צור שיזף

הים האדום

אין ים יותר מחורבן מהים האדום. ממפרץ סואץ. אני מכיר אותו מזמן. אין ביננו חיבה גדולה. אנחנו משתדלים לא להתחכך. אולי זה בגלל הסיפור התנ"כי הישן. אבל זה ים זועף עם רוחות צפוניות שמערמות גלים קצרים. מכונת כביסה היא מקום רגוע לעומת הים הזה.

1. רומי
רומי חיכתה לי במרינה. היה צהריים אילתי חם ורוח צפונית חמה ויבשה נשבה והרימה גלונים קטנים. מנוף כתום וחלוד התנשא מעל רומי ועל הירכתיים שלה היו חביות פלסטיק כחולות. מהרציף היא ניראתה מבורדקת ולא דומה לספינה שצריכה להתיר חבלים לפנות ערב ולצאת למסע ארוך דרך אחד הימים הקשים והמסוכנים ביותר שיש.
"אני לא בא." אמר מיכה. הוא היה גבר בסביבות חמישים, גבוה, מוצק עם שיער קצר מאוד ועיניים מהסוג הבוחן. "אני לא מפליג בלי ויזה."
"בטח –" אמר נוח, המכונאי שישב איתו על הירכתיים החמים וסיפר סיפורים מהמרינה של פיראוס, "אתה זוכר מה קרה לצוות של היאכטה שעצרו אותם בלי ויזות ליד החופי סיני? עיכבו אותם 14 יום וחייל מצרי שמר עליהם עם רובה מכוון לראש".
"כמה אנחנו?" שאלתי את יענקלה, שקרא לי להיות צוות על הרומי שעומדת להפליג מאילת ליפו. חלום ישן שלי. להקיף את סיני מהים האדום לים תיכון דרך התעלה.
"שלושה אם מיכה לא בא."
"פחות מידי." אמר שני, הסקיפר הנמוך ודק הגיזרה שכל שריר שלו היה דרוך, שם עליו מסיכה וזינק לתוך המים המזוהמים של המרינה כדי לשלות את מכסה הגנרטור שמיכה הפיל לים.

2. גומר
התקשרתי לגומר. "מה את עושה היום?" גומר היא בת 26 . בדיוק השבוע היא גמרה תואר לאומנות ועוד שבועיים היא נוסעת להודו למי יודע כמה. בארבע השנים האחרונות היא טיפסה וגלשה איתי בסיני, הלכה איתי לשדות האופיום וחזרה איתי לשם באביב הזה כדי לבקר את עודה, אחד מראשי המגדלים שהבטיח לה את חצי המדבר אם רק תסכים להתחתן איתו.
"מה אתה מציע?" שאלה גומר.
"הקפה קטנה של סיני." אמרתי. "ביאכטה."
"וואו." היא אמרה. "כמה זמן יש לי?"
"להחליט?"
"איזה להחליט, שאני אוותר על הקפה של סיני מהים האדום לים התיכון? תן לי שעה לסדר את העולם ולהגיד להם שאני בדיוק לא פה ואני מגיעה."
זאת בחורה.

גומר

3. פלמינגו בברדוויל
תא המנועים של רומי הבהיק ולא היה לה את הריח המחליא שיש לפעמים לספינות. לכל ספינה יש את הריח שלה, לעיתים הוא דק ופעמים טוטאלי. הרומי, למרות חביות הסולר, ג'ריקני המים, ערימות האוכל ופחי השמן, שמרה על סוג של אצילות.
שני שלח אותי לקשור את הדינגי על החרטום ולדאוג ששום דבר לא ישתחרר כשיתחילו הגלים. על האדמה הבטוחה הים ניראה רומנטיקה, כשמתחילים הגלים – זו מלחמה. מה שלא קשור עף ממקום למקום, פוגע, מזיק ונעלם מתחת לגלים.
באור אחרון נופפו לנו נוח ומיכה מהרציף.
"צריך ויזה?" שאלה גומר "כי אין לי."
"אני לא בטוח שויזה מועילה." אמרתי לה, "כשהמצרים עצרו אותי לפני 5 שנים ליד ימת ברדוויל בתור מרגל היתה לי ויזה ותעודת עיתונאי וצילמתי פלמינגואים. הם חקרו אותי שלושה ימים במרתפי השב"כ המצרי מאל עריש עד המטה המרכזי בקהיר."
"ולי יש." אמר שני, "אבל אם המצרים יתפסו אותנו-"

