צור שיזף

כמה ימים אחרי, ישבתי עם לניה בצל בית העמודים על אי קטן בשם מלאי (MALAI). מלאי ניראה כמו האיים שמופיעים כשחולמים על אי בודד באמצע הים.  כפר קטן באמצע האוקיאנוס השקט, מוקף אלמוגים, דקלים ומנגו ועץ לחם גדלים בו (אם כי לפעמים קשה להבין איך הם צומחים בכפר שכל הגובה שלו מעל הגלים הוא בערך מטר, עד לאיזה עומק נאגרים מי הגשמים המתוקים, עד לאיפה היורדים השורשים של עצי הענק הכבירים האלו?) דולפינים ליוו את ההפלגה אליו.
לניה שאלה את אחד מאנשי האי אם נוכל לעבור בין הבתים ולשבת בין עמודי הקומה התחתונה שבה רובצים יושבי האי רוב שעות החום, במקום שהרוח עוברת בו. הוא הרשה. לא הולכים לשום מקום לבד בפפואה. הכל שייך למישהו, והמשפחות, הקלאנים, קנאיות לשטחן ורכושן, המלחמות נפוצות, חטיפת הנשים האונס, רצח והרג על ידי מצ'טות. זה אחד המקומות האלימים והלא ממושטרים בעולם. עולם ראשוני שבו סוחרים שיושבי האיים עם יושבי ההר בסחר חליפין כמו שאמר מתתיהו, ראש הכפר של ארונאי שהיה מורה ואיש משרד החינוך הפפואני בפורט מורסבי: "אנחנו מביאים ארגז דגים ומקבלים ארגז פירות. קולעים סלים מבמבוק וכפות דקלים ומחליפים באריגים. אפשר לחיות פה ממה שהטבע נותן ומסחר חליפין."
תערובת של גן עדן וגיהנום.
"אבא שלי היה מכה את אמא שלי. אנחנו פחדנו מהאלימות שלו." אמרה לניה,  "היא נפטרה כשהיתה בת 48 משטף דם מוחי. במעגל השיחה שלי בכפר  הנשים סיפרו לי שהן נאנסות, גם נערות צעירות ונשים. ויש פעמים בהם נאנסות ילדות בנות חמש ושבע."
"ואיך משנים את זה?"
"אני אומרת להן שיעמדו על שלהן." היא אמרה. "אבל בחברה שלנו, לגברים מותר הכל. הנשים לא אומרות כלום."
"בזמן שמיק טיפל בפצועים ואיילת בכאבי השיניים ואווה מצאה עיוורים ומתעוורים ושלחה לספינה כדי שאלון סקעת, מנתח העיניים משיבא יחזיר להם את ראייתם, הלכתי אל ג'ואל, ראש הכפר. הוא לא היה עסוק במיוחד. הבית שלו היה האחרון בכפר. הוא השקיף על נוף הרי הגעש הגדול. אל המקום בו יש מערה ובה נתגלו דינוזאורים, אל המקום בו כורים האוסטרלים זהב. כי פפואה היא ארץ של אוצרות. שיש בה הכל.
"מכרנו למלזים את היער והם הבטיחו תמלוגים, אבל הם נותנים לנו פחות מידי." הוא אמר.
"איך נהיית ראש כפר?"
"אבא שלי היה וסבא שלי היה."
"וכמה נשים יש לך?"
"שתיים. אחת מתה כשילדה. עם התינוק. התחתנתי עם אחרת."
"ולנשים יש זכויות בכפר?"
מתחת לבית עברה אשה צעירה עמוסה בסלים מלאים בבקבוקי פלסטיק ריקים וג'ואל בירך אותה ושאל לאן היא הולכת.  "היא יורדת לנהר למלא מים ותעלה איתם להשקות את החלקה ממול."
"זו עבודה של נשים?"
"כן." הוא אמר. "אנחנו צדים  ציפורים ועטלפים עם מקלעת, שוברים להן את הכנפיים. ולפעמים צדים את קאסקאס (קנגרו עצים)."
"ויכול להיות שאשה תהיה מנהיגת הכפר?"
