איפה עוד אפשר להבטיח לקטנה פיל ליום ההולדת? טיפים ועצות שימושיות לנוסעים להודו – עם או בלי משפחה כמו למשל:
מדריך הרכבות ההודי (אותו ניתן לרכוש בכל תחנת רכבת) עולה משהו כמו שניים וחצי שקלים ומכיל בתוכו את הזמנים והיעדים של כל הרכבות בהודו. לוקח יום או יומיים להתמצא, אבל אחר כך מתברר שזה בעצם הספר הכי חשוב שנכתב על הודו. כל הפילוסופיה, הדת והמדינה ההודית בכריכה רכה.

ההימלאיה:

בוקר אחד, אחרי שהילדות גמרו לעכל את רעיון המסע להודו במקום לאיזו אנגליה אפרורית (ודורית בחוכמתה כיוונה אותן ללמוד את המסלול ועל תת היבשת), לקחנו מטוס וירדנו בניו דלהי. התרמילים היו עמוסים מדי, האוכל חריף, הרחוב צפוף והשמש חמה וחורכת, אבל היינו מאושרים כי נסענו כולנו – אמא אחת, שלוש ילדות בנות 8, 11 ו-14 ואבא שסוחב תרמיל מלא אחריות ומטרה להראות לילדות מה זה הודו.

זו אחת התקופות המאושרות בחיי. לא דבר קל להגיד למי שרגיל לנסוע לבד כל השנים. גם אם חושבים על מסלול המכשולים שהעמידו דורית והילדות כשאמרתי שנוסעים לשנה להודו. זה לא מצא חן בעיניהן. הן היו מוכנות לנסוע לשנה לאנגליה או למקום שבו מדברים אנגלית מובנת (זה כמובן לא נכון להגיד על האנגלים), אבל הודו? עם סיפורי הלכלוך, הזוהמה, העוני והמחלות?

מחכים לצ’אי בהאמפי

הייתי צריך להטיל את כל כובד המשקל ולהזכיר להן שבבית אולי אני לא נחשב, אבל יש מקומות שלדעה שלי יש משקל, ואני לא מסוגל לחשוב על מתנה גדולה
יותר לתת להן – שנה בהודו. אחרי שנים של מסעות אני לא מסוגל לחשוב על מקום יותר מעניין, מרתק ושווה מהודו.

את שתי הגדולות קניתי בזה שהבטחתי להן לנסוע למסיבת ראש השנה האזרחית בגואה (כנראה שלא נגיע, יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות וראש שנה יש בכל שנה). לקטנה, שיום ההולדת שלה נפל יום אחרי שנחתנו בדלהי, הבטחתי פיל ליומולדת ובנוסף, ביקשתי מנהג ריקשה במיין בזאר של דלהי, שייקח אותנו אל הצוענים שגרים על גדות היאמונה ומספקים פילים, קוברות וסוסים לחתונות, שם טיפסנו על גבו של פיל אפור שראשו נצבע בורוד, ויצאנו לטיול על גדות הנהר של דלהי.

אבל האמת שדורית, שהיא אדם הרבה יותר זהיר ורציני ממני, הכינה את הנסיעה בשיטוט באתרי אינטרנט, קריאת ספרים ושיחות עם אנשים. את ההתנגדות של הבנות היא עקפה ברכות כשהפכה אותן לאחראיות על לימוד והכנת נתונים על הודו. עד כמה שאפשר להתכונן לנסיעה כזו – יצאנו מוכנים (אני לא נקפתי אצבע).

יש הרבה שאלות שצריך להתמודד איתן לפני שמחליטים לנסוע. איזה טיול? נסיעה ונדודים ממקום למקום או ישיבה במקום אחד? מה לקחת? כמה זה עולה? איך מסתדרים בצפיפות הבלתי נתפסת של 365 ימים כפול 24 שעות כפול 60 דקות כל יום, וכל זה בתוך החגיגה ההודית הבלתי פוסקת, שמתעניינת בתייר לא פחות ממה שהוא מתעניין בה.