יענקלה

4. פסטה
עמדנו על הגשר והבטנו בחושך. כוכבים ורוח ורעש של ים. הדבור שעל הגבול התקרב אלינו מכוסה בעלטה, שואל שאלות של צבא: מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. הבטתי לאורך החוף. דרומה, לכל מלוא העין, היה החוף של סיני: אורות צהובים ולבנים של חושות ומלונות. לפני 25 שנים, כשנתנו את סיני למצרים, לא היה פה כלום. היה חושך גדול של מדבר. עכשיו נמשך פארק התענוגות עד שארם. ירדתי לבדוק את המטבח. קטן, מאורגן ונוח להפליא. תקעתי רגל בכל צד של המטבח כדי לשמור על יציבות והכנתי רוטב לפסטה. סקיפר גדול אני לא, אבל במטבחים של יאכטות אני גאון.
שני נאנח כשהחלפתי אותו ליד ההגה והוא התיישב על ספסל המתכת שעל הגשר "אם היית אשה הייתי מתחתן איתך." הוא אמר בפה מלא פסטה.
"כולה פסטה."
"אני הסקיפר ואני קובע." הוא אמר "ותזכור שבחושך לא הולכים אל החרטום, כי אם תיפול למים בלילה- "
"אני לא אפול." אמרתי וצללתי אל המיטה הזוגית שבחדר החרטום. התחלקנו חלוקה די שווה. גומר ואני בחרטום, יענקלה בתא עם שתי המיטות ליד ושני שהצהיר שהספה בסלון היא המקום הנכון בשבילו. "אבל אולי אני אשן על הגשר, שאוכל להשגיח עליך כשאתה מחזיק הגה, אני מתעורר בקלות" הוא אמר.
"אז תעיר אותי בשתיים." אמרתי והגלים של מפרץ אילת ערסלו את הספינה בדרך למיצרים.

מפרץ סואץ

5. גלים בישבן
יענקלה העיר אותי בשתיים בבוקר. ככה זה יאכטות, אין מנוחה לעניים שיכולים ליהנות רק בגלל העבודה ולא בגלל שיש להם יאכטה. לקחתי חולצה ארוכה וטיפסתי לגשר מעל חביות הסולר. הספינה התנדנדה ואני עליתי בזהירות.
"אני ישן לידך" הצטנף שני בשמיכה ישנה, "תעיר אותי אם יש ספינה, אם אנחנו מתקרבים לחוף, אם נדמה לך שמשהו לא בסדר וכל כמה דקות תביט מסביב שלא דורס אותנו כלום."
"אלו האורות של ג'בל סוח'ון." הצבעתי על אשכול אורות צהובים בפסגת ההר הגבוה ביותר על קו המים. אחרי 6 שעות של הפלגה היינו 30 קילומטר צפונה מד'הב. הישראלים מיקמו שם מכ"ם חופי ואחריהם האמריקנים והמצרים. מתחת יש נאת מדבר ועל החוף נמצא ראס ממלאח, בליטה של זרמים שהכרישים אוהבים לבוא לשחק איתה.
"אם אתה אומר." פיהק שני וצלל מתחת לשמיכה. החזקתי את ההגה וניסיתי ללמוד את תנועת החרטום והירכיים של רומי. זה לא היה פשוט, הרוח הצפונית ערמה גלים בגב הספינה, דוחפת אותנו ימינה ושמאלה, החרטום עולה ושוקע לתוך הגל הבא, אמצתי עיניים לשמור על המצפן, על קווי החוף של סיני וערב הסעודית. ברבע לחמש התחילו השמים לקבל את הגוון הכחול עמוק במזרח, גוון שמבדיל את הלילה השחור של הכוכבים מהיום המתקרב. היינו פחות או יותר מול ראס א-טנטור, 50 קילומטרים מאיפה שלקחתי את ההגה. הרגשתי שהעיניים נדבקות. הערתי את שני וגלשתי לתוך הסיפון האחורי המתנדנד ולמיטה הרחבה בחרטום, מעיר את גומר שתלך להחזיק קצת הגה.

