צור שיזף

ספינה טבועה בחוף תל ברוך

בשבוע הראשון של האלף השלישי טרף הים עוד ספינה. סערה, מהגדולות שידע האגן המזרחי של הים התיכון, הסיעה ספינה בשם 'קינג דיוויד', שהיתה במקורה ספינת מגדלור והפכה לספינת שידור, והטיל אותה על חוף תל ברוך ושם היא תקועה, המים ממלאים את מחסניה והים חובט בה, מתיש את לוחות הברזל החלודים.

ים סוער הים התיכון. נכון שהוא לא אוקיאנוס, אבל דווקא בגלל זה, הסערות, כשהן קורות, הן האיומות שיש, גלים קצרים אפורים וזועפים מתנפלים על הספינות, ואלו שנקרעים מפרשיהן, מנועיהם לא עמדו בעומס, או גל גדול שוטף אותן בבת אחת – מוטלות אל סלעי החוף או שוקעות אל קרקעית החול. ככה זה פה בחלק המזרחי של הים התיכון כבר 6000 שנים. מאז שהחלה ספנות ואנשים החלו לרדת לים ולשוט עם ספינות.

ספינה טבועה בחוף תל ברוך

חוף מסוכן הוא החוף הישראלי – אין מפרצים טבעיים (חוץ מחיפה ועתלית) והסערות יכולות להתרומם בבת אחת.
הרוח האופיינית לסערות בחלק הזה של הים היא הרוח הדרום מערבית – בימים שלפני היות המנוע, היתה הרוח המניע העיקרי, ואם הספינה היתה קרובה מידי לחוף, היתה הרוח מטילה אותה לתוך משברי החוף שהיו טורפים אותה על הסלעים ועל שירטונות החול.
לפי חישוב שערכו ארכיאולוגים ימיים על כל קילומטר חוף בין ראש הניקרה בצפון לעזה בדרום, יש 50 ספינות טבועות. וזו הערכה זהירה בלבד. אם מחשבים 4000 שנים של שייט פעיל לאורך החופים הישראלים וכופלים את השנים ב- 5 ספינות טרופות בשנה. מחלקים את הכל בכמעט 200 קילומטרים חוף, מקבלים מספר כפול פי שניים. נשמע הרבה?

הרוקי מול חוף פלמחים

רק בעשר השנים האחרונות טרף החוף שבין הרצליה ופלמחים ספינה ושתי אוניות. לא לספור את היאכטות, סירות המפרש וסירות הדייג שנטרפו באותו הזמן. וזה מדובר על זמן שיש בו מנועים, מכשירי רדיו, עזרי ניווט, חיזוי מזג אוויר, תחנות חופיות ומגדלורים.
ים אכזר ורב תחבולות הוא הים הזה. לא לחינם המציאו הפניקים את האגדה שהיוונים אימצו על אל הים שמסעיר את ימה של יפו כדי לשבש את דרכי הספנות, מכיוון שהוא רוצה בקורבנה של אנדרומידה.
לפני כמה שנים לקחה סערה אחרת אונייה גדולה שעגנה מול נמל אשדוד והטיל אותה על חוף פלמחים. ה'רוקי' היתה ריקה ממטען ומנועיה הפסיקו לפעול. כשהתנתקו העוגנים, שום דבר כבר לא יכל להציל את הספינה, היא נסחפה עם הגלים את מרחק הקילומטרים ונתקעה על הסלעים מול התל של יבנה ים, בחלקו הדרומי של חוף פלמחים. מציבה ענקית ונפלאה שמביטה על חוף ומשמשת אתר קינון לדגים ומציבה לעוצמת כוחו של הים.

הרוקי מול חוף פלמחים

ב- 1989 הפליגה מכלית קטנה בשם ה"אייל" מחיפה לאשדוד. האייל היתה תחנת דלק צפה שמפליגה בין אוניות עוגנות וממלאת את מכליהן בדלק. מכיוון שהיא מפליגה בנמלים, קרקעיתה אינה קעורה ועמוקה במיוחד. היא הפליגה במרחק של לא יותר משני קילומטרים מהחוף. הסערה התנפלה עליה מול חופי הרצליה. גלים שטפו את הירכתיים והיא החלה להתמלא במים. הצוות, חמישה אנשים, נטש אותה כשהוא קורא לעזרה, כמה דקות לאחר מכן התמלא החלק האחורי והיא שקעה בעומק של עשרים וכמה מטרים. מכיוון שהמכלים בחרטומה היו ריקים, צף החרטום מעל המים והיא עמדה על זנבה, נראית כמו לוויתן טורף גדול ועגום. מחלצים וצוללנים מכל הארץ הגיעו לחלץ את הספינה. קודם רוקנו אותה מהמזוט שנשאר במכליה, אחר כך החדירו צינור אוויר שמילא את המכלים והציף את האונייה אל פני הים. היא עלתה הפוכה על פני המים, נגררת כשהיא שוקעת לפחות שלוש פעמים בדרך לנמל חיפה.

