היא עקמה את האף “בשר צבים-” צודקת. מי מאכיל נסיכה בבשר של צב? “מי משתינו מוצאת חן בעיניך?”

1. מנגואה היא עיר מוזרה. עיר שאין בה שום בניין גבוה חוץ ממלון אינטרקונטיננטאל המכוער ובית הפרלמנט שהוא בית של עשר קומות שהמעלית בו לא עובדת וחברי הפרלמנט והממשלה עולים ויורדים בו במדרגות. אני יודע את זה כי הלכתי להפיגש שם עם סנדיניסטים. אני לא סובל פוליטיקאים ודי בצדק. הם ניראים כמו פקידים, מתנהגים כמו פקידים וחיים על חשבון הציבור. גם הסנדיניטים אחרי שזרקו את השילטון של סומוזה מייד התפטמו מהשליטון. לא שהם לא היו אידאליסטים – הם חילקו אדמות, העלו את רמת החינוך ודאגו לרפואה חינם. ממדינה מפגרת הם הפכו תוך כמה שנים לאחת המדינות הכי משכילות במרכז אמריקה.
מה שהרגיז נורא את האמריקנים. כי אם אתה נגד דיקטטורים שהם בעלי ברית של האמריקנים אז סימן שאתה קומוניסט. והאמת? הם היו. וברית המועצות תמכה בהם.
ואז מתה ברית המועצות והסנדינסטים בתבונת פוליטקיאים הבינו שיש להם מספיק בתים גדולים ומכוניות ומשרה בטוחה בפרלמנט דמוקרטי מושחת והעבירו את השילטון בצורה מסודרת.
זו מה שטוב אצל פוליטקיאים – הם לא מתאבדים.

2.
לא מצאתי את עצמי במנגואה כי הסנדיניסטים היו משעממים והנשים ניראו כולן אותו דבר וליד הבריכה של הקתדרלה שבמרכז העיר שחו תנינים קטנים. לא בא לי להתלטף עם תנינים ולכן הלכתי לתחנה המרכזית המאובקת וקניתי כרטיס לאוטובוס לילה לבלופילד שעל החוף הקריבי. הר הגעש שמעל האגם של מנגואה עישן, החום היה כבשני, סנדינו המורד שביד אחת שלו קלשניקוב ובשניה מגל עמד והסתכל על קוקה קולה ויצאו לו העיניים.
איך האוטובוס ? שאלתי את הכרטיסן.
“משהו!” הוא אמר בגאווה “הכי נוח שיש!”
היו לנו מושגים שונים על נוחות. והאמת – ידיד הנפש המקרי הזה גם לא אמר מילה על הכביש. אולי בצדק. לא היה כביש.

סנדינו במנגואה

3.
ישבתי ליד ג’סי שהיה צלם אקוודוריאני מניו-יורק. האוטובוס היה אוטובוס תלמידים אמריקני. אלו האוטובוסים של מרכז אמריקה. שלושה אינדיינים על ספסל אחד, שני כושים על ספסל מהצד השני, ערימות של שקים, ארגזים, פירות, ירקות ושני כושים מהגרפונה עם כובעים של בוב מארלי פרושים על המושב האחורי. כושים של החוף שהאנגלים הביאו כדי שיעבדו במטעי הסוכר.
“אתה לוקח כדורים נגד מלריה?” שאל אותי ג’סי כשיתוש זימזם סביב אוזנינו
“לא.”
“למה?”
“זה מזיק לרשתית ולכבד. יש לי פה מנה של פנזידאר וכלורוקין. אם אחטוף מלריה – אני אקח את הפנזידאר ואחר כך אטפל בעצמי בכלורוקין. הטיפול המונע הוא גם הטיפול של המחלה. עד היום לא נדבקתי במלריה בשום מקום בו הייתי.”
“זה בגלל שלא עוקצים אותך?”
“להפך, אני אחד האנשים הכי נעקצים שאני מכיר.”
“ולא חלית אף פעם במלריה?”
“לא. אבל יש אנשים שאומרים שדווקא מי שנעקץ חולה פחות מאילו שלא נעקצים, אולי בגלל שסף החיסון שלהם יותר גבוה. אבל זה לא אומר כלום.”
הכביש, הפך לדרך חתחתים מחורבנת. הלילה היה חם וטרופי, היתושים גדולים, המושבים קטנים, לא היה מקום לרגליים וגרד לי. לנהג לא היה איכפת משום דבר והוא דהר לתוך החושך, עובר על פני כפרים עם מנורות צהובות, עוצר לקפה דלוח ופושר בשתיים בבוקר.
האור עלה כשהגענו לאסקונדידו. הנהר “הנישכח”. פה נגמרת הדרך על אמת וג’ונגל סבוך מכסה הכל בירוק עשיר. האוויר היה לח ומלא הבטחות משכרות. ירדנו למזח. במים חיכו לנו בני התערובת בפנגות – סירות המנוע שעליהן הצטופפו הנוסעים. חרטום פנגת האלומניום התרומם באוויר כשהמנוע של המאה ועשרים כוח סוס מטיס אותה, חותך את המים בזעם מפואר אל החוף הקריבי. לבלופילד.

