כשיצאנו סוף סוף ממסוף הגבול היו הקילומטרים הספורים עד לקרץ' גבעות נמוכות וירוקות. ירוק דהוי. אוקראיני. לא היה בחלקת האדמה הזאת שום דבר מהירוק הדשן והמסודר של רוסיה בכביש שבין נובו רוסיסק למצר הים שמפריד בין חצי האי טמאן של רוסיה לאוקראינה, בין ים אזוב לים השחור.
המעבורת היתה אסדה לא גדולה שגלים חומים מכוערים וקצרים הוטחו בה, מנדנדים את המכוניות, מבריחים את האנשים פנימה, המים נוהמים בליקוקים על ריצפת המעבורת שהפליגה באלכסון מול הגלים ומול הרוח אל הנמל של קרץ'. עמדתי על הסיפון הקטן, מתגונן מהרוח שהביאה נתזים מלוחים מקדמת המעבורת אל אחוריה והבטתי אל הצד השני. לרגע היתה המעבורת הקטנה תלויה על גל במרכז המיצר הלא גדול שבין רוסיה ואוקראינה, בין שני כפי היבשת שמפרידים בין ים אזוב לים השחור. לא היה שום חן בים, רק רוח שניטחה מצפון מערב, פורעת את רעמות הגלים ומטלטלת את חרטום המעבורת שכיוונה את עצמה צפון מערבה נגד הגלים, קרץ' שהמיצר נקרא על שמה, מונחת מעבר לים אפור חום על פיסת אדמה.
הג'יפ ירד לאיטו מהמעבורת. שומרי הגבול האוקראינים המגינים על גבולות הארץ מאנשים כמוני, הפכו להיות ידידותיים יותר כשגילו את הטבק. הם רחרחו בו בסקרנות ואני שמחתי להעניק להם מנחה של ידידות שפתחה שערים. הכביש מעבר למסוף הנמל היה דהוי, זרוק ושומם. הרוח שהתפחה על פני ים אזוב השכיבה את העשב בשדות שמעבר לשורות העצים. משאיות מיושנות נסעו באיטיות על הכביש.
על הגבעה שמדרום התנשאה המצודה. יניקאלה (טורקית=המצודה החדשה) שחורה, קודרת. דומה יותר לזעף השחור של קארס שבמזרח טורקיה מאשר לחופים המבורכים של הים השחור שיוצר תת אקלים סוב טרופי בכל מקום בו נוגעים הרים בים מסביב לחופיו. זו היתה פנטיקאפאום עליה כתב הרומאי סטרבו, שבחורף מתבקעים בה כדי הברונזה שמימיהם קפאו, ודגי חידקן גדולים כדולפינים נילכדים כשקופאים מימי המיצר בחורף, היוונים של פנטיקאפאום חוצבים אותם מהקרח עם מכשיר שנקרא "גנגמה".
חצי האי קרים נמצא בחלק הצפוני של הים השחור, מופרד ממזרח ומצפון על ידי ים אזוב, מחובר חיבור רופף אל הארץ שמצפון לו. מעויין שהקצה המזרחי שלו נגמר במיצר של קרץ'. הסקיתים, פרשים קלים שהגיעו ממרכז אסיה, התיישבו בפאתי קרים במחות נוודים, נדחקים על ידי הסרמטים, פרשים אף הם. היוונים שהפליגו על הים השחור הקימו כאן ערים. זה היה חלק ממלכות הכוזרים. הטטרים ירדו עם הוולגה והגיעו לקרים. האיטלקים – הונציאנים והג'נובזים, הקימו תחנות מסחר אליהם נמשכו ארמנים סחרו בתחנות המסחר. ארץ הקיץ, חוף הים מחוז הגעגוע הרוסי אל שמש חמה ומזג אוויר שאינו הקור והשעמום הירוק אפור של אימא רוסיה.
היינו רעבים. בלילה הקודם ישנו בין תחנת רכבת לבסיס צבאי בקרבת נובורוסיסק, הקמנו אוהל בחורשה מטונפת ששימשה את חילי הצבא האדום לפעילות לילית חצי צבאית. כשהתעוררנו, מקפלים את האוהל, הביטה בנו מחלקה של חיילים צעירים.