משפחה ישראלית בקרלה

יומיים כדי לתת להגר האמצעית והנסיינית לטעום מכל פורי, לאסי וצ’אי, לדריה הקטנה לתפור לעצמה חולצה ומכנסיים שנקראים פה פנג’בי אצל שרמילה בשוק שבפהאר גנג’ (Pahar Ganj), ולניצן להביט בהערצה במטיילים הצעירים שגודשים את השוק המרכזי של דלהי.
ובבוקר מוקדם אחד לקחנו ריקשה חזרה לשדה כדי לעלות על המטוס ולרדת בשדה התעופה של לֶה (Leh). זו טיסה יפה, המטוס עוזב את השפלות של פנג’ב (Punjab), הפרצופים דבוקים לחלונות כדי לראות איך הרי ההימלאיה מתחילים לטפס בקשמיר והופכים לחומה בצורה אפורה-לבנה-אדומה עם חריץ האינדוס (lndus) העמוק שיוצא בדרכו מכאן אל הים הערבי.
יומיים להתאקלם. הגובה. הסתכלתי בזהירות בילדות, לראות שהגוף מתחיל לייצר בקדחתנות את תאי הדם האדומים שסופחים את החמצן שמפוזר בדלילות באוויר שגם הוא לא צפוף במיוחד. קצת זהירות, הליכות איטיות בלֶה, אוכל מבורזל וכדורי אספירין לדלל את הדם ונגד כאבי ראש. אחר כך לקחנו אוטובוס קטן ונסענו לכפר בשם ליקיר (Likir). לא רחוק. שעתיים-שלוש. בהימלאיה ההודית, ששווה בהרבה את ההימלאיה הנפאלית ויש ממנה בשפע, גרים הלדאקים, החביבים בעמי תת היבשת ההודית. טיבטים מהסוג החייכני, שחלקם הפכו את בתיהם למלונות שבהם משלמים משהו כמו 15 שקל לאדם תמורת לינה ושתי ארוחות. והיתרון הגדול הוא שאפשר ללכת בין הכפרים עם מעט ציוד. רק מה שצריך.
לניצן היה משבר ראשית הטיול (יש אחד בשבועיים הראשונים, שני אחרי חודשיים, עוד אחד באמצע, ובסוף – כשעברו כל המשברים ולא רוצים לחזור). אני כעסתי, דורית הרגיעה, וההרים עמדו אדישים מול משפחה אחת מהים התיכון. לקח לנו שבוע לעלות ולרדת בין השבילים היפים, לטפס את מעברי ההרים, בין העמקים הפוריים. בסתיו, שהוא העונה המועדפת בהימלאיה, יש תפוחים ומִשמשים, והיאקים הכבדים דורכים על השעורה כדי להפריד מוץ מבר, מראה שאינכמותו בארץ שאין בה מכוניות, רק הרים גדולים ושלווה גדולה, וילדים, גברים ונשים בני כל גיל שמחייכים בידידות.
זה לא קל להתחיל טיול. לא משנה כמה טיילת לפני. אין בית לחזור אליו, ההרים גבוהים, והיום מתחיל בבוקר ונגמר בלילה. דריה לא רצתה ללכת, ואיימתי עליה בבואו של הלילה ובנמרי השלג שיש בהרים האלו. הגר וניצן רבו, ונדרשו כמה דקות כדי לפייס ולהמשיך ללכת. הרוח הגדולה נשבה כשטיפסנו אל החדר שבו ישנו בכפר הקטן. ובבוקר היתה השמש כחולה ובהירה כמו שהיא יכולה להיות רק בהרים האלו, והצ’אי והצ’פאטי היו חמים ומתוקים וזרים, ואני הייתי קם לפני הילדות, מעיר את דורית לטיול בוקר שהוא המרחב הפרטי של ההורים וחוזר להעיר את הילדות הצנופות בשקי השינה, שמתעוררות כאילו תמיד טיילו בהימלאיה, למרות הידיעה שאנחנו במקום אחר, בחיים של אנשים אחרים, שיש רק בהרים האלו.

גנגס: עיר קדושה על הגנגס

ב-15 בנובמבר עזבנו את רישיקש (Rishikesh) ששומרת על המבוא להימלאיה. השארנו מאחורינו את האשראמים ואת היוגה שהתאימו לדורית ולהגר שרוצות תמיד ללמוד הכל, את הפוג’ה (טקס פולחן דתי) שמצאה חן בעיני ניצן, את המסעדות של הצ’וטיוואלה שעמדו שם רק בשביל דריה. הודו. יש מספיק בשביל כולם. אפילו בשבילי. אני ברחתי למקורות הגנגס (Ganga) לכמה ימים וחזרתי כשנרגעתי. המלונות הקטנים והמתוקים. הפשטות המהודרת של הודו.

