מבוא
מרוקו היא הצפון מערבית מבין ארצות צפון אפריקה ובשמה הערבי היא נקראת המגרב – המערבית. למרות שיש הנוהגים לקרוא לשלושת הארצות – טוניסיה אלג'יר ומרוקו בשם הזה – במגרב, זהו שמה של מרוקו ואלג'יר תיקרא אל-ג'זירה – האי.
מכל בחינה, לפחות חלקה הצפוני של מרוקו הכולל את הרי הריף, מישורי הערים הגדולות ודרומה עד להתרוממות האטלאס, שייך מבחינה תרבותית ואקלימית לאגן הים התיכון.
הדמיון הגדול ביותר הוא כמובן הרי הריף וזאת למרות שטאנג'יר – הנקודה הקרובה ביותר לגיברלטאר ואלחסיראס שבספרד – מצידו הצפוני של הים, היא גם המקום בו נפגשים אוקיאנוס אטלאנטי וים תיכון.
בכל החלק הזה יש המון זיתים ואלוני שעם והוא ניראה כהשתקפות של הצד הספרדי – פורטוגאלי ויש בו (בריף) כמה ערים-עיירות נעימות מאוד כמו טאטוואן ושפשוואן וגם טאנג'יר עצמה היא עיר שיש בה עניין.
מבחינה היסטורית שני הצדדים האלו של הים התיכון ידעו תנועות דומות של יוונים, פונים, רומאים, ביזנטים, וונדלים (פולשים במאה ה-5) , ערבים ועות'מנים עד התייצבות הגבולות בין איסלאם ונצרות סביב המאה ה-15.
בתקופה הרומאית נקראה מרוקו מאוריטניה והעיר החשובה בה היתה וולובוליס ששרידה ועתיקותיה (המרשימות) נמצאות לא רחוק מפס.
במשך מאות השנים מאז, שלטו במרוקו מספר שושלות מלכים וביניהן המורביטון והמוואחידון והשושלת הנוכחית (עלאווית שריפית) יונקת בשורשיה מאות שנים של היסטוריה עם עליות וירידות. הברברים שמרו על עצמאות מוחלטת או יחסית עד לראשית המאה ה-20 שאז הוכנסו לתוך המערכת המרוקנית על ידי משפחה ברברית בשם גלאווי (ראה מרקיש, טילואט וווארזאזט) ששלטה למעשה במרוקו במהלך כל זמן השילטון הצרפתי.
גיאוגרפית יש למרוקו חזית ים ארוכה – בים התיכון שסופה בטאנג'יר ומשם לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי שעל חופיו יושבות רבאט, קזבלנקה, אסווירה ואגדיר.
לאחר סופה של מלחמת המדבר נגד הפוליסאריו בחלק הארץ של מה שהיה סהרה הספרדית, או סהרה המערבית (חלק הסהרה שנמצא בין מרוקו למאוריטניה ויש לו חוף אטלאנטי ארוך), גם מקומות כמו טאנטן, עיון אל אטרוס ודחלה.
בפנים הארץ, בשפילה שבין הים לאטלאס, נמצאות עריה העתיקות של מרוקו – פס מקנס ורבאט, שהמעניינת ביניהן והשמורה ארכיטקונית היא פס. גם רבאט, הבירה, היא עיר נעימה ונחמדה.
מרקיש, העיר הגדולה מצפון למרכז האטלאס היא יחידה אורבנית בפני עצמה, שונה, חיונית ומעניינת יותר מערי מרוקו האחרות.
האטאלס, המקיף את מרכזה הוא רכס גבוה ששיאו (פסגת הטובקאל4170 מטרים והוא ארץ בפני עצמה – הוא המחוז הברברי של מרוקו, עם תרבות ייחודית, נגועה הרבה פחות ופרנקופונית הרבה פחות מחלקים אחרים של מרוקו.
הדרום שייך לנאות הסהרה – די תיירותי (כמו חלקים רבים של מרוקו) ומיושב בתערובת של ברברים וטוארג.

מפת מרוקו

שפה
כמעט כולם מדברים במרוקו צרפתית (חוץ מאשר בכפרי האטלאס הפנימיים) וכולם מדברים ערבית. הערבית המרוקנית היא ערבית עם מבטא כבד הנוטה לכיוון הטונים הגבוהים וסיומות חרוקות (צ'י), אבל מי שמדבר את הערבית של מזרח הים התיכון – הערבית הקלאסית ("אל פוסחה") יסתדר בקלות עם הערבית הצפון אפריקנית שכן המרוקנים יתאימו את השפה שבפיהם לזו שאמונה על אוזניו של האורח.
בחלק מהמקומות – בעיקר בנאות הסהרה, יש יותר ויותר אנשים שמדברים אנגלית.
אבל בכל מיקרה – כדאי לדעת מעט צרפתית ואנגלית במסע לחלקיה הצפון מערביים של אפריקה מורשת לתקופה האימפריאלית הצרפתית שהסתיימה בחלקים אלו באמצע שנת החמישים וראשית שנות השישים של המאה ה-20.

יהודים

יהודים ישבו במרוקו מתקופות קדומות ויש להניח שלפחות מזמן השילטון הרומאי. היישוב התפתח מאוד בזמן תור הזהב האיסלאמי של צפון אפריקה וספרד בין המאות ה-9 וה-12 , ומניינם של יהודי צפון אפריקה ובעיקר מרוקו, גדל מאוד עם הכיבוש הנוצרי של חצי האי האיברי.
יהודים ישבו בכל חלקי מרוקו, בערי המלוכה והמסחר, ביישובי הריף ובכפרי האטלאס שם היו אחראים על צורפות ומסחר וקשר עם נאות הסהרה.
שכונות היהודים בערים ניקראות גם היום מלאח – כשמו של המלח הממליח את האוכל.
לשם יכולים להיות מקורות שונים הנובעים משתי מסורות – האחת היא שהיהודים היו גורם מסחרי חשוב במסחר המלח עם המכרות הגדולים שמצפון לטימבוקטו במאלי – משם יובא המלח לארצות צפון אפריקה והסאהל (ועדיין מיובא היום), מכיוון שבכל התקופה שלפני היות החשמל היה המלח אחד המרכיבים החשובים בשימור מזון יבש.
לפחות מהמאות ה-19 וראשית ה-20 ידוע תפקידם של היהודים אצל המלכים המרוקנים כממליחי גולגולת האוייבים – שכן הנוהג עם ניצחון צבאי היה לאסוף את גולגלות האוייבים ולערום מהם תילים ליד ועל התותחים הגדולים והיהודים היו ממונים על המלחתם של הראשים לבל יירקבו.
אם כי מקצוע זה יכול להיות היתפחות משנית משום התמחותם ומרכזיותם בסחר המלח.
רוב יהודי מרוקו עלו למדינת ישראל לאחר קום המדינה ובמהלך ראשית שנות החמישים של המאה ה-20 וכחצי מליון מהם ומצאצאיהם חיים היום במדינת ישראל. רק כמה אלפים בודדים נותרו בערי מרוקו ורובם מתגוררים היום בקזבלנקה – הלב המסחרי והמודרני של מרוקו.

פוליטיקה של ההווה
פוליטית מרוקו היא סוג של דמוקרטיה מלוכנית שבה המלך (מוחמאד ה-6, בנו של חסאן השני, נכדו של חסאן החמישי ונצר לשושלת העלווית שריפית שאורכה מאות שנים) הוא ריבון עליון ושולט בחייה של מרוקו ללא מיצרים.
לפני מספר שנים, בעיקבות פיגועים במסגדים מרוקניים שנטען שהמפגעים הגיעו מאלג'יר – הורה המלך לסגור את הגבולות היבשתיים בין המדינות.
המלך שומר על קשרים טובים עם ישראל ועם הקהילה היהודית (כמה אלפים, בעיקר בקזבלנקה) ואין עוינות ממשית לתייר הישראלי.
זו ארץ שיש בה הכל, התנועה בה נוחה ותושביה מעידים על עצמם שמה שמעניין אותם זה לחיות ולאכול.
לא פילוסופיה רעה במיוחד והופכת כל תייר לסוג של אנרנק שיש לרוקן – אם כי המרוקנים נוהגים לעשות את זה בנימוס ובידידות מאירת עיניים ויש גם לא מעט אנשים (בעיקר בערי הצפון הגדולות) שיעזרו לתייר מתוך ידידות, אם כי הילדים שפונים לתייר בסימטאות פז, מקנס או מרקיש – עושים את זה מסיבות כלכליות. עד חמישה דירהאם להכוונה.