בנובורוסיסק הסתיימה מלחמת האזרחים בין הלבנים לאדומים, שהחלה במהפכה הקומוניסטית באוקטובר 1917 ונגמרה עם פינוי שרידי הגייסות הלבנים המובסים, על ידי אוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות ביום שבת ה – 27 למרץ 1920.
עצרנו בקרץ'. על בניין ניאו קלאסי, כמו שבנו הרוסים בכל מקום, היה כתוב "קפה" בקירילית. הנשים שהגישו נראו כמו הבניין: דהויות, אדישות, מתפוררות למרות מגדלי השיער צהוב והמפואר שעל ראשיהן. שתינו קפה נמס מומתק בלי חלב ואכלנו סנדוויצ'ים מחורבנים. המוכרות הביטו בלי עניין מעבר לדלפק. באדישות אוקראינית של אנשים שכל כך הרבה כבשו אותם. שאין להם מה להגיד לעוד פרצוף זר. פניקפאום היתה בירתה של הממלכה היוונית הבוספוראית. ממלכה שקמה במאה ה – 5 לפנה"ס והפכה למרכז ייצור הזהב והכסף של המרחב מאה שנים מאוחר. הצורפים היוונים ייצרו כלים ותכשיטי זהב מעוטרים לנסיכים ולאצולה הסקיתית הנוודית שמוצאה מאיראן, כלים כאלו התגלו בקברים סקיתיים בקרבת קרץ'. זהו אולי המקרה היחיד, כפי שמצטט ניל אשרסון את טימוטי טיילור בספרו על הים השחור (Neal Ascherson / Black Sea) שבו אומנים יוונים עירוניים מייצרים את יצירות המופת שלהם עבור נסיכים ואצילים נוודים ממוצא איראני.
בגבעה שעל העיר, בהר מיתרדאטס, כרו הפרטיזנים סבך מערות בשלוש שנות המלחמה הקריאמית נגד הנאצים. הגרמנים רצחו את כל היהודים של קרץ'.
קרים. יאלטה, סבסטופול, בחצ'יסאראי. קראים, יוונים, איטלקים, ארמנים, טטרים, טורקים, רוסים, אוקראינים. הכביש הישר נמשך דרך שדות צהובים של סוף קיץ לכיוון פיאודוסיה. הצליל הביזאנטי. האם קרים היא חלק ממשהו או שהיא ישות נפרדת כמו שדרום רוסיה, וולדי קווקאז ופטיאגורסק היא אוטונומיה של מזג אוויר חם ונוף גבעות ויערות משוחרר מהכובד הרוסי? הים השחור היה ים איטלקי בין המאות ה – 13 וה – 15, הוונציאנים והג'נובזים שולטים על דרכי המשי הימיות שהביאו את פלאי המזרח לשוקי אירופה. התנועה התעבתה על הכביש. מרצדסים, ב.מ.וו. לשון של חול שחור הפרידה בין הים לאגם מהצד השני. קייטנים על החוף. עצרנו את הג'יפ והשתרענו על החול החם בשמש המתוקה. לים השחור יש טעם מתקתק. אולי מכיוון שנהרות זורמים לתוכו. אולי מפני שיש בו חיים רק בשכבת המים העליונה ומתחת הוא מדבר מת שחומצות שולטות בו מאז ומעולם. שחיתי בים השחור בגוניו, בחלק הדרומי של הים, רגע לפני שהחוף מסתובב צפונה ליד הבית של זאזא. הגלים הקצרים של הים, השמש החמה והנעימה דרך העננים. הקייטנים שנראו רוסים ומרוצים.
הכניסה לפיאודוסיה היתה עצים גבוהים וכביש רחב. פנינו אל המרכז. מגדל ונציאני עם שוטרים חייכנים פיצל שני רחובות. בחרנו בשמאלי, עוצרים ליד ציור קיר של ספינת סוחר איטלקית, מחנים את הג'יפ. מסעדות מכל הכיוונים. בתי קפה. חלפני כספים. מדרחוב עם מוכרי קשקושים. פיאודוסיה היתה מרוחקת מקרץ' כמרחק שיש בין ירוחם לנחלת בנימין. המרחק בין שתי הערים הקרימאיות קטן בחצי. מכנסי ג'ינס, מכוניות יפות, טלפונים סלולאריים. צעדנו אל הים במדרחוב מתוק. בבנק דברו אנגלית. האישה היתה ארמנית שבאה לקרים אחרי רעידת האדמה הגדולה בארמניה ב – 1988. היא חשבה שארמניה הרבה יותר מעניינת מקרים, אבל בקרים הרבה יותר טוב לחיות. הרחובות היו מלאים בסחורות טורקיות. הים משמש כקשר חי ותוסס. צעדנו דרומה אל המצודה של פיאודוסיה. העיר יוסדה במאה ה- 6 לפנה"ס. אלא שגדולתה נעוצה בימים בהם הפכה להיות עיר בתחומי הקבוצה המונגולית המוזהבת. הג'נובזים החזיקו כאן מושבה גדולה ומשגשגת ששלטה על דרכי הים השחור, מייבאת פרוות, משי, קאוויאר ועבדים. כאן היה מרכז סחר העבדים הגדול. 1500 טאטרים, רוסים וצ'רקסים עברו דרך פה בשנה בדרכם אל הסולטאנים הממלוכים של מצרים.
אלא שפיאודוסיה, ששמה היה במאה ה – 14 קאפה, היתה השער לאחד האסונות הגדולים שידעה אירופה. ב- 1347, באחד ממסעות המלחמה, פגע הדבר במחנהו של קיפצ'ק חאן, אחד החאנים המונגולים. הוא ציווה להטיל את גופות המתים מהמחלה במרגמות לתוך העיר הנצורה, ממית את מגיניה במגיפה. משם הובלה המגיפה על ידי פרעושי העכברושים מכרסמי הגוויות שהיגרו עם האוניות הג'נובזיות לאיטליה. עשרים וחמישה מיליוני בני אדם מתו מהמגיפה השחורה שבתוך כמה שנים השאירה רק שליש מאוכלוסיית אירופה.
חלק גדול מאוכלוסיית המכרסמים של מונגוליה נגוע במחלה: מרמיטות, גרבילים, כלבי ערבה הדומים לסנאים קטנים, עכברושים, עשרות מיליוני בעלי חיים הנושאים את המחלה בצורה הרדומה. אין דרך אמיתית לחסל את המחלה המוגדרת כאנדמית למונגוליה. קללת דרכי המשי. בשמים, סמים, משי וחרסינה באו לאירופה. והמוות השחור, נודד עם עכברושים, אולי עם מרמיטות שהובלו כחיה שתשמר את הבית המונגולי.
טים סוורין, סופר מסעות שנסע במונגוליה בסוף שנות ה- 80 של המאה העשרים, פגש בדבר. מותן של המרמיטות במחילותיהן באדמה מסמן למונגולים כי המחלה פעילה במקום. הם קוראים לה מחלת המרמיטות ועוזבים מייד את האזור, מאמינים כי החיידקים מדביקים בנשימה. שני סוגי דבר יש במונגוליה – מקום מוצאו והמקום בו עדיין לא הושמד – דבר המועבר דרך האוויר ודבר טפילי. חום גבוה, צמרמורות, בלוטות נפוחות בבתי השחי ובמפשעה המשגרות כאבים משתקים, תחושת עייפות ושיכרון הזייתי. המוות מגיע תוך עשרה ימים. בין 1347 ל – ספטמבר 1348 מתו שלושה רבעים מתושביה של קרים. ויחד אתם חצי מאוכלוסי ונציה. מה שהרג אותם העשיר אותם. תוך שנה לא נשארו גברים ומתו רוב העבדים. אבל אלו שנשארו, מבין הסוחרים ומבין העבדים היו שווים הרבה יותר. הביקוש היה בשיא. העבדים נשארו עבדים, אבל הסוחרים שנשארו בחיים והערים הסוחרות פרחו כמו שלא פרחו מעולם. קאפה מצד ממערב ואנפה (ANAPA ), בצד המזרחי של המיצר של קרץ'.