מדיטציה ברישיקש

לאורך הגנגס, מדלהי ועד כלכתה (Kolkata) ודרומה לפורי (Puri) ולקונארק (Konark) שבמדינת אוריסה (Orissa), נסענו ברכבות. הרכבת היא אירוע משפחתי בהודו. כמעט כמו כל דבר. קל להיות משפחה בהודו, ההודים הם אנשי משפחה. משפחה מוטרדת הרבה פחות ממטייל בודד. מוגנת יותר. לקחתי את ספר הרכבות ההודי, שאיתו אפשר לתכנן נסיעה שבועות וחודשים קדימה. ניצן הגדולה הבינה אותי. גם לה יש את התשוקה למסע, את ההבנה בספרות מסע מהסוג השימושי. נכנסתי למשרד ההזמנות ליד התחנה של ניו דלהי והזמנתי לנו כרטיסים לשלושה שבועות קדימה, לפי תאריכים, לפי מחלקות, לפי שמות ומספרי רכבות. במקומות שלא היה, ביקשתי כרטיסים ממכסת התיירים, אותה מכסה נפלאה שההודים מייעדים לתיירים. יצאנו מדלהי ברכבת שהילדות התאהבו בה – בּהו�פַל שָטַאבְּדִי, רכבת ממוזגת ומהירה שלכל נוסע בה מוגשת ארוחת בוקר ועיתון ובקבוק מים. פינוק משפחתי בלי לעשות כלום (עוד על רכבות בהודו ראו במסגרת משמאל).
הגנגס הוא הודו של החלומות. או הסיוטים. המקום הצפוף מכולם, האנושי ביותר, שיש בו את הזרימה האינסופית, המעצבנת, המתגמלת, הצבעונית והמטמטמת מכל חלקי הודו האחרים. הלב. השאר זה השאר. אגרה (Agra), שנמצאת כמאתיים קילומטר מדרום לדלהי, היתה התחנה הראשונה. גוואליור (Gwalior) עם מקדשי הג’אין שלה השנייה. שם גם עשינו מה שעושות משפחות: הנחנו את התרמילים בשמירת חפצים (שקל לתיק, בטוח יותר מפורט נוקס), יצאנו לטייל וחזרנו לרכבת לילה לאלהאבד (Allahabad). שם נפגשים הנהרות גנגס ויאמונה (Yamuna), ושם עורכים בכל 12 שנה את הקוּמְבּמֶלָה, פסטיבל דתי-רוחני ענקי.
רכבת קצרה לוורנאסי (Varanasi) – רכבת יום, לא משנה איזו מחלקה, דרגש גבוה לקריאה, דרגש נמוך לקלפים, ספר (אין כמו הודו ללמוד בה אנגלית. הגר קראה 1,300 עמודים של “שידוך הולם” באנגלית, או חוברת לימודים שמי שאחראית על חינוך דאגה שתגיע מהארץ) – וריקשת אופניים מתחנת הרכבת לגנגס המפואר.
אה, ורנאסי, המקום שבו משתחרר הכל, הנהר הגדול. עיר שהיא כמו כל הודו, קרקס פלאים: פוג’ה לניצן, באבא קטן שתופר שמלות לדריה, ביקור בסארנת (Sarnath) להגר שחיפשה את הדרשות של הבודהא, אינספור שווקים לדורית ולי, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק סיורי בוקר בסמטאות עד למחלבה עם יוגורט הזעפרן הנפלא.
ורנאסי היא המקום לילדים ולהורים שרוצים להעניק. סירה וגשר, וטרמפ של כולם בטנדר ישן לתחנת רכבת אחרת, ורכבת צפופה לגאיה (Gaya), וריקשה צפופה לבודה גאיה (Bodh Gaya), למקום שבו היתה לבודהא הארה (אבא, אתה יכול לחזור על חמש האמיתות ועל הדרך בת שמונה הנתיבים?), ושוב רכבת לילה (ממוזגת, יש סדינים, התה משובח) עד כלכתה.
הו, כלכתה. חדר אחד לכולם אצל ויולט הארמנית הזקנה ב- Fairlawn, המלון הירוק והמצחיק שברחוב סאדר (Sudder), נדחסים למונית אמבסדור בדרך אל המקדש של האלה הגדולה והאיומה קאלי (Kali Ghat), להביט בפסל האלה חסרת הפנים עם עיני השקד. הגר, שהפכה למומחית לאלים הינדואיים, אמרה שהיא היחידה שמקריבים לה קורבן. יש אומרים שכשהמונסון מתעכב – גם קורבן ילד, איימתי על דריה שנמאס לה ממקדשים.
ובדרום, מרחק רכבת לילה, נמצאת פורי, עם חוף התיירים ההודים, עם סוס להרכיב את דריה על החוף, עם קבוצת מטיילים צעירים שאיתם ישבנו וצחקנו הורים וילדים עד אמצע הלילה, עם כפר הדייגים הענקי, דגי החרב, הכרישים, הטונות והמקדש הנפלא של קונארק. משפחה של חמישה על שתי וספות כל הדרך מפורי לקונארק וחזרה. כמו בהודו.
ורכבת ארוכה של 32 שעות מפורי לדלהי. רכבת נפלאה, ממוזגת, וקשה להאמין כמה קל הכל הופך להיות כשהרכבת הופכת לך לדרך תנועה וחיים. הרציפים מעניינים כל כך, האנשים שאתה מפטפט איתם, הזמן הנפלא לקריאת ספרים, הנופים, התחנות, הכפרים, כמה כיף, משפחה בתנועה.