עונות שנה:
החורף הוא זמן מצוין לנסוע למרוקו. מי שלא רוצה צפיפות ואת הארץ לעצמו אוקטובר עד אמצע דצמבר. אין כמעט תיירות
דצמבר-ינואר – תקופת חג המולד היא תקופה של תיירות (בעיקר צרפתית) והחל ממרץ ועד אוקטובר, תקופת תיירות רצופה מכל העולם.
גם בחורף ניתן ללכת באטלאס הגבוה, אם כי כדאי לברר מזג אוויר ולא לנסות ללכת ולחצות את הפסגות הגבוהות בזמן סופה. אין כמעט הצטברות מסיבית של שלג על ההרים וזה משום שהאטלאס למרות גובהו נמצא סביב קו הרוחב 32 – מקביל לתל אביב, לא מספיק צפוני על מנת להפוך לחלק אלפיני עם קרחוני נצח.

משך טיול:
שבועיים שלושה ייתנו מושג מקיף על מרוקו, למרות שמי שרק ערים מעניינות אותו – יכול להיסתפק בשבוע עד 10 ימים.

מנהלות:

הגעה
אפשר להגיע בטיסות ישירות מאירופה לרבאט, קזבלנקה ומרקש מהרבה יעדים אירופאים, ערביים ואפריקנים. קזבלנקה היא שער הכניסה הגדול בהיותה מרכז העסקים והעיר הגדולה והחשובה של מרוקו אם כי יש טיסות המגיעות לבירה- רבאט וטיסות ישירות, בעיקר צ'ארטרים, הנוחתים במרקיש שלמרגלות האטלאס.
דרך אחרת היא לקחת מעבורת – ממרסי, מברצלונה מגיבלרטאר או מאלחסיראס שבספרד, לחצות את מיצרי גיברלטאר ולנחות בטאנג'יר. ההפלגה הקצרה (שעה וחצי עד שעתיים) עולה בין 30-35 יורו ליחיד. מכונית עולה יותר. יש מעבורות כל חצי שעה מהנמל הגדול והנוח באלחסיראס או בגיברלטאר.
מאלחסיראס אפשר להפליג גם למושבות הספרדיות שבמלילה ובקווטה.

ויזה

בעלי דרכון אירופאי נכנסים למרוקו כאילו עברו ממקום למקום באירופה. לא צריך ויזה רק דרכון בתוקף.
ילידי מרוקו יכולים לקבל ויזה בכניסה. השגרירות המרוקנית שניפקה ויזות בארץ ניסגרה בראשית האינתיפדה האחרונה.
בעלי דרכון ישראלי לעומתם יכולים לקבל רק ויזה קבוצתית והדרך להיכנס למרוקו, ליחיד היא להיצטרף לחברות שמוציאות טיסות צ`רטר משלהן למרוקו.
אפשר לפנות ל-" השטיח המעופף, מורגל טורס – אשדוד – 8561616 -08 , רחובות טורס – 8556611 -08 (אתי), ברון טורס – 8565757 -08, שגיא טורס – 8528378 -08, לראות עולמות – 0362992222, אביב טורס – 096041811 – טוני
יש לבקש מהחברה להיצטרף לויזה הקבוצתית של קבוצה מאורגנת ולהיפרד מהן במרוקו. עדיף לטוס עם חברות שמשתמשות בטיסות קו רגילות , לא צ'ארטר. שכן חברות אלו בדרך כלל מוציאות יותר מטיול אחד – מה שמאפשר לטוס עם הראשון ולחזור עם השני. חודש הוא זמן סביר בהחלט למרוקו. לא יותר מידי ולא פחות מידי.
כדאי לבקש ממדריך הקבוצה צילום של הויזה הקבוצתית ולציין עליה את תאריך החזרה המיועד על מנת למנוע בעיות ביציאה.

כסף
אפשר למשוך כסף בכספומטים בכל רחבי מרוקו. יש בשפע כמעט בכל מקום מטאנג'יר בצפון ועד דחלה בדרום. ויש כמובן חלפני כספים בכל מקום. לא בעייה להחליף כסף. ועדיף יורו ולא דולרים. כל צפון אפריקה (עד המרכז הרחוק) שייך לגוש היורו. מטבעות אחרים הם ביזבוז זמן ובילבול מוח.
טרוולרס- אין למדריך המלצה מסויימת בקשר לעניין של טרוולרס ועושה רושם שכרטיס הפלסטיק מחליף אותם יפה. תמיד עדיף כסף מזומן.
השער הוא כ-10 דירהם (10.7) ליורו. או כ-2 ש"ח לדירהם

יוקר מחיה

הסעיף הזה מופנה בראש וראשונה למטייל העצמאי הממוצע שנוסע בתחבורה ציבורית, ישן במלונות הזולים יחסית ואוכל במסעדות הרגילות. נוסע כזה צריך לקחת בחשבון 20 יורו ליום טיול.
כדי להתרווח או להוסיף רכב שכור – 30 יורו ליום.
רוב המלונות הזולים ימכרו חדר בין 50 ל-100 דירהאם ללילה (5-10 יורו) ארוחה במסעדה תעלה בין 20 ל-35 דירהאם. כוס תה או קפה סביב 5 דירהאם ונסיעות לפי המרחק.
אפשר כמובן להוציא יותר תוך כדי לינה במלונות מצויינים – סעיף הלינה הוא הסעיף שמייקר את התקציב וכן כמובן נושא הרכב השכור – אם כי שני אנשים ויותר – כדאי לשקול את עניין הרכב – הדלק עולה כמו בארץ, הנהיגה סבירה לחלוטין והכבישים לרוב טובים וגם חלק גדול מהדרכים ההרריות עבירות לכלי רכב רגילים.

אינטרנט
יש בהרבה מקומות והוא עולה בין 3-10 דירהם לשעה.

טלפון
יש הרבה מקומות להתקשר מהם אם כי כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, אולי כדאי לקנות את הכרטיסים המקומיים של הטלפונים הסלולאריים ולהשתמש בהם.

היסתובבות

קל ונוח להיסתובב במרוקו בתחבורה ציבורית. המדבר שמדרום לאטלאס – או אולי נכון יותר המדבר שמדרום לנאות המדבר הדרומיות כזגורה ו-ווארזאזט, הוא המקום היחיד שנוסע בודד ירגיש בחסרונו של מסע ברכב פרטי.
ובאטלאס – ששם בעזרת ג'יפ או רכב קשוח אפשר להיכנס ולנסוע בדרכים שאחרת תלויים בהן מאוד בתחבורה ציבורית לא עקבית שנוסעת ומתגברת בעיקר בימי שוק.
לא רעיון רע לכן לדעת היכן השווקים ומהם ימי השוק באטלאס ובחלקים המדבריים שאז אין בעייה להגיע בשעות הבוקר ולצאת מהם משעות הצהריים ועד הלילה.