ראס א-טאנטור

6. מיצרי טיארן
השמש שחדרה דרך חלון האיוורור שבסיפון החרטום העירה אותי. טיפסתי במהירות החוצה בדיוק כשעמדנו להגיע למיצרים. רסק של אוניה עמד על שונית ג'קסון. קצת מדרום לה היתה שונית גורדון ובמזרח התנשאה פסגת הטיראן. סירות צוללים עמדו במחסה המיצרים. צללתי פה כמה פעמים. בעומק של 23 מטרים יש עיגולים של חול, קערות נחמדות, שכרישים שחורי סנפיר רובצים בתוכם, נותנים לזרם שיוצא ונדחס לתוך ומתוך המפרץ לאוור להם את הזימים. הייתי מטלף בשקט מאחוריהם ומושך להם בזנב והם היו נמלטים בבהלה. האמת, לא חוכמה גדולה, בסך הכל כרישים של שני מטר.
"זונות." אמרתי להם. "למה לא הערתם אותי?"
שני התעלם ממני. "אני עוצר בצד השני של הריף, תרד למטה עם יענקלה לבדוק שהמנועים בסדר ויש להם מספיק מים ושמן."
הפלגת תענוגות.

מיצרי טיראן

7. משחק מסוכן
שארם השתרעה עם מאות מלונותיה לכל מלוא העין. יאכטות עמדו ליד ראס אום סיד. עשרות אוטובסים עמדו על החוף. אלו היו החופים הבודדים ביותר בעולם, מקומות שהירח היה יותר מיושב מהם. פנינו מסביב לתהום של ראס מוחמאד (1500 מטרים עומק מים עם מלא כרישים הכי שווים שיש) והתחלנו להצפין. הים האדום קיבל אותנו בטפיחה. מנדנד את הספינה בגלים קצרים ואלימים.
אין ים יותר מחורבן מהים האדום. ממפרץ סואץ. אני מכיר אותו מזמן. אין ביננו חיבה גדולה. אנחנו משתדלים לא להתחכך. אולי זה בגלל הסיפור התנ"כי הישן. אבל זה ים זועף עם רוחות צפוניות שמערמות גלים קצרים. מכונת כביסה היא מקום רגוע לעומת הים הזה.
"אני הולך לשונית." אמר שני בקול נמוך ודרוך, נכנס מאחורי הריפים שמתחת לפני המים. השוניות היו רחוקות מהחוף בערך שני קילומטרים. בינן לבין החוף היתה תעלת מים שקטה. עברנו ליד הריפים במרחק מועט ושני חייך. בחנתי אותו מהצד. הוא עמד על הגשר כמו כלב ים עליז. הקירבה אל החוף המצרי האסור, הסכנה של השוניות התת מימיות והמשחק המסוכן והבטוח ששיחק איתן עשו לו טוב. גם לי.

