צור שיזף

הודו היא ארץ מסתורית ומורכבת, כבירה וצבעונית, מלאת רעשים ממגוון סוגים שמקשים על פענוח החיה הגדולה הזו שיש לה דימוי של פיל ומשל שלושת העיוורים שכל אחד מהם נוגע בחלק אחר של החיה העצומה ומסיק מסקנות שונות לחלוטין,הוא משל נאה עבורה.
אלא שעזריאל קרליבך , שכתב על הודו לפני כמעט 60 שנה, לא היה עיוור אלא איש חד עין וחכם שבא אל תת היבשת כפי שצריך לבוא – מלא סקרנות וניסיון להבין איך זה בנוי, למה זה מתנהג כמו שזה מתנהג ואיך זה עובד. ולכן הספר שכתב הוא אחד המפתחות היפים שאפשר לתת בידי הקורא על מנת להתחיל סיפור אהבה עם תת היבשת הגדולה.
הספר הוא מעין מדריך שיטתי לפירוקה של הודו למרכיביה ולניסיון להבין את הארץ הגדולה, היפה והאינסופית הזו.

הספר ניפתח בתמונה מפורסמת של "סמבטיון הראשים", בדבר שהוא אחד העקרונות ההודים הגדולים שמתבטאים כמעט בכל דבר. עיקרון הריבוי.  ההמון. האינסוף.
אינסוף ראשים, אינסוף, צבעים, אינסוף אלים, אינסוף רכבות, אינסוף ריחות, אינסוף טעמים, אינסוף סגנונות ארכיטקטוניים.
אין דבר שמאפיין את הודו יותר מהמגוון. הצבע והריבוי. זה הדבר הראשון שכל מבקר נחשף אליו הוא הדבר שמעיק על רוב הנוסעים מתישהו והוא הדבר שעושה את הודו לכל כך קלה – אי אפשר להיות לבד בהודו. בדידות איננה חלק מהתרבות. הרחוב מגיע אליך בכל מקום, הודו אינה שונה מים. ים אנושי. סמבטיון.
וקרליבך, אחרי הפליאה הראשונית והבנה מהירה כברק שזה הדבר המרכזי הגלוי בהודיות, מזנק לתוך הנהר, למסע חקרני ומפליא שבו הוא נוגע ברוב הנקודות החשובות והעקרוניות של התרבות ההודית, ומנסה לפענח את מה שמאחד את תת היבשת שיש בה המון שפות, נופים, קאסטות ואלים, ליחידה אחת.
ומכיוון שהוא סופר מסעות מחונן (שכבר נסע וכתב על רוסיה הקומוניסטית מבפנים מכיוון שלא האמין לתעמולה, ונע בגרמניה בה נולד עם עליית הנאציזם מחופש לאיש ס.א), הוא  נוקט בשיטה מחוכמת להתמודד עם הודו – דרך האחד הפרטי – שיחות עם אנשים שהוא פוגש באקראי או מתיידד איתם (ונותן להם על דרך ההשוואה להסביר את התרבות ההודית או להגחיך  את התרבות המערבית ואת מה שהוא חושב שמגוחך אצל היהודים והישראלים).
וכשהוא לא מדבר עם אנשים הוא עסוק בהסתכלות סקרנית בכל מה שהוא רואה ובסיפור אגדות וסיפורים שהוא מוצא שהם מבהירים נקודות בהודו (לכו למשל לעמוד 195 וקראו את האגדה המשעשעת על המלומד שעכבר כרסם ואיך נפתח מעגל, הולך דרך חיים שלמים ומגיע אל מקומו).  
הודו השתנתה לא מעט במהלך השנים, ובוודאי שהשתנתה מאז שנפתחה למערב ב-1989 עם קריסת הגוש הקומוניסטי, היא לא ממש אותה הודו במראה, בלבוש, אפילו לא בזה שתייר היום יכול לנסוע בקלות במכונית ורכבת ממוזגות אוויר ולטוס בקלות ממקום למקום, אבל היא עדיין אותה הודו אליה הגיע עזריאל קרליבך ב-1955. אותה הודו אליה הגעתי ב-1991 ואני חוזר ומגיע אליה כמעט כל שנה.
ובשל כך הספר הזה עובד כבר יותר משישים שנה. כי העקרונות שמובילים את הודו, לא השתנו הרבה מאות וכנראה לא יישתנו בקרוב.
וגם את מה שקרליבך לא הצליח לתת לו תשובה, כי בכל זאת, גם איש מוכשר כמוהו לא יכול לספוג ולהבין הכל בשלושה שבועות – מה הוא הדבר שהופך את ההודים לעם למרות שהם מדברים המון שפות והם בני דתות שונות ולאלים של הדרום יש שמות שונים מהאלים של הצפון והמקדשים לא אותו דבר ואינספור שושלות שלטו לאורך ההיסטוריה בחלקים מהודו וזו (הודו המודרנית), בעצם (כמעט) הפעם הראשונה בהיסטוריה שיש שליטה של מישהו מדרום ועד צפון (אם לא סופרים את אשוקה הקיסר הגדול מהגופטה לפני 2000 שנה).
