בנאראס, שיבוש האורדו של הכובשים המוסלמים, היא המוארת או הזוהרת והיא העתיקה בערים החיות של צפון הודו. למרות שוראנסי נהרסה על ידי המוסלמים במאות ה– 12 וה– 13 היא נבנתה שוב ושוב על גדת הנהר במקום שבו הוא מתפתל פיתול אדיר וזורם מדררום לצפון בדרכו הגדולה מזרחה למפרץ בנגל.

גהט בווראנסי

דאסהשוואמדהא גהאט הוא המקום בו ערך ברהמה את טקס הקרבת עשרת הסוסים – הדאס השאוומדהא יאנגה- ובכך השווה את קדושת העיר לזו של פראיאג. לטבול בגהט שווה לטבילה בסאנגאם.
ברהמה נישלח לעיר על ידי שיווה בתחפושת של ברהמין זקן כדי לגרום למושל, מלך בעל מעלות בשם דיוודאסה, לחטוא ולגרום לו לעזוב את העיר. שיווא היה בבנאראס לפני כן, אבל עזדב אותה ביחד עם שאר האלים שלא אחרי שהארץ נשמה בעקבות בצורת של 60 שנים וכל מוסדות החוק והסדר התפורר, משאירים את העיר לניהולו של המלך החכם, הצדיק והמסור ריפונג’איה שהתבקש לנהל את העיר על ידי ברהמה. דיודאסה שמאוד לא רצה לנהל את העולם הסכים לכך בתנאי אחד – שהאלים יעזבו את הארץ ויחזרו לשמים ולא יתערבו בניהול החיים הארציים. ברהמה חסר הברירות הסכים לתנאי ורק דבר אחד הטריד אותו – איך יצליח לשכנע את שיווא לעזוב את העיר. הבעיה נפטרה בכך ששיווא שהתבקש על ידי מנדרה –הר האוצרות שבעזרתו נחבץ אוקיאנוס החלב הקוסמי, לבוא להימליה ולהשרות עליו קדושה. שיווא הסכים ועזב את העיר להימלאיה, לא לפני שהשאיר בוראנסי את הלינגם הראשון על פני האדמה.
ריפונג’איה שהסכים לנהל את החיים הארציים המיר את שמו לדיוודאסה –משרת האלים.
זמן קצר לפני שליחותו של ברהמה התחתן שיווא עם פרוואטי שדרשה למצוא לה בית חדש במקום נעים יותר מהימלאיה. אל הדרישה הצטרפה גם אמא של של פרוואטי. שיווא שלא יכל לעמוד בפני האשה החדשה והחותנת סרק את פני האדמה כדי למצוא את המקום הטוב מכולם ומצא את בנאראס. דיוודאסה ניסה לרצות את שיווא בגירוש חלק מאלי הפנתיאון שקדמו לשיווא. אלא ששיווא רצה בסילוקו של דיוודאסה החכם כדי להפוך לשליטה היחיד של העיר. הוא ניסה לגרום לו להיכשל בחטא אי ההצלחה. הוא ביקש מהרג’ה לערוך טקס הקרבה שבו צריכים להיות 27 מרכיבים מעשרים ושבעה מקורות שונים. אלא שהמלך לא רק שהביא את כל המרכיבים אלא שהביא אותם לברהמה שישב על גדת הנהר בכמות שהספיקה לעשרה טקסים.
הכישלון שילח את גנש, בנם בעל ראש הפיל של שיווא ופרווטי , מוסווה בצעיפה של אימו הוא הופיע כגורו שיש בידו את מצוות האלים. הרג’ה נרדם וראה בחלומו ששיווא מורה לו לעזוב את העיר. לא נותר לו אלא לציית והוא הובל מייד לגן העדן השמימי עלי אדומות של שיווא שנמצא בהר קאיילאש שבטיבט.
בנאראס, שיבוש האורדו של הכובשים המוסלמים, היא המוארת או הזוהרת והיא העתיקה בערים החיות של צפון הודו. למרות שוראנסי נהרסה על ידי המוסלמים במאות ה– 12 וה– 13 היא נבנתה שוב ושוב על גדת הנהר במקום שבו הוא מתפתל פיתול אדיר וזורם מדררום לצפון בדרכו הגדולה מזרחה למפרץ בנגל. תחנת הרכבת של בנראס לא אומרת כלום. למרות שהמגדל שלה בנוי כמו מקדש הינדי. העיר העתיקה, הנמצאת מספר קילומטרים מזרחה מתחנת הרכבת, היא