מדריכים מקומיים
לדעת רוב המרוקנים צריך לעזור לתייר. לא בחינם. והם מציעים את עצמם בהיתלהבות, יש מקומות שבהם קשה להיפטר ממדריכים מזדמנים ומקומות שבהם הטירחה הזאת ניסבלת. כל אחד לפי רצונותיו. למרות האזהרות של רוב המדריכים הכתובים ושל אנשים בעל פה – לא קשה להיסתדר בנבכי הערים המרוקניות מוקפות החומה. מי שפוחד ללכת לאיבוד- שייקח מדריך, מי שבא לטייל, לטעות לתעות ולשאול שאלות מתושבי המקום – יהנה מאוד מלהסתובב בלי מדריך ובלי לחץ ובידיעה שאי אפשר באמת ללכת לאיבוד בעיר תחומה בחומה, זה רק לוקח יותר זמן.
רבאט היא עיר פשוטה עם רחובות שתי וערב. המדינה של קזבלנקה קטנה ופשוטה. מקנס גם היא לא סבוכה ממש, פאז ומרקיש הן שתי הדוגמאות של מה שנהוג לכנות (בטעות) קסבה. קסבה פירושוה מבצר או מקום מבוצר – משם גלש השם לצרפתית ולשאר העולם כמקום של בנייה עירונית צפופה ולא מאורגנת. במרוקו נקרא החלק הצפוף והעתיק של העיר מדינה. העיר.
במרקיש אפשר להיסתדר ברגע שמבינים שהכיכר המרכזית – דג'מע דה פנה היא המרכז אליו יוצא הכל והרחובות הראשיים מוליכים אליה ובפאז אם מבינים את מבנה העיר – שכן העיר העתיקה – פאז אל באלי, בנויה על שתי גבעות – הרחובות הראשיים יורדים או עולים מהנהר שחוצה את העיר. להגיע לאנשהו – צריך לעלות.
בשפשוואן נקוטה השיטה האלגנטית מכולן- בעזרת סימון בצבע על הרחוב – במקום בו נגמר הצבע הלבן – זהו רחוב ללא מוצא.
כדאי להפנים את הקודים ומי שלא רוצה – תמיד יכול להיעזר במדריך – עניין כלכלי.

תחבורה ציבורית:

רכבת
הרכבת המרוקנית משובחת, שקטה, נעימה, מרוווחת ונקייה, עומדת בלוחות הזמנים ומשרתת את החלק הצפוני של מרוקו שבין הגבול האלג'יראי, טאנג'יר, פאז, מקנס, רבאט, קזבלאנקה ומרקיש.
מחלקה שנייה – תאים של 8 אנשים, מספיקה בהחלט. היא לא זולה מאוד, אבל שווה ובמקומות רבים (מקנס, רבאט, קזבלנקה, מרקיש), התחנות במרכז העיר, או במרחק סביר ממנו.

אוטובוס
יש הרבה אוטובוסים במרוקו ורובם נוחים וסבירים מאוד. יש חברות טובות מאוד שנוסעות בעיקר מרחקים גדולים והן מתחילות מקזבלנקה או רבאט ומגיעות דרומה עד לדאחלה (לכיוון הגבול המאוריטאני) אבל בכל עיר מגודל בינוני ומעלה יש חברת אוטובוסים אחת עד כמה שהאוטובוסים שלה סבירים. המקומות מסומנים ולא צריך לנסוע בעמידה.
ההבדל העיקרי בין החברות הממשלתיות הגדולות והבוהקות לחברות הפרטיות הוא שהחברות הממשלתיות עם אוטובוסי הענק לא עוצרות בדרך אלא רק בתחנות רישמיות שנמצאות במרכזי ערים ועיירות. החברות הפרטיות יעצרו לכל נוסע מזדמן – מה שהופך את זמן הנסיעה שבהן לגמיש. אפשר לדעת (לרוב) מתי אתה יוצא, אבל לא מתי תגיע.
נהוג לשלם עוד כמה דירהמים (5?) לכרטיסן עבור התרמיל בתא המטען.

גראנד טקסי
זו דרך הנסיעה הבינעירונית המהירה, המעט יותר יקרה מהאוטובוס והמאוד לא נוחה בדרך כלל.
מדובר במוניות מרצדס (רגילות) או פג'ו 505 ארוכות. נהוג להושיב 2 נוסעים מקדימה ו-4 מאחורה.
המוניות מחברות מרחקים של כמה עשרות עד כמה מאות קילומטרים.

פטיט טקסי
המוניות העירוניות. בדרך כלל פיאט פונטו או פג'ו 205 מפעילות מונה. נסיעה עירונית רגילה תעלה 5 דירהאם.

טרמפים
אפשרות אפשרית בהחלט. בתחומי מרוקו הצפונית והמרכזית אין פרושו של טרמפ שלא משלמים – אבל זה נתון לשיקול דעתו של הנוסע.
מטאנטן ואולי אפילו מאגדיר (מוגדור) דרומה, ניתן לתפוס טרמפים בחניונים עם נהגים אירופאים (צרפתים והולנדים לרוב) שיורדים למאוריטניה מאלי ודקאר. חלקם יורדים עם רכב זו למאירופה למכור באפריקה לבד והם מחפשים טרמפיסטים. לעיתים נהוג להשתתף בדלק. לא חובה.

פרדות
באטלאס, באזורים בהם אין כלי רכב אפשר לשכור פירדה. לא זול 10-15 יורו ליום. דרך תנועה די נוחה שכן גב הפירדה הוא הנוח שבבהמות המטען וקצב ההליכה שלה הוא כ-7-8 קמ לשעה. השכירה היא בדרך כלל עם בעל הפירדה או מטעמו ויש לחשוב על רכיבה בשניים, או הליכה מפעם לפעם. לא רע.

שכירת רכב

קל ונוח לשכור רכב במרוקו. יש המון חברות בכל שדה תעופה ובכל עיר. הנסיעה בכבישים לא מסובכת ורוב הכבישים לא רעים והנהגים המרוקניים אדיבים ולא אלימים. הדלק לא זול במיוחד – כיורו לליטר ומחיר השכרה ליום עומד על כ-400 דירהאם (200 ש"ח).

לזוג מטיילים או יותר, הופכת המכונית את הטיול ליעיל מאוד שכן היא מאפשרת חמיקה ממלכודות תיירותיות של חבילות מדבריות בסהרה ושיטוט בין המלון שמוצא חן בטודרה או בדדס.

בערים העתיקות (פז, איסוורה, ג'דדה, מרקש) בהן יש בעיה של חניה, נהוג להשאיר את הרכב במגרש חניה למשך הלילה תמורת כ-20 דירהאם. בכמה מהמקומות הצפופים בהן חונות המכוניות וחוסמות אחת את השנייה – נהוג להשאיר מפתח. בטוח למדי.

המעבר למאוריטניה

למאוריטניה אפשר להגיע בתחבורה ציבורית האוטובסים הישירים של החברות הממשלתיות הגדולות יוצאים מקזבלנקה, מרקיש, רבאט ועוצרים בא-סווירה, מוגדור, טיזניט, גולאמים, טאנטן, אל-עיון ועוצרים בתחנה הסופית בדחלה, או להתקדם בגראנד טקסי ואוטובוסים מקומיים שמגיעים עד טאנטאן. דרומה מטאנטן יש בעיקר את האוטובוסים הגדולים.
מדחלה יש מוניות עד לנודיבו. (300 קמ' 20-30 יורו)
אפשר ואולי שווה לנסוע את קטע הכביש הזה בטרמפים שאותם ניתן לברר בחניונים שמחוץ לאגדיר וכן לנסות לעצור טרמפים בדרך הישנה מדרום לערים שעל החוף ולאורך הסהרה המערבית.

המעבר לאלג'יר
מסובך. הגבול הבינלאומי היבשתי ניסגר מהצד המרוקני לפני כמה שנים בעקבות סדרת פיגועים במרוקו. האלג'יראים מניחים רק לקבוצות להיכנס וממררים את חייו של הנוסע הבודד. לישראלים אין כניסה.