אבל גם אם לא ניסח תשובה חד משמעית, עצם הספר הזה הוא סוג של תשובה קצרה, מקיפה ולא מספקת –המגוון האינסופי, האמונות העתיקות, הידיעה שאינה ניתנת להסבר בהודיות – הם הודו.
ולכן אולי  יש את העולם ויש את הודו – והודו יותר מעניינת.
חלק מכוחו של הספר הוא הזמן בו נכתב, זמנן של שתי המדינות הצעירות שהשתחררו מקולוניאליזם (הודו) ומנדט (ישראל) בריטי.
הודו קיבלה את עצמאותה באוגוסט 1947, עצמאות שלוותה בחלוקה בין הינדואים ומוסלמים (וקרליבך כותב על כך על הפגישה המקרית עם צעיר הודי שמחפש אצלו נחמה לאחר שרצח מוסלמי, שרצח את אמו ואחותו הקטנה), ומלחמה מדממת שלוותה במעשי טבח איומים, טרנספר וצלקות שלא הגלידו עד היום.
מדינת ישראל נולדה פחות משנה לאחר מכן-  במאי 1948, מלחמה שהיתה נוראה לאנשי הארץ הקטנה, יהודים וערבים, חלוקה דה-פקטו, פליטים, מוות וצלקות שלא הגלידו עד היום.
שתי המדינות בחרו בדמוקרטיה ומנהיגיהן באו מרקע סוציאליסטי ובשני המקרים, היו להם מנהיגים שהובילו אותם עוד טרם הבחירות הראשונות – נהרו בהודו ובן גוריון בישראל.
וגם שם מה שמרשים את קרליבך (וזו דווקא ההודו שנעלמה מאז, כמו ישראל הקטנה והתמימה שנעלמה גם היא עם ההפרטה) – צניעותם של הפקידים, רצונם בשיפור אמיתי.
שתי המדינות תפסו את הסוציאליזם כחקלאי בעיקרו – בהודו מכיוון שהכפר ההודי הוזנח על ידי הבריטים והערים טופחו – בעיקר לטובת התיעוש וכדי שהאימפריה הבריטית תוכל להתעשר על טובה ונפלאותיה של הודו, ובישראל היתה החקלאות לסמל של היהודי החדש – העברי, הציוני שממיר את חיי הגולה בחיים חדשים עם שורשים שהיתה תיקווה שיעמיקו ויחברו עם עתיק למולדתו.
וכמובן העניין של העתיקות. הודו סופרת היסטוריה של שלושת אלפים וחמש מאות שנים לפחות. היהודים מתגאים במשהו דומה.
הודו היא מולדת ההינדואיזם המהאברטה, בהאגוואד גיטה, הבודהיזם, הג'אינים, הסיקהים – כמעט כל מה שפרח בדרום מזרח אסיה בא מהודו. היהודים מתגאים שישראל היא מולדתן של שלושת הדתות המונותיאיסטיות שכבשו את המערב והרחיקו לכל קצווי ארץ.
כך שלפחות בעיני קרליבך (למרות שהיה ספקן, מפוקח), המסע היה אל מקום לא ידוע – אבל מתוך שיוויון תרבותי וחיפוש דרך.
אחת הדוגמאות היפות היא בשיחה של קרליבך עם כוהן-שופט מקומי שהוא פוגש במקדש במיילאפור שבדרום הודו ושם הוא מתלונן בפני האיש איתו התיידד על הבזבוז של החיות – הפרות, הקופים והקוברות שההודים דואגים להם יותר מאשר לעצמם. הוא כמובן טועה בעניין הפרות שהן המסד לתרבות ההודית הצמחונית, אבל זה לא העניין, שכן בעזרת השיחה הקטנה והמצחיקה הזו, הוא מותח ביקורת צולפנית על היהדות שבה האדם הוא העליון לכל החיות  (ע' 45) ההודי החכם חושב שהיהדות מפגרת. וייתכן שההודי ההוא של קרליבך לא טועה הרבה.
בלא מעט מקומות נהנה קרליבך להשוות בין ישראל והודו (ולעיתים גם אמריקה) ולחבוט בטיפשויות הדתיות היהודיות ובשקרים הלבנים והפחות לבנים.
קרליבך בא מעולם שהניח שאירופה היא הקדמה וכל השאר נחשל, אבל קרליבך גם מודע לחסרונות של התרבות המערבית ומוכן להודות שבעצם אנחנו אלו שכלואים בתוך גלגל שמסתובב בלי שנוכל לעצור ולהודים יש פתרונות על זמניים ושחלק גדול מהם אינם מה שקורה בפועל, אלא במחשבה עליהם (ע' 51).
אינני יודע אם קרא, אבל יכול להיות שפגש את נשיאה הראשון של הודו – רדא קרישנאן שהיה בעצמו פילוסוף והיסטוריון איש אוקספורד שכששאלו אותו פעם על מהותה של הודו אמר תראו – מי שנערץ על ההודים הם לא גיבורי המלחמה, הפוליטיקאים, המלכים, העשירים וכל מי שעסוק בכאן ועכשיו אלא אלו שהם מורים, מה שמכונה גם בהודו וגם כאן – גורואים. אלו שעסוקים בנתינה ולכן נוהים אליהם.
הודו של היום היא כמובן תערובת לא קדושה של גורואים, פוליטיקאים, כוכבי קולנוע, קפיטליסטים, תעשייני על, גנרלים ופוליטיקאים, של טמאים, ברהמינים, קשטאריה ואשיה ושודרא (ארבע הקאסטות העיקריות של הודו שמהן נגזרות אינספור קאסטות אחרות), אבל בתנועה בהודו, אתה מגלה יותר ויותר שמול הטוב אינסופי שום דבר לא עומד בהודו – ודאי לא המדינה, שהיא דבר חדש יחסית בפדרציה ההודית (הודו היא אוסף פדרטיבי של שלושים ואחת מדינות עם בירה פדראלית בדלהי).
ומכאן ואילך מטפל קרליבך בשורה של נושאים שכל אחד מהם הוא חלק מהפאזל של הודו- הטמאים (ע' 70) שבאותם שנים עדיין היו לכודים לחלוטין במסורת ההודית והמדינה ההודית רק החלה להתמודד עם האתגר לו קרא גנדהי הארי-ג'אן – בני האלוהים על מנת להשוות את מעמדם. הדבר הצליח חלקית בשל החוק ההודי שמקצה להם רבע מהמשרות הממשלתיות ושיפור מעמדם הכלכלי.
המשפחה היא אחד הדברים החזקים בהודו, המחויבות המשפחתית, ההגנה ההדדית. ייתכן שזו גם אחת הסיבות שישראלים מרגישים טוב בהודו. יש משהו בשפע החגים ובמשפחתיות שדומה בין יהודים והודים.
האסטרולוגיה היא חידה גדולה. האם היא עובדת באמת? אצל ההודים זה דבר חשוב. וקרליבך מרים גבה אבל אינו שולל את הדבר והאמת – קשה לשלול את האסטרולוגיה שמנהלת את חייהם של מיליארד הודים גם היום.
הטקסים ההודים העשירים שבהם חזה במקדשי הדרום (מדוראי היא מקום מצוין לראות אותם), שבהם מאכילים, רוחצים, מלבישים ומשכיבים את האלים לישון מפליא את קרליבך, אותו חלק עשיר של תרבות שחיה ברציפות לפחות 3500 שנים.
וגם הזעזוע מהתרבות כשמדובר בנישואי ילדים. התהלוכה (ע' 135) שבה מובלת ילדה בת ארבע או חמש לבעל שיועד לה ושאם ימות טרם שיפגשו – תישאר אלמנה כל חייה. ונוהג הסאטי – שריפת האלמנות שעדיין קיים וקורה (!) הדהים את קרליבך לפני 60 שנה ויש להניח שידהים אחרים גם שנים קדימה.
קרליבך לא ממש מבין את הסרט ההודי שעלילתו רופפת והוא מלא צבעים, שירה וריקודים עשירים. במחשבה שנייה, הקולנוע ההודי הוא הודו וקרליבך פשוט מעדיף את הודו האמיתית ששווה יותר מכל סרט הודי.
יש בספר גם דיון בבהגוואד גיטה  (159)– דבר האל – אולי אחד הטקסטים החשובים של הפילוסופיה ההודית, קרליבך מבין אותו כיהודי – על דרך המוסר –  אי-רצונו של ארג'ונה לצאת למלחמה בבני משפחתו. הטקסט הוא שיחה בין האל קרישנה שנוהג במרכבתו של ארג'ונה לבין הלוחם המהולל. אלא שאת הטקסט הזה צריך לחבר לסיפור שמספר קרליבך על הזונה ישרת הדרך (ע 215) שהיא ישרת דרך מכיוון שהיא משרתת את העשיר והעני, הגבוה והנמוך ללא משוא פנים.
כי עצתו האמיתית של קרישנה לארג'ונה היא למצוא את הדרך – הוא אינו דן בחיים ודוחה את טענותיו של ארג'ונה על הצער והכאב – אדם צריך להיות אחד עם גורלו וייעודו – ואם נועדת להיות לוחם, אתה יכול לעשות דברים אחרים – אבל מוטב שתהיה לוחם.
הבנת הטקסט הזה היא המסד לקאסטות ההודיות, לכך שלכל אדם מקום בהיררכיית החיים, ומה שנולד אליו – מוטב שיימצא וימצא אותו.
באחד הפרקים האחרונים נוסע קרליבך אל הטאג' מאהאל אליו לא רצה לנסוע כי בטנו אמרה לו שהכל קלישאה אחת גדולה ושלא יכול להיות שזה יפה כל כך.
ההודאה בטעות היא קטע שירה נפלא. מכיוון שקרליבך מביט בדממה בכיפת הטיפה של הטאג' ומבין כמו שמבין כל מי שמגיע למקום הזה כבר מאות שנים – שהמבנה ניבנה מאהבה.
ממה שאי אפשר להסביר אותו אבל כולנו יודעים מהו.
הודו.