ב-1936 פרצו המאורעות, או המרד הערבי. סבא אל ע’ול לקח את המטה שהחליף עם סבא שקולניק והתיישב במרכז הכפר, על אם הדרך שהובילה למזכרת בתיה היהודית. הוא הניח את המטה לידו ועל ברכיו הניח את רובה הציד, מודיע לאנשי הכפר שמי מביניהם שרוצה ללכת ולפגוע ביהודים יצטרך לעבור דרכו.

את המושבה עקרון, ששייכת לקבוצה המכובדת של מושבות העלייה הראשונה, הקימו 11 משפחות ב-1883 על אדמות שנקנו מהכפר הערבי עקיר.

סבא של עדנאן אל ע’ול היה המוכתר של עקיר עד 1948. כפר שיחסי השכנות בינו לבין עקרון, מה שנהיה ב-1887 למזכרת בתיה, על שם אישתו של הברון, היו לשם דבר.

היחסים הושתתו על ידידות גדולה שקמה בין שני המוכתרים של הכפרים, שקולניק שהיה מוכתר הכפר היהודי הקטן שהיו בו כ-100 נפשות ואל ע’ול, סבו של עדנאן אל ע’ול שהיה מוכתרה של עקיר, כפר שב- 1948 היו בו כ-2500 תושבים.

לאות ידידות בין הכפרים החליפו שני המוכתרים, שכבר לא היו צעירים מאוד בשנות השלושים, את מקלות ההליכה שלהם. המקל של שקולניק הלך לאל ע’ול, המקל של אל ע’ול שימש את שקולניק.

ב-1936 פרצו המאורעות, או המרד הערבי. סבא אל ע’ול לקח את המטה שהחליף עם סבא שקולניק והתיישב במרכז הכפר, על אם הדרך שהובילה למזכרת בתיה היהודית. הוא הניח את המטה לידו ועל ברכיו הניח את רובה הציד, מודיע לאנשי הכפר שמי מביניהם שרוצה ללכת ולפגוע ביהודים יצטרך לעבור דרכו.

עקרון ועקיר עברו את שלוש שנות המהומות והמרד הערבי בלי שנפלה שערה או נפגע ביתו של מי מאחד מהכפרים.

בשנות ה-40 הוקם בסמוך לשני הכפרים בסיס של חיל האוויר הבריטי, מה שניקרא היום תל-נוף.

היחסים הטובים בין עקיר לעקרון נמשכו עד 1948.

ב-4.5.1948 הגיע גדוד 52 של חטיבה 5 (גבעתי) והודיע לתושבי עקיר שהם צריכים לעזוב את הכפר וללכת דרומה, לכיוון עזה. לקח סבא ע’ול את המטה של סבא שקולניק והלך לעקרון.

“עכשיו תורך להגן עלינו.” הוא אמר לסבא שקולניק. שקולניק לקח את המטה של אל ע’ול והלך איתו לאוהלי הקצינים של גבעתי שעמדו לא רחוק ממזכרת בתיה. הוא סיפר להם איך הגנו אנשי עקיר על השכנות הטובה ומה עשה סבא אל ע’ול בראשית המאורעות, מבודד את עקיר ועקרון מתוך הסיכסוך בזמנים בהם הותקפו גבעת ברנר ונען.

הקצינים לא התרשמו ועמדו על דעתם שאין שום חשיבות לכך שהכפר ידידותי, שהם חייבים להיות מגורשים.

שקולניק חזר לעקיר ובישר להם שהוא לא יכול לעשות דבר מכיוון שההוראות הן מלמעלה.

אנשי עקיר העמיסו את מה שהעמיסו ויצאו מזרחה לאסדוד, דרומה למג’דל ובסוף אל עזה, מתמקמים בואדי עזה.

האם מוחמד אל ע’ול מעקיר המהנדס ורב המפגעים לא שמע מעולם את סיפור המטה? הדעת נותנת שלא רק שמע, אלא שהמטה נמצא גם היום באחת מבתי מחנה הפליטים של ואדי עזה בשכונה של מגורשי עקיר.

אני שמעתי את הסיפור מפרופסור עמירם שקולניק מכברי, נכדו של המוכתר היהודי של עקרון-מזכרת בתיה שנפטר לפני חודשיים וחצי.

ולא נותר אלא לצטט את חנוך לוין: “הצלחנו רע מאוד.”