"לא." הוא אמר "הזמן עוד לא בשל לזה."

בבוקר אחר הוריד מנוף האוניה את ערימת הציוד אל מזח הבטון הקטן של קזוראה ומשם טיפסנו איתו למשטח העשב הקטן מול הים ועצי הקוקוס. המסוק הירוק כבר עמד שם.  המנתחים: אווה פלטנר, אלון סקעת ואחי חדר הניתוח חן פסטרנק, קסניה ידגרוב ומורסי עמאש, ורופאי הפה והשיניים איילת זולטוגורסקי  ואורי פלטנר, נשארו על הסיפון לקלוט את אלו שזרמו לניתוחי קטרקט ושיניים.  מיק אלקאן, ליהי עמיצור לובל המיילדת, בן מצוות הספינה ואני, עלינו על המסוק הקטן שהמריא לתוך הרוח. המסוק היטלטל כשטיפסנו לגובה של 3000 מטרים, חוצים קרוב מעל הרכס הירוק, הרוחות מתנפלות עלינו מהצד השני.

"זה מיני ציקלון שמתעצם עכשיו." אמר יורגן הטייס הגרמני, 35 שנים בפפואה.
"משפיע על הטיסה?"
"עד רוחות של 70 קמ”ש אין בעיה." אמר יורגן.
"ועכשיו?"
"40 קמ"ש" הוא אמר כשנחבטנו לתוך כיסי אוויר, המסוק מוטל מצד לצד, מתרומם ונזרק עם משבים שגלשו מההרים, עצי יער העננים מתקרבים ונסוגים, מתחתינו רעמת יער ירוקה ובלתי חדירה מתוכה התגלה  קניון נהר עמוק ואינסופי שביתר עוד  רכס. גלשנו דרך חור בענני הסערה אל טפ-טפ ( TEPTEP ), אל המון האדם שחיכה לנו.
טפ-טפ נמצאת בהרי האי המרכזי של פפואה ניו-גיני. הרכס מתנשא  למעלה מארבעה וחצי קילומטרים. נהרות חוצבים בו קניונים עצומים ובלתי עבירים שאי אפשר לראות עד שטסים ממש מעליהם ואלו מפרידים את פפואה לשבטים-שבטים. 12% מהשפות בעולם התגלו בפפואה. 872. מה הופך את הפפואנים ליחידה אחת חוץ מהמראה וזה שקיבלו עצמאות ב-1975 מאוסטרליה אחרי משאל עם?
במידה רבה הדבר שהגן עלינו בכפרים הנידחים ובאיים בכל מקום שנחתנו. הנצרות שהובאה לאיים לפני 180 שנים על ידי המיסיונרים. בכל מקום שבו התקבלה המשלחת והישראלים ציינו את המקום ממנו באו – פרצו קריאות נלהבות מאנשי ההרים והכפרים. הם אף פעם לא פגשו בישראלים.

גבריאל הוא המומחה הרפואי והמיילד של טפ-טפ. יש לפפואנים מראה עז. פנים מגולפים ברחבות, שיער מקורזל. ועדינות גדולה.
ליהי, שבדקה את הנשים אמרה שהנשים מדוכאות פה. שהן מדברות בלחש, שכשהיא שואלת נשים צעירות שבאות לבדיקת הריון בנות כמה הן –  הן לא יודעות, כי הן יודעות שזה לא בסדר מצד הכנסייה להיכנס להיריון ולהיות בנות פחות מ-18. ורק כששואלים בן כמה הילד הראשון מסתבר שהילד הראשון נולד כשהיו בנות 15.  היא שאלה את גבריאל איך הנשים יולדות – "על הגב." הוא אמר.
"ולמה לא תיתן להן ללדת איך שנוח להן ולא איך שנוח לך?"
גבריאל חייך חיוך נבוך. וליהי ששאלה את הנשים הצעירות אמרו שהן מעדיפות ללדת בבית.
"בודאי" אמרה ליהי, הן מעדיפות ללדת עם נשים ולא אתו. צריך להכשיר פה מיילדת טובה בכל כפר ולא רק להגיע לכפר פעם בשנה."