צולל והאייל

מול האיים של מעגן מיכאל, בעומק ממש לא גדול, מצאו ארכיאולוגים ימיים אוניית סוחר טבועה. היא נחפרה בזהירות כדי לגלות את קווי המתאר הקדומים. על חוף הבונים עומדת ספינת דייג שהים טרף ומחוץ לסלעי המפרצים מחליד עוד שלד.
דרומה מחוף הבונים, נמצא המוזיאון הימי של דור בתוך בניין בית החרושת לזכוכית שבנה הברון רוטשילד וניהל מאיר דיזינגוף. המוזיאון מלא בעוגנים, אלי נגיחה של ספינות מלחמה קדומות, תותחים וחלקי ספינות שנטרפו במימי המפרצים הרדודים שבין איי חוף דור לבין החוף, עדות לכל מה שטבוע וקבור מתחת לחולות החוף שלנו.
באחת הפעמים, מצאו הארכיאולוגים התת ימיים מטען של ספינת סוחר קדומה ובה קנקני יין ומטילי נחושת שהותכו יש להניח בקפריסין שהיתה ארץ הנחושת של אותה תקופה והושטו למצריים. הספינות הפליגו קרוב לחוף. לפעמים, בימים לא נכונים – קרוב מידי. כי ספינה, כמו מטוס, טוב להם בעומק הים, הקרבה לחוף, למרות שהיא נדמית למי שגר ביבשה שיש בה הבטחה – היא ההפך הגמור – היא סכנה בים סוער – אלא אם כן הספינה קשורה או עוגנת בתוך נמל מוגן.
ואם לא מספיקה טורפנותו של הים, באים בני האדם ומוסיפים. מול הקצה הצפוני של שובר הגלים של אשדוד, בעומק של עשרים וכמה מטרים, שוכבת ספינת דייג שלימה. היא טבעה שם לפני פחות מעשר שנים. צוללנים מכירים ואוהבים את המקום. כשמביטים על הספינה מבחוץ, אין בה מתום. אבל לסיבה יש סיבות טבעיות ועל טבעיות לטבוע. לפעמים חילוץ ספינה טבועה ממעמקי ים שווה פחות מתשלום דמי הביטוח.

צולל וספינה טבועה

מול עכו, בעומק של 40 מ' מתחת לים מונחת צוללת כבר כמעט 60 שנים. זו ה"שירה" ספינת הדגל של השייטת ה- 10 הקלה, יחידת הקומנדו הימי האיטלקית שאנשיה הם שהכשירו את אנשי הקומנדו הימי הישראלי. את השירה מצא אהוד גלילי, מי שאחראי היום על עתיקות ימיות ברשות העתיקות. ב- 1984, ירד גלילי יחד עם דייג בשם אדם לבדוק את ה"שירה". הצוללת התגלתה על-ידי חיל-הים הבריטי ב- 1942. הבריטים רחשו שנאה מיוחדת לצוללת שהיתה ספינת האם של השייטת העשירית האיטלקית המהוללת, יחידה שעל ברכי המסורת שלה מאומנות יחידות קומנדו ימי בכל ציי העולם. השייטת העשירית הקלה חדרה לנמלי אלכסנדריה וגיברלטר והטביעה את ה"ברהם" ו"הווצ'ווד" ושלוש ספינות מערכה בריטיות אחרות, כשלוחמיה מטלפים עם סנפירי הצלילה שפותחו על-ידם, רכובים על "חזירי ים", מעין טורפדו ממונעים שהוצמדו לאוניות המערכה בתוך הנמל, ועל סירות נפץ מהירות שמהן היו קופצים שניות ספורות לפני הפגיעה. טכניקה זו נלמדה על-ידי הפלי"ם ובה השתמש יוחאי בן-נון כשטיבע את "הפארוק" מול חוף עזה (עוד שלד שאפשר לצלול אליו). מטרת ה"שירה" היתה להתגנב למרחק קילומטר וחצי מחיפה ולשחרר צוללנים. בצוללת היו ארבעים לוחמים ואנשי צוות. הבריטים פרשו מערכת כבלי האזנה עשויים עופרת מעתלית ועד לעכו על-מנת לאתר את הצוללת. אל הצוללת יצאו שתי משחתות, וכשעלתה על פני הים להיכנע, נורתה למוות. שתי גופות נפלטו אל חופה של עכו לאחר ימים אחדים, השאר נעלמו עם הצוללת. המשפחות האיטלקיות שכרו את שירותיו של קבלן צלילה שטען שצלל אל ה"שירה" ולא מצא בה דבר. הצוללת הטרופה היתה מלאה בחומרי נפץ דרוכים, מכיוון שהפקודה היתה שכשמתקרבים לנמל יש לחמש את כל ראשי הטורפדו ואת כל המוקשים הימיים. הקבלן פחד להיכנס. גלילי נכנס כי הניח שאחרי ארבעים שנה הכול רקוב. באותו זמן כבר היה גלילי בוגר החוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, בעל אוסף ממצאים מרשים, סוקר ותיק ובעל עבר כדייג עצמאי בנמל הקישון. אל "השירה" ירד לדוג ולחפש. הוא חדר אל הצוללת דרך פרצה בחרטום. הצוללת היתה מלאה שלדים וגולגלות שהיו אמורים להיות מפונים על- ידי הקבלן האיטלקי. סנפיריו העלו ענן אבק בתוך החלל הדחוס ובשל כך כמעט ולא מצא את היציאה מהגוף הצר של הצוללת. עם שאיפות האוויר האחרונות זיהה את גלגל הדלת של חדר הטורפדו שסימן לו כי עבר את הפתח, והוא חזר במהירות אל הפרצה. אדם חיכה לו ליד היציאה עם מכל נוסף. הם אספו גולגלות ועצמות בשני שקים. עם הממצאים נסעו אדם וגלילי לבית הנספח הימי האיטלקי בכפר שמריהו. האיטלקי הזדעזע ממראה הגולגלות והדבר גרם לסערה בפרלמנט האיטלקי, שכן הציונים-לשבח כבר חולקו לימאים שמקום קבורתם לא נודע. לאחר מיספר חודשים שלח הצי האיטלקי אוניית מלחמה וצוללנים. חיל-הים הישראלי לקח על עצמו את משימת מציאת הצוללת. "כאן," אמרו מומחי חיל-הים. לא צוללת ולא דגים. בדחילו ורחימו קראו לאהוד גלילי ולאדם. גלילי, שהכרתו המעולה את החוף מאפשרת לו לסמן מספר רב של אתרי צלילה ומכלולי ספינות טבועות – עתיקות וחדשות על-ידי חיתוכים – סימנים שכשהם מצטלבים זה עם זה הם מסמנים נקודות על פני המים התמימים למראה – הוביל אותם אל הנקודה וזרק עוגן. "איך אתה יודע?" שאלו אנשי חיל-הים בספקנות, מודעים לקשיים שבמציאת גוף מתחת למים גם אם גלי הקול מאכנים אותו. "אכן כאן," אמרו הצוללנים, חוזרים לפני המים. חיל-הים סימן את הצוללת במצופים קטנים וכשהגיעו האיטלקים הם הופתעו ממהירות האיתור של חיל-הים הישראלי.

צולל וספינה טבועה

לפני בוא האיטלקים, חתמו גלילי ואדם את שמותיהם על לוח שאינו נמחק במים, רשמו את התאריך והניחו אותו בזנבה של הצוללת.
אוניית הצי האיטלקי עגנה מספר שבועות מעל הצוללת, אוספת את השלדים ומפנה את הגוף הטבוע מטורפדו וממוקשים. באחד הימים הפליגו אדם וגלילי עם הסירה על-מנת להחזיר את שק העצמות האיטלקי. "שטח צבאי סגור!" קרא אליהם ברמקול קצין הקישור של חיל- הים הישראלי. "יש לנו משהו שלכם," הבטיח גלילי ומסר את שק העצמות לקפטן. "אז אתה גלילי?" שאל הקפטן, "מצאנו את הפתק שלכם בצוללת." האיטלקים העניקו לגלילי ולאדם מגן הוקרה בעבור שק העצמות.

גויי הים

אלפי ספינות טבעו לאורך החוף. כל חורף וכל סערה תובעים לעצמם את מנת הספינות והאוניות שלה. ואולי צדקו הכנענים, הפיניקים, היוונים, והערבים כשסיפרו על אלי הים וגם היהודים, מאז ומעולם שוכני יבשה דגולים, כשספרו על ספינה שכמעט נטרפה בימה של יפו ורק יונה הנביא שישמש כקורבן ובטן הליוויתן שתפקד כספינת הצלה הצילו אותה מלהיטרף.

מול חוף גבעת עליה, מול השונית שבין החוף המרכזי והלגונה שמדרום לגן המדרון יש שלד ספינה. את סיפורו של השלד מביא פלביו ורגה ואפשר לקרוא אותו בקישור המצורף

חוף תל אביב, 1931 באדיבות בן כפיר