מקום של הולכי רגל או ריקשות אופניים לפחות עד לפאתיה. בסימטאות העיר העתיקה של ואראנסי ההרגשה היא כמו בירושלים. בחלק העתיק שלה. בנאראס, כמו ירושלים היא מחוז אושר ותיקווה וגאולה למאמיניה. וראנסי היא עיר של אמונה. קדושתה של אלהאבאד נובעת מהסאנגאם הנמצא כמעט עשרה קילומטרים ממנה. רישיקש והרידוואר הן מקומות קדושים אבל מקדשיהן יחסית ספורים. בוראנסי יש שיווא לינגם בכל סימטא, מקדש בכל קרן רחוב, עסקי וחנויות דת בדרך למקדש הזהב, ברחובות היורדים אל הגאהטים, בכל מקום.
בוראנסי הכל כמו שהיה לפני אלפיים וחמש מאות שנים.
הסימטה המוליכה למקדש הזהב מלאה בסוחרי קדושה. מוכרי פראסאד – הממתקים המוטחים על האלים, בכלי נחושת מוזהבים לשאת את המים הקדושים, בתמונות הדארשן אליהן מתפלל כל הינדי, בתכשיטים, בטיקות, במוכרי פאן, בתערובת סוכריות האניס הצבעויות ואגוז הבטל האדום, בבדי המשי הסארי והבגדים, בדוכני הצ’אי, בחנויות הלאדו והגולאב ג’מון, בספרי קודש. כשעולים בסימטה הזאת ורואים את הממסד הדתי והמסחרי הניזון ממנו אלפיים וחמש מאות שנים אפשר להבין את הזעזשוע הממסדי כשישו הפך את דוכני המלווים בריבית לפני המקדש בירושלים – ניסיון לפגוע בתשתית שעליה יושב המקדש. בירושלים היה המקדש בן 1000 (עם הפסקה של 50 שנה בזמן גלות בבל), ישו הפך להיות החתרן המסוכן בהיסטוריה היהודית, אם כי בישר בדרכו את הרס המקדש על ידי הרומאים כמה עשרות שנים מאוחר יותר. אולי בגלל זה אני מרגיש את ירושלים כשאני הולך בסימטאות העתיקות והצפופות של וארנסי, בשוק, ברובע המוסלמי עם מסגדיו.
לירושלים יש חומה. לוראנסי יש את הגנגס. ומעגל קדושה. האמונה יוצרת מעגל קדושה המשתרע בין נהר האסי בדרום לנהר הוורה בדרום. האוניברסיטה ההינדית של וראנסי (שילוב שני הנהרות) נמצאת מחוץ למעגל. יש הנודרים נדר לא לעזוב את ואראנסי לעולם כדי שלא יקרה להם אסון וימותו במקום אחר. ליד הגאט של מניקרינקה יש בית לנוטים למות מיכוון שמוות בבנארס הוא השיחרור ממעגל החיים והמוות. באים למות בוראנאסי, כמו אלו הבאים להיקבר בהר הזיתים כדי שעם ביאת המשיח יקומו לתחייה. אלו שלא זכו מובלים לשריפה. לא כולם נישרפים, כוהנים, ילדים פחות מבני עשר, נשים הרות, חולי אבעבועות וצרעת, מוכשי נחש. לאלו מחוברות שרשראות ואבנים כבדות והם מוטבעים בגנגס.
אולי גם מכיוון שבבנאראס יש גיאוגרפיה של קדושה וכל עיר קדושה בהודו מיוצגת בגהט או במיקדש או בבאר או בשיווא לינגם. כל הודו היא גיאוגרפיה מקודשת, רשת של ערים קדושות ומעשים קדושים. בקצה הדרומי הניח רמה את הגשר עליו חצה כדי להילחם ולנצח את מלך השדים רוואנה. בפריאג (מקום הקורבן) היה הקרב הגדול בין האלים לשדים ולכן יש שם קומבה מלה. בנאראס היא העיר של שיווא. באוג’ין נסיק והרידוואר נשרו טיפות כד האלקסיר איתו ריחף וישנו במשך 12 יום מסביב לעולם. כמעט כמו הגיאוגרפיה המקראית בארץ ישראל, התנ”ך כספר גיאוגרפיה המאורעות חיים כמו שהיו, הנופים אותם נופים, השמות אותם שמות, המיתולוגיה מציאותית מאוד. מדינת ישראל עם הלאומנות הדתית יש לה קווים דומים למקדש ראם באיודיה.