אוכל

מרוקו היא לא מקום שאדם יכול להישאר רעב. קודם כל יש לחם טרי בכל מקום והרבה. התבשיל המפורסם של מרוקו הוא הטאג'ין – קדרת החומר שבתוכה מבושל בשר עם ירקות בבישול ארוך. לא רע, אבל די דומה לאורך זמן כשההצלה יכולה לבוא מהפילפל החריף.
אוכל ים לא רע יש כמעט בכל מקום עם דגש על רבאט, קזבלנקה וערי החוף אבל גם בפאז ומקנס יש שוקי פירות ים טובים ואוכל ים טרי. ברבוניות, סרדינים, מליטות ושאר דגי ים פתוח טריים בדרך כלל בטיגון פשוט בשמן עמוק מצופים בקמח – אבל טרי ושווה מאוד.
בכל מרוקו מקובל, על פי הדגם הצרפתי, לשתות קפה (יש עם חלב ויש קפה קפה) בליוויות עוגות שמרים וקרואסונים. בערים הגדולות – פאז, מקנס, רבאט, קזבלנקה, מרקיש- יש קונדיטוריות מצוינות ובתי הקפה מגישים גם קנקני תה עם נענע מתוקים מאוד. תה וקפה יעלו בין 2-7 דירהאם – תלוי בעיר ובמיקום בית הקפה.
בשווקים, כמעט בכל עיר, מוגש עד שעות הצהריים חומוס עם המון שמן זית מרוקני חריף וניפלא. החומוס אינו דומה לחומוס שמקובל במזרח הים התיכון – זהו מעין מרק נוזלי וחם המוגש עם הלחם המרוקני שהוא מעין לחם עגול. שווה מאוד. אולי ארוחת הבוקר המליאה השווה מהכל.
קוסקוס מוגש ברמות שונות בכל מקום למי שאוהב את תבשילי הקוסקוס. הרבה פעמים הוא יבש אם כי בישול ביתי ומסעדות טובות תמיד יוציאו תוצאה טובה יותר.
המון בשר על האש – קבאבים, שישליק ונקנקיות חריפות בלחם, בעיקר בשווקי הלילה בחלקים העתיקים של הערים – שווה במיוחד בחלק מוקף החומה של רבאט ובקזבלנקה אם כי גם פז ומקנס לא רע.
במרקיש הופכת דג'מע דה פנה, הכיכר המרכזית של העיר שבין הקוטביה לעיר העתיקה, לכיכר אוכל והופעות אחת גדולה. אפשר להימנע מאוכל ים וללכת על הבשרים על האש. עשרות דוכנים ורובם טובים. מיץ תפוזים נפלא.
ומרוקו היא גם ארץ של שמן זית – שווה לטעום, גם שמן וגם זיתים מאינספור סוגים וזנים.
במערב- באזור שבין האטלאס לאנטי אטלאס (טרודנט) מגדלים את פרי הארגאן ממנו מפיקים שמן שיש המייחסים לו תכונות רפואיות נפלאות וטעם משובח.

הריף:

הרי הריף הם החלק הצפוני של מרוקו. בעיקרם הם המסגרת ההררית הים תיכונית המגיעה עד לחוף האוקיאנוס האטלנטי בצידה המערבי. טאנג'יר, בקצה המערבי שלהם היא המקום בו נגמר הים התיכון ומתחיל האוקיאנוס האטולנטי והרכס נמשך דרך מלילה וקווטה עד לגבול האלגי'ראי.
הנוף ההררי לא דרמטי כמו זה של האטלאס והאנטי אטלאס, אבל משהו בירוק, ברכות ובהתגלגלות שלהם, שובה את העין. זה האזור המפונק של מרוקו, שבו כרמי זיתים רחבי ידיים לכל מלוא העין, יערות עצומים של אלוני שעם ומחטנים.
בכל הריף ישבו קהילות יהודיות גדולות מאז הזמן שהמקום היה חלק מהאימפריות הערביות מוסלמיות שניתקו מהמרכז הספרדי הגדול בקורדובה לאחר גירוש ספרד והגירת הפזורה היהודית ההיא לכיוון ונציה סלוניקי ושאר חלקיה של האימפריה העות'מנית.
ערי הריף לא נחשבות למעניינות כערים של מרכז מרוקו – פאז, מקנס ורבאט אבל לכל אחת מהן חן עתיק וסוחרי משלה – טאנג'יר היא עיר מסחרית עובדת עם נמל שמשפיע בינלאומיות עסקנית על סביבותיו ושפשוואן היא אחד המקומות הנחמדים והמתוקים שאפשר למצוא באיזשהו מקום.
ויש כמובן הרבה חשיש מרוקני, שבית גידולו העיקרי הוא הרי הריף והוא מוצע לכל דורש (או נוסע) במחירים שווים לכל נפש.

טאנג'יר

טאנג'יר היא הנמל אליו מגיע מי שחוצה מאירופה. ביקורת הדרכונים לנכנסים עם דרכון אירופאי היא קצרה וקורקטית. אפשר להמיר כסף ביציאה מהנמל ובכל מקום במרוקו יש כספומאטים.
המלונות הזולים נמצאים בעיר העתיקה שמעל הנמל. יוצאים מהנמל, פונים ימינה (מערבה) במדרגות או בכביש העולה אל תוך העיר העתיקה. המלונות נמצאים כמה מאות מטרים בהמשך הרחוב (5-6 מהם) ולידם מסעדות בתי קפה, חנויות וסרסורים שיספקו חשיש או כל חפץ אחר.
תחנת האוטובוסים של טאנג'יר נמצאת כ-2 קילומטרים מהעיר העתיקה. פטיט טקסי – 5 דירהאם.
יש גם רכבת מטאנג'יר שאפשר לנסוע איתה ישירות למרקש.
טאנג'יר היא עיר הולדתו של הנוסע המרוקני המפורסם אבן בטוטא, מי שמקובל בתור הנוסע המוסלמי שנסע יותר זמן ויותר מרחק מכל אדם אחר בין סוף המאה ה-13 ואמצע המאה ה-14. שמו מוזכר בנשימה אחת עם מרקו פולו, הנוסע הונציאני שקדם לו בעשרים שנה

טאטוואן

עיר ריף מסחרית עם חלק עתיק, שוק צבעוני וצפוף ואפשרות לטפס למעלה מעל העיר לתצפית. יש בה כמה מלונות זולים וסבירים, מספיק מקומות לאכול, בית כנסת יהודי ושרידים של קהילה גדולה. שווה עצירה לביקור אם כי לא בטוח ששווה לעצור ללינת לילה. שעה משפשוואן ואולי שווה למקום בסיס בשפשוואן ולנסוע משם לביקור.

שפשאוואן

אחד המקומות הנעימים והמתוקים בהרי הריף. שפשוואן היא עיירה כחולה לבנה שמונחת על צלע הר, עם קסבה נעימה שבה השבילים הכחולים מוליכים דרך הרחובות למצודה נטושה שנמצאת מעל העיירה, שביל תחתון מוליך מזרחה אל הנהר שנובע ממעיין שלידו צומחים עצי אגוז וממשיך על צלע הר דרומה לקבר קדוש נטוש המביט על העיירה מדרום. מהקבר יש מסלול שנמשך לאורך הגבעות עד לכפר שנמצא כמה קילומטרים דרומה לשפשוואן וממנו אפשר למצוא תחבורה בחזרה. מסלול יום נחמד.
יש לא מעט מלונות ברמות שונות, רובם נמצאים בעלייה מכיוון תחנת האוטובסים אל הרחבה שבין העיר העליונה הצפופה והמסגד.
ברחבה גם חנויות מסעדות ושאר דברים שמטרתם לשרת ולענג תיירים.
לשפשוואן אפשר להגיע מטאטוואן (כשעה), מפאז (5-6 שעות), טאנג'יר (שעתיים וחצי) באוטובוסים שעוצרים בתחנת האוטובוסים שנמצאת בתחתית הגבעה (כקילומטר עליה עד לעיר)
יש כמה אוטובוסים ביום לכל היעדים האלו.

שפשוואן

פז

פז מקובלת בתור המעניינת, האריסטוקראטית והיפה שבין ערי מרוקו.
הכוונה היא לפז אל באלי – החלק העתיק מוקף החומה של העיר, שכן יש לעיר גם חלק חדש שהוקם בתקופה הקולוניאלית הצרפתית (מאמצע המאה ה-19 וביתר שאת מהכיבוש הצרפת הפורמאלי ב-1913).
העיר העתיקה (המדינה – פז אל באלי) פחות מסובכת ממה שנוטים לתאר – היא אכן עיר עתיקה ומפותלת אבל עם רחובות אורך די ברורים ומסייעת מאוד העובדה שהרחובות הראשיים (מערב – מזרח למי שנכנס כמקובל דרך באב בו-ג'לוד (השער המערבי של העיר שבקרבתו תחנת האוטובוסים הפרטיים המגיעים מחלקי מרוקו השונים)
אתרי העיר נמצאים לאורך שני רחובות אלו אם כי לחלקם אסור להיכנס משום החוק המטופש בארצות צפון אפריקה שאינו מניח למי שאינו מוסלמי לבקר במסגדים ובמדרסות איסלאמיות.