שני

בשלוש התחלנו לחפש מקום לעגון. לא היו ספינות מסביבנו. היינו 70 קילומטרים מראס מוחמאד. לא יאכטה לא סירת דייגים וגם לא ספינת משמר מצרית. מחוץ לשונית התפוצצו הגלים האלימים והתוקפניים של הים. שני חיפש מפרץ תת ימי בין השוניות. ביננו ובין החוף שהרים אדומים מתרוממים מעליו היה ים. אפשר היה לראות את ג'בל אום שומר. שם, מתחת לאום שומר נמצא עודה, מגדל האופיום והחשיש, המאהב של גומר אם רק הייתה נותנת לו. אבל היא עמדה על החרטום, מחכה עם יענקל'ה לשחרר את העוגן. זרקנו עוגן אחד ועוד עוגן אלמוגים לכיוון השני ואז כשהזרם משך את הספינה לכיוון אחד והעוגן קיבע לכיוון שני זינקנו למים. יענקלה ושני על הספינה. גומר ואני לכיוון השונית הטבועה של אמצע הים שהיתה מאה מטרים מאיתנו. להקה של טונות חצתה מתחתי. בשונית עצמה, בין האלמוגים ששום סירה או דייג ותייר לא ראו אף פעם, הסתובבו תוכים וקרנפונים ופרפרונים ענקיים ואפילו לוקוס מגוחך. הרמתי ראש. גומר, בתנועות ארוכות הקיפה את השונית לצד שני.
כשחזרנו אמר שני: צריך עוגן לקיבוע בירכתיים. הלבשנו את עוגן האלמוגים על ג'ריקן ריק וגומר שחתה איתו כמה עשרות מטרים מהספינה משקיעה אותו לתוך השונית, ממשיכה לשחות להנאתה.
כדור כתום של שמש ושקע לכיוון הצד השני של מיצרי ג'ובל בו נפגשים מפרץ סואץ ומפרץ אילת ואני ירדתי אל המטבח. היה לי עוף ביין לבשל, ואורז עם שקדים ובוטנים.

אבו זניימה

8. מכונת כביסה
הים קיבל אותנו כמו שמכונת כביסה מקבלת כביסה. גלים קצרים ומכוערים עם רעמות קצף שריססו את הגשר. נאחזתי בכל הכוח במסגרת. למעלה, למטה, שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, למטה, למעלה. הבטתי אל הים שהיה כחול וקצוף והגלים הסתערו עלינו אחד אחרי השני.
"350 יום של רוח צפונית וגלים מגעילים שיאכטונרים שמקיפים את כל העולם נתקעים בהם וכל מה שהם רוצים זה לרסק את היאכטה שלהם על החוף ולא להפליג יותר בחיים, כי הים הזה הוא יותר מידי בשבילם." אמר שני, נאבק בהגה.
אחרי עשר דקות ניזכרתי על מה הוא מדבר ולמה אין לי יאכטה. הרגשתי רע. רע שאי אפשר להיפתר ממנו, המשקפיים מתכסים ברסס כל כמה דקות, החולשה המכוערת של מי שמחלת הים מוציאה ממנו את החשק לחיות, מיבשת אותו רגע אחרי רגע. הים, הגלים, השמש מלמעלה, טלטולי האורך, נדנודי הרוחב. לא הייתי במצב של שיחה כשחצינו את המפרץ של א-טור, מתגלגלים מצד לצד. שני החזיק את ההגה מול הגלים, כמו רוכב שמחזיק מושכות של סוס פרא. יענקלה רבץ על הספה בסלון, גומר נאחזה בקורת הגשר. "אני חותך לכיוון החוף, הים שם פחות חזק" הוא אמר, סובב את ההגה וגל צד נחבט בנו, משגר אותנו לטילטול ארוך, הגשר צונח בנטייה תלולה לכיוון גלי הים, קצף ורסס של גל ששטף את החרטום ניטח בנו. "אני מנסה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי." הוא אמר. קריעת ים סוף. הגלים היו לא סדירים, הוא חיפש בדריכות רגע שבו יש גלים קצת פחות גבוהים. "היא קשוחה." הוא סינן בהערכה ליכולתה הקבועה של הספינה מול הגלים והרוח הצפונית. זחלנו לכיוון החוף. בצהריים, אחרי כמעט חמש שעות של עירבול הייתי מותש. השתרעתי על הגשר בצל שיצרה הקורה המרכזית, דחפתי רגליים לכיוון מסגרת הברזל ועצמתי עיניים, מתעלם מעליות, הנפילות, הגלגולים ומנת המים המלוחים שנחתה עלי כל כמה דקות.