גהט בווראנסי

מתקן השתייה של וראנאסי שואב את מימיו מעל גת השריפה הדרומית. אנשים מתרחצים בנהר, שוחים בו, שוטפים כלים, מכבסים, משתינים על גדותיו, מחרבנים, הביוב זורם לתוכו. הפלגה בסירה, בבוקר המוקדם אחר הצהריים או בלילה היא מהדברים הכי יפים שיש. אין עיר יותר רומנטית מוראנסי. הנהר מזוהם ומלוכלך. כל כך יפה וראנאסי, אין עיר כמו וראנסי בהודו. לוקח זמן לחדור לתוך העיר, למצוא את חנות הממתקים הטובה באוטר פראדאש (כמו שאומר עליה בגאווה אחד מבעלי המלונות הקטנים בעיר העתיקה) שיש בה יוגורט טרי או יוגורט מתוק עם זעפרן ופיסטוקים הנמכר בקערת חרס חד פעמית או גולאב ג’מון וראס גולה.
מעל גאי גאט נמצא המסגד של אורנגזב. מסגד חמור סבר, נישא, בנוי מאבן חול אדומה כמו הקדשים והארמונות של חזית הנהר של העיר. עיר מפתיעה שבנויה רק על גדתו המערבית של הנהר. הגדה ממול, שהמים מגיעים עד לצידה השני במונסון שבין יוני לספטמבר, יורדים במהירות ובנובמבר מתגלה גדה חולית רחבה שסירות מפליגות אליה כדי להשקיף על העיר הקדושה ממזרח.
אלא שבמסעדות הקטנות שמשרתות את התיירים הצעירים נושאי התרמיל בסמטא הראשית המקבילה לנהר מגישים בשר. ושוב אפשר להביט בדת ההינדית החיה והפרגמטית שמשתנה כל הזמן ואוספת ופולטת דברים תוכה, חיה את האגדות בצורה הבהירה והפשוטה ביותר. הדת כאן היא תרבות, התרבות היא הדת אלא שהדת שזורה כאן בחיים בצורה כל כך עמוקה עד שכמעט כל פרשנות שלה קיימת בחיים ולכל אדם יש עמדה כלפי הדת. אנשי המקצוע שלה כל כך רבים ומצויים והשוק הדתי כל כך עצום, עד שכל אדם יכול לבחור לו את הכוהן החביב עליו, את המקדש המתאים לו, את הטקס שהוא אוהב לערוך, מה יאכל ומה יילבש. ההבדל הגדול בין ירושלים לבין בנארס הוא בכך שירושלים מורכבת משלוש דתות קפואות שתת זרמים דתיים נאבקים בתוכם באיבה גלויה או חשאית, בבנארס הזרמים קיימים אחד ליד השני.
יתרה מכך, שלא כמו אצל היהודים הנוצרים והמוסלמי, המיתוסים לא עברו זיקוק, אלא נארגו אחד לתוך השני.
ההינדים לקחו את כל המיתוסים הקדומים ושזרו אותם למערכת אחת. רשת סבוכה של קשרים קשרים שבהם לכל אל יחיד יש משמעות מסויימת אבל רובם קשורים במערכת משפחתית. הפיתוח הדתי מהכתבים הקדומים הפך את גנש -שהיה אל שער עצמאי שמנמן ועצמאי שהיה ניתן למצוא על כל שער ופתח, לבנם של שיווא ופרווטי. סתירות יושבו בצורה משעשעת – מכיוון שהזרע של שיווא לוהט מידי לקחה פרווטי קבוצת חומר מעורה וממנה נולד גנש. הוא שמר על דלת חדר הרחצה בזמן שהתרחצה וכשחזר שיווא לביתו וראה עלם צעיר שומר על הדלת ומונע ממנו את הכניסה, התפתחה מלחמה אדירה שבסיומה כרת את ראשו של הצעיר. זעמה של פרווטי חייב את שיווא למצוא פיתרון והוא החיה את הצעיר, מעניק לו את ראשה של החיה הראשונה שהגיע וכך הפך גנש מעלם חמודות צעיר לפיל חייכן שאם יירצה הכל יצליח ואם ירצה הכל יכשל והוא נמצא על שערי הבית. כך גם ריבוי הנשים של שיווא שקיבל פירוש מיידי בגלגול. אשתו הראשונה של שיווא היא סאטי, שעלתה על המוקד של שיווא באחת הפעמים בהן מת ואחר כך התגלגלה בפרווטי ביתם של ההימלאיה. וישנו הוא המשמר, אלא וישנו הוא אחד מכליאי הברק של ההינדואיזם. אל קדמון שאסף לתוכו את הצב, הדג, החזיר, קרישנה, את רמה, בודהא כשכל גילגול שלו שבא להציל את העולם מוגדר כאוואטר. אם יש אל שאפשר להגדיר אותו כקרוב ביותר לאלוהים היהודי זהו ווישנו וככזה הוא ניתפס על ידי ההינדים – כאל הראשי בפנתיאון האלים המשפחתי שבו לכל אחד יש תפקיד שאי אפשר לוותר עליו. סיטה אשתו של רמה שהוא גילגול של וישנו, היא פרווטי שהיא גלגלו של סאטי. רצף של אלים הקשורים בסדרות של חיים וקשרי משפחה.– זהו במידה ההינדואיזם היא דת שלא מוותרת על כלום ולא שוכחת כלום, קשרי המשפחה והיחסים בין האלים הם רשת אדירה שארוגה כתשתית נפרדת ומקבילה לאתרי הקודש המתוחים על פני הודו מצד לצד, מחברים כל הינדי מהצפון לדרום, מהמערב למזרח. יתרה מכך, אי אפשר להמיר את הדת להינדו. אפשר רק להיוולד כזה. אולי משום מורכבותה של הדת שצריך אדם להיולד לתוכה על מנת להיות ארוג ברשת האלים הצפופה והעניפה, וברשת דרכי עולי הרגל. שתי הרשתות, הארצית והשמימית מחזיקות את הודו. ואולי משום כך לא התפשט ההינדואיזם מעבר לגבולותיה של תת היבשת מעבר לקצה הצפוני של סרי לאנקה ולמורדות ההימלאיה הנפאלים, ולולא שני מלכים הינדים חזקים באינדונזיה – ייתכן שלא היה מגיע גם לשם.
מה שלא היה ההינדואיזם במאה השישית לפנה”ס כשגואטמה בודהא הציע מחשבה דומה אבל אחרת על החיים, הוא לא עמד בפני השיטה המסודרת של הבודהיזם. מורה תלמידים, ספרות הפצה מסודרת. הבודהיזם היה נקי יותר, הבעיותל היו ברורות, הפתרונות ברורים. באלף וחמש מאות השנים הראשונות שאחרי לידתלו של גואטמא בודהא התפשט הבודהיזם על פני תת היבשת, חצה את ההימאליה לסין, הגיע ליפן ולדרום מזרח אסיה.
הוא נעצר בהודו במאה העשירית. ונעלם ממנה כמעט לגמרי.