מדרסת א-סהריג'י היא אולי המקום היפה מבין אתריה של פז. המדרסה שנבנתה ב-1321 בימי השושלת המרנידית, היא פנינה ארכיטקטונית ולו רק בשל בריכת המים הנפלאה שבמרכזה שבתוכה משתקפת תחרת האבן. מיבנה מופתי.

הבורסקאים – עוד מעל מדרסת אל סהריג'י מובילה הדרך אל השער העליון של העיר שמחוצה לו שוק פישפשים עני למראה. אלא שממזרח לו, על גבעה קטנה נמצא בית קברות ועל כל השטח פורשים הבורסקאים את עורות העיזים והכבשים לפני עיבודם. העורות, שחלקם לבנים וחלקם אדמדמים, הם מראה ייחודי ושווה.

בית הכנסת ובית הקברות היהודים – ליהודים (וגם לאחרים) יש עניין גם בחלק החצי עתיק של העיר – המלאח , השכונה היהודית שנמצא בחלק מוקף חומה מדרום מערב לבאב בו ג'לוד ומעבר לגני בו ג'לוד. בקצה המערבי של המלאח נמצא בית הכנסת הקטן ומעבר לשער דרך בית לויות, יש כניסה לבית הקברות המעניין (בגלל כיתובי המציבות) שבו יש עשרות רבות של עצי פרי והוא נושק לחומה החיצונית של המלאח.

בית עלמין בפז

הטיול לרובע היהודי, לבית הכנסת ולבית העלמין לא רחוק ממנו נעים ונחמד.

מלון:
מקום נחמד ולא יקר להשתכן בו בפז אל באלי נמצא לא רחוק מבאב בו ג'לוד, ברחוב המזרחי יותר היורד, יש שילוט מעל אחד מהמבנים שחוצים את הרחוב. המלון נקרא Hotel Bouinania – – ,21 Rue Darb ben salem Talaa כשם המדרסה הגדולה שנמצאת בקרבתו. זהו בית עתיק ששופץ סביב חצר פנימית והחדרים נאים מאוד. מקום שווה ולא יקר לשהות בו בפאז.
מפז אפשר להמשיך באוטובוס למקנס או לקחת את הרכבת מתחנת הרכבת שנמצאת מרחק נסיעה בפטיט טקסי – בעיר החדשה. התחנה נקייה ונעימה.

מקנס

מקנס היא עיר בינונית בעניין שהיא מעוררת. היא בעיקר בדרך בין פאז לרבאט ויש בקרבתה את וולובוסליס- האתר הרומאי החשוב במרוקו וקבר מולאי איסמעיל.
אבל יש בה כמה מקומות שאפשר לראות וביניהם:

קבר מולאי איסמעיל
אחד המלכים הגדולים של מרוקו. מי שעל פי ספר השיאים של גיניס היה אב ליותר מ-1000 צאצאים. איש שהיה רוצח את נתיניו במו ידיו רק בגלל שבא לו. בנאי גדול ועריץ שפיאר ושלט ללא מיצרים ואחרי מותו הפך לקדוש וקיברו הוא אחד החשובים שבקברי העליה לרגל במגרב ולהבדיל מאתרים מוסלמיים בצפון ובמערב אפריקה – הוא פתוח לביקורי לא מוסלמים.
למבנה הקבר, בדומה לקברים כאלו ברחבי העולם המוסלמי, יש צורה של מבנה מסגד כשהקבר בחדר הנמצא בחלק הפנימי שלו הוא נאה, אבל לא יוצא דופן.

האסמים
מאגורות החיטה מאוד מרשימות. הן נמצאות מחוץ לחומות, כ-2 קילומטרים מקברו של מולאי איסמעיל. מבנה אדירים של קשתות, ריק – והריקנות מגבירה את עוצמתו.
מצפון לממגורות החיטה יש מאגר מים – בריכה גדולה שמשמשת כמקום הבילוי של אזרחי מקנס בסופו של יום. בתי קפה, מוכרי גלידה ושאר תרקימא. כדורגל בשדות שמעל.

האסמים במקנס

העיר העתיקה -המדינה
החלק השווה של מקנס. החלק הזה נמצא ממערב לרחוב דאר סאמן – מול באב מנסור שהוא השער הגדול המוליך דרום מזרחה אל קבר מולאי אסמעיל והארמון, יש רחבה נחמדה שבה שוק מזכרות אבל גם שוק עירוני מקורה ונחמד. בחלק הפנימי (המערבי) של הכיכר נמצא מוזיאון הפולקלור (דאר ג'אמי) ואם עוברים אותו מימין ונכנסים אל תוך סימטאות העיר העתיקה – יש בזה מן התענוג.

בית הכנסת
אם יורדים מפינת השוק המקורה לאורך החומה בתוך סימטה המשמשת כשוק של בגדים וירקות וכל מיני דברים זולים והולכים כ-500 מ' מערבה לאורך אווינדה דה מלאח מגיעים לצומת שמעבר לה יש בניין חסר תואר בן 2 קומות והוא בית הכנסת של מקנס. הוא נמצא בקרבת באב אל ג'דיד המבנה היה בית הספר של הקהילה והיום ניראה נטוש ואפרורי מאוד. המקום נשמר על ידי יהודי מבוגר שמתפרנס ממכירת מזכרות יהודיות.

הגעה והתרחקות: ממקנס אפשר להמשיך באוטובוס לפז או לקחת את הרכבת מתחנת הרכבת שנמצאת מרחק נסיעה בפטיט טקסי – בעיר החדשה. התחנה נקייה ונעימה. מי שנוסע משם לרבאט – רכבת, מכיוון שתחנת הרכבת של רבאט נמצאת ממש במרכז העיר (וכך גם לגבי קזבלנקה) והרכבת נוחה ונעימה. בקרבת תחנת הרכבת מסעדה נחמדה וטעימה.

מלונות מסעדות ואינטרנט
המלונות הזולים וכמה מסעדות בהחלט טעימות ופשוטות, המגישות בשר ודגים טריים ולידם כמה מאפיות נחמדות מאוד עם מיצי פירות ועוגות שמרים טריות נמצאות על רחוב רואמזיין – מרחק הליכה מכל מה שמעניין במקנס. מלונות פשוטים שעולים 50-80 דירהאם לחדר עם כיור בחדר צנוע ושירותים ומקלחת חמה משותפת. מלון מרוק כמשל לשאר.
בקרבתם יש כמה וכמה מקומות זולים ומהירים לאינטרנט.

וולוביליס

33 קילומטרים מערבה ממקנס נמצאת וולובוליס, העיר הרומאית החשובה של מרוקו. היא יושבת על גבעות רכות ועגולות באזור של כרמי זיתים ושדות.
ממקנס זו נסיעה כפרית נעימה דרך אזור צחיח בתחילה ועד לאזור הרך והממכר שמתחת למולאי אידריס. אפשר להגיע בתחבורה ציבורית שנוסעת ממקנס למולאי אידריס. המוניות והאוטובוסים יוצאים מהצומת של אווינדה מולאי איסמעיל ואווינדה סירקוליר (צומת גדולה שלידה מסעדות ותחנות דלק, עוברים בדרך מקדונאלד, כקילומטר מצפון מזרח לרי רואמזיין שבו המלונות והמסעדות הזולות – יש מדרגות שמקצרות את הדרך אל הנהר ואפשר כמובן לקחת פטיט טאקסי בזול).
כדאי לרדת מהגראנד טאקסי או האוטובוס בצומת שמתחת למולאי אדריס וללכת את 3 הקילומטרים עד לוולובוליס, לחכות לטרמפ או לתפוס גראנד טקסי עד לצומת (קילומטר). אפשר להמשיך עד למולאי אידריס ולקחת משם מונית לאתר. בעלי רכב שכור או מונית פטורים כמובן מהרפתקאות. הכביש טוב ויש עליו מעט תנועה.
האתר הוא בתשלום ויש בו מסעדה ושירותים.