דריה והגר ישנות בתחנת הרכבת של ג’הנסי

גואה: חופים ושלווה

עצרנו במעט מקומות ליותר מכמה ימים. לכל היותר שבוע. אבל בגואה (Goa) החלטנו לעצור. היינו ארבעה חודשים בדרכים. ההימלאיה מאחורינו, עמק הגנגס, רג’סטן (Rajasthan) על נפלאותיה. הדרום יחכה. עברנו דרך אג’נטה (Ajanta) ואלורה (Ellora), אורנגאבד (Aurangabad) ובומביי (Bombay, ששמה הרשמי הוא מומבאי, Mumbai), ולקחנו את הקונקן אקספרס – רכבת נפלאה שהורידה אותנו בתחנה של טיבים (Tivim), פחות מחצי שעה מאנג’ונה (Anjuna). יש גם טיסות לא יקרות מבומביי.
גואה. מאה קילומטר של חופים. בית אחד קטן במרחק של חצי קילומטר מהחוף. שתי מכולות במרחק מאה מטר מהבית. בור מים לא רחוק. מְכָל מים על הגג שמתמלא פעם ביומיים ואף פעם לא מספיק. שילוב של אי יווני ושלווה הודית. הונדה קינטיק, וֶסְפה אוטומטית מצחיקה שלוקחת אחד או חמישה בני משפחה ממקום למקום. הכי יפה היה לראות את דורית עם שלוש הילדות על הווספה כשאני נשאר לכתוב בשקט המוחלט של הבית הדהוי שקירותיו כהים מלחות של מונסון.
גואה היא המקום שבו משפחה, כל משפחה, מטיילת או מתבטלת, אוהבת ים או בתי קפה, בגדים, עבודות יד או ספרים, תמצא את עצמה בקלות. לכל אחד מבני הבית יש משהו. בארמבול (Arambol) בין הלגונה לים, בוואגאטור (Vagator) על המצוק, באנג’ונה למי שרוצה להיות במרכז העניינים של הצעירים עם האופנועים, חנויות המאנצ’יז וההוויה הישראלית. לא צריך לזלזל בעניין הישראלי. זה תמיד מרווח כשיש ילדים אחרים מסביב. וגיל הילדות הישראלי נמשך עד לפחות אמצע שנות העשרים, והם טובים מאוד עם ילדים, ובדרך כלל יותר קרובים לילדים מאשר ההורים.
זה גם המקום לבשל. יש הכל במכולות של גואה. ואם לא בארמבול ובאנג’ונה, אז במפוסה (Mapusa), עיירת המחוז שהיא שמונה קילומטרים מאנג’ונה ושלושים מארמבול, ובה שוק הדגים, וחנויות הקפה והתה, ושמן הזית וכל פלאי הים התיכון.
גואה היא מקום טוב לנוח מאוכל הודי, להתפנק באוכל מכל סוג במסעדות, בבישול במטבח הפרטי של הבית השכור, לתת לילדים בדיוק מה שהם אוהבים.
איפה בגואה? נראה שבארמבול (אף שגם ואגאטור ואנג’ונה בסדר), בגלל האגם הנחמד והים והשלווה הגדולה והחוף המצוין והמסעדות. מקום שווה שגם ממנו, ביום של שלווה גדולה מדי, אפשר לקחת את ההונדה קינטיק ולנסוע למצודה שבקצה הצפוני של גואה, או לבקר בוואגאטור ובאנג’ונה, או במצודת בית הכלא שמדרום לבאגה (Baga), או להיות הרפתקן ולנסוע לראות את הכנסיות הפורטוגליות היפות של גואה הישנה, כי גואה היא המקום שבו הנהיגה היא הקלה מכל המדינות ההודיות.
סעו לגואה. סעו. אנחנו היינו. חזרנו, ועוד נחזור. תשאלו את הילדות.