ספינת בית החולים עליה הפלגנו כחלק מהמשלחת הישראלית שבה היו שני ממנתחי עיניים ושלושה אחים משיבא, רופאי שיניים, מיילדת בית ורופא מומחה למחלות זיהומיות בפנסיה, שייכת לארגון דתי נוצרי שהוקם לפני 50 שנה בשם YWAN. ראשי תיבות של צעירים עם משימה.
שלוש אוניות בית חולים, חוץ מזו שהפלגנו עליה, מצליחות להגיע לעתים פעם בשנה לחלק מהמקומות לאורך החוף ובהקפצות מוסקות לעוד כמה כפרים. האם זה מועיל? כמה זה מועיל כשאתה מגיע פעם בשנה? בארץ שאין בה בתי חולים, שעל כל כמה כפרים יושבת אחות במרפאת עץ עם ציוד מוגבל ולפתע מגיעה ספינה עם רופאים ישראלים מהטובים שיש וצוות אחים ואחיות ומי שמגיע מגיע?
ומי שמגיע – לנתח או לא לנתח? גם כשיש את הרופאים הטובים שיש והם לא יכולים לראות כי אין על הספינה ציוד רנטגן או מעבדה שיכולה לתת תשובות לביופסיה?
בבוקר, סביב ארוחת הבוקר הצנועה, ישבו אנשי הצוות הישראלי,  וניסו לחשוב אם אחות אחת בכפר שתוכשר בפורט מורסבי ותשב שם כל השנה, או אם צוות מהספינה, אחות או רופא שישבו בכפר כל השבוע או השבועיים באופן רציף, ייתנו מענה טוב יותר.
בוקר אחד עמדתי בחדר הניתוח המתנדנד של הספינה פפואה ניו גיני -קטמארן של 1562 טון שיכולה להגיע קרוב מאוד לחוף מכיוון שהיא שקועה במים לא יותר משני מטרים. יש עליה צוות של 130 אנשים, רק חלקם הקטן רופאים ואחיות ומתוך הצוות הישראלי תשעה הם רופאים מומחים ואחים. אלון סקעת הביט לתוך המיקרוסקופ תוך שהוא מסיר קטרקט מעינו של גבר שגופו היה מכוסה ורק העין הביטה אל האור. מלאכה עדינה לתקן עין.

"יש פה אתגר," חייך אלון תוך שהוא מביט במיקרוסקופ – "הספינה מתנדנדת ויש פה חלק קריטי מאוד שבו אתה צריך לחתוך עיגול מושלם של הקרנית כדי להחליף את העדשה, הציוד הוא לא מה שאנחנו משתמשים בו בבית ואין לנו יכולת לאולטרסאונד ולצילום תוך עיני. אבל הידיעה שאני יכול לשנות את הראייה בניתוח של חצי שעה – היא השכר לכל מה שעושים כאן."
בצמוד עבדה אווה פלטנר, מרוכזת במיקרוסקופ ובניקוי העדשה העכורה. מורסי עמאש לידה, קסניה ידגורוב מגישה מכשירים וחן פסטרנק עובד עם אלון.
אחד עשר ניתוחים מאוחר יותר, כשישבנו בחדר האוכל, אמר אלון: "הם לא יכולים להגיד את זה, אבל אלו האחים – מורסי, חן וקסניה, שהמכינים את הדברים והשתלטו על חדר הניתוח, הם אלו שמאפשרים לנו לעבוד ככה."
ואני חשבתי לעצמי כמה צניעות ומקצועיות וטוב לב יש בישראלים האלו שנוסעים לצד השני של העולם כדי שאנשים בכפרים יוכלו לראות.
הירוק העמוק של ההרים המכוסים ביער הגשם, טקס קבלת הפנים שמשמר בתוכו את תרבות האיים,  השירה העמוקה, התלבושות הצבעוניות, הרגליים היחפות.
מרים בכפר ליד ליי וגם ג'אקי פרו בבאנגוואט שבהרים אמרו לליהי שכל שנה מתות חמש נשים מדימום כבד בלידה. האם ישרדו התינוקות? והילדים שנשארים ללא אמם?