וולובוליס

העיר הגיעה לגדולה במאות ה-2 וה-3 לספירה ויש בה חוץ ממרכז עיר חזק ומרשים הכולל רחוב מסחרי עם מבני קשתות בפורום ושרידים של בזיליקה מהתקופה הביזנטית, בעיקר פסיפים נפלאים ומפתיעים של בתי העשירים שנבנו מהשער המזרחי לכיוון לב העיר. (על הדקומאנוס).
ברובע הזה יש פסיפסים שווים של מוקיון שרוכב הפוך על הסוס, הרקולס, נפטון ובנות הים, אורפיאוס ואוארדיקה ושלל פסיפסים המתייחסים למיתולוגיה היוונית-רומאית.

וולובוליס

הפסיפסים והבנייה המסיבית של לב העיר ומבני הציבור שלה מעידים על עושרה בתקופה בה היתה הבירה האימפריאלית של הפרובינציה המואוריטאנית – המערבית מהפרובינציות הרומאיות. השילטון הרומאי נמשך בה מאז סיפח אותה קלאודיוס ב-45 לספירה ועד לסוף המאה ה-3.

וולובוליס

בעיר היתה אוכלוסיה בינלאומית מעורבת של יהודים, ברברים, רומאים יוונים ובני עמים אחרים מתוקף היותה המרכז שינק את דרכי המסחר שהגיעו מדרום לסהרה והוליכו את הטובין צפונה אל נמלי הים התיכון ואל רומא.
העיר הפכה נוצרית בתקופה הביזאנטית ומאוחר יותר מוסלמית. היא המשיכה להתקיים עד המאה ה-18 שאז נבזזו מבני הציבור היפים על ידי מולאי איסמעיל על מנת לפאר את בירתו שבמקנס.

וולובוליס

מולאי אידריס

מולאי אדריס היא עיירה הנמצאת 27 קמ' ממקנס. יש בה רחבת שוק נעימה ועיקר פרסומה נובע משום שהיא מארחת בה את קבר מולאי אידריס ומהווה צומת לעולי רגל ומאמינים.
מולאי אידריס הוא הקדוש החשוב של מרוקו – נינו של הנביא מוחמאד ומייסד השושלת האידריסית שנמלט מדמשק בזמן הויכוחים בין שיעה וסונה במאה השמינית ועשה את דרכו לייסד לעצמו ממלכה במרוקו.
לא מוסלמים לא מורשים לבקר בקבר.
עיקר יופיה של מולאי אידריס הוא בתצפית עליה, מרוחה על צלע ההר, מכיוון וולובוליס.

רבאט

בירת מרוקו היא עיר נעימה עם שדירה מרכזית נאה (מוחמאד ה-5) שלאורכה חנויות, מסעדות, בתי קפה וכל מה שאדם יכול לבקש.

שדירות מוחמד ה-5 ברבאט

המדינה:
סופה של השדירה בשערים שנכנסים אל המדינה – החלק העתיק של העיר שלא ניראה עתיק גם משום שרחובותיו הם רשת של שתי וערב ולכן מאוד לא מסובכים להיסתובבות.
מרדת החשיכה ולתוך הלילה, הופכים הרחובות שממשכיכים את הציר של שדירת מוחמאד ה-5 לשוק לילה של אוכל מאוד מוצלח.
גם במשך היום אפשר לאכול אוכל ים – בעיקר דגים מטוגנים מצויינים באזור הזה.

קבר מוחמאד ה-5:
המקום המעניין ברבט הוא טור רבאט – אתר הקבורה של המלך מוחמאד ה-5 שנמצא בחלק המזרחי של העיר מעל גשר חסאן השני במקום בו הוא חוצה את שפך הנהר אווד אל רגרג.

קבר מוחמד ה-5 ברבאט

הקבר עצמו נמצא ליד מינארט לא גמור מהמאה ה-8 (טור רבאט) ונשמר על ידי חיילי המשמר המלכותי. הקבר עצמו נמצא בתוך רובע השגרירויות הזרות ולא רחוק ממנו נמצאות השגרירויות האמריקנית והאנגלית.

קבר מוחמד ה-5 ברבאט

קסבה:
עוד מקום מעניין ברבאט נמצא מצפון למדינה – אזור בתי הקברות של העיר שנמצא על המדרון המשתפל צפונה לעבר האוקיאנוס. בחלק המזרחי, מעבר לכביש שמפריד בינהם נמצאת קסבה דה אוודיאס. קסבה קטנה וציורית שבקציהו המזרחי תצפית נאה לכיוון האוקיאנוס ושפך הנהר ובית קפה נחמד.
בחזרה ממנה כדאי להיכנס לחלק המזרחי של המדינה של רבאט שהיא שוק הזהב הכסף והתיירות של רבאט – שווה מאוד.

ויזה למאלי:

ברבאט אפשר להוציא ויזה למאלי בשגרירות. מחיר הויזה הוא 20 יורו שתי תמונות ובדרך כלל למסור ביום אחד ולקבל למחרת. ניתן לקבל באותו יום – כרוך בשוחד של כ-5 יורו.

הגעה ועזיבה:
נוח מאוד להגיע לרבאט ברכבת מכיוון שהתחנה היא ממש במרכז העיר – בתחילתה של שדירת מוחמד ה-5 ומכיוון שהרכבת ממשיכה משם גם לכיוון קזבלנקה ומרקיש וצפונה לפאז, מקנס וטאנג'יר – הרכבת היא האפשרות הטובה להגיע ולצאת מרבאט.
רבאט בהיותה הבירה, היא גם נמל תעופה שקולט בו טיסות ואפשר לטוס ממנו ליעדים שונים באירופה ואפריקה.

קזבלקה

העיר הגדולה והמודרנית של מרוקו. הלב העיסקי. עיר שיושבת על גדות האטלאנטי ולמרות שמה – עיר הבתים הלבנים, אין בה הרבה בתים לבנים.
החלק העתיק שלה- המדינה, נמצאת בסמיכות לתחנת הרכבת של הנמל (גאר דה פורט). נוח להגיע לקזבלנקה ברכבת מכיוון שאזור המלונות הלא יקרים נמצא במרחק הליכה של כ-200 מטרים דרומה מהתחנה מסביב לכיכר מוחמאד ה-5.
מצפון מערב לכיכר נמצאת המדינה – החלק העתיק של קזבלנקה. אזור לא בלתי מעניין אם כי מעט דהוי בהשוואה לרבאט וכמובן לפאז ומרקיש. בתוך המדינה יש כמה מלונות זולים ממש, אם כי עדיף להשתכן במלונות סביב מוחמד ה-5 (ניתן למצוא חדרים סבירים לגמרי בין 6 ל-10 יורו).
באותה סביבה יש גם מסעדות רבות, בתי קפה, קונדוטוריות וקפה אינטרנט.
מי שמתעניין באדריכלות רומנטית של ראשית המאה ה-20 ימצא ממנה לא מעט ובדוגמאות נאות סביב שדרות מוחמאד ה-5 ושתיים מהנאות שבהן היא קולנוע ריאלטו שנמצא ברחוב סלאח בן בושאיב שבקרבתו נמצא שוק סגור ומקורה שנעים ושווה להתסובב בו מתשע בבוקר ועד שעות אחר הצהריים והוא מוקף באדריכלות מאותה הסוג.
מלון: מול קולנוע ריאלטו יש מלון חביב ולא יקר באותו שם:
Hotel Rialto Rue Salah Ben Bouchaib (claude) tel 275122
באותו רחוב וברחובות שסביבו יש כמה וכמה מלונות מאותו סוג ובאותה רמה וכמה יותר יקרים ומפוארים.

ריאלטו – קזבלנקה

ויזה למאוריטניה :

קזבלנקה היא המקום להוציא ויזה למאוריטניה (לא ניתן ברבאט) לוקח 24 שעות כשביום הראשון ממלאים טופס, שתי תמונות פספורט ומשלמים 200 דירהאם (כ-20 יורו) ולמחרת אוספים.
השגרירות נמצאת כ-10 דקות נסיעה מכיכר מוחמד ה-5 או כ-40 דקות הליכה ברחובות רחבים ולא מאוד מעניינים.

