמת הלב של הראג’פוטים, הצוענים בפושקר.
“אלו נישואים שמאורגנים מראש. האבא והאמא בוחרים את הבחורה. אין אפשרות לראות את הבחורה, זה דיון שקורה רק בין ההורים שלה שלי
“באיזה גיל?”
“עשרים. אחרי עשרים. “
“ובן כמה אתה?”
” אני בן 24.”
“ומתי תתחתן?”
“בגיל 25. בנים מתחתנים אצלינו בגיל 25 ובנות בגיל 20.”
“ואתה יודע עם מי תתחתן?”
“לא. אבל ההורים שלי אמרו לי שחודש אחרי שאסיים את הלימודים אתחתן.”
“כמה ילדים יש במשפחה?”
“הרבה. “
“כמה אתה רוצה?”
“שניים. ואישה אחת. כי אם הבעל מת, האישה לא יכולה להתחתן שוב.”
“סאטי?”
“זה שייך לזמנים עתיקים לא לעכשיו. רק אצל הראג’פוט, כשהבעל נהרג במלחמה האשה עולה על מדורת בעלה.” הוא דיבר על הג’והר, המנהג בו בקרבות אבודים לבשו הגברים את מחלוציתיהם והנשים את השמלות , הגברים מסתערים כדי למות והנשים מזנקות מהחלונות או אם יש להן זמן ואפשרות – עולות על מדורות הקבורה. בכניסה למצודה טבועות כפות ידיהן של נשים שעלו על מדורות הסאטי במשך השנים. סאטי פירושו האישה הטובה. הנוהג ההינדי של שריפת נשים על מדורת הקבורה של בעליהן שמחקה את מעשיה של סאטי- בת זוגו הראשונה של שיווה שהעלתה את עצמה על המוקד לאחר שאביה העליב את שיווא, דוגמה לאישה נאמנה שימשה השראה עד למאה ה- 19 (וכן בכמה מקרים במאה ה – 20) לנשות רג’אפוטים שעלו על המוקד ביחד עם בעליהן המתים.
“ואין יותר?”
“לפני 20 שנה היה מקרה אבל לא עכשיו.”
“לפני עשרים שנה הנשים התפללו הרבה יותר והיה להם כח מהאלות, אבל עכשיו לא מתפללים כמו פעם ואין להן את אותם הכוחות שהיו להן אז ולא ראו גברים אחרים. אבל היום כשהגבר יוצא הנשים יכולות להתראות עם גברים אחרים וזה לא טוב. אבל בזמנים העתיקים רק הבעל היה הגבר ואף אחד לא נגע בנשים והאישה היתה רק לבעלה.”
“למי תצביע?”
“בי ג’י פי. יש הם החלטות מהירות בנושא המלחמה.”
“אתה רוצה להילחם.”
“כן.”
“אתה לא אוהב מוסלמים.”
“לא.”
“ואתה לא אוהב את פקיסטאן.”
“אין לי שום בעיה עם פקיסטאן. אבל יש שם אנשים שמחפשים את המלחמה. בשביל מה הם הורגים? הם לא רוצים קידמה למדינה שלהם.”
“והראם מנדיר?”
“הוא תמיד היה שם. אבל כשבאבר הגיע הוא הרס את המקום ובנה שם מסגד. ולכן הממשלה רוצה לבנות שם את המקדש מחדש. וזה רעיון טוב. אותו דבר קרה כאן באוסיאן ששם היה מקדש קדום מהמאה השביעית והרסו את המקדש הזה. הסכסוך הזה הוא סיכסוך ישן.”
“תגיד לי משהו אחר, לראג’פוטים יש שפמי ענק,”
“כן!” הוא אמר בגאווה
“בשביל מה?”
“זו המסורת. הראג’פוטים לא גוזרים את השפמים, ולפי המסורת, קצות השפמים יפנו תמיד למעלה.” וא גילגל את קצה השפם שלו כלפי מעלה בגאווה “אתה רואה את סיגנון השפם ויודע שזהו ראג’פוט.”

השמש ירדה מתחת לחומות. התותחים הישנים הביטו אל העיר ועל השיניים ישבו מעט התירים הצעירים שטיפסו אליה. עם כל הקסמים של הודו, עדיין יש בה מספר קטן להפתיע של תיירים. קשה להבין איך המדינה עם מספר הפלאים הגדול בעולם, שבה המסורות הקשוחות מפתיעות כל פעם מחדש לא מושכת יותר אנשים ואלו שנמשכים – נמשכים בעיקר למה שיש בו נוחות מערבית או גישה מערבית ופחות לגרעין ההודי הקשה שהוא רך וספוגי ולא משתנה.

חורף היא עונת החתונות ברג’סטאן. כשירדנו מהמצודה אל העיר נתקענו באחוריה של תהלוכת חתונה. החתן הצעיר על הסוס כשמאחוריו אחותו הקטנה. הוא היה לבוש בטורבן כתום עם זנב ארוך ובדוהטי לבנה. לפניו ואחריו הלכה להקת כלי נשיפה שהרעימה קולות ואחרי הלהקה נשים וגברים עם מנורות רבות עוצמה על ראשיהם כשאילו מחוברים בחוט שחמל ארוך למשאית קטנה שנשאה עליה את הגנרטור. להקת כלי הנשיפה היו לבושים במדים לבנים, מגפיים וכובעי מצחיה. מאחורי החתן הלכו נשות המשפחה והרעש הבלתי אפשרי מילא את הרחובות. יכול להיות שהיכרות לפני החתונה, גם של כמה שנים ויחסים אינטימיים הם לא ערובה להצלחה , אבל גם השיטה ההינדית של חוסר היכרות ורעש החתונה מכניס את הכלה והחתן הצעירים להלם מוחלט של רעש ותהודה בתוך המוח לא יכול להיות רעיון ממש מוצלח.

ג’איסלמר

300 קילומטרים מערבה מג’ודפור נמצאת ג’איסלמר. המדבר בינה לבין ג’ודפור הוא מדבר שטוח של עצי שיטה וגבעות קטנות. התנועה לא כבדה על הכביש ועיקרה משאיות של הצבא ההודי שמוצב כדי לשמור על הגבול המתוח עם פקיסטן. לאורך הדרך יש מעט יישובים וכפרים שבנויים מאבני חול. עדרי הפרות הם הפתעה גדולה אבל אולי לא כל כך מכיוון שיש פרות גם באוזרים החצי מדבריים של אפריקה אבל מכיוון שהפרה אינה חייה מדברית היא כאן אולי בגלל התרבות ההינדית – מה שמראה לפעמים החיות לא רק יוצרות תרבות אלא גם נעות איתה לאזורים לא נוחים. הרג’פוטים, עגילי זהב באוזניהם, שרשראות זהב עולות מהעגיל ונתלות על חלקה העליון של האוזן, מריחים מחלב ועדרים, שפמיהם הכבירים מתעקלים כלפי מעלה, טורבנים האדומים או צהובים או כתומים מבהיקים על ראשיהם.

ג’איסלמר, העיר האחרונה בהודו לכיוון מערב, היא מקום קטן. המצודה הצהובה הענקית מתנשאת מעל העיר המוקפת בחומה. שיני חומות ותותחים בני מאה וחמישים שנים זנוחים על הבסטיונים שפרות וכלבים עומדים ובוהים מהם אל המדבר שמתחת. ג’איסלמר היתה עירם של סוחרי התבלינים המוסלמים. לכאן הגיעו השיירות מג’ודפור, מכאן הם המשיכו מערבה לנמלי המפרץ הערבי, לים האדום לחופי הים התיכון, או המשיכו לכיוון פרס ועירק. העיר בנויה מאבן חול צהובה וקשה. בלילה נשברים אורות החשמל הצהובים על החומות ומעבר לארבעת השערים המובילים מהרחבה שממזרח למצודה, מתפתלות סמטאות בתוך העיר העתיקה. מתחת למצודה נמצאים ההואילי – בתי הסוחרים העשירים. מטווה האבן העדין שיוצרות ההג’אלי – הרשתות הטוויות באבן הצהובה, הכיפות המעוכות מעט, חומות האבן הכבירות, בתי הסוחרים העשירים.
ג’איסלמר היא גם המקום בו תיפארת העבר ושברירויותו של ההווה תלויים על בלימה. שדלני המלונות עולים לצוד את התיירים כבר על האוטובוס היוצא מג’ודפור. בתחנת הרכבת ובמקום בו עוצרים האוטובוסים עטים על הרכב הנכנס כאלו שכל מטרתם להביא את התייר אל המלון. המחירים יורדים וההצעות הופכות למפתות יותר ויותר. עיר שניתן בה לראות איך התייבש נהר הדרך שהזין אותה והיא עדיין נאחזת בעבר המפואר, מנסה לשרוד, מוכרת את עדיי יופיה לתיירים המעטים שמגיעים על מנת להמשיך ולהתקיים. כולם מוכרים הכל בג’איסלמר. אין בה את ההוד הכבד של ג’ודפור היושבת במרכז ומקופת בפריפריה חקלאית, לא את קדושתה הניצחית של פושקר – הלוטוס של ברהמה, לא את מסחריותה התוססת של ג’איפור. גאיסלמר, שחלק גדול מאומניה המוסלמיים היגרו ממנה לפקיסטאן השכנה ב–1947 ושהגבול בינה לבין פקיסטאן סגור לחלוטין, נאבקת על כל תייר, בכל דרך אפשרית. מקום יפה ג’איסלמר. אפשר לרדת מהעיר הקטנה שבין החומות אל השור ברבע שעה הליכה ועדיין אין שום צורך ללכת לשום מקום אחר.

בין המאות ה-16 וה-19 עברו פה דרכי השיירות לאירופה , הזהב בא מאזור פקיסטאן. אוכלוסיית ג’אסלמר היתה אז 7000 נפש ובכל האזור היה רק מאה ושלושת אלפים אנשים. בכל 3800 הקמ”ר של ג’איסלמר. לא היו דרכים, לא חשמל, לא תחבורה.

כשנבנו הרכבות חדלו שיירות המסחר. הדרך השתנתה כשנבנה נמל בומבי והרכבת עברה לשם. אז גם היגרו מפה כל הסוחרים. סביב 1880 עד 1910. החלה שקיעתה של ג’איסלמר. נשארו רק הדיונות לאכול.

פעם אמרו שאם אתה רוצה לראות את ג’איסלמר ליבך יהפוך לעץ גופך לאבן ובגדיך לברזל ואז תוכל לראות את ג’איסלמר .
הכסף הגדול בבתים הנפלאים של ג’אסלמר מקורו בסוחרים שייבאו מכל חלקי הודו וייצאו לסין תמורת אופיום על הסעיף הזה של דרך המשי. הכסף הצטבר פה בגלל שבאו לפה אנשים שרצו להבטיח את הכסף הגדול שעשו. המדבר הגן על הכסף. היו פה אבנים, באו לפה אומנים משובחים והיההרבה כסף, ולכן נבנו פה הבתים הנפלאים והנוחים שאתה רואה. ובגלל המדבר, חום הקיץ, נבנו הבתים עם רצפות חומר ותקרות עץ. השיירות באו מקוץ’ שבראג’סטאן והמשיכו לפקיסטאן, בכל תחנה היה חלק של המשפחה ובכל מקום היו גמלים להחלפה כי הגמל היה בהמת העבודה המרכזית של שיירות המסחר. עסקי האופיום פה היו גדולים מאוד.
ג’אסלמר היא המערבית בערים ההודיות אלא שהמוסלמים נמצאים קרוב לגבול עם פקיסטאן. נוודים שגרים באזור הגבול. בחורף הם בסביבת העיר וכשהמים נגמרים הם מהגרים לנהר.
המוסלמים הגיעו לפה בזמן המוגוהלים. עד 1965 היה האזור מוזנח, ואז, כשהפקיסטאנים תקפו, הבינה הממשלה ההודית שאי אפשר להשאיר את המקום ככה וסללה דרך ורכבת .
התרבויות של ג’איסלמר הן הינדיות וג’איניות. ג’איסלמר היא מרכז עליה לרגל ג’איני ואפשר לפגוש פה עולי רגל ג’אנים . ובכלל רג’אסטן וגוג’ראט הן מרכזים חשובים לג’אינים (מקדשים בביקנר, בג’אימלמר, ברנקפור שבקרבת אודייפור ובהר אבו).

הבתים הם המרכז האמונותי של העיר. המרפסות . והשמיכות. וקצת עבודות אבן ועץ. אבל יש כאן ריקמה עשירה מכיוון שהיתה פה קאסטה שהתעסקה רק בזה. פעם היו פה גם מניאטורות, אבל האומנים הגדולים (על פי דברי אוצר המלוזיאון המקומי)עברו לביקנר לג’ודפור ולג’איפור, הסבים היו מפה, אבל הנכדים היגרו מפה לערים הגדולות. ובכל עיר יש אומנות מסוג שונה קצת.

נוהגים ותרבות ברג’אסטן

לראג’פוט יש שפם כלפי מעלה וזה סימן שהוא הינדי. למוסלמים יש שפם שקצותיו יורדים למטה. לראג’פוטים יש עגילי זהב ואם אתה רואה כסף או חומרים אחרים – אלו מוסלמים. כל התסרוקות שונות. לאשה הינדית תסרוקת משלה, למוסלמית תסרוקת אחרת וכך גם לצועניה.

הצוענים נקראים פה בשם אחר. קלבליה. מפה הם הגרו לאירופה. הם זמרים ורקדנים נוודים מקצועיים.

“ומה עם נישואים – האם אלו עדיין נישואים שנקבעים מראש על ידי ההורים?”

“בעיר זה בערך 75% ובכפר-” הוא הרים את קולו כמאשר דבר נכון “זה 95%! בג’איסלמר יש שינויים, בגלל שיש פה תיירים. סטודנט שלי רצה להתחתן עם גרמניה. הוא מת עשרה ימים לפני החתונה.
אבל היום אנשים לא מבינים יותר מה המשמעות של נישואין. בעיניהם נחשב רק הסגנון האירופאי. הם לא מבינים את הפילוסופיה ההודית של הנישואין. מכיוון שהנישואין הם נישואין רוחניים, בשביל המקצוע. נישואין בשביל אותה מסורת, נישואין בשביל האחדות נישואין בשביל התרבות. אנשים רצו להינשא באותה קאסטה כדי להמשיך באותה מסורת, באותה תרבות מקצוע, הם האמינו שבלי נישואין נשים וגברים יוולדו שוב ושוב בלי שתהיה להם גאולה מוקשה. ככה מאמינים ההינדים. והם מאמינים שהנישואים נמשכים מהחיים הקודמים. ומי שמבין את זה רוצה לחיות ביחד כל החיים. אבל היום הרבה לא מבינים את זה. כאני התחתנתי הייתי בן 10 ואשתי היתה בת 5. בגלל שבמשפחה שלי יש 1000 גברים ו – 800 נשים ואבא שלי רצה לדאוג להמשכיות החוט המשפחתי עכשיו אני יכול לראות בדיוק מאיפה באו אבות אבותי. כי יש לנו מסורת. אילן יוחסין. מפה. אחרת הכל היה נגמר. וככה יש שליטה. אחרת הצעירים היו מחפשים רק נישואי אהבה. וגם אלו שלפניהם היו מתחתנים עם כל אחד, והיה להם מגע גופני לפני הנישואין. וזה דבר שמביא איידס ובעיות נפשיות שונות. זו הדיעה שלי. אבל אני יכול לדבר כי יש מאחורי נסיון חיים.
“ומה קורה אם זוג ששודך לא מתאים והם לא מוצאים חן אחד בעיני השני?”
“אתה יודע, זה רעיון חדש שבא מהזמנים המודרניים, אבל פעם הסתכלו רק על אחדות ושלמות המשפחה עכשיו אנשים חושבים שהנישואים זה רעיון פרטי רק בשביל האושר שלהם! אבל זה בשביל המדינה! זה בשביל המשפחה! זה בשביל הקאסטה! בשביל הדת! בשביל זה מתחתנים. היום אנשים מתחתנים רק בשביל האושר שלהם!”
“ההינדים בהודו של היום פחות דתיים?”
“הינדואיזם הוא לא דת, הוא דרך חיים! מפני שבהינדוראיזם הפילוסופיה אומרת אם כל האנשים מאושרים גם אתה תהיה מאושר. אנחנו מאמינים שאלוהים הוא אחד. וחייבים לכן לכבד אנשים אחרים. אבל לכן הם חייבים להתחתן בתוך הקאסטה. כי אם הם מתחתנים עם משיהו מקאסטה אחרת – הם עוזבים את המסורת הקדומה ויוצאים החוצה מהמסגרת. המסורת שלי שונה והמסורת שלך שונה. כשאנשים אירגנו את הקבוצות האלו למה הם עשו את זה? מפני שבהודו שלפני הקאסטות זו היתה תרבות של כיתות קלאסיפיקציה. נניח שאתם ארבעה אחים והגדול מאוד מוכשר והוא הולך ונהיה ברהמין ומלמד אחרים. השני נהיה לוחם וישרת את השליטים, לשלישי יש כישרון מסחרי והוא יהיה סוחר הרביעי הוא אומן וישרת את האשנים. אז כולם יכלו להתחתן עם כולם. אבל אז הגיעו יוונים ומוסלמים ופרסים תקפו את המדינה. אנסו את הנשים. וככה אנשים הבדילו בין אלו שנשארו לא מזוהמים על ידי הפולשים – אלו נהיו הטמאים. ואז אנשים גם התחילו להתחלק לקבוצות קטנות על פי מקצוע ותעסוקה. הם רצו להמשך באותו מסורת, מקצוע, קבוצה. וככה נהיתה החברה הקבועה והמסודרת. והיום שוב רוצים לשבור את המסורת. נגיד שיש לך 100 משפחות, בשביל מה לך לבחור מחוץ ל – 100 המשפחות? אם העני יעזוב את משפחתו וילך לעבוד בארץ אחרת, מי יערוב לנשים העניות במשפחתו? נגיד שיש 1000 גברים ו- 200 נשים, מי יידאג להם? לכן האירגון חשוב. לא האגואיזם האישי. בגלל העיניין האישי יהרס הסדר החברתי. בג’איסלמר יש הרבה שהתחתנו עם תיירים.”
“וזה לא טוב?”
“מה אתה חושב?”

בהראטפור

שמורת הציפורים של בהראט פור נמצאת לא רחוק מאגרה (60 קילומטרים מערבה) על הכביש המהיר שמורחב בימים אלו.

הדרך הטובה להגיע היא לבלות את היום באגרה ולקחת בשעה 1720 את הרכבת המהירה (intercity express) שיוצאת מגווליור ונוסעת לג’איפור. יש ברכבת לפחות קרון אחד ממוזג של כיסאות נוחים. הרכבת עוצרת בתחנת המצודה (Fort) של אגרה.

מהרכבת ריקשה לשורת המלונות שנמצאים במרחק של כמה מאות מטרים מפתח השמורה על הכביש הראשי.

בבוקר כדאי לקחת ריקשת אופניים. אפש גם ברגל או לשכור אופנים בפתח השמורה.

הכניסה לשמורה עולה 200 רופי וריקשה לשעה עוד כ-100 רופי. 3 שעות יפות.

שווה מכיוון שנהגי הריקשות הם המדריכים ומכירים את השמורה ציפוריה וחיויה. ויש לא מעט. תן זהוב, חזיר בר, אייל נקוד, נשרים, נחשים, ציפורי מים, ציפורי שיר ודורסי לילה. עולם עשיר ושווה מאוד.

יש מלון יקר בתוך השמורה. אפשר לבקש מבעל המלון שיזמין מקומות באוטובסים הטובים לג’איפור או ג’ודפור, או לג’איפור.

צ’יטורגאר

מספר שעות נסיעה מאודייפור נמצאת צ’יטורגאר. העיר לא מעניינת במיוחד, ומה שמעניין בה הוא מגדל ניצחון שהוא יותר אוסף של סיגנונות מאשר משהו ארכיטקטוני מושלם כמו שיש בכמה מקומות יותר מוצלחים. מה שכן מוצלח הוא מאגר המים של המצודה והנוף ממנה – נוף גדול ושווה וכך גם המבצר.

אולי לא שווה נסיעה מיוחדת, אבל בדרך מאודייפור לבונדי – אפשר בהחלט.

בונדי

בונדי היא אחת משכיות החמדה של רג’אסטן. לא קל (באופן יחסי) להגיע אליה – אבל שווה מאוד. היא מזכירה במידה את ג’ודפור – שכן גם כאן העיר מטפסת על צלע ההר ומעליה ארמון ועוד מעליו – מצודה.

הארמון מוזנח אבל זה לא מוריד מייפעתו ובחלק שמתחת נמצא מאגר המים (קונד) של העיר.

יש בעיר כמה וכמה מלונות האוולי – מלונות שהם בתי מידות משופצים ונאים למדי.

יפה בונדי.

מלונות מומלצים ברג’סטאן:

ג’איפור

אריה ניוואס arya niwas מלון נעים ושווה עם חצר נהדרת חדרים נעימים ומסעדה טעימה. המחירים מתחילים מ-2000 רופי לחדר עם קירור ומגיעים עד 2600 לחדר עם מיזוג.
tel: 91-141-2372456, 2371773 fax: 2361871 email: tarun@aryaniwas.com
ממול באותו רחוב (שהוא מקביל לאיסמעיל מירזה ׂIM ROAD ) יש מלון נוסף באותה רמה וניראה יפה מאוד.

ג’והדפור
הוולי אין פאל הוא בעצם שני מלונות בחצר ישנה אחת שיש בה בית של מהארג’ה. האחד יותר יקר ומחיריו נעים בין 3000 ל-2000 רופי לחדרים שווים מאוד והשני, זול יותר אבל גם הוא עם חדרים שווים מאוד הוא 800-1400 רוטפי. נופים גדולים למצודה ולעיר, קרוב מאוד למגדל השעון בעיר העתיקה ולשוק התבלינים.

Hotel Haveli inn pal Tele 91-0291-2612519 haveliinn@rediffmail.com

פושקר
פושקר Sunset Café – pushkar inn מול נקודת השקיעה, מסעדה מחורבנת אבל גינה גדולה ושווה 1000-400 רופי לחדר
מלון מוצלח אחר הוא 7th Heaven שנימצא מימין לשוק הירקות באחת הסימטאות. מבנה הוולי ששופץ על ידי אנופ הפטפטן מסאטנה והשיפוץ נעשה בשום לב ובכישרון. המקום למי שרוצה חדר ממש יפה ושווה וגג ניפלא. המחירים מתחילים מ-2600 רופי לחדר. לא הכי זול בפושקר אבל בטח אחד השווים ממש
טל 91-145-5105455 anoop_loves_you@yahoo.co.in www.inn-seventh-heaven.com

ג’איסלאמר
אחד המלונות המדליקים שיש. נמצא בתוך המבצר של ג’איסלמר, בקרבת המקדשים הג’אינים. בית של משפחה עם חדרים בגדלים שונים- 250-600 רופי לחדר. חדרים מצויירים, מעוטרים, עם דלתות נמוכות וג’הלי – תחרת אבן. כמה שווה.

Hotel Suraj (inside fort) 91-2992-51623 email: hotelsurajjaisalamer@hotmail.com