החומה הג'נובזית, בקצה המזרחי של העיר, מעבר לנמל, ירדה עד למים בהן היו טרופות אוניות. מנזרים ארמנים שרק אחד מהם היה פתוח עמדו בגאיון קטן שירד אל הים. 250,000 טטרים גורשו מחצי האי קרים ונטבחו על ידי סטלין אחרי מלחמת העולם השנייה, היוונים חזרו בבת אחת אל המולדת היוונית שנמוג הקומוניזם. היהודים הלכו לאמריקה ולישראל והארמנים, נאמנים למסחר ודברים בנתיבים הישנים השתלטו על החלל.
הכנסיות עמדו דמומות ונערות נכנסו לתוך הכנסייה, מדליקות נרות מול האיקונאות. בחוץ היה הים כחול עם ברבורי קצף שהערימה הרוח. טיפסנו לגבעה וירדנו בחזרה אל המרכז של פיאודוסיה שהיה שווקים ומוצרים תורכיים. פנינו מערבה. אל סטארי קרים. הכביש היה ריק ממכוניות והירוק היה דשן מאוד. ארץ חקלאית מבורכת. שאלנו כיוונים, עוברים דרך בתי הטוף הצהבהב של סטארי קרים. סטארי הוא ישן, או עתיק ברוסית. אנשים עבדו בחצרות, נשים בשלו על תנורי עצים בחצר. ירדנו לעמק של נחל מתחת לכפר וטיפסנו בדרך בטון צרה בתוך יער. הגבעות הרכות של קרים. כל כך היה מפתה לחשוב כאן על טוסקנה, על נוף איטלקי דרומי. הדרך התפתלה דרך מערי יער, אחו ירוק ועצרה ליד גדר עם בית שער. נכנסנו פנימה, עולים בדרך הקצרה אל מנזר סורפ חאץ'. המנזר הארמני מתוארך למאה ה – 14. השער היה נעול. מעל למנזר היה איש צעיר עם שיער ארוך. נזיר? מאיפה אתם? הוא שאל. מישראל. "גם אני יהודי." הוא אמר והביט בנו. אני משחזר את המנזר. תה? רצינו לראות את המנזר והוא הוביל אותנו בכנסיה, ברפקטריום, במקום בו למדו הנזירים, גולש במדרון אל מעיין. "לפה היתה באה הצרינה, זה מעיין עם סגולות מרפא. בואי – " הוא סימן לגלי, "תשטפי את הפנים, נשים באות לכאן מכל העולם זה שומר על נעורים – מעורר אהבה." למים היה טעם של מים הרריים. תה? הודינו לו. משאירים לו שטר של 5 גריבנה כמחווה לסיור. גלשנו דרך היער שהיה משופע במקומות נפלאים להקים אוהל, להדליק מדורה ולנשום את ריח המרחב הקרימאי. פנינו אל הכביש שיוד דרומה אל החוף, לסודאק. בסודק גרו כוזרים בין המאות ה- 7 וה – 13. הם היו עם ממוצא טורקי שנדד ממרכז אסיה והתיישב סביב חופו הצפוני של הים השחור ובקרים. במאה ה- 8 התייהדו וידוע המכתב ששלח חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר ורופא אצל החליפים בקורדובה ושמר על קשרים עם קהילות ישראל ברחבי העולם, למלך הכוזרים יוסף, בשנת 950. המונגולים החריבו את הממלכה העצמאית, כמו שהחריבו הכל, סוללים את הדרך לחדירה האיטלקית. הכוזרים נעלמים לתוך הקהילות היהודיות של דרום מזרח רוסיה ואוקראינה, חלקם מתאחד עם הקהילות הקראיות שגרו בקרים.
ניקולו, אביו של מרקו פולו ומפאו, דודו, הפליגו מקונסטנטינופול אל הנמל הקרימאי של סודאק שהיה מושבה וונציאנית. למרקו פולו המבוגר, אחיהם של ניקולו ומפאו ודוד של מרקו הבן, היה שם בית. הג'נובזים הקימו שם מצודה אדירה מעל המפרץ.
הכביש התפתל דרך גבעות זקופות ומיוערות. הצבע היה ירוק מאוד. כשיצאנו מתוך ההרים היה העמק של סודאק מונח לפנינו, עמוס בכרמים, כרמים ועוד כרמים. שוב התחזק הזיכרון האיטלקי, או זה של דרום צרפת. הריח, הגבעות הגליות, הכרמים. עצרנו בצד הדרך ואני נכנסתי אל אחד הכרמים, אוסף אשכולות חמצמצים ומניח אותם על המדף הקטן שיש לג'יפ לפני החלון הקדמי. המצודה של סודאק התנשאה מעלינו. אפורה, עצומה. מעבר למצודה ולמפרץ טיפס הכביש שוב לתוך ההרים. האור הלך והתכלה. היינו רעבים. מספר קילומטרים מסודאק היו מערות חצובות בסלע, כמה עצים ורחבה בתוך היער. עשן התאבך ממתקן צליה. "כאן?" שאלתי את גלי. כאן. עצרנו את הג'יפ והוצאנו יין גרוזיני שקנינו לפני שעזבנו את הקווקז. לאיש שעמד ליד מצלה הפחמים היו תווים שמים. שאלתי אותו מאיפה הוא. ארמני. מי חצב את המערות? הגרמנים. הגרמנים הגיעו לקרים באוקטובר 1941. במזרח הגיעו עד רוסטוב. לולא נקראו הפנצרים למצור על מוסקבה, יתכן שהיו מצליחים להגיע לשדות הנפט של בקו. בשלוש השנים שישבו בקרים הסתייעו בצבא טטרי בזמן שישבו בקרים.
הערב הפך לילה ואנחנו ישבנו בתוך האור הצהוב, אוכלים נתחי בשר משיפודים ושותים יין גרוזיני. מזגנו לזוג הארמני שניהל את המקום. הוא הציע לנו לחזור לסודאק, למלון שבנה האח שלו. הוא אמר שהשנה אינה שנה טובה בקרים. יש פחות תיירים. היער מסביב הפך לנוכחות אפלה. המשכנו לתוך הלילה, מחפשים דרך יער. באחת הפניות עמדה מכונית עם זוג. הסתובבנו בחזרה אל הכביש האפל ופנינו לכביש צדדי, יורדים ממנו לדרך עפר שעלתה לתוך היער, עוברת על פני שלוחה צרה ועוצרת בהתרחבות קטנה שהספיקה לג'יפ ולאוהל. ירח גדול ולבן הציף את הכל באור ולילה של קיץ קרימאי מתוק ומלא ריחות.
גלשנו מההרים אל החוף. עמקים עם כרמים. עצי פרי. קרים המבורכת. סקיתים, סרמאטים, יוונים, קראים, כוזרים, טטרים, רומאים, איטלקים, יהודים, ארמנים, מונגולים, טורקים, רוסים. נסענו ליאלטה. מחוז החפץ של האצולה הרוסית מזה מאתיים שנה. כל מי שקצה נפשו בחורף האפור והקפוא של רוסיה. של מוסקבה, של סנט פטרסבורג. חום, רוך וחן איטלקי על פני הדרך ההררית. גלשנו אל החוף ועצרנו ליד חוף שהרים וחול שחורים מעטרים. נופשים על החוף. קפה של בוקר והלאה לגורזוף. עיירה שבתיה נצמדים אחד לשני. קייטנים ירדו ועלו מהים שהיה חופים צרים, בתי קפה, מסעדות ודוכנים שמכרו פירות יער מסוכרים. היה משהו מתוק בגורזוף. בשוק הקטן והדחוק שמכר חמוצים וממולאים קרים, צנצנות דבש וירקות שלחייהם בהקו מבריאות.
הכביש הפך לארבעה נתיבים בנויים היטב, נוסע מעל הים ליאלטה. ילטה של הצארים. יאלטה של פושקין וצ'כוב וטולסטוי. יאלטה של צ'רצ'יל ורוזבלט וסטלין. כאן הונחה היד שחילקה את אירופה בין האימפריה הבריטית היוצאת והיורשת האמריקנית ובין ברית המועצות של סטלין. לא היו מעבורות מיאלטה לאודסה. מזה שלוש שנים שאין יותר. אפשר לטוס לקרים, אפשר להגיע ברכבת או באוטו. הים, הקשר התמידי, לא היה אפשרות יותר. מותה של האימפריה ביטל את המעבורות. סובבנו ביאלטה. דומה לערי התיירות האיטלקיות, הצרפתיות. לפה זרמו הכסף, העוצמה והפינוק הרוסי הממוסד. בתי מלון, סימטאות, כבישים באיכות טובה, גני משחקים, עיר של אגדות. טיפסנו אל הכביש שמעל העיר, מתפתלים ברחובות, נוסעים ללסטוצ'קינו גנזדו, קן הקוקיה, טירה כמו אגדית שנבנתה על צוק סלע על ידי איל נפט גרמני – הברון הגרמני שטינגל ב- 1912. נשמתה של יאלטה בטירה. ארץ הפיות והאגדות הרוסית. פתאום לא רצינו להיות ביאלטה. אולי בגלל הנהנתנות החלקלקה, מכוניות המרצדס, הב.מ.וו הטלפונים הסלולריים. כיוונו את חרטומו של הג'יפ אל ההרים שדוחקים את יאלטה אל הים. מתפתלים בכביש צר דרך יער נפלא, עלים חומים מרפדים את שוליו, נחלי מים קטנים. למעלה, מעל קו היער, הפך קיר ההר התלול לרמה הררית חשופה עם מסעדה בודדת שנראתה נטושה. הים השחור, נפרש מתחתנו, כחול, מבריק בשמש. שני ציידים הזמינו אותנו פנימה לשתות בירה, לאכול פלוף. אוכל טורקי שהגיע ממרכז אסיה. חצינו את קו הרכס והתחלנו לרדת אל ליבה הנמוך של קרים, נוסעים לבחצ'י סאראי. כאן, בליבה של קרים היתה הבירה הטאטרית. העיר החדשה היתה סוציאליסיטית. ממזרח למרכז היו סמטאות העיירה שתמיד עמדה כאן ובמרכזה ארמון החאן שנבנה במאה ה – 19. הרמון מעוטר לנשים, מסגד, חדרי ארמון ובהם מגן דויד. בחצ'יסאראי היא הנשימה הטורקית של חצי האי קרים. של כל מה שהיה עד הכיבוש הרוסי, עד המחיקה הברוטלית בה מחק סטאלין את רבע מליון הטטרים לאחר מלחמת העולם השנייה. שני קילומטרים מערבה, בין סמטאות בחצ'י סראי עלה שביל מרוצף קבצנים אל מנזר אוספנקי. הלב הקדוש של קרים. קדושה. מעל למנזר אוספנסקי נמצאת העיר הקראית ואולי הכוזרית של מנהופ קאלה. המנזר בנוי לתוך ההר, בדומה למנזרים היוונים אורטודוקסים של ואדי קלט. של הקרנטאל. חלל הכנסייה בה נישקו נשים ידי נזירים לבושים בשחור היה מואר בנרות ומלא. למטה תרמו נשים לנזיר שישב על הפתח. אין כמו אלוהים לאסוף כסף מבני אדם. מיצווה. אם לא יועיל – לא יזיק. קדושת המצבות עם סמלי מגן דויד על ההר. הבתים הבנויים לתוך הסלע. מרכז מקרין שממגנט את הבאים לקרים, מעבר להרים שעל גבול הים. הים לסוחרים, הלב לשליטים ולאלוהים.
הקראים הגיעו לקרים מקושטא במאה ה- 13. הקראים הם כת יהודית ששורשיה במאה ה – 8 ויוסדה על ידי ענן בן דויד. הקראים מאמינים רק בתנ"ך. התלמוד והמשנה הם בבחינת כפירה בעיניהם. תורת הקראות גובשה על ידי בנימין נהוונדי במאה ה – 9, הקראות מתפשטת בארצות האיסלאם, בעיקר בפרס, ויכוחים צמתפתחים בין הזרם היהודי העיקרי לבין הקראים, מבדילים את הקבילות שלא התחתנו ביניהם. כשירדנו מהמנזר היה היום דעוך וזהוב ורך. כיוונו את חרטומו של הג'יפ צפונה נוסעים באור ארחון אל הביצות שמפרדיות את קצהו הצפוני מערבי של חצי האי קרים מהיבשת. ביצות ממזרח, ים שחור ממערב וחושך גדול של לילה פרוש על הדרך לאודסה.