הגעה ועזיבה :
הרכבת היא רעיון טוב למי שמגיע מצפון – הרכבות עוצרות בתחנת הנמל (גאר דה פורט) ומשם זו הליכה קטנה לכיכר מוחמאד ה-5).
מי שממשיך למרקיש צריך להגיע לתחנה אחרת – הוואיאג'ר ממנה יוצאות הרכבות למרקיש, כ-20 דקות נסיעה משם בפטיט טקסי.
אוטובוסים מצויינים מחברים את קזבלנקה עם כל חלקי מרוקו ואפשר להגיע איתם עד לדחלה שבדרום למי שנוסע בתחבורה ציבורית לגבול המאוריטני.
קזבלנקה היא גם שער הכניסה העיקרי לטיסות בינלאומיות ורוב התיירים הנוחתים במרוקו עוברים דרכה אם כי יש טיסות בינלאומיות שמגיעות ישרות גם למרקיש ולרבאט.
בתוך העיר האפשרות הנוחה להסתובבות היא ברגל או בפטיט טקסי – מפעילים מונה מרחק סביר יעלה בין 5 ל – 10 דירהאם (פחות מיורו)

הערים הפורטוגליות

ערי החוף שמדרום לקזבלנקה היו תחנות ימיות שהוקמו על ידי הפורטוגלים במאה ה-16 כחלק מהדרך הימית שהקיפה את אפריקה אל האוקיאנוס ההודי. בכולן עיר עתיקה מוקפת חומה ויחס עמוק לים.

ג'דדה

"החדשה" היא הסמוכה לקזבלנקה ומחוברת אליה בכביש אגרה מהיר. קל להגיע אליה ישירות משדה התעופה של קזבלנקה. העיר עצמה אינה עיר תיירות אם כי בתוך העיר העתיקה אפ/שר למצוא "Maison d'hote" סוג של מלון בייתי תמורת כ-30יורו לחדר. העיר העתיקה מוזנחת ועומדת בשימממונה אם כי יש לה חן ואפשר בהחלט להעביר בה לילה. מול שער הכניסה המרכזי נמצא השוק והמרכז המסחרי של העיר והוא צפוף וחיוני.

סאפי

סאפי היא עיר נמל עם תעשיות פטרו כימיות כבדות ועיר עתיקה מוקפת חומה. העיר עצמה אינה תיירותית חוץ מהמקטע הצפון מערבי שלה שבו, סביב שער הכניסה לעיר, יש שוק נאה מאוד של קרמיקה שמיוצרת בסאפי ובמרקש.

סאפי נחשבת למרכז ייצור הקרמיקה המרוקנית היפה שאת תוצרתה אפשר למצוא בכל רחבי מרוקו. אזור בתי היוצר ("המצנעות") נמצאבגבעה שמצפון לשער הצפוני ומתחתיה יש המון חנויות קרמיקה מרהיבה.

חוץ מקרמיקה ועיר עתיקה ששווה סיבוב בה ובשווקיה, יש מעט מעל רחוב השוק כמה מסעדות דגים עממיות שבהם מוגשים הסרדינים הטובים ביותר במרוקו, ואולי מהטובים שאפשר לאכול במקום כלשהו. זול.

איסוורה

הנאה מבין הערים הפורטוגוליות, השמורה והציבעונית. אפשר בקלות לבלות כמה ימים בעיר המליאה במלונות נחמדים (30-40 יורו לחדר עם ארוחת בוקר) שבתחומי העיר העתיקה. העיר היא כולה שוק גדול ושווה מאוד, הרבה קרמיקה שטיחים וכל אוצרותיה של מרוקו. במערב נמצאת המצודה ונמל דייגים מרשים מאוד שאליו אפשר ללכת בבוקר לראות את שלל המצולה ואחר כך להתיישב באחת מעשרות המסעדות שמבשלות על המשקל. לא רע. לא מאוד זול. גם כאן, כמו בערים עתיקות אחרות, אי אפשר להיכנס עם הרכב לתחומי העיר העתיקה וחונים ליד מסעדות הדגים והנמל.

איסוורה היא הקרובה למרקיש – פחות מ-200 קילומטרים על כביש לא מאוד מהיר שבחלקו המערבי נוסע דרך מטעי עצי ארגאן שלידם מפעלים רבים בהם אפשר לקנות שמן ארגאן (אומגה 3 ועוד דברים בריאים) ומוצרים שעושים ממנו.

הדרך מצפון לאיסוורה, כביש החוף המוביל לסאפי הוא יפה להלל ועובר על פני מצוקי גיר עם שדות ירוקים ובתים שניראים כמו בתי חוווה מבוצרים, בהמשך הדרך נעלמים עצי הארגאן ומופיעים משטחים עצומים של לבנדר סגול עם ריח ניפלא. שווה מאוד.

מרקיש

הבירה הדרומית של מרוקו, ללא ספק המעניינת, הציורית והחיה בין הערים המרוקניות. אומם פאז יש יותר אלגנטיות, ברבאט יותר מלכות ובקזבלנקה יותר עירוניות ימתיכונית, אבל מרקיש היא מקומם של החלומות, השאיפות, השווקים, האוכל, והמזימות כמעט כמו שהיה תמיד למרגלות האטלאס.שני מקומות הם ליבה של מרקיש וכל תייר ונוסע מגיע אליהם – צריח הקוטביה והכיכר הגדולה של מרקיש- הדג'מע דה פנה. הקוטביה מרשים וניצפה מכל עבר, אבל הלב הוא הכיכר שבמשך היום היא סתם כיכר עמצומה אבל בשעות אחר הצהריים היא מתחילה להתמלא ההמוכרים, מספרי סיפורים, דוכני אוכל, מיץ תפוזים, תה עוגות מתוקות ומוסיקאים. ללא ספק, אחד המקומות המרתקים והחיים שיש.
גם הטענה כי רוב הנוכחים הם תיירים והכל תיירותי היא נכונה ולא חשובה בעת ובעונה אחת. אז מה?
סביב הדג'מה דה פנה יש מספר גדול של מלונות ברמות שונות ולא מסובך למצוא מלון פשוט אחרי שוטטות של כמה דקות. כשמתרחקים מהמלונות שמשקיפים על הכיכר המחיר יורד.
בכיכר וסביבה יש אינספור מסעדות.

ויותר מהכל, אין כמו השוק האינסופי של מרקש שבו יש את אוסף האומנות ועבודות היד המרשים הגדוש והניפלא ביותר במרוקו שהיא ללא ספק אחת מיצרניות עבודות היד המוכשרות והיפות שבנמצא – תיקי עור, סלים, קרמיקה, בגדים, שטיחים, כלי נחושת (כולל אמבטיות וכיורים) אהילים, כלי כסף, תכשיטים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. בהחלט מקום לסיים בו את הטיול במרוקו.
המדינה של מרקיש מקיפה את הכיר מצפון וממזרח ונמשכת בעיקר מזרחה. ניתן ללכת דרכה או בכביש שעוקף אותה מדרום על מנת לבקר בבית הכנסת ובבית העלמין היהודים (חצי מעניין) וכן בארמונות של משפחת גלאווי ובמוזיאונים של מרקיש שבהם גם המבנים וגם האוספים מעניינים בהחלט.
מקום טוב ליומיים של מנוחה, אכילה ושוטטות חסרת מטרה.