ומה צריך לעשות?
"אני מנסה להעביר להם את מה שאני יודעת מלידות בית בישראל. להדריך את מי שנמצא בכפרים האלו שבמקרה הטוב מגיעים אליהם פעם בשנה איך לעשות את הדברים."
לאחת הנשים הצעירות בחודש השיש להריונה היה שד נוקשה. ליהי קראה למיק. הם העריכו שייתכן שיש לאשה גידול. שבמקום שבו אפשר להביא אותה לממוגרפיה היה ניתן להציל אותה.
שאלתי את גבריאל אם אפשר להגיע מטפ-טפ ללה.
"כן," הוא אמר, "יש טיסות מהמנחת פעם בשבוע. זה 360 קינה לכיוון." כ-350 ₪. לא הרבה לישראלים. המון לפפואנים. או חמישה ימים ברגל לליי.
פפואה היא אחד המקומות הנידחים בעולם. חצי מתושביה גרים בכפרים שאם אפשר להגיע אליהם – זה רק ברגל או בדרך האוויר. בהרים חרוצים בקניוני הענק יש כפרים שאף פעם לא נחשפו לתרבות אחרות. שפות שעוד לא התגלו. אין מקום דומה לפפואה בשום מקום. והארץ רוויה במשאבים טבעיים.
"היא באה למעקב היריון." אמרה ליהי, "היא בכלל לא ידעה שייתכן שיש לה משהו. גם גבריאל לא חשב שיש כאן משהו  מיוחד."
כמה נשים עם סרטן שד יש בפפואה?
אחר הצהריים הנחתי את המצלמות בצד והפכתי להיות האופטומטריסט התורן, בודק את יכולות הקריאה של האנשים ומחלק להם משקפי קריאה מוכנים מראש על פי התאמה מוערכת לעיניהם. מדדתי וחילקתי עשרות משקפיים. אשה בת 62 הובלה והתיישבה על הכיסא מול מדרגת הבטון הקטנה עליה ישבתי. יער עננים מפואר מקיף אותנו, עננים זוחלים בין הפסגות הירוקות. היה חם ונעים. נתתי לה להחזיק את דף הבדיקה.
"היא לא רואה." אמר לי אחד הגברים.
"כלום?"
"היא לא רואה."
"בוא רגע," ביקשתי ממיק שסיים לבדוק את אחד הילדים.

"יש לו מום מולד." אמר מיק. "ואין דרך להביא אותו לניתוח בליי או בפורט מורסבי."  המסוק היה רק עבור הצוות הרפואי. מיק צעד איתי לקצה המסדרון הפתוח שלאורך צריף שירותי הרפואה של טפטפ. אין בטפטפ חשמל. היה עד לפני חמש שנים מחולל זרם שעבד על זרם הנהר שלמטה, אלא שהשיטפון גרף אותו. הפאנל הסולארי היחיד והגנרטור משמשים לטעינת הטלפונים הסלולאריים ואלו לא יכולים להזעיק עזרה אם אין מסוק שיבוא.
מיק בדק והאיר לתוך עיני האשה. "יש לה קטראקט – היא כמעט עיוורת לחלוטין. אם היינו יכולים להביא אותה לספינה-"
הלכתי לבן, מנהל צוות ההקפצות המוסקות של YWAM.
"אין לנו מה לעשות הוא  אמר – "אפשר רק להתפלל."
"תבוא להתפלל?"
הוא ניגש אל האשה, לקח את ידה ואמר: "אנחנו לא יכולים לעשות דבר עבורך אבל אנחנו יכולים להתפלל לחסדי פאפא גוד." כך נקרא האלוהים בפיג'ין אנגליש של פפואה והאיים. הוא התפלל בכוונה, עיניו בעיניה הסומות של האישה. במקומות האלו, אלוהים הוא המזור, הנחמה והתיקווה.
בבוקר לפני שהפלגנו מליי- עיר הנמל הגדולה, המכוערת והמוזנחת של פפואה, יצאנו לבקר כפר.
החוף היה יפה והילדים קפצו לתוך הנהר והים. המון נהרות זורמים מההרים הירוקים לים.
שאלתי את ראש הכפר ממה הם חיים. " אנחנו מחפשים עבודה בעיר. המדינה החרימה לנו את הקרקעות בשביל להגדיל את הנמל של ליי. אין לנו יותר קרקעות לגדל ויער לצוד ואנחנו לא דגים יותר."
פפואה היא מדינה מוחלשת שכוחות גדולים וחזקים ממנה משתעשעים בה. האוסטרלים, הסינים, המלזים, האינדונזים.  יש בה קפה וקקאו וזהב וגז ויהלומים וכל מה שארץ עשירה במחצבי טבע ואנשים תמימים יכולים לאבד במעט זמן. את הנמל החדש בונים הסינים. הדרך שמובילה משדה התעופה של ליי לנמל כמעט בלתי עבירה. אלפי מחוסרי עבודה מסתובבים בעיר שיש בה הרגשה של עיר במצור. סורגים על פתחי החנויות ועם רדת הערב לא מומלץ למי שיש לו משהו לאבד ללכת לבד ברחובות.
ואוניית בית החולים עם 9 ישראלים שמפליגה בין האיים ומנסה להייטיב עם מי שאין לו.

כשהתעוררנו בבוקר היה הצוות עסוק בקשירת ירכתי האוניה למזח הבטון הקטן של קנזרואה. הכפר עצמו היה במרחק של כקילומטר ואי אפשר היה לראות אותו מהחוף. המים מתחת לאוניה היו כחולים- לבנבנים. כמאה מטרים מהחוף הירוק והמנומר בעצי מנגו וקוקוס, הפכו המים לכחולים טורקיזיים. שפת המפרץ הקשתי היתה ירוקה לגמרי ומעלו עלו ההרים במעין מדרגות רחבות וירוקות עד שנבלעו בענני בוקר לחים ואפורים.
בבוקר הורדו הסירות מהאוניה והצוותים יצאו לסיאלום. 45 דקות הפלגה על הגלים של האוקיאנוס השקט, הגלים היו נגדנו וסירת הגומי שעליה 17 רופאים, אופטמטריסטים, מיילדות ואנשי רפואה ציבורית, נחבטה במהמורות במהירות של 35 קילומטרים לשעה. הטונות יצאו לברך במחול קפיצות ואחרי שהקפנו את השונית ועברנו בין שני איים קטנים, נחתנו על חוף סיאלום. הכפר, כמו הכפרים האחרים של מחוז מורבה, מלאי חן. בתים על כלונסאות, גג כפות דקלים, הקירות מחצלות ארוגות והכל נקי מאוד. במקום הזה שבו אין מותרות, אין גם פלסטיקים וקופסאות שימורים. והנוי היפה בין הבתים. עצי פיטנה שפרחו בלבן, שיחי בוגאנגוויליה, . דבוקית וכל מה שהיגר מהחלק הזה של העולם לגינות תל אביב.
מול חדר המיילדת, התיישבו 18 נשים בשלבי הריון מתקדמים וחיכו לבדיקה. אחת מהן היתה צעירה שזו היתה הלידה השישית שלה. הבטן היתה קטנה וליהי אמרה שאין בה כמעט מי שפיר. היא שאלה אותה אם היא מאבדת נוזלים והיא אמרה שכן.
"מאיפה את?"
"מכפר שהוא חמש שעות הליכה מכן."
"את צריכה להישאר כאן וכמה שפחות לזוז. לשתות הרבה ולאכול טוב."
מרגרט, האחות שהיא גם המיילדת המקומית תרגמה את הדברים לפיג'ן אינגליש. לשפת האיים.
"What name belong you? How many moon? What Christmas belong you?  (איך קוראים ל? כמה חודשים? מתי נולדת?)
לצעירה אחרת היתה בטן ענקית. היא היתה צעירה וזו היתה הלידה הראשונה שלה.
"יש לה כאן תאומים. הבטן ענקית ויש כאן בלגאן שלם. "You want to listen to baby Mama"
היא הצמידה את את הדופלר הקטן לדופן הבטן ודפיקות הלב של אחד מהתינוקות מילאו את החדר. וכולנו חייכנו.
"כמה זמן היא תישאר כאן אחרי הלידה?"
"חמישה ימים." אמרה מרגרט וחייכה.
"ואחר כך?"
"היא תחזור לכפר."
חמש שעות ברגל בעליה עם שני תינוקות בני חמישה ימים?
באחד מחדרי העץ ישב פיטר האופטמטריסט, רוח לא חדרה דרך החלונות המרושתים וחום הצהריים המשווני חבט על גג הפח. הזענו. מחוץ לצריף עמד תור של אנשים. על העץ היתה מקראת האותיות לבדיקת הראייה ומכשיר נייד עם עדשות. ובפנים ישב פיטר ובדק. "אני לא יודע מה יש ומה אין. אין לי דרך להגיע מעבר לעין."
כמו שאמרה מנתחת העיניים אווה פלטנר: "אם יש קרנית פגועה, אני לא יכולה להסיר כי אני לא יודעת עד כמה עמוק הנגע ואין לי אולטרה-סאונד לבדוק את זה. ואז אני לא מטפלת." ההחלטות החשובות נעשות בגלל חוסר היכולת לדעת. באינטואיציה של מי שעושה את הדבר שנים רבות. בהבהק של חסד של אלו שמגיעים פעם בשנה לכפרים.
"ויש צעירים שאני רואה שמשהו חדר להם לעין – אבל אני לא אכנס לעין כי אני לא יודעת עד כמה עמוק זה חדר. ויש לו עוד עין אחת בריאה והוא חי עם העין הזאת כבר כמה שנים. אני אנתח את מי שאני יכולה לנתח."
"היום הגיע מישהו עם נגע סרטני בחלל הפה." אמר אורי פלטנר, "קראתי לאיילת, היא המומחית לחלל הפה." איילת היא רופאה מביילינסון. אורי חיפש סייעת למשלחת ולא מצא ואיילת אמרה שהיא מוכנה לבוא בתור סייעת. אורי מומחה לחניכיים. איילת היא זו שמתמודדת עם סרטן בחלל הפה והלוע. מה מושך אנשים לקצה העולם לעזור בהתנדבות, להציל את המעט?
"ואורי ואני רצינו להוציא. כי עוד מעט הנגע יגדל והוא לא יוכל ללעוס. גם בלי הסרטן הוא פשוט ימות מרעב. אבל בספינה לא הרשו לנו כי הם אף פעם לא עשו דבר כזה. התחננו . זה המנדאט שלנו פה – לדחוף אותם לדברים חדשים שהם עדיין לא עשו כאן."
אורי שלח הודעה לירון דדון שבקנברה. ירון, ששום דבר לא עומד בדרכו, הוא הישראלי שמתרוצץ בין ממלכות האיים של פפואה ואיי סולומון ומביא להם את הבשורה הישראלית. כל כך קל להשמיץ את המדינה הישראלית על כל תחלואיה ופגמיה, אבל המדינה הישראלית היא גם ירון והרופאים והאחיות שמצילים ועושים מעשה. הפלונטר נפתר תוך פחות מ-12 שעות. האיש נותח וביום שאחרי אמרה איילת בהפתעה ובהתרגשות : הבלוטה נעלמה!"
רופאי העיניים בדקו בבקרים את אלו שנותחו. הפפואנים ראו את האור. אווה חיבקה את המטופלים שאתמול בקושי ראו תנועה והיום כבר יכלו לראות עם העדשות החדשות.
הצוות הישראלי מתל השומר, ישב מותש ומאושר על הסיפון – קסניה ידגורוב, מורסי  עמאש וחן פסטרנק אחי חדר הניתוח, אווה פלטנר  ואלון סקעת  המנתחים.