מפרץ סואץ

9. שדות הנפט
הים נרגע בבת אחת. ואני התעוררתי והרגשתי כמו חדש. בחורבה. מעבר לשונית הרחוקה המשיך הים להתנפץ, אבל פה, באמצע הים, הגנה עלינו שונית שחסמה את הגלים הסוערים מצפון. שני משך אליו את המפה הימית. מפות ימיות מראות עומק, שוניות, קו חוף ומעט מאוד מהטופוגרפיה היבשתית. "אנחנו פה." הוא אמר.
"אנחנו פה." הבטתי במפה. כל אחד מאיתנו הביט על משהו אחר. הוא ניווט לפי השוניות, אני לפי החוף וההרים.
"נפליג עד לקצה הריף" הוא אמר כשהפלגנו בין הריגים – אסדות הנפט הענקיות ובין החוף של אבו דורבה. הפרמידה החרוטית של ג'בל דורבה התנשאה מעל החוף, גוררות ענקיות שעל הגשר שלהן משטחי נחיתה למסוקים עגנו בין הריגים. סירות דייגים עגנו במחסה השוניות. חלפנו על פניהם, הדגל המצרי מתנפנף קטן וערמומי מעל התורן שלנו. לא אמרנו שלום לאף אחד, לא עניינו שום אחד, מפליגים באמצע שדות הנפט הענקיים של אל בליים, בין השוניות שאף אחד לא מתקרב אליהן.
מסוק אדום לבן של חברת הנפט נחת על גג של גוררת אדומה ענקית, להבות ניתזו מקצה ארובות עודפי הגז של מגדלי הקידוח והים המשיך לסעור. זרקנו עוגן והזרם מתח את השרשרת. גומר קפצה למים לשחות לשונית רחוקה, אני קפצתי לים ליד הספינה ואז ירדתי למטבח. לא אכלנו כל היום. סערה או לא סערה, מחלה ומכונת כביסה. לאכול צריך. יש סדר.
"אח-" אמר שני כשישבנו לאור הנרות, להבות הגז בוערות במגדלי הקידוח שבים והשמים כוכבים מבריקים מאופק עד אופק – "אם היית אשה…"