מודט בגהט

קצת לפני שש בערב ירדתי אל הפוג’ה היומית בדאסהשוומדהא גאהט. בסתיו זה הזמן שאחרי השקיעה כשהחושך כבר יורד על הנהר. על במת עץ שממשיכה את המדרגות לתוך המים עמד כוהן צעיר לבוש בלונגי צהוב. על מצחו היו שלושה פסים לבנים אופקיים -הוויבהוטי – סימן האפר המרוח על גופו של שיווה ועל מצחם של מאמיניו. שכן בנאראס היא עירו של שיווה. אחד משמותיה, אווימוקטה פירושו הוא העיר ששיווא לא ינטוש לעולם. שם אחר שלה אנאנדוונה הוא יער האמונה המתייחס ללינגאמים של שיווא המפוזרים ביחידים ובקבוצות בכל מקום בעיר. שם אחר שלה הוא רודראוושא – רודרא הוא אחד השמות הקדומים של שיווא, פזמון דתי אומר: כל אבן מקאשי (השם הקדום של בנארס) היא שיווא (קאשי קה קנקאר שיווא שאנקר חיים”) . שיווא הוא הנפוץ באלים ההודים של צפון הודו. קשה לחשוב על דמות יותר הדוניסטית ממנו. הוא מסתובב ערום חמוש בקלשון שלוש שיניים בו הוא מגן על מאמיניו, שערותיו ארוכות ועל מצחו מרוחים פסי אפר המתים שהוא אחראי על העברתם מעולם החיים של הסמסרה – הגילגולים לעולם בו לא יתגלגלו יותר אל המוקשה. הוא ניראה כחסר נכסים אבל כל העולם הוא שלו ותמיד הוא מלווה בנשים – פרווטי, קאלי, סאטי ובניו הם גנשה בעל ראש הפיל וסקאנדה. הוא האל שבבת אחת חצץ בלינגם של אור בין ברהמה לווישנו שהתווכחו מי גדול יותר, מוכיח להם בבת אחת שהוא הארל הגדול והחזק מכולם, ההורס והבורא.
בשש בדיוק החל הילד הממונה על חבלי הפעמונים לצלצל בכל כוחו, מושך בחבלים הארוכים המחוברים לפעמוני הזהב הקטנים. על הבמה היתה תמונה של גנגה – אלת הגנגס מוקפת בזר פרחים כתום. לפניה היתה קערת פירות. מסביב לבמה ועל המדרגות היה חבל שירד עד המים, תוחם את המקום בו עמד הפוג’ארי – הכוהן הצעיר עורך הפוג’ות. הבמה היתה מוקפת בנרות שמן שבערו ובמים מול במת העץ שהתנשאה כמטר וחצי מעל לפני המחיים החשוכים היה מקדש מואר בנירות ולידו צפה על פני המים ערגות פרחי טגאטס כתומים שנרות שמן על פניהם.
הכוהן הצעיר תקע בקונכייה לבנה, נותן אות לילד מתופף שהכה במקלות התיפוף, לילד שני שעמד בצידו השני ונדנד תוף שאבנים היו מחוברות בחבלים משני צדדיו וטלטוליו הפיקו תיפוף עמום קרוב יותר למתופף המקלות ישב איש מבוגר מחליק למעלה ולמטה את מצילות הברזל הקטנות וליד מתופף תוף החבלים עמד נער שהכה בגונג. הרעש היה עצום, הפוג’ארי הרים את אחד הנרות וסובב אותו מול המים, יורד ומשתחווה אל הנהר עיגולי הנר מול עיניו משתקפים במי הנהר, שורות שורות של אנשים יושבים על מדרגות הגהט, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, מקיפים את חבל הסימון. פוג’ארי משופם עוזר לראשון, מכין לו את מנורת הזהב הכבדה עם עשרות הנרות. הפוג’רי שעל הטקס הניח את הנר לאחר שהעביר אותו לפני הדארשן, דיוקן האל, שאב שמן קמפור עם צדפה מתוך קערה וסובב אותה, השמן נשפך אל המים, לאחר מכן הרים את פמוט הזהב הכבד וסובב אותו מול פניו, כורע ומסובב אותו מעל המים, הלהבות נשאבות לתוך רוח התנועה, התיפוף, מצילות המתכת, הגונג בולעים את רעשי הפוג’ות השכנות. מנורה נוספת, עוד שמן קמפור, מנחת פרחי טגאטאס אל הגנגס כשכל אחת מהמנחות אל הנהר נגמרת במנחה אל דיוקן האלה. לאחר מכן מניפת נוצות טווס ירוקה, ותיק קטן מלא עלי כותרת ומניפת שיער ארוכה ושחורה שתנועתה האיטית נראית כמו הילוך של סרט איטי ויש בה משהו מהפנט ואז ניגשים הילדים ומסירים את החבל, קערות עם חלב ופרחים מסודרות משני צידי הבמה והקהל עומד על רגליו, מתחיל לשיר תוך כדי מחיאות כפיים :” הרה גנגה הרה מהדאב, הרה גנגה, מולהב על ידי פוג’ארי מבוגר יותר ששערו הארוך ואפו הנשירי מוארים באור האדום של להבות הנרות והמנורות. נשים יורדות אל המים ומשיטות צלחות מעלי פיקוס יבשים ובתוכם פרחי טגאטס ולהבות, זורות טיפות מי גנגס על ראשיהן ותוך פיהן ולאחר שמסתיימת השירה, אחרי כמעט שעה וחצי של פוג’ת ערבית, ישב הפוג’ארי המבוגר וחילק את הבננות, אגוזי הקוקוס, התפוחים והממתקים למאמינים שהושיטו את כפות ידיהם אוכלים את המזון המבורך.
ניגשתי אל הפוג’רי שישב על במת העץ וחילק אוכל. הוא חייך. “אתה צריך לבוא מחר. הפוג’ארי של היום היה הבן שלי, מחר זה יום ראשון וביום ראשון אני עורך את הפוג’ה. ביום ראשון זו פוג’ה מיוחדת.”
“למה?”
“כי יום ראשון זה היום של גנגה.” חייך הפוג’רי.
“כל יום אותה פוג’ה?”
“אני בראשון שלישי וחמישי, בימים האחרים הבנים שלי עושים את הפוג’ה.”
“איפה אתה גר?”
“כאן למעלה זה הבית שלי.” הוא הצביע במעלה המדרגות.
“כמה זמן אתם בוראנאסי?”
“300 שנה.”
“ברהמינים?”
“ברהמינים ודאי,” אמר הפוג’ארי “אבא שלי היה כוהן וסבא שליהיה כוהן והבן שלי יהיה כוהן.” לוי וכוהן אצל היהודים הם רק שמות. תוך כדי שיחה המשיכו אנשים לגשת אל הכוהן לקבל את הפראסאד – מנחת אוכל הקודש.
כמה ישנים פולחני האש והמים? התרבויות הגדולות נולדו בעמקי הנהרות. הנילוס, הפרת והחידקל, האינדוס, הגנגס, היאנגצה והנהר הצהוב. אין דת שאין בה מים ואש והתייחסות לאיתני הטבע הכבירים. גם אצל היהודים שרדו פולחני הלבנה באותיות קידוש לבנה, בחגים היהודים העקריים המתרחשים באמצע חודש בירח מלא – סוכות – פסח שבועות. אצל ההינדים כל אמצע חודש הוא חג, כל ירח מלא אם כי יש גם חגים של חושך, כמו חג הדיוואלי – חג האש המתרחש בראשית חודש, כשהירח רק סהר קטן באמצע השמים. יריד הגמלים של פושקאר מתרחש בירח מלא, חגה של דושארה המסמל את נצחון הטוב על הרע ובו נשרפות ומפוצצות הבובות של ראוונה מלך השדים מלאנקה שחטף את סיטה אישתו של רמה.