מנהלות:

אשרות וטיסות

יש צורך באשרת כניסה להודו. את הבקשה לאשרה מגישים במשרדי הנסיעות, ותוקפה הוא חצי שנה מרגע קבלתה. עם קצת השתדלות אפשר לקבל אשרה לשנה, רק צריך להקפיד שזו תהיה אשרה שלא מצריכה לצאת מהודו אחרי שישה חודשים. ילדים עד גיל 16 לא צריכים לצאת מהודו כדי לחדש אשרה.

בעניין הטיסה צריך להחליט אם מתחילים את הטיול בדרום או בצפון כי שני שערי הכניסה המתייחסים אלינו הם דלהי (לצפון) ובומבי (למרכז ולדרום). אם באים בקיץ – הצפון הוא הכניסה. לשם יש טיסה זולה יחסית של האוזבקים ואפשר לטוס עם חברות אירופאיות אחרות. לבומבי טס המוביל הלאומי וחברות אחרות. אלוהים יודע למה אל על מוותרים על דלהי כשיש תנועה של עשרות אלפי נוסעים לשם בשנה. מצד שני, אל על היא כנראה חברה שנוסדה לשם שמים ולא למטרות פרקטיות, כי ככה גם המחירים שלה להודו. בכל מקרה, רוב הילדים משלמים חצי מחיר כך שמשפחה ממוצעת של שני הורים ושלושה ילדים יכולה לטוס הלוך וחזור להודו במשהו כמו 2,000 דולר.

מהארץ אפשר לנחות בדלהי שבצפון (עדיף לנוסעים בקיץ) או במומבאי בדרום.
אנחנו נחתנו בצפון בספטמבר כשאגן הגנגס, הפנג’אב והדרום חמים מידי. את החודשיים הראשונים בילינו בהימלאיה. טסנו ללאדק (100 דולר למבוגר, חצי לילד עד גיל 12)

עונה
הימלאיה: ספטמבר-נובמבר, כשאגן הגנגס, פנג’ב והדרום חמים מדי. במקומות עד גובה 2,500 מטר, כמו דהרמסלה, אפשר גם במרס-אפריל.
עמק הגנגס: אוקטובר-מרס. לפני ואחרי חם מדי.
דרום (ממומבאי דרומה): דצמבר-מרס. אחר כך חוזרים שוב לכיוון ההרים או מוצאים מקום עם בריזה ליד החוף.

ציוד ותקציב
הודו היא המקום להרגיש בעל אמצעים. קצת חיסכון, השכרת דירה, שנת שבתון (למי שיכול), ואין שום מניעה כלכלית לנסוע (מחיה שם היא פחות ממה שצורכת משפחה ממוצעת בארץ). עבור טיסת ילדים משלמים בין שליש לחצי מחיר,
כך שמשפחה ממוצעת של שני הורים ושלושה ילדים יכולה לרכוש כרטיסי טיסה להודו ובחזרה בכ-2,000 דולר.
החודש הראשון הוא התאקלמות, ובו מתברר שיש יותר מדי ציוד – יותר מדי תרמילים, ספרים ומשחקים. אחרי שלושה חודשי מסע מתגבש תקציב המסע על 1,500-1,200 דולר לחודש כולל הכל: מלונות נקיים עם שירותים צמודים וחדרים נחמדים (40-10 שקל לחדר), רכבות, אוטובוסים וארוחות שמחירן למשפחה נע בין 25 ל-80 שקל לארוחה, קניות של בדים, ספרים, גלידות, מים מינרליים, פירות ומיצי פירות כשמתחשק. חלק מהבילוי המשפחתי השבועי הוא באינטרנט, שנמצא בכל מקום; לא מהיר, אבל זול יחסית (5-2 שקלים לשעה) ומאפשר ברוב המקומות קריאה בעברית ושליחת הודעות. הטלפונים יקרים יחסית (דולר לדקה), אבל בכל חור בהודו יש טלפון, והיום עם הסקייפ דרך המחשבים – עוד יותר זול.