4.
שלנו יותר מהירה! שאג הגרפונה הצעיר כשעברנו קצת את הפנגה השנייה, מתחרים כמו סוסי מירוץ מי יגיע ראשון. השמש המשוונית טיפסה למרכז השמיים ושתי הנשים המדהימות, תערובת של כושיות-גרפונה ואינדיאניות מיסקיטיות, חזותיהן שופעים בתוך השמלות הפרחוניות, חייכו אלי חיוכים קטנים. אך, החיוכים. האנגלים הביאו את הכושים, האינדיאנים של מיסקיטיה היו התושבים המקוריים של הקריבים. הם התערבבו. פעם היתה פה ממלכה עצמאית של המיסקיטיה. הייתי בטוח שהשתיים נסיכות. יש לי חיבה לנסיכות.

5.
אוניות טבועות, שלדים חלודים ואניות שנראו חיות, עמדו צברים צברים ליד האיונים שעל חלקם היו מנופים ומזחים.
“בלופילד.” אמר הגריפונה ונהג הפנגה סובב את ההגה דרומה אל המפרץ שסביבו נבנתה העיר. הוא הוריד את מהירות השיוט וחדר בין חרטומים חלודים של שתי ספינות, מתקרב אל מזח עמוס באנשים, גריפונה, מיסקיטו, מסטיזוס, אירופאים וכל מיני ישבו או הלכו בעצלתיים, טנדרים נסעו אחורנית ופרקו משאות לתוך ספינות חלודות.
קולומבוס נחת על החוף הזה ב- 1502. הבריטים הם שהקימו פה את בלופילד ב- 1632, מייסדים את קיסרות מיסקיטיה, מביאים את הכושים ממערב אפריקה לעבוד וליישב את החוף והאיים הקריבים, דוחקים את הספרדים לתוך היבשת. אנגלית קריבית על המזחים. מוזיקת חוף קריבית בקצבי תופים. אנשים עם כומתות ג’ימי הנדריקס ובוב מארלי. מאר קריבה.
“אני מזמין אותך לקפה.”. תרבות המזחים. הכושית השופעת מעבר לדלפק מילאה כוסות בקפה סוכר וחלב והניחה אותן לפנינו. החלון השקיף על המזח בו עגנו ליד רציף צר שהיה דחוק בין קיר העץ והמים החומים. פנים הקפה היה אפלולי. שלושה שולחנות עץ דחוקים בין דלפק גבוה שמאחוריו הכושית וספסלי עץ משני צידי השולחן. “אתה רעב?”
“לא תודה. סמים?”
“הרבה” אמר תומאס, “מקורן איילנד.”
“סירות?”
“סירות, מטוסים, מסוקים.” קוסטנייה (בת חופים) עם ישבן נפלא עברה על פתח הקפה. במים עגנו סירות דיג גדולות של שרימפסים. “את הלובסטרים דגים בעומק של 25-30 מטר, הצוללנים יורדים עם קרסים והורגים אותם כשהם מחדירים להם אותם מתחת לשריון החזה. הם יוצאים ל – 12 יום ומחזיקים את הלובסטרים על הקרח. זה כסף גדול הלובסטרים.”
“מה עם כרישים?”
“לא בעיה.”
“ברקודות?”
“פעם בשנתיים מישהו ננשך.”
“ובנהר?”
“יש אליגטורים ענקיים. “