מדרגות לגאנגס

מנהגי האכילה והשתייה, הרמת הכוסית ובציעת הלחם היהודית והפראסאד ההינדי, הדלקת נרות שבת ונר התמיד ונרות חנוכה וטקסי האש הנוצריים ולחם החסד והיין הקתולי. גם אברי המין של שיווא אינם שונים מהמסגדים המוסלמים, ממגדלי הכנסיות הנוצריים. ומכיוון שהבנק הדתי ההינדי קיים ללא הפסקה כל כך הרבה זמן הוא הפך כניראה למנוע שמזין כל כך הרבה דתות שלקחו ממנו סמל או שניים , הפכו אותם לנושא עיקרי וקדשו אותם. כמו המגן דוויד שקשה לדעת מתי הגיע למזרח התיכון או צלב הקרס שקודש על ידי הנאצים. המצרים היו כניראה קודם, אלא שפולחנם נעלם כבר לפני 2000 שנים. גם מהאכדים והשומרים נשמרו רק רסיסים ושרידי הפולחנים הבבלים נשאבו לתוך החגים השמיים של המזרח התיכון והשתמרו בחלקם בשמות החודשים, בחגי הירח המלא, בפולחני אביב ובמנהגים.
“אני אדבר איתך מחר,” אמר הפוג’ארי, אבל תדבר עם הבן שלי, הוא הכוהן שערך את הטקס.”
פניתי אחורה , בחור צעיר לבוש בג’ינס ובחולצת בד לבנה בתוך המכנסיים , נעול בנעלי ספורט עמד מולי. הוא הרכיב משקפיים, מעל שפתו העליונה היה שפם דק ופצעי התבגרות היו על פניו. הוא חייך.
“אתה הכוהן שערך את הפוג’ה?”
“כן.” הוא אמר. קראו לו שוניו. הוא היה בן 18 ובימים עבד בבית מרקחת, לומד איך להיות רוקח.
“זו העבודה שלך?”
“שלוש פעמים בשבוע.” הוא אמר “תיראה-” הוא חשף את גב היד “לפעמים הרוח חוטפת את האש ואני חוטף כוויות. הפעמוטים הם כבדים מאוד.
“טקס מסוכן.”
“כן.” הוא אמר. “מסוכן.”
“וכשתרצה להתחתן, אתה תבחר את הכלה או אבא שלך?”
הוא הביט לצדדים ומאחורי גבו לראות שאין מי שמקשיב לנו על גדת הנהר של בנאראס, על המדרגות שיורדות אל המים הקדושים “זה 2001, 45% מהנישואים בבנאראס הם נישואי אהבה.”
“ואתה?”
הוא הביט שוב מעבר לכתפו וחייך “אני אתחתן מתוך אהבה.”
“והטמאים?”
“יש טמאים בוראנסי, מותר להם להיות פה. אתה נוצרי?”
יהודי”
“אני יודע שאצלכם מותר לכולם לשבת אחד ליד השני ואפילו לאכול ביחד, אבל אצלינו לא ישב טמא ליד ברהמין. הוא לא יכול לאכול לידי”
“ומוסלמים?”
“יש כמה עשרות אלפי מוסלמים בבנאראס. בימי חמישי בערב אבא שלי הולך לתפילות שלהם, יש להם תפילות וכוהנים מאוד חזקים והרבה מוסלמים באים לפוג’ות שלנו לקבל כוח מאיתנו.”
“תבוא מחר” אמר האבא, “מחר זו הפוג’ה המיוחדת, אנחנו שופכים כדי חלב לתוך הנהר, מרסקים קוקוסים. אתה יכול לבוא גם לפוג’ה של הבוקר.”
“אתה עורך פוג’ות בור?” שאלתי את שוניו.
“לא.” חייך שוניו את החיוך המתחטא, “אני לא אוהב לקום כל כך מוקדם.”