דג'מה דה פנה – מרקיש

האטלאס

האטלאס, הרכס הענק שמחלק את מרוקו לצפון ודרום ותופס את השליש המרכזי שלה, הוא החלק השווה של המגרב. אומנם תהילתה של מרוקו היא בראש וראשונה על עריה ותרבותה, ויש המאוהבים במדבר נאותיו ובדיונות שבין ארפוד וריסאני, אבל לדעת המדריך, האטלאס הוא החלק המיוחד ויש בו תרבות ברברית עצמאית מכל בחינה.
הרי האטלאס מכסים את החלק המרכזי של מרוקו ומבדילים בין הצפון המושפע מהאקלים הים-תיכוני ואטלאנטי ובין הדרום שממנו הם מונעים את המשקעים, מייצרים את שוליו הצפוניים של הסהרה שהופך להיות שם מדבר בצל הגשם.
מהרבה בחינות האטאלס כבר נימצא בתוך חגורת המדבריות העולמית ורק גובהו – שבשיאו מגיע בג'בל טובקאל ל-4170 מ', גורם להיווצרות גושי העננות והמשקעים שמייצרים עמקים עם פלגי מים ומעיינות.
בשולי האטלאס הפונים צפונה ובנחלים ובואדיות שזורמים דרומה (כמו הטודרה והדדס) יש נאות מדבר יפות והמים התת קרקעיים שהרכס מנקז יוצאים הרחק דרומה בנאות המדבר של ווארזאזאת, זגורה ודומיהן.
את האטלאס חוצים שלושה כבישים טובים שיש עליהם תנועה ציבורית: אוטובוסים, גראנד טאקסי ומיניבוסים שמחברים כפרים קרובים יותר. התנועה העיקרית בציר המרכזי היא בין מרקיש ווארזאזאת אם כי גם יש אוטובוסים חוצי הרים שיוצאים ממקנס מפס וחוצים דרך ארשידיה ומעבר הליגיונרי לכיוון ארפוד וריסאני. מרבאט ומקזבלנקה האוטובוסים ייסעו דרך אגדיר וכביש החוף או דרך מרקיש.
לרכבת המרוקנית יש הסדר בו אפשר לנסוע בה מכל יעד עד לקזבלנקה ולהמשיך משם בכרטיס משולב לנאות המדבר שמדרום לאטלאס.
אם כי הדבר הטוב מכולם הוא לחצות את האטלאס ברגל, עם פירדה או לנסוע לתוכה בתחבורה מקומית או ברכב שטח שיכול לנסוע גם בדרכים הפנימיות לעמקים ששונים מאוד ממרוקו התיירותית ששוכנת מצפון מדרום וממערב להרים.

ברבר באטלאס

מיתולוגיה:

אטלאס היה טיטאן. הטיטאנים (שאחד מהם קרונוס, אביו של זאוס, האחראי על הזמן) נילחמו באלים האולימפיים והפסידו. אטלאס היה מלך אטלאנטיס. זיאוס, אבי האלים העניש אותו בנשיאת העולם על גבו. הרקולס עשה איתו עיסקה, הוא התנדב להחזיק את העולם על גבו כשאטלאס ילך לגנוב עבורו את תפוחי הזהב עליהם שמרו בנותיו של הלילה. כשחזר אטלאס עם תפוחים הוא לא רצה להעמיס שוב על עצמו את העולם – תחזיק רגע עד שאני מסדר חבל שיהיה לי יותר נוח על הראש – אמר הרקולס ואטלאס התרצה ונשאר עם משא העולם על ראשו. פירסיאוס, שליח האלים, לפני שהגיע ליפו להקפיא את נחש הים הדרקוני שעמד לטרוף את אנדרומידה, הפך אותו לאבן. הספרוס, בנו של הטיטאן אטלאס היה הראשון שטיפס על ההרים האלו כדי לצפות בכוכבים. רוח איומה שהגיחה מהעמקים שמתחת חטפה אותו והוא נעלם. הופך לכוכב. האוקיאנוס האטלאנטי הוא על שמו של אטלאס. כמה עתיק השם? יותר מוולובוליס עם הפסיפסים הגרקו-רומאיים שבהרי הריף מאות קילומטרים מערבה מכאן? אין שום דבר יווני או רומאי בהרים. אם יש בהם נשימה, היא דומה להרים המרכז אסיאניים, למשהו שמזכיר את צפון מזרח אפגניסטאן, ואת העמקים הצפון מערביים של פקיסטאן שחורצים את הקראקוראם.

האטלאס הגבוה

מסלול באטלאס:

מרקיש היא בסיס הצטיידות ונקודת שיגור לא רעה לטיול באטלאס.
אפשר לצאת ממנה בתחבורה ציבורית באוטובוס מספר 35 שיוצא לא רחוק מצפון לכיכר דג'מע דה פנה ולקוטביה ולנסוע איתו עד לטהנאוט.
מטהנאוט, מהכביש הראשי, נוסעים גראנד טאקסי לאסני.
אסני היא עיר שוק קטנה. הכביש ממשיך דרך אסני וחוצה את האטלאס לכיוון דרום מערב. הוא מתחבר לכביש העוטף הדרומי של האטאלס שמחבר את ווארזאזט, טרודנט ואגדיר (מוגדור). זהו הכביש הטוב הקצר ביותר למי שממהר דרומה.
מאסני (שנמצאת על שיפולי ההרים ומי שרוצה מדרים והצעות לתכשיטים ברבריים ולטיולים ימצא אותם כבר שם) ממשיך כביש (אפשר להמשיך עם גראנד טאקסי נוסף) עד לאימליל שנמצאת 20 קילומטרים במעלה הכביש – נסיעה נחמדה בנוף הררי.
באימליל יש כמה מלונות ברמות פשוטות עד בינונית, כמה מסעדות וחנויות לשרת את התיירים המגיעים ומסלולים רגליים שיוצאים ממנה לחציית האטלאס או לטיפוס אל הפסגה הגבוהה שלו – הטובקאל.
אפשר לשכור בכפר מדריכים וכאלו יציעו את עצמם לתייר יחיד או קבוצה לכל מספר ימים נדרש. יש בכפר חנויות להצטייד במזון אם כי ניתן לרוב גם ללון בבתי אנשים שישמחו לארח ולבשל תמורת 10-15 יורו לחדר ולאוכל.
באימליל ניתן לרכוש מפות טופגרפיות (10-15 יורו) של האטאלס בקנה מידה של 1:50,000. מפות טובות ומדוייקות אם כי הרשת היא במשבצות של 5 קילומטרים. למי שרגיל לנווט עם מפה יכול להיות הדבר ייתרון בכך שלא צריך מדריך בהרים. בחודשי האביב והקיץ יש לא מעט קבוצות ויחידים שמטיילים בשבילים שרובם מסומנים ברגמי אבנים.
טוב להתייעץ בכל מיקרה עם מדריך או מי מאנשי המלונות באימליל, בג'מהארוש או במחסה שלפני הזינוק הסופי לטבקאל לגבי מסלולים, משכי זמן וקשיי דרך.

קאטה באטלאס

אפשרויות:

מפת ג'בל טובקאל – האטלאס הגבוה

1. ללון באימליל ולעלות למחרת עד ג'מהרוש – כפרון קטן בגובה 2500 מ' ולרדת בחזרה – 6-7 שעות נחמדות.
2. להמשיך מג'מהארוש (אפשר באותו יום) ולישון בבקתה (Refuge ) שמתחת לפסגת הטובקאל ולמחרת לטפס לפיסגה. אפשר ביום השני לחזור לאימליל. ירידה.
3. אפשר לאפשרות זו להוסיף המשך מהבקתה לכיוון אגם איפני ולהגיע ממנו לאמסוזארט ולשוק.
4. מאמסוזארט יוצאים לנדרוברים (פעם אחת ביום בשבע בבוקר) לשוק וממנה לאגואין שעל הכביש הראשי שמחבר את מרקיש עם ווארזאזט או לאסקאון (Askaoun) שנמצאת דרומה מאמסוזארט כ-50 קילומטרים על כביש רוחב מזרח מערב מצפון לעוטף האטלאס הדרומי.
5. אפשרות נוספת היא לא לטפס לפיסגת הטוקבאל אלא לעלות ישר מזרחה מג'מהארוש משביל שיוצא ליד קבר המרבוט לתוך קניון יבש, לעלות על השביל בצידו הצפוני ולטפס איתו עד לאוכף שממנו יורד השביל ישר מזרחה ומתפצל 1000 מ' מתחת על אוכף רחב – דרומה לכיוון טיסלדי ואמסוזארט או צפונה לכיוון א-זיב טיפני שמשם אפשר להמשיך לכיווון א-זיב ליקמט ולחזור לכיוון מרקיש.
שני מסלולים אלו הם בני 3-4 ימים ומי שרוצה לעצור בכפרים (היפים מאוד, הנהרות נפלאים וכן מטעי האגוז, השקד, השדות והברברים יושבי האטלאס), כדאי שיוסיף עוד יום – יומיים.
אחרי שחוצים את הרכס ניