מדורים

כתבות נוספות

פטמטה


הוא הזמין אותי בפרץ של ידידות, של בדידות, אולי כדי להתגונן מפניה של פטמטה היפה שטרפה את ימיו ואת לילותיו. ג'ואל, בבדידותו, שבא לשלושה חודשים למאלי , שזו היתה הפעם הראשונה שלו באפריקה, התאהב במאלי, באפריקה ובפטמטה.

כשעצר הטויוטה פוראנר הכחול והחבוט מתחת לעץ הענק שבצומת דרך העפר שבה מצטלבים הכביש שמחבר את טימבוקטו ואדואנזה והכביש שמחבר את גאו ובמאקו, ירדתי ממנו ברגליים מאובנות. הן היו מכווצות מ- 200 קילומטרים ו- 7 שעות על דרך עפר מחורבנת, שחלק ממנה נסענו על המדבר שליד כי המדבר היה יותר רך ועם פחות בורות. זה הסאהל, הצלחת הגדולה שבין החלק הדרומי של הסהרה לבין אפריקה הטרופית. חגורת הרעב העולמית שמדרום סודן דרך צ'אד, ניז'ר, ומאלי.
במקום שבו הסהרה הופך לסאהל קשה להבדיל ביניהם, כי גם פה וגם פה יש דיונות, הרי חול, עצי שיטה, אבק וחמורים. החמור שניראה כמו נמלה עמוסה באוהל הוא כלי התחבורה של הסאהל. ועל הדרכים נעות מכוניות שמתפוררות מעודף מטען ומדרכים איומות ונהגים תובעניים. לא ראיתי שום מקום כמו אפריקה שבו כלי רכב ומכונות נגמרים במהירות כל כך גדולה ועדיין ממשיכים לעבוד עד שהם מתפוררים סופית וחלקיהם נבזזים לטובת אלו שעוד לא התפוררו. היו לנו שני פנצ'רים שבירכתי עליהם  כי הייתי אחד מארבעה שישבו על המושב האחורי שמיועד לשלושה. הפינוק הזה היה רק בגלל שהיינו לבנים ששילמו מחיר מופקע.  אני ישבתי ליד אחד החלונות, חצי על המושב וחצי על מכסה הפלסטיק הלא מרופד של הגלגל האחורי, שהעביר בלי תיווך את כל מכות ורעידות הגלגל כשפגע בבורות ובתלוליות.  האבק האדום חדר דרך סדקים ופתחים. הרגשתי אותו על השפתיים, בתוך העיניים, מקשיח את השערות, מתאבך ומענן את חלל הקאט-קאט. כל כמה דקות הורדתי את המשקפיים ונגבתי את העדשות עם הידיים. העדשות התכסו באבק,  האף היה מלא אבק, הגרון היה יבש וחנוק.
עוזר הנהג הוריד את התרמיל מהגג. הוא  היה יותר נקי ממני. אותו לפחות דאגו לכסות.
צעדתי אל המסעדה שלידה עצר הקאט-קאט. איש נמוך, מלצר מקומי, הביט בי ואמר: "פוסייר." כן, הסכמתי. המון פוסייר. אבק. הוא הביא לי מים ואני שטפתי את הפנים. ושוב שטפתי את הפנים, יורק רוק אדום אל האדמה האדומה.
כשירקתי רוק מאובק בצבע דם חשבתי על הגוססים שראיתי במסעות לסומליה ואתיופיה. הבצורות ממיתות את הילדים גם כאן בסאהל. האדמה שלא יורד עליה גשם הופכת לאבק מרחף יחד עם חיידי השחפת, וכל מי שנמצא בתוך עננת האבק, צמא רעב ופגיע, צובר אבק שמתיישב בריאות היבשות, מלבה את השחפת. אם יש צליל מתועב שאני זוכר מהמקומות המאובקים והמסכנים האלו הוא צליל השיעולים.  הילדים שמשתעלים בעייפות, יורקים דם עד שהם נחנקים ומתים.
זה רק אבק. הזכרתי לעצמי, ממשיך לשטוף את עצמי.
חבורת ילדים שוטטו מסביב לדוכני האוכל, מקווים שמישהו ישליך עצם, קליפה או כל דבר אחר. מאלי היא אחת מהארצות העניות בעולם . אפריקה היא היבשת הענייה והדפוקה של העולם.
קניתי מנגו מאחת הנשים, פילחתי וכירסמתי. ילדים הצטופפו מעבר לגדר המסעדה וביקשו את
הקליפות המכורסמות. נתתי להם את הקליפות. הם כירסמו את מה שכירסמתי.
"אתה יודע איפה גר כאן ג'ואל הבלונד? בצרפתית האפריקנית לא אומרים לבן – בלאנש אלא בלונד. אני היתי בלונד. ג'ואל הוא בלונד. כולנו בלונדינים.
" אני אקח אותך." אמר האיש שגרש בחצי לב את הילדים מעבר לגדר כדי שאוכל לשתות את התה המומתק בחלב מתוק מקופסה. ארץ של בקר ובהמה דקה והחלב מיובא בקופסאות שימורים.
"זה קרוב ". חצינו את הכביש שלא היתה עליו תנועה. דוכני בשר, תה ממותק בחלב משומר, מוכרי מנגו.
שער הברזל היה סגור. הוא דפק עליו ופטמטה פתחה את הדלת. לא שמתי לב אליה, אולי כי הייתי עייף, מאובק, היה לי חם וכל מה שרציתי זה לנוח מחודשיים של מסע לטימבוקטו. פה, בבית של ג'ואל הבלונד מדואנזה, התפרק פתאום כל המתח. יצאתי מטימבוקטו. חזרתי לכביש האספאלט. לא אסע לאגדז, לא איכפת לי מויזה לאלג'יר ומה קורה בטמנראסט. ולכן הצצתי לבית שהיה לו מעין מסדרון רוחב מוצל ואפלולי, הנחתי את התרמיל שנשען על הקיר והתיישבתי על כיסא ברזל שחוטי פלסטיק רישתו אותו.
פטמטה חזרה לנמנם בצל העץ ואני נירדמתי בצל המיטיב של בית החומר.
רק אחר כך, כג'ואל עוד לא הגיע, שאלתי את פטמטה אם יש מים. היא הביטה בי בעיניים לאות וצעדה אל בור המים שהיה בקרבת העץ שבקצה החצר שמול השער, שילשלה את שק הגומי  לבאר העמוקה פעמיים, מרוקנת את המים החמימים לתוך דלי פלסטיק הכבד, נושאת את הדלי מושך אותה אל האדמה והיא מתעקלת לצד השני, אל המקלחת. חציתי את מיכוות השמש אל השירותים שהיו חור באדמה ופתח בקיר מוקף חומת חומר בגובה שני מטרים. חור הניקוז הוליך את המים ואת שתן מעל החור העגול של השירותים אל רחוב העפר שמחוץ לחומת הבית שהיתה גם קיר הרוחב של השירותים. מזגתי על עצמי מים מתוך הדלי והשיער שהיה אדום מאבק נקרש בהתחלה לבוץ ואחר כך התחיל להגיר את המים ואת האבק מעל הגוף, זורמים בנחל חום.
יצאתי מהמקלחת בנאדם. עדיין מותש מהנסיעה. מכל הנסיעה. מהרגע שחציתי את הים מאלחסיראס לטאנג'יר והתחלתי לנסוע בכל הכוח לכיוון טימבוקטו. אבל בפעם הראשונה במסע הזה, ירדה עלי שלווה. שלוותו של מי שהגיע הביתה. פטמטה חזרה לנמנם בצל ואני כמעט ולא הבחנתי בה. הייתי מרוכז בטעימת האוויר, ישבתי בתוך המסדרון הרוחבי שלפני שני החדרים הנעולים, מתרווח בתוך הכיסא הנמוך שהיה מסגרת ברזל וחוטי פסלטיק ירוקים וכחולים, השענתי את הראש על קיר החומר ונימנמתי.
ג'אל הגיע אחרי שעתיים ואני קיבלתי את החדר שצמוד לזה של האדואן. האדואן היה כשמו, המוכס הראשי שפיקד על המחסום שמחוץ לאדואנזה, נילחם (בדרך האפריקנית) בהברחות הסיגריות והאלכוהול (הברחת. חצי שלי. עכשיו תיסע מפה). הוא היה מכור לבירה ורום. הבוקר התחיל עם בירה. הצהריים המשיך לרום ורוב היום הוא התמודדד עם החיים, שוחה בים אלכוהול ידידותי שהמבריחים מבורקינה פאסו היו משאירים במחסום. לאלו שלא הכירו אותו הוא נאלץ להחרים את הרכב לכמה שעות עד שהיו מגיעים בעצמם, מחייכים ועמוסים בסיגריות ואלכוהול לדלת הברזל של חצר הבית ומשאירים שם את הדברים.
"אני מרוויח כל כך מעט, אני לא יודע אם שזה שווה לי לגור פה בכלל-" הוא אמר לי באחד הלילות כשישבנו והבטנו בחושך, באור הצהוב של הנורות והקשבנו לשקט שבתוכו צפו קולות הכביש הראשי שבין במאקו לגאו, עורק חיים של משאיות, אוטובוסים ומיניבוסים שעל גדותיו צפו המסעדות החנויות והזונות של אדואנזה. ג'ואל הגיע מאובק לגמרי. הוא לקח את הבן של החבר המאלי שלו משוויץ. הילד היה בן של אישה שנישארה פה כשהחבר התחתן עם שוויצרית שחי איתה כמה שנים באדואנזה ואחר כך נסע לשוויץ, התגרש אחרי כמה שנים ונישאר לגור שם. הוא אמר לג'ואל (שלא היה אף פעם באפריקה) שהוא יכול לנסוע לבית שלו באדואנזה. כשג'ואל הגיע לבית הוא מצא שאח של החבר המאלי שלו השכיר את הבית שלא היה שלו לאדואן. הם הגיעו לשיווי משקל יציב. ג'ואל בחדר אחד, האדואן בחדר שני והאדואן מספק בירות לבית ואת פטמטה, שהיתה החברה של אחד מהעובדים של האדואן ודאגה לכביסה בישול וניקוי הבית.
עכשיו היא נמנמה בצל, נותנת לחום הכביר של השמש לשרוף את החצר, צילו של העץ הגדול מגן עליה.
ג'ואל הוא גנן שלמרות הדרכון השוויצרי שלו הוא צרפתי.
באחד הלילות שתינו בירה והוא סיפר לי על איך אישתו נטשה אותו. מגרשת אותו מהבית. הוא התגעגע לבנות שלו. עוזב הכל מאחוריו ויוצא לגלות בשוויץ שלא על מנת לחזור. מעגלים מעגלים של אנשים מנותקים שמצטברים בכל מיני מקומות שהם המקומות של האנשים הבודדים שמבחוץ נדמה לשחורים שהם מאושרים, או עשירים, או יודעים מה הם רוצים ובעצם, כל אחד מהם, הרבה יותר אבוד מכל דלי הארץ המאלים.
"מצאת את הבית!" אמר ג'ואל במאור פנים "אמרתי לך שזה פשוט! לא פטמטה!" הוא אמר כשפטמטה רצתה למלא את הדלי ולכבס את הבגדים המאובקים. הוא התקלח, כיבס, סחט, תלה, ושפך את המים על עץ הלימון ששתל בחצר. הוא בנה מסביבים גדרות אבן קטנות כדי שהעיזים שמסתובבות בכפר, אם יצליחו להיכנס דרך שער שמישהו ישאר פתוח לא יכסחו.
קיבלתי מזרו ןבחדר הצמוד לזה של האדואן ואחר כך ישבנו על כיסאות שהמסגרת שלהם ברזל וחוטי פלסטיק צפופים הם המושב והמשענת, שתינו בירה והבטנו ביום שהלך והתכלה.
הבית היה מוקף בגדר גבוהה שלא מנעה מהתרנגולות של השכנים לדלג מעליה ולחפש בה זרעונים. צפונה, לכיוון הצומת של הדרך שמוליכה לטימבוקטו, היה גוש הררי של אבן חול אדמדמה – אפורה שדיונות מנוקדות בעצי שיטה כיסו את דפנותיה הזקופים. הלילה ירד ופטמטה הביאה את הסיר מהמטבח. המטבח היה מתחם של כמה מטרים רבועים בצד הבניין שממנו עלו מדרגות חומר מפוררות אל הגג. הבית היה בית חומר. בוץ. אדמה. אדובה. הקירות עבים. הריצפה חומר מהודק וקשה, גזעי עצים מחזיקים את התיקרה, החלונות מתכת אטומה שצריך לפתוח כדי שייכנסו אור ואוויר או לסגור כדי שסופות האבק לא ישתוללו פנימה.
ג'ואל היה עליז מפני שנסע לטימבוקטו. מפני שפגש אותי שם. מפני שחזר לדואנזה. האדואן, קטן, רך, לא ממש שחור אלא נוטה יותר לחום, ישב עם כוס פלסטיק גדולה שלתוכה מזג בירה ומנה נדיבה של רום. עישנו והיתושות היו רחמניות ורק מפעם לפעם ניקבו את כפות רגלי החשופות. ינואר הוא העונה היבשה. אין גשמים. הניז'ר מתכווץ. הספינות הגדולות לא מפליגות בין מופטי, סוורה וגאו. רק ספינות הפירוג שעל סיפונה של אחת מהן בילית יארבעה ימים ארוכים בדרך המים אל טיבוקטו.
ג'ואל נעל את דלת החדר בלילה. האדואן נחר על המיטה הרחבה בחדר לידי וביני ובינו לא היתה דלת ואני התכסתי בשק השינה בלילה הצונן וישנתי כמו דוב. הבוקר היה צונן ורענן ופטמטה שאבה כבר מים מהבאר והדיחה את הסירים ושפתה מים על האש שהדליקה עם ניירות שקרעה מקרטון שהיה מונח ואני ערבבתי לעצמי את המים החמים בכוס הפלסטיק הגדולה, מוזג פנימה חלב משומר ששימש כממתיק. עקבתי בעיני אחרי פטמטה אבל לא הרבה יותר ממה שאדם עוקב אחרי מישהי שנעה בחצר שמול עיניו. האדואן ישן שנת שיכורים כבדה. ג'ואל התעורר כשהשמש שטפה את החצר באור, שואב את המים, חוצה אל השירותים שהיו ריבוע גדר בוץ בגובה של שני מטרים צמוד אל הגדר החיצונית עם חור בעדמה ומרזבון שיצא אל הרחוב ועל הקיר היה שבר של מראה ומקום לסבון קטן ולשם היתה מביאה פטמטה את הדלי ואני הייתי לוקח את כוס הפלסטיק מחלון כדי לשאוב מי הדלי החמים.
הלכנו דרך השוק במרכז הכפר אל הגבעות שמדרום.  
"זה הבנק שלי." אמר ג'ואל. בטימבוקטו הלוויתי לו כסף כדי שיוכל לקנות חרב כסף לבן שבשוויץ. הבן שהוא אמר לי שאשתו לא רוצה שיראה. שהבת הגדולה שלו לא מדברת איתו מאז נפרד מאישתו.
"אתה עדיין אוהב אותה." אמרתי לו בערב באור הצהוב של הנורה. היתושות זימזמו שיר נכאים.
"כן" הוא אמר ועיניו נצצו באור החלש.
בעל החנות ספר לו ס.פ.א, את הפרנק האפריקני המרכזי של סנגל, מאלי, ניזר ובורקינה פאסו ואנחנו עברנו את הבתים האחרונים, עוד שדה בור ששלפים גדלו בתוכו והילדים שרצו לפנינו, מוסא בן ה-13 שהיה בנו של החבר המאלי של ג'ואל מאשה אחרת, הוביל אותנו עם חברים אל רכס אבן חול שהוא בעצם תחילת הנחלה של הדוגונים. השבט שדחק את הבלמים מרמת אבן החול אל הסוואנות של בורקינה פאסו.
טיפסנו פנימה לתוך קניון עד שמצאנו מעיין מתוק וצלול. ישבתי בצל כשג'ואל המשיך עם הילדים לתוך הנקיק לחפש את מקום הקבורה העתיק המלא בעצמות. היה שקט, ומוצל ומרחוק, מעבר לשדה השלפים, לעצים הירוקים ולגגות הכפר, יכולתי לראות את הרי המישאר של אבן החול. יפה חשבתי לעצמי. כמה שקט ויפה. וחשבתי על כל המאלים שפגשתי בדרך שרצו לנסוע לאירופה. לחיות במקום אחר. לבוא לישראל. לטוס לארצות הברית כי באפריקה אין תיקווה. למרות יופיה. למרות אושרה. למרות האנשים שחיים בה.
חזרנו כשהשמש התכופפה מערבה. כשניגשתי לשאוב את המים יצאה פטמטה מאחורי הבית, מהמטבח הפתוח בו בישלה את ארוחת הערב. משהו השתנה בה. לא יכולתי להתיק ממנה את המבט.
"מדהימה." אמרתי לגו'אל אחרי שהתקלחתי וישבתי בכיסא חוטי הפלסטיק.
"כן." אמר ג'ואל ובלע רוק.
פטמטה הסתפרה. היא עשתה את זה בין הבוקר ועד שחזרנו ועכשיו היא היתה אישה אחרת. לא דומה בכלום לנערה הכבויה והמעולפת מחום שפתחה את שער הברזל שדפקתי עליו סחוט מהנסיעה המטורפת והמאובקת מטימבוקטו.
היא החליקה את שערה השחור שהיה עשוי עכשיו קרה. עיניה החומות ברקו ותנועת הגוף הדק והגמיש היתה ניפלאה. פיטמותיה בלטו מחולצת הטריקו הלבנה שלבשה והחצאית הירוקה שהיתה חתיכת בד כרוכה סביב למותינה הדגישו את ישבניה כשהתכופפה לשטוף את הסיר. היא שטפה אותו במומחיות, מסובבת אלי את ישבנה. הבטתי בה מרותק. היא הרטיבה  את תחתיתו של הסיר וזרקה עליו עפר יבש, מורחת אותו בידיה ואחר כך, על הבוץ הרטוב, זרתה עפר גרגירי רווי אבנים קטנות. הוא לא ניראה סיר מתכת. הוא ניראה עכשיו כמו קדרת חומר שאין שום בעייה לשים אותה על האש לבישול ארוך, שכבות האדמה משמרות את החום ומגינות על האורז משריפה מהירה.  היא הרימה את ראשה ושלחה בי מבט צדדי. הוצאתי סיגריה וגילגתי. ג'ואל פתח את פקק בקבוק הבירה הגדולה ידי והצית סיגריה.
איזה יופי. חשבתי לעצמי. כמה היא יפה. ורק עכשיו התחלתי לשים לב שכשהיא נעה יש סביבה הילה. הילה של תשוקה שלי ושל ג'ואל ושל האדואן .
"היא חברה של מוסא, הסגן של האדואן." אמר גו'אל "אבל זה סוד. "היא מבלה איתו לא מעט לילות בחדר הזה" הוא הצביע עם הסנתר על זוג חדרי חומר שהיו צמודים למצד החיצוני של הבית.
"נשואים?"
"לא. אבל יש לה ילד. היא בת 25. אבל אני לא חושב שכדאי שתתחיל איתה. זה מסובך מידי."
"בטח." אמרתי "לא עלה על דעתי." לא היה לי אכפת ממוסא. וממבטיו הזועמים של ג'ואל.
יש לפעמים דברים כאלו. שאישה יפה, שהיא לא בדיוק שלך, גורמת לך להזמין גברים אחרים להתפעל ממנה.
"פטמטה מוצאת חן בעיניך?" צחק האדואן אחרי שמזג לעצמו כוס ענקית של בירה שלתוכה מזג בנדיבות רום והדליק עוד סיגריית מרלבורו. "אפשר לסדר את זה – אני יכול לשאול אותה."
פטמטה לא דיברה צרפתית. מעט אנשים בכפר דיברו צרפתית. הרוב דיברו במברה שהיא השפה המאלית. היתה משפחה נוצרית אחת בכפר שג'ואל הלך אליהם כדי להכין את מסיבת השנה החדשה אבל חוץ מהם היו השאר מוסלמים. מוסלמים של הסאהל, בלי לעשות עניין גדול מידי מדת ואלוהים וזה לא השפיע גם על הדרך האפריקנית שבין גבר ואישה.
במאלי, כמו בחלקים רבים של אפריקה שמהסאהל ודרומה, היו הגברים אולי אלו שמתבטלים אבל הנשים היו המשפחה. הגבר אליו התייחסו הילדים היה אחיה של האישה. שכן אין לדעת מי הוא האב האמיתי. כמו שנהוג היה לפני כמה מאות שנים בדרום הודו. כמו שעדיין מקובל בחברות בהן הגברים נעים מקום למקום לחפש עבודה מזריעים וממשיכים. לפטמטה היה ילד מגבר אחד, היא היתה חברה של מוסא ועבדה בשביל האדואן וג'ואל שהביט בה בעיניים כלות אבל היא לא היתה של אף אחד. לא במשמעות האירופאית  או הים תיכונית של הדברים. היא היתה של עצמה.
"אתה לא רוצה עז? אתה מעדיף עוף?" שאל האדואן "פטמטה! שאג האדואן והוציא כמה שטרות של 500 ספה מהכיס "לכי תביאי עוף. הוא מעדיף עוף לארוחת ערב."
"האשה והחמור הם העבדים של אפריקה." אמר ג'ואל.
לא היו לי העדפות אבל פטמטה לא איבדה שום דבר מהקרינה הנדירה והמכשפת שלה כשהקיפה את הבית, לקחה את הכסף והלכה אל השוק שמאחורי הבית כדי להביא את התרנגולות.
"אתה רוצה אישה?" שאל האדואן. הכל כל כך פשוט באפריקה. איש לבן. אישה שחורה. "אני יכול לסדר לך את פטמטה."
"אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמר ג'ואל וקולו היה מלא מתח וכאב.
"אני יודע!" אמר האדואן "אם פטמטה לא מוצאת חן בעיניו, אני יכול להתקשר למריה, חברה שלה."
"מריה?" קימט ג'ואל את מיצחו במבטא הצרפתי.
"כן, זאת שבאה אליך בשבוע שעבר." אמר האדואן.
"אה-" חייך ג'ואל. "היא נהדרת. אתה תאהב אותה, היא נורא יפה."
"להתקשר אליה?" שאל האדואן. "מתי אתה רוצה שהיא תבוא?"
"אבל אתה צריך להיזהר." אמר ג'ואל. "זה אפריקה – אתה זוכר."
פטמטה חזרה מהשוק עם שתי תרנגולות והקיפה את הבית אל המטבחון שם  שחטה, מרטה את נוצותיהן ובישלה. הקרינה של פטמטה כמעט ושיתקה אותנו, שיכורים ומעושנים כמו שהיינו.  האדואן יכל לעשות מה שהוא רוצה. פטמטה כישפה את הבית.

מריה תהיה בערב בדיסקוטק." אמר האדואן "אתה רוצה ללכת לדיסקוטק? עובד שלי יבוא מאוחר יותר וייקח אותך."
"אני הולך עם ג'ואל לכנסיה." אמרתי.
"כשתחזור מהכנסיה." אמר האדואן, שהיה כמו רוב המאלים מוסלמי מהסוג הנינוח מאוד.
זו  היתה ארוחת ראש שנה איטית כבדה ואפלולית. ישבנו עשרה גברים, הנוצרים של הכפר צרפתי קתולי ויהודי אחד מסביב לשולחן עץ נמוך והנשים הביאו בירות וצ'יפס ועופות. היה די מאוחר עד שאכלנו ואני הלכתי דרך הכפר, עובר על פני שבעת המסגדים שהסעודים מימנו למאלים של דואנזה כדי לזכות בליבם בו לא יכלו כניראה לזכות גם עם מאה מסגדים ונכנסתי אל הבית. האדואן ישב בחצר עם מוסא ושתה בירה.
"מריה בדיסקוטק." הוא אמר, יש שם מסיבה לשנה החדשה. שמוסא ייקח אותך?"
מריה הגיעה אחרי הצהריים. היא ופטמטה ישבו במטבח ופטמטה קלעה את שערה של מריה להמון צמות קטנות. היא היתה גבוהה, מלאה, עם חזה עגול ופנים צחקנים. היא היתה נפלאה, אבל פטמטה, בדקות ובמתח של תנועתה היתה מכושפת. חשבתי שאולי אם אשתה עוד בירה או שתיים ארקוד במסיבת ערב ראש השנה של דואנזה. מוסא הוביל אותי בחושך. חצינו את הכביש, עברנו ליד המשאיות, הואטובוסים והטנדרים שעמדו בחושך ליד המסעדות ומוכרי הבננות, הבשר והירקות שלידם הצטופפו הילדים. הילדים שארבו מעבר לגדר המסעדה וברגע שסיימת לאכול ביקשו את השאריות. את הקליפות הריקות של הבננה את אלו של פרי עץ התאווה, של המנגו כדי שיוכלו לגרם את הבשר המתוק, את עצמות התרנגולת. הם עמדו בבקרים שקטים ורעבים, חולצות טריקו קרועות בקושי מכסות אותם בצינת הבוקר, מחכים לדייסה דלילה של חלב ושעורה כדי להכניס משהו לבטן אחרי לילה של שינה רעבה. על הכביש נהמו משאיות בדרכן בין במאקו לניאמי שבניז'ר. כביש אפריקני. רעב, הברחות, איידס, תיקוות, חלומות, עצי שיטה על האדמה האדומה. תילי טרמיטים. כבשים, עיזים, חמורים. אנשים. ושוב אנשים.
חצינו את הכביש והלכנו כמה מאות מטרים. מחוץ לדיסקוטק הצטופפו בני הנוער. המלווה שלי הכניס אותי פנימה, כדי לראות אם זה מוצא חן בעיני. המסיבה עוד לא התחילה. עוד לא היה חצות. חבורה של תיירים לבנים ישבה מסביב לשולחן והביטה אבודה בבני התישחורת המאלים שהחלו למלא את השולחנות. אל הדיסקוטק  (בירות, רום, אוכל?) היו צמודים כמה חדרים. בדרך האפריקנית הרגילה. בחור מזמין בחורה. יש חדר. הבחור משלם על החדר, על הגומי, על הזיון. התנהלות חברתית אחרת לגמרי.
מריה לא היתה. לא רציתי לחכות למריה. הייתי, כמו כולם, מאוהב בפטמטה היפה. צעדתי בחושך בחזרה אל הבית. ג'ואל עוד לא היה. הוא הטביע את אהבתו וגעגועיו לפטמטה בבירה מבקבוקי ענק. ישבתי בחצר באור הצהוב ליד האדואן והבטתי בחושך.
אתה רוצה שאגיד למריה לבוא לכאן?" שאל האדואן.
"תודה." אמרתי. "שנה טובה."
למחרת היה יום ראשון. הראשון לראשון 2006.  ג'ואל ישן עד מאוחר. הוא לא רצה לראות אותי. הוא הזמין אותי להתארח בבית בדואנזה, לנוח אחרי המסע האורך של החודשיים מהים התיכון לטימבוקטו. לצבור כוחות  בדרך לגאו או במאקו. בגאו עמד להיות פסטיבל מדברי של מוסיקה. אחר כך חשבתי, אולי אחצה את הגבול ואסע לניאמי שבניז'ר ומשם לאגדז – העיר התאומה של טימבוקטו על שוליו של הסהרה. הוא הזמין אותי בפרץ של ידידות, של בדידות, אולי כדי להתגונן מפניה של פטמטה היפה שטרפה את ימיו ואת לילותיו. ג'ואל, בבדידותו, שבא לשלושה חודשים למאלי , שזו היתה הפעם הראשונה שלו באפריקה, התאהב במאלי, באפריקה ובפטמטה. ואז הוא הזמין אותי.
יצאתי מהבית והלכתי לשוק הבהמות שהיה מדרום מערב לכפר. ניסיתי ללכת בצל בתי החומר, מתחת לעצים הגבוהים. ינואר, החודש הקריר של השנה לא היה מאוד קריר. צמודים לשיטות הקוצניות, מתחת לבאובבים הענקיים, ומתחת לשמש, הצטופפו טוארג לבושים בגלימות וצעיפים צבעוניים, מעשנים מקטרות מתכת מאורכות שסופן מפותח, דמויי חצוצרות קטנות. הבמברה והפולה חבשו כובעי פקק, ועל כתפי הדוגונים היו תלויים תיקי העור שהם עיזים לבנות שרוקנו מאיבריהן הפנימיים ורגליהן נקשרו ביתרים שהופכו לרצועות, האוזניים והעטינים עדיין ניראים על פני העור הלבן שמשחים בשמש.
נערות במברה לבושות בירוק ואדום עברו עם מגשי ארטיקים ממים וממתקים. ההרים, הרמה הדוגונית בדרום והרי המשאר השולחניים בדרך לטימבוקטו, צפו בתוך אד חם.
כשחזרתי ישבו פטמטה ומריה בצל. הן בישלו וצחקו ואני לא יכולתי להתאפק וצילמתי אותן, צחוקן גובר, ואני הפכתי את הצילום למה שהוא בדרך כלל בין גבר ואשה, סוג של סימן מוסכם שהכל מותר, התמרה של אור ומסה לאנרגיה. של יחסות. ביקשתי מפטמטה במספר המילים הקטן שהבינה בצרפתית שתיקח אותי אל הצורפים של דואנזה. בכל כפר ועיירה מאלית יש לפחות מצורף אחד. עבודות הכסף, שאולי הביאו היהודים מצפון אפריקה, נשארו פה בכיסים, כמו בכיסי אקלים. הלכנו בשתיקה דרך הרחובות הרחבים. על פני המסגדים, ליד הכנסייה שהמגדל החמור שלה התנשא מעל אחר הצהריים.
הצורף היה נכה. הוא הוציא  התכשיטים. כסף לבן כמו שראיתי בדירה ובטיבוקטו. פרחים עדינים. טבעת, עגילים ושרשרת. ביקשתי מפטמטה שתמדוד רגע. הכסף הלבן על העור השחור. עיניה בהקו, פיה היה פתוח בחיוך.

כשחזרתי שקעתי באתר שלי. מפות, צילומים, מדריך לאפריקה. ככל שהתרבו הימים בין חזרתי לבין ישיבתי מול המחשב שמתי לב שבדו"ח הפעילות יש מקום נכבד לשוויצרים. מישהו משוויץ ישב והביט באתר. נכנסתי לתקיית הצילום והבטתי בפטמטה. לא זו שברשת שברזולוציה נמוכה אלא זו שפה. שמליאה וכבדה בפיקסלים. הן ניראות אותו דבר על מסך מחשב. היופי אותו יופי. ואיך תסביר את ההבדל בין פטמטה שאני וג'ואל, כל אחד מהיבשת שלו מביטים בה באותו רגע קפוא בזמן והיא צוחקת (אני מקווה) עכשיו בדואנזה?

זיידה

רוט ד'אספוואר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.