למחרת באתי לפוג’ת הבוקר שערך האבא. הוא היה הפוג’ר הנכבד של ואראנסי, במקומו, על הגאט המרכזית של העיר, לא היו לו מתחרים. הוא ישב לבוש בגלימה צהובה על במה קטנה מכוסה בסדין, בגבו אל המים, מגיש מים ופארסאד ומניח טיקות אדומות על ראשי הנשים שבאו לבקש ברכה. הבוקר שייך לטובלים. מטרם אור ראשון ועד שהאור מלא. הטבילה היא הגיאטרי, לפי הסיפור יש אי של שדים בשם מונדהאס שמנסים כל יום לטרוף את השמש וטקס הבוקר בו מזים המאמינים את המים מרתיע את השדים ממלכתם. הברהמין חוזר על תפילתו המתחילה במילה אום מספר פעמים ביום, מבטיח את זריחתה התקינה של השמש. רוב הטובלים הם נשים. לאחר מכן הן יושבות מעל מדרגות הגאהט במעגלים קטנים, מטפחת רקומה במרכז המעגל הקטן וכל אחת מוסיפה מעט שמן ובשמים ואוכל ועלי פרחים ואז הן יושבות ושרות. הדיוואלי, פסטיבל האורות של אמצע נובמבר עמד להגיע וזרם עולי הרגל התגבר אל העיר. אם ביהודה וישראל הקדומות היה מרכז אחד אליו עלו עולי הרגל כדי לחזק את המרכז על חשבון הקצוות, הרי שהודו כולה היא רשת של חוטי עליית רגל. מפורי שעל חוף מפרץ בנגל ועד למקורות הגנגס והימונה שבהימלאיה. ערי הקומבה מלה וואראנסי של שיווא ואיודיה שבה נולד רמה והדיוואלי הנחגג בכל הודו שהוא פסטיבל של נצחון האור על החושך שבא לחגוג את חזרתם של רמה וסיטה ל- 14 שנה לאחר שגורשו – עזבו את המקום. ב”טיימס אוף אידיה” היה כתוב, במקרה או שלא במקרה כי ה”סאנה” הזרוע האקטיבית של ה – BJP כי החלטת בית המשפט העליון שלא לבנות את המקדש באיודיה על חורבות הבברי מסג’יד אינה מקובלת בעיניה וכי בקרוב , ברצון העם, תתחיל בנייתו של המקדש מחדש.
בערב ישבתי במסעדה שהכתובות עליה היו ביפנית. המסעדות בחלק העתיק של העיר, זה הצמוד לרובע המוסלמי, מדרום לדאסהשוומדהא גהט, מחולקות בין אולו שיש בהן כתובות בעברית ומגישות לתיירים “סלט ישראלי” שקשוקה ושניצל לאלו שמעוטרות בכתובות יפניות ומגישות מאכלים עם שמות יפנים. לא זה ישראלי ולא זה יפני וזה אולי יותר סימן לכמות התיירים הצעירים שמגיעים למקום. אם כי המסעדות המיועדות ליפנים נקיות ונעימות יותר – לישראלים אין יחס לסביבה, משנה להם רק שיקראו לאוכל בשמות ישראלים ושיזכיר לקבוצות שלהם את הבית.
“היום זה יום גדול בבוד גאיה.” אמר הבחור עם השיער הארוך שניהל את המסעדה הכמו יפנית. “יש שם גורו של קאלי.”
“ומה זה אומר?”
“בלילה של דיוואלי הם מדליקים מדורות גדולות ויושבים קרוב מול האש ואז הם חותכים לעצמם את החזה. החום עוצר את הדם. אחרי שלושה ימים הם בריאים. הם מקריבים קורבן של דם לקאלי. ראיתי את זה בשנה שעברה. הם עושים את זה באמצע הלילה.”
האוכל שהכין היה מחורבן.

גהט שריפה

בלילה קשה היה לישון בואראנסי, חזיזים התפוצצו בכל מקום בעיר. מהמלון בו הייתי, מעל הגהטים של העיר היה אפשר לראות את הילדים והנערים טומנים נפצים וחזיזים בתוך בורות קטנים במדרגות, מציתים ומטיחים חזיזים אחד בשני. הדיוואלי הוא חג של רעש. אלא שכל חג הודי הוא חג של רעש. אחד הדברים המדהימים בהודו בכל מקום הוא הרעש הלא פוסק. פוג’ות, זיקוקים, שירה, מצלתיים, תופים, צופרים, מנועים, תיפוף.

מלונות ומסעדות בוראנסי

יש חוק אחד לגבי מלונות בווראנסי. עצה אחת. לגור רק על הגאנגס. לא בשום מקום אחר. לגור על הנהר בווראנסי הוא הדבר העיקרי בעיר.

מלון אלקה הוא אחד מהמלונות היושבים על המים ויש בהם תנאים סבירים. מחירי החדרים נעים בין 200 ל-800 רופי (הממוזגים) אם כי צריך לזכור כי בעיר כמו וראנסי, שבה יש יותר הפסקות מחשבמל – עניין חדר עם מיזוג אוויר הוא יותר הצעה.
המלון נימצא במיר גהט, במרחק כמה דקות הליכה ממקדש הזהב.
יש ליזכור כי אל הגהט המרכזי (דאס השמוודהא גהט), אי אפשר להגיע בריקשה ממנועת ולכן למי שמגיע לתחנת הרכבת של וראנסי, אין טעם לקחת ריקשה ממונעת אלא ריקשת אופניים בלבד (20 רופי) עד לגהט המרכזי.
על מנת להגיע לאלקה יש לרדת ליד השערים החומים המובילים מהרחוב המוליך אל המים אל מקדש הזהב , להמשיך קדימה עד לבניין ירוק מצד שמאל ולפנות בסימטה המתחילה לפניו. יש שילוט.
אסור להאמין לנהגי הריקשות הטוענים שסגרו את המלון, או שהוא מלא ואין לו חדרים. אלקה הוא מלון גדול יחסית אם כי תמיד כדאי להזמין חדר מראש.
טל: 91-542-2398445.2400308

email: hotelalkavns@yahoo.com  hotelelka@hotmail.com

מלון סיטה נמצא בצד הדרומי של הגהט המרכזי. (ימינה כשעומדים עם הפנים לנהר) בימים שאחרי המונסון, כשהנהר נמוך, הכי פשוט זה להגיע לגהט המרכזי ולפנות ימינה עד שרואים את המלון מהנהר.
טל. 91-542-450061 פקס 314606 sita_guest_house@yahoo.com

שיווה גנגס ויו Shiva Ganges View
מלון שווה עם חדרים ביתייים גדולים 800 רופי לחדר. באמצע הדרך בין הגהט המרכזי לאסי גהט.

B.14/24 Mansarover Ghat
טל. 91-542-2450063
saurabhrvce@rediffmail.com

website: shivagangesview.tripod.com

מסעדה:
מסעדת חיפה, מסעדה ימתיכונית עם לבנה וחומוס נמצאת באסי גהט – הגהט הדרומי ביותר בוראנסי. אפשר לקחת ריקשת אופניים מהגהט המרכזי או להפליג עם סירה ולעלות ברחוב עד למלון חיפה החדש.

מחלבה מצויינת, דוד סגאר (ים החלב) נמצאת ברחוב מנדפורה (הרחוב איתו נפגשים כשעולים מהגהט המרכזי עד לצומת הראשונה ופונים בו שמאלה). המחלבה נמצאת כקילומטר במורד הרחוב מצד ימין. יוגרטים מתוקים ורגילים וממתקי חלב מהטובים שיש בהודו.

varanasi

אלהאבאד

אלהאבאד – עירו של אלוהים בשמה המוסלמי נמצאת כ-200 קילומטרים (4 שעות ברכבת) ממערב לוראנסי. בסמוך לה נימצא הסאנגם – מקום מפגש של שני נהרות או יותר, בדרך כלל הכוונה היא למפגש המפורסם והחושב ביותר בין הגאנגס. הימונה והנהר השמימי הסארסווטי הנמצא בקרבת העיר אללהאבאד. המקום משמש גם כאתר למלה החשובה בלוח ההינדי – הקומבה מלה

קומבה מלה – ‘המלה של הכד’. יריד דתי, החשוב מכולם הנחגג אחת ל- 12 שנים כשצדק נמצא במזל דגים בפריאג במפגש 3 הנהרות: הגאנגס, היאמונה והנהר השמימי (או תת קרקעי) הסאראסווטי. זו של 2001 היתה מהא קומב-מלה, הגדולה, זו שקוראת רק פעם ב-144 שנים. עשרות מליוני הינדים, התאריכים מגובים בתחזיות האסטרולוגים (גם הקומב-מלה של לפני 12 שנים ב – 1989 היתה הגדולה מכולן שנחגגת רק כל 144 שנים, מה שמעיד כניראה על תחזיות מבורכות שחוזרות על עצמן, על זיכרון אנושי קצר ועל חשיבות המזל והיכולת). האירוע חוגג את הקרב בין האלים והשדים. כשנטתה הכף לצד השדים, פנו אלו בתחינה לברהמה, שפנה לשיווה, שציווה על שני הצדדים לחבוץ את ים החלב בעזרת הר, שעליו היה כרוך הנחש האינסופי, ובין שאר הדברים שצפו מהים החבוץ היה כד קטן שהכיל את משקה האלמוות. השדים מיהרו אל הכד, אלא שהאל וישנו הפך לנערה יפה והסיח את דעתם, וברהמה חטף את הכד, הסתובב איתו 12 ימים מסביב לעולם, מקדש ארבעה מקומות – אוג’אין, נאסיק, הארדוואר ופראיאג (שמה הקדום של אללאהבאד) – בהם נשרו ארבע הטיפות מהכד. ומאז מתרחשת המלה בכל שלוש שנים באחת מ ערי הקודש. כל 12 שנים באללאהבאד. לזכר 12 הימים בהם נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. כי כל יום בחייו של בן האלמוות שווה לשנה אצלנו, בני התמותה המתגלגלים. כל 144 שנים נסגר מחזור מיסטי מאז ימי הקרב.