אבו זניימה

10. אבו זניימה
כשיצאנו בבוקר מהשונית חיכה לנו הים. קצר, זועף, מתגלגל, מתנפל, אבל היום זו כבר לא היתה הפעם הראשונה ואני כמעט נהניתי מהאלימות של הים הזה שזרק את הספינה מגל לגל, מכסה אותנו במלח ושפריצים שעפו עם הרוח.
"זה מה שניקרא לטפס." אמר שני כשהסירה זחלה במעלה המפרץ צפונה, מדלגת לתוך גלים, נזרקת בין הכרבולות. "זה מטורף!" הוא אמר ועיניו נצצו. אבל אולי זה היה מהקצף של הגל שנשבר לנו בכל הכוח על הסיפון וריסס את שנינו.
עכשיו גם הייתה לי הערכה אחרת למונפריד, צרפתי הרפתקן שהבריח ב-1920 טון חשיש שקנה ביוון, השיט למרסיי, העלה אותו על ספינת מסחר שהביאה אותו לג'יבוטי ששם הוא התגורר ומג'יבוטי הוא עלה נגד הרוחות והגלים, עם דאו – סירת מפרש ערבית קלאסית של הים האדום, נלחם בסערות, מרמה את האיטלקים, את האנגלים ואת המצרים ומוכר את הסחורה בסואץ לסוחר יווני מאלכסנדריה. איזה ימאי הוא היה צריך להיות בשביל לעשות הפלגה כזאת בלי מנוע ונגד הרוח והגלים.
מולנו היה הסירבל, מעבר לו היתה אבו רודיס עם הבתים של שלהבת, היישוב שנבנה לטובת מומחי הנפט האנגלים והאיטלקים לפני מלחמת ששת הימים. כאן הפכו הרי הגרניט לחול ודיונות מאורכות ירדו לחופים נסתרים. זו היתה סיני של פעם, של חופים שאף אחד לא מגיע אליהם, שלא צבא ולא משטרה ולא שום בנאדם עובר בהם לאורך עשרות קילומטרים. עצרנו באבו זניימה. "יש שם מאהל של הצבא." אמרתי לשני שהביט בסירת דייגים שהסתתרו מאחורי הריף. "אז לא נזרוק עוגן, נבדוק מנועים כשהם מונעים ונברח מפה." בדקנו וברחנו. נעים לאורך החוף, מחפשים שוניות, שני במבט כלב הים שלו סורק כל שונית. "הצהובות הן המסוכנות" הוא הצביע על כתמים צהבהבים במקום שבו שולחן השונית קרוב למים. "הכחולות ירוקות אומרות שיש שם מטר שניים של מים שבגיאות אנחנו יכולים לעבור." הבטתי בו. אם הייתי צריך להרכיב צוות כדי לפוצץ את תותחי נברון שני היה אחד מהם. עשרים שנה לא מצאתי מישהו כזה שאשמח לצרף אותו לחבורה הקטנה של אנשי שטח שאני יכול לסמוך עליהם בכל מצב ובכל מקום.
הפלגנו קרוב מאוד לחוף. כאן הים רגוע הרבה יותר. לא היה איכפת לי מהים אבל ההרים המצוקיים שמעליו היו מדהימים. מצוקי גיר צהבהב עם מערות מעל הגלים, עם בקתה בודדת באמצע מפרץ כחול-טורקיז. הדולפינים הגיחו לשחק עם החרטום ונעלמו בציחקוק. צב ים גדול הוציא את הראש מהגלים לראות מי מפריע לו. לא רציתי שההפלגה הזאת תגמר.
בשלוש שכבתי על הגשר בצל ונרדמתי. משהו העיר אותי בארבע. הרמתי ראש והזדקפתי. הים היה רגוע לגמרי.
"25 מייל לראש המפרץ." מפרץ סואץ, סופו של הים האדום, ניראה שקט ומבויית. הייתי כמעט מאוכזב. נגמרה המלחמה נגד הים.
"אני יורד לנמנם בסלון." אמר שני, משאיר את ההגה ליענקלה וגומר.

נבק

11. סואץ
נכנסנו לפי התעלה ונקשרנו ליד המזח במרינה שמול העיר. תעלת סואץ. עשינו שני שליש מהדרך. הים הכי קשה עם החוף הכי נפלא והאלמוגים המסוכנים והמדהימים מאחורינו. עכשיו היו לפנינו 160 קילומטרים של התעלה הארוכה בעולם. תעלה שב-2009 ימלאו לה 140.
בבוקר נתנו כסף לסוכן המצרי, לממלאי הדלק , למביא הלחם ולמודד מטעם הנהלת התעלה.
באחת עשרה עלה הנווט המצרי ואנחנו הפלגנו צפונה, עוקפים את טורי האוניות הענקיות שלפנינו. אוניות משלמות 16 דולר לטון נפח. ספינה של 20 אלף טון משאירה בתעלה למעלה מ-300 אלף דולר. כל יום חוצות את התעלה עשרות אוניות. כמה כסף. היה שווה למצרים לעשות איתנו שלום. שדות נפט וגז, תעלה מתפקדת ותיירות. זה לא מפתיע שהמצרים לא מוכנים לריב איתנו על כלום. ב-25 שנים של מלחמות המצרים הפסידו יותר מכולם. בשלום אחד הם הרוויחו כמו גדולים.