6.
הספינה לקורן איילנד היתה סירת דיג שמתקני הדיג הוסרו ממנה. היא היתה נמוכה, חסונה, חלודה ומכוערת. ערמות של כלובי עץ לצייד לובסטרים נערמו במלבן גבוה ורופף על ירכתיה. מכסה המחסן שמתחת לסיפון היה פתוח, אבל אף אחד לא טרח לסדר את המטען בתוכו. 90 קילומטרים בסך הכל. כמה שעות הפלגה. מצאתי מקום בצל יריעת הברזנט הנמוכה שנמתחה מאחורי הגשר וכלובי הלובסטרים. חזירים נקשרו על הסיפון. אופניים. ירקות ופירות מהיבשת אל האי. חביות דלק. הסיפון החל להתמלא באנשים, מצטופפים על הרחבה הקטנה שמתחת ומסביב לברזנט, על גג הגשר, על כלובי הלובסטרים. בעשר היו על הסיפון יותר ממאה אנשים. השתדלתי לשבת בצל, להבות השמש המתקדמת למקומה האנכי שבשמיים עינו את גב הירך. ראי הים החזיר את קרני השמש. מולי ישבו שתי הנסיכות לבושות בשמלות פרחוניות. אחיות? אחת מהן היניקה תינוק צעיר מאוד. חייכנו חיוכים קטנים, חזותיהן העגולים מתרוממים ברכות מתחת לבד השימלה הפירחוני. איש עם קנו עץ זרק חבל אל הירכתיים, נקשר לאחורי הספינה, מרים את המנוע, מניח משוט בקרקעית ונרדם. הספינה החלודה הפעילה מנועים והחליקה אחורה דרך שלדים של ספינות חיות ומתות למרכז המפרץ, מפליגה מזרחה. טיפסתי על דופן הספינה מעל המים החומים על כלובי הלובסטרים. כלובי העץ התנדנדו, גבוה מעל הסיפון, שבע או שמונה שורות. סלי תפוזים על ארגזי הלובסטרים. קילפתי תפוז.

7.
הגלים נעשו מחוספסים, הספינה עולה ויורדת, חרטומה שוקע לתוך העמקים, חובט במים, מעלה עננת רסס, נתזים עפו עם הרוח וירדו כמטר על פני מלכודות העץ, ממלאים את המשקפיים בלחות. הטלטולים הקצרים והחריפים, להט השמש, ריחות האנשים המקיאים והחזירים המחרבנים והצווחים בפחד צנפו אותי על הארגזים המטלטלים שהיו חבוקים בשני חבלים לא מבטיחים, לוגם מים מפעם לפעם, מנסה לחשב מתי תיגמר ההפלגה. לא מקום בשביל נסיכות. קלאודיה, הסוציאליסטית ממזרח ברלין, החליטה להילחם בבית המלוכה. היא טיפסה אל כלובי הלובסטרים והשתרעה לידי, משגרת מבטים מאיימים בנסיכות. לנסיכות לא היה איכפת מכלום. הים גמר אותן. הספינה טיפסה וירדה גלים, מנועה דופק באיטיות.
“הנה האי!” צעק מישהו. האי היה מעבר לחרטום שעלה וירד בחצי סיבוב. ההגאי כיוון אותה באלכסון לגלים. חם מידי ולח. הושטתי לקלאודיה את המים שהתחממו בשמש. וחייכתי לנסיכות כששתתה.

8.
כשנכנסה הספינה לתחום מי החוף השקטים, היתה השמש נמוכה. העמסתי את התרמיל ולקחתי את מיכל המים, מטפס מתוך הספינה המתנדנדת. נותן יד לקלאודיה ולשוודית, עוזר לנסיכות עם התינוק. ג’יפים רוסיים ישנים חיכו ליד המסלול. כל גודלו של האי הוא שניים על ארבעה קילומטרים. ההליכה על האדמה היציבה אוששה אותי. הנסיכות העמיסו את הילד והתיקים ובוססו בחול הרך.
אנשי האי השחורים, ישבו ליד הבתים. הנסיכות עצרו במלון שהיה קרשים ורצפת בטן חשופה מול הים, הן הציעו לי חדר. אבל אני פוחד מסומיאליסטים יותר מאשר ממשפחות מלוכה
חדר לי וחדר לקלאודיה ולשוודית. אבל לא הייתי מודאג, זה היה דלת ליד דלת וקלאודיה היתה גרמניה קטנה ונחושה ממזרח ברלין שהרסה את החומה כבר פעם.

9.
בבוקר הלכתי לבקר את הנסיכות. על החוף היתה סככה עם חמישה צבים ענקיים הפוכים על הגב. צבי הים לא יכולים להתהפך בחזרה וממשיכים לחיות על הגב. ככה נהגו הספנים להוביל בשר טרי, שוחטים את הצבים כשהתחשק להם מצב על האש. אחד מהגברים הוריד את המצ’טה על צווארו של הצב ואז פירק את מכסה השריון, מבתר את הצב לבשר אדום.
הנסיכות כיבסו בחצר. הן היו לבושות בתחתוניות לבנות. עורן היה שוקולד, חזותיהן מתנשמים ברכות ואני יכולתי להרגיש את האי מתנדנד לי מתחת לרגליים.
“יש לך חמישה קורדובס?” שאלה אחת מהן. “לא אכלנו מהבוקר כלום.” נסיכה. נתתי לה. “זה לא יספיק בשביל ארוחה-“
“יש שם בשר צבים-“
היא עקמה את האף “בשר צבים-” צודקת. מי מאכיל נסיכה בבשר של צב? “מי משתינו מוצאת חן בעיניך?”
היה קשה להחליט וגם לא רציתי להעליב. נסיכות בכל זאת. הן היו נסיכות מאוד נדיבות.

10.
אתה נוסע? שאלה קלאודיה באחד הבקרים “מה יש לך לחפש במנגואה?”
צודקת. אי קטן. גרמניה, שוודית ושתי נסיכות מסקיטיות מפוארות. אחרי השבוע באי לא היו לי מסקנות ברורות מה עדיף – משפחות מלוכה או סוציאליזם. היא ליוותה אותי למנחת שחתך את האי. הנסיכות נשארו בארמון. השוודית שרועה על המיטה הגדולה בחדר מול הדקלים, החוף הלבן והמים הטורקיזיים של הקריבי.
המטוס נחת בהחלקות קטנות על המסלול. קלאודיה חיכתה איתי לטיסה, מנסה למשוך את הפרידה. התיישבתי מאחורי הטייסים. המטוס רץ על המסלול וזינק אל השמים, ממריא צפונה ופונה מערבה אל היבשת. נוסע יחיד במטוס. חצינו את קו החוף מעל הג’ונגלים. הטייסים הצביעו על הרי הגעש שבקרבת אגם ניקרגואה, שאלתי אותם על הר געש במרחק והם הפנו את חרטום המטוס אל הלוע המעשן כדי שאוכל לראות אותו מקרוב, גאים באדים הפורצים מהאדמה. יתרונו של נוסע בודד. פנינו מהחוף הצפוני של האגם לכיוון מנגואה. עוד הרי געש, הטייס הנמיך בחיוך וסובב במעגלים נמוכים מעל העיר בגובה של כמה עשרות מטרים, מצביע בגאווה על שווקים ושכונות. חייכתי וקיוויתי שלא יתנגש בגג או בעץ בהתלהבותו להציג לי את העיר שנפרשה בבתיה הנמוכים ורחובותיה הרחבים והלא צפופים. הוא נחת על המסלול הבינלאומי הרחב ונסע מול בית הנתיבות. שוב הייתי לבד. לא היה איכפת לי.

גיאוגרפיה: ארץ מרכז אמריקנית בין אוקיאנוס שקט לאטלנטי (ים קריבי) שמתחלקת פחות או יותר בין מערב שבו נהרות, אגמים (שניים גדולים מנגואה וניקרגואה) שמסבבים שדירת הרי געש פעילים וחלק מזרחי שהוא ג’ונגלים, לגונות נהרות עם מחצבים וחוף האוקיאנוס האטלנטי ששם הוא נקרא הים הקריבי.
כמה איים נחמדים שלחלק מהם אפשר להגיע למי שרוצה לעשות כלום בזול.
הערים נמצאות כולן במערב. העיר הגדולה היא הבירה מנגואה שיושבת על שפת האגם, יש עוד את ליאון וגרנדה הקולניאליות ונחמד להפליג לאומוטפה – האי במרכז אגם ניקרגואה – שיש בו כרישים של מים מתוקים.

תושבים: אירופאים, בני תערובת (מסטיזוס) של אינדיאנים -מיסקיטו וכושים – (גריפונה) רוב היושבים בחוף הם כושים שהובאו על ידי האנגלים החל מהמאה ה-17. אבל בחוף גם היתה ממלכה עצמאית של מיסקטיה עד תחילת המאה ה-20.

אקלים: טרופי. עם שתי עונות יבשות ושתיים יבשות. יכול לרדת גשם בעונה היבשה למרות זאת יכול להיות גם יבש בתקופה הרטובה. פעם בכמה שנים יש טייפון שמכה בחוף הקריבי והורס הכל. חוויה.

תקופה מומלצת: אין הבדל, מספיק קרוב לקו המשווה כדי להיות שם כל השנה

אשרה/ ויזה לא צריך שום ויזה. דרכון בתוקף מספיק לגמרי. אפשר לקבל במעברי הגבול עם הונדוראס וקוסטה ריקה. אפשר גם בשגרירויות בארץ המוצא. בארץ יש נציגות.

אזהרה: קוקאין, הירואין, גרס, אינדיאניות, כושיות, בנות תערובת, תיירות. אוטובוסים מחורבנים

חסרונות: חם ומזיע, ארץ לא מאוד מפותחת. מעניינצת עם חוף קריבי שאף אחד לא נגע בו מצד שני לא קל להגעה והסתובות

הפנאמריקנה