מסע אל הקומבה מלה

גאיה

עיר הודית נעימה שאליה מגיעה הרכבת ממוגול סאראי וממנה אפשר לקחת ריקשה ממונעת לבוד גאיה. על גדת הנהר בגאיה טקסי אבלות לברהמינים שאבדו את הוריהם.

בוד גאיה

כאן זכה הבודהא להארה והפך לבודהי -המואר. עץ הפיפאל (פיקוס קדוש) שתחתיו ישב נמצא בחצר המקדש המרכזי. מסביב למתחם המקדש כמה וכמה אשראמים ומלונות צליינות הצמודים אליהם. ויבטים, יפנים והרבה אחרים.
הדרך הנוחה להגיע לבוד גאיה היא ברכבת לגאיה ובריקשה.

משפחה מטיילת לאורך הגנגס

התיירים, אותה מכסה נפלאה שההודים מייעדים לתיירים. יצאנו מדלהי ברכבת שהילדות התאהבו בה – בּהו�פַל שָטַאבְּדִי, רכבת ממוזגת ומהירה שלכל נוסע בה מוגשת ארוחת בוקר ועיתון ובקבוק מים. פינוק משפחתי בלי לעשות כלום (עוד על רכבות בהודו ראו במסגרת משמאל).
הגנגס הוא הודו של החלומות. או הסיוטים. המקום הצפוף מכולם, האנושי ביותר, שיש בו את הזרימה האינסופית, המעצבנת, המתגמלת, הצבעונית והמטמטמת מכל חלקי הודו האחרים. הלב. השאר זה השאר. אגרה (Agra), שנמצאת כמאתיים קילומטר מדרום לדלהי, היתה התחנה הראשונה. גוואליור (Gwalior) עם מקדשי הג’אין שלה השנייה. שם גם עשינו מה שעושות משפחות: הנחנו את התרמילים בשמירת חפצים (שקל לתיק, בטוח יותר מפורט נוקס), יצאנו לטייל וחזרנו לרכבת לילה לאלהאבד (Allahabad). שם נפגשים הנהרות גנגס ויאמונה (Yamuna), ושם עורכים בכל 12 שנה את הקוּמְבּמֶלָה, פסטיבל דתי-רוחני ענקי.
רכבת קצרה לוורנאסי (Varanasi) – רכבת יום, לא משנה איזו מחלקה, דרגש גבוה לקריאה, דרגש נמוך לקלפים, ספר (אין כמו הודו ללמוד בה אנגלית. הגר קראה 1,300 עמודים של “שידוך הולם” באנגלית, או חוברת לימודים שמי שאחראית על חינוך דאגה שתגיע מהארץ) – וריקשת אופניים מתחנת הרכבת לגנגס המפואר.
אה, ורנאסי, המקום שבו משתחרר הכל, הנהר הגדול. עיר שהיא כמו כל הודו, קרקס פלאים: פוג’ה לניצן, באבא קטן שתופר שמלות לדריה, ביקור בסארנת (Sarnath) להגר שחיפשה את הדרשות של הבודהא, אינספור שווקים לדורית ולי, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק סיורי בוקר בסמטאות עד למחלבה עם יוגורט הזעפרן הנפלא.
ורנאסי היא המקום לילדים ולהורים שרוצים להעניק. סירה וגשר, וטרמפ של כולם בטנדר ישן לתחנת רכבת אחרת, ורכבת צפופה לגאיה (Gaya), וריקשה צפופה לבוד-גאיה (Bodh Gaya), למקום שבו היתה לבודהא הארה (אבא, אתה יכול לחזור על חמש האמיתות ועל הדרך בת שמונה הנתיבים?), ושוב רכבת לילה (ממוזגת, יש סדינים, התה משובח) עד כלכתה.
הו, כלכתה. חדר אחד לכולם אצל ויולט הארמנית הזקנה ב- Fairlawn, המלון הירוק והמצחיק שברחוב סאדר (Sudder), נדחסים למונית אמבסדור בדרך אל המקדש של האלה הגדולה והאיומה קאלי (Kali Ghat), להביט בפסל האלה חסרת הפנים עם עיני השקד. הגר, שהפכה למומחית לאלים הינדואיים, אמרה שהיא היחידה שמקריבים לה קורבן. יש אומרים שכשהמונסון מתעכב – גם קורבן ילד, איימתי על דריה שנמאס לה ממקדשים.
ובדרום, מרחק רכבת לילה, נמצאת פורי, עם חוף התיירים ההודים, עם סוס להרכיב את דריה על החוף, עם קבוצת מטיילים צעירים שאיתם ישבנו וצחקנו הורים וילדים עד אמצע הלילה, עם כפר הדייגים הענקי, דגי החרב, הכרישים, הטונות והמקדש הנפלא של קונארק. משפחה של חמישה על שתי וספות כל הדרך מפורי לקונארק וחזרה. כמו בהודו.
ורכבת ארוכה של 32 שעות מפורי לדלהי. רכבת נפלאה, ממוזגת, וקשה להאמין כמה קל הכל הופך להיות כשהרכבת הופכת לך לדרך תנועה וחיים. הרציפים מעניינים כל כך, האנשים שאתה מפטפט איתם, הזמן הנפלא לקריאת ספרים, הנופים, התחנות, הכפרים, כמה כיף, משפחה בתנועה.