חיסכון
רכבת ואוטובוס: עד גיל 12 – 50 אחוז בכל המחלקות.
חברות תעופה: עד גיל 12 – 33 אחוז הנחה (הודו ודרום-מזרח אסיה). בטיסות פנים בהודו ולנפאל – 50 אחוז עד גיל 12, 33 אחוז עד גיל 18, וכן כרטיס צעיר עד גיל 30.
מוזיאונים: חינם לילדים עד גיל 18.

הגר ישנה ברכבת ההודית

תחבורה ג’יפים, אוטובוסים ורכבות

אוטובוס מקומי: יש בכל מקום. בהימלאיה הם נוסעים כמו בני אדם, בדרום הם מטורפים לא קטנים (12 שעות, 5.5 שקל לאדם, חצי מחיר לילד). לא נורא נוח, לא נורא לא נוח, ויש מספיק בננות, סמוסות ובוטנים לקנות בדרך. יש גם אוטובוסים מהירים ונוחים יותר, אבל שום אוטובוס הודי לא שווה כמו רכבת ממוצעת.

על גג האוטובוס בנפאל

ג’יפים (ויש נוחים למדי) הם אמצי תחבורה נוח וגמיש. נסיעות של 250-400 ק”מ העדפנו לערוך בג’יפים שאספו אותנו משער המלון הנחמד בו היינו והובילו אותנו אל היעד הבא. המחירים (שהם בדרך כלל ברי מיקוח) משתנים ממקום למקום אבל טווח של 200-300 שקל לג’יפ ליום או למסע עד היעד, תלוי בסיכום.הוא בגדר האפשרי (על החישובים מקל שער הרופי שעומד על 47 רופי לדולר, שזה בערך 10 רופי לשקל). הכבישים לא טובים במיוחד, איטיים ומפותלים.

מסימלה – התחנה ההררית שבנו בריטים במאה ה–19 לרישקש של האשראמים על הגנגס והחיפושיות, יש למשל אוטובוס מקומי (12 שעות 5.5 שקל לאדם, חצי לילד). לא נורא נוח, לא נורא לא נוח, לגמרי אפשרי ויש מספיק בננות, סמוסות, ובוטנים לקנות בדרך. ויש גם אוטובוסים יותר מהירים ויותר נוחים עם כיסאות מרווחים, אבל שום אוטובוס הודי בשום מקום לא שווה כמו רכבת ממוצעת.

רכבת : יש בהודו משהו כמו 70 אלף ק”מ של פסים, חלומו של כל פריק רכבות. אין רשת רחבה ויעילה יותר מהרכבות ההודיות והן כל כך השתפרו בעשר השנים האחרונות, שמי שיש לו זמן מתעלם מהמטוסים היקרים עד כדי גיחוך, ומתרכז בתכנון מסע על הפסים.

מדריך הרכבות ההודי (אותו ניתן לרכוש בכל תחנת רכבת) עולה משהו כמו שניים וחצי שקלים ומכיל בתוכו את הזמנים והיעדים של כל הרכבות בהודו. לוקח יום או יומיים להתמצא, אבל אחר כך מתברר שזה בעצם הספר הכי חשוב שנכתב על הודו. כל הפילוסופיה, הדת והמדינה ההודית בכריכה רכה.

יש רכבות מהירות ויש איטיות. יש כאלו עם מיזוג אוויר ויש מחורבנות. הרכבות הטובות ביותר נקראות ה’שטבדי אקספרס’ – רכבות ‘המאה’ – והן מחברות בירות של מדינות בטווח של עד שבע שעות נסיעה מדלהי. הן ממוזגות, נוחות ומחלקים בהן ארוחת בוקר וצהרים, תה ומים מינרליים.

בין הבירות המרוחקות יותר מחברות ה’ראג’דני אקספרס’ – ‘רכבות הבירה’ – הן מהירות לפחות ברבע מהרכבות הרגילות ותמיד יש בהן את שתי מחלקות האיכות של הרכבת ההודית – ה-2 וה- 3A (המספרים מתייחסים למספר הדרגשים בתא), הן ממוזגות והופכות מסעות ארוכים למסע קל.