קשר קנטרה המחודש מעל תעלת סואץ

מהגדות הציצו הצינורות ששמו הישראלים כדי להצית את התעלה במקרה שתפתח מלחמה באוקטובר 1973. הם אף פעם לא הספיקו. בין שרידי סוללת העפר המצרית הציצו הכפרים המצרים ירוקים ודשנים. עד לתעלה מוליכות תעלות מים מתוקים מהנילוס. נכנסנו אל האגם המר הגדול. אוניות מוזרות מכל כיוון. עשו פה את התעלה כי האגמים היו פה. התעלה התכווצה שוב ואז נכנסנו לאגם תמסח, הצפוני מבין האגמים, המים היו חומים ומזוהמים ואנחנו הפלגנו בתוכם, לאיסמעליה, מחליפים נווט וממשיכים הלאה.
היפנים בנו למצרים גשר ענק ליד אל קנטרה. גשר מדהים שהאוניות חוצות מתחתיו. החושך התגבר על היום ואנחנו הפלגנו בין סירות הדייגים עד שבעשר בלילה נכנסנו לנמל הענק והמזוהם של פורט סעיד.

תעלת סואץ – מצבת הזיכרון המצרית למלחמת יום כיפור ליד גשר קנטרה

12. הים התיכון
רוח לחה ומלוחה הזכירה שחצינו מים לים. הספינה התנדנה על הגלים. אבל אלו היו גלים אחרים, רחבים ורכים יותר. היה נעים לחזור לים אחרי יום של תעלה. להרגיש שיש משהו חי מתחת לרגלים.
"אני אקח אותה עד שנצא מפה." אמר שני "יש פה מאות ספינות דיג ."
התרחקנו בחושך מהחוף המצרי, לוקחים קורס אלכסוני לכיוון הארץ. מימין לנו היה המפרץ הגדול שמקצה התעלה ועד לימת ברדוויל. מולינו אורות של סירות דייגים.
"קח אותה." אמר שני "אני נרדם".
מצאתי כוכב בין הקסיופיאה לקבוצת שור שהיה בכיוון הכללי ונסעתי אליו, חוצה ליד סירות דייגים מצריות שדגו 25 קילומטרים מהחוף, פרושות בשורה ארוכה בין אלכסנדריה לימת ברדוויל.
בשלוש בבוקר נשארו רק 100 מיל שהם 181 קילומטרים עד יפו. קראתי לגומר להחזיק הגה.
כשקמתי היה כבר אמצע הבוקר. לא היו ספינות בים. לא מטוסים ולא כלום. רק ים תיכון גדול מאופק עד אופק, רך וערסלי. בשתיים כבר ראינו סימני חיים ראשונים. נייר צף במים. שקית ניילון ואחר כך את המגדלים של תל אביב, את הארובות של אשדוד ואת החולות של פלמחים.
היחיד שרצה להגיע ליפו היה יענקלה. כי יפו היא הבית החדש של רומי שממנו תצא להפלגות דיג של דגי חרב, טונות וכרישים במים עמוקים. כמו בקריבים. אבל אני כבר התגעגעתי והייתי מוכן לחזור לים האדום, לחופים הפראיים ולים התוקפני והאלים של מפרץ סואץ. לשעב עלי עם השוניות המדהימות והדגים הגדולים, לאבו דורבה ולריגים של הנפט, למצוקי מערות הגיר התלויים של אבו זניימה, למקום שבו רק מי שמוכן לשוט קרוב לשוניות ודרך הגלים המטורפים מגיע.

תל אביב באופק

השיא בים – היאכטה של יענקלה מיכאלי שמפליגה לכל מקום ולכל מטרה שווה מנמל יפו