"אין דברים כאלו בארץ." אמר אלון, "בארץ אנשים עם ראייה לגמרי טובה מגיעים לניתוחי קטראקט. ניתחנו השלושת הימים האחרונים 31 אנשים. בשיטות שאנחנו לא מנתחים בארץ. מקרים שכל אחד מהם הוא אתגר על סיפון מתנדנד."
"עם סכינים שצריכים לפרוס פרוסות בעובי 500 מיקרון כשהעינים דבוקות למקרוסקופ." אמרה אווה.
הצוות היה מרוצה וגאה.
ובצדק.
שיניי המטופלים כוסו במיץ אגוז הבטל שהנשים והגברים לועסים מגיל צעיר, סם ממריץ שנלעס מהודו ודרומה לתוך איי האוקיאנוס השקט. שהם מערבבים בסיד אלמוגים טחונים ובצבען אדום. "זה יוצר שיכבה של ציפוי גירי על השיניים שצריך לקלף אותה לפני שמתחילים בעבודה, וקשה לראות מה רירית ומה לא. ואנחנו גם לא מסירים עששת, כי השיניים מתות והשורשים מתים ואם נסיר את העששת – נחשוף אולי שורשים חיים ויכאב להם. והם באים ומתלוננים על כאב בשן מסויימת ואתה לא ממש מבין כי כל השיניים נראות די דומה. ואנחנו עושים את מה שהם מבקשים כי עם השאר הם יוכלו לחיות עוד כמה שנים."
אחר צהריים אחד הפלגנו מקנזרואה וחצינו את הים למפרץ השקט שבדרומו של האי סיאסי.
למחרת, היו השמים כבדים ואפורים מעל המפרץ הענק, מאירים אותו ואת האיים באור מוזר שהאפיר את הים. ירדו הסירות וציוותי הרפואה לסורמוט שבתיו על כלונסאות, שני מטרים מעל אדמת האי. האי לא היה גבוה יותר ממטר מפני הים, אם יפשירו הקרחונים-
שאלתי את אנדרו אם הים מציף לפעמים.
"פעמיים בשנה בימי השיוויון של האביב והסתיו. והים עולה ומכסה את האי במים בעומק של חצי מטר."
"וכמה אנשים יש על האי? 1000 נשים, אלף גברים ואלף ילדים." לא היתה כמעט פיסת קרקע לא בנויה. דקלי קוקוס, ערימות אלמוגי שיח שאנשי האי טוחנים לסיד שמערבבים עם אגוז הבטל, מלא סירות מלא ילדים ושתי כנסיות לותרניות.
מתי באתם לכאן?
"בשנות השישים. וב-1971 התיישבנו על האי הקטן."
"ומה תעשו כשייגמר המקום?"
"נוסיף עוד אדמה. הים בצד השני רדוד, הוא בסך הכל בעומק של מטר וחצי, אנחנו ממלאים את הים ובונים עוד בתים על כלונסאות."
גשם טרופי עם טיפות בגודל שאל אגס הבריח אותנו מתחת לאחד הבתים. היו המון ילדים על האי.

שמע- אמר מיק שחזר מאנדרה, כפר סמוך למחנה חוטבי העצים, "היום הגיע אלי מישהו שאטפל בו. יש פה כמות עצומה של פצעים שלא מצליחים להתרפא בחום ובלחות ובזיהום. שלחתי אותו להירשם אצל ג'וש אבל הוא אמר שהיה אצלי כבר אתמול – ואני אמרתי לו – אבל לא היינו פה אתמול והוא אמר – הייתי אצליך אתמול בכפר למעלה – הוא צעד 5 שעות כדי לקבל טיפול. וכשהסרתי את התחבושת של יום האתמול – ראיתי שהפצע, שניקיתי, וחבשתי עם משחה אנטיביוטית ונתתי לו כדורים – כמעט נסגר." והייתי כל כך מרוצה!
כמה קל לעשות טוב לאנשים רחוקים בהרים של פפואה.
"ולמה אתה עושה את זה? שאלתי את מיק בן ה-77 שאנחנו מכירים כבר רבע מאה.
"כי ני אגואיסט שאוהב לנסוע בעולם ולעזור לאנשים. וזה מה שאני עושה."