אנחנו לקחנו רכבת כזו מפורי שעל חוף מפרץ בנגל בחזרה לדלהי – 32 שעות של מסע ממוזג שבו קיבלנו מצעי מיטה, תה וחברה נעימה. הבעיה היחידה (כמו בהרבה דברים) היא המחיר; נסיעה במחלקות האלו עולה פי חמש מנסיעה בקרון שינה רגיל, שגם בו יש דרגש שמור, אבל הנסיעה בו עממית הרבה יותר. את הדרך מזרחה ערכנו אך ורק במחלקות השינה הרגילות. אין שום נזק בלהיכנס לרכבת בחמש-שש אחרי הצהרים ולצאת ממנה בין שבע לעשר בבוקר. סביר בהחלט ובמקרים רבים נעים ומשעשע, והמחיר מגוחך – 35 שקל למסע של למעלה מ-1,500 ק”מ.

דריה במערות באג’נטה

לינה
בהימלאיה כדאי ללון בבתים של לדאקים שהם הפכו למלונות קטנים (בסביבות 15 שקל ללילה).
מלונות נחמדים ונקיים באזורים אחרים עולים 80-40 שקל למשפחה.
הזמנה מראש: בדרך כלל אין שום בעיה להגיע למקום ולמצוא בו חדר פנוי. מקום שבו כדאי לשקול הזמנת מקום מראש הוא ורנאסי, שם מומלץ ללון רק על גדת הגנגס.

אוכל
בכל עיר גדולה יש אוכל מערבי (כולל פיצות והמבורגר), אבל האוכל ההודי טעים ומזין, וכשמלכתחילה הגישה מול הילדים היא שזה מה שאוכלים, זה עובר בסדר גמור.
כשרות: מכיוון שרוב אוכל הרחוב בהודו צמחוני, בעיית הכשרות כמעט שלא קיימת. ומכיוון שגם אוכלי הבשר הם בדרך כלל מוסלמים, אין שם חזיר. למקפידים ממש – יש מוצרי בסיס רבים כל כך שלא בעיה לבשל בכל מקום אוכל צמחוני נפלא.

בריאות
את איומי המחלות אפשר להקטין על ידי חיסונים, שתיית מים מינרליים או מיצים ושטיפת פירות וירקות. במקרה של מחלה יש בכל עיר גדולה מוסדות של רפואה ציבורית או רופאים פרטיים ובתי מרקחת. במקרה של מחלה במקום נידח כדאי להגיע בהקדם האפשרי לעיר גדולה. בפנייה למרפאות בהודו יש לשלם מראש ולבקש קבלות וגם דו”ח רפואי כדי שתוכלו להתייעץ עם רופא בישראל.
אם טסים מדלהי ללה צריך לתת לגוף יומיים-שלושה לנוח, להירגע ולהתרגל לגובה ולדלילות החמצן.
יש לברר בלשכת הבריאות לפחות חודש וחצי לפני הנסיעה מהם החיסונים והטיפולים המונעים שצריך לקבל, וכן לקבל מידע על טיפולים ראשוניים בשעת חירום. את רשימת מרפאות החיסונים בארץ ראו
בעמוד 11 ובאתר האינטרנט של משרד הבריאות: www.health.gov.il

ריכוזי ישראלים
להימצא בחברת מטיילים ישראלים יכול להיות מרווח, ויש קיבוצים כאלה בדהרמסלה שבצפון המדינה, מנאלי (או בכפר הסמוך ושישט), פושקר, ורנאסי, גואה ופהאר גנג’ שבדלהי.

בתי חב”ד
בתי חב”ד שפתוחים במשך כל השנה יש בדלהי, בפונה ובמומבאי. בשאר המקומות הסניפים פתוחים רק בעונת התיירות: פושקר, גואה, מנאלי, רישיקש, דהרמסלה, דהרמקוט וקאסול.

ספר: שאנטי שאנטי בלגן, מסע ישראלי בהודו

אינטרנט

האתר של הללי סמדר : משפחה עולם טיול
אתר התיירות הרשמי של הודו
אתר עם אפשרויות הטיול באזור לדאק
מידע כללי ומעשי על ורנאסי וסביבותיה
אתר שמרכז פעילויות תיירות בגואה וכולל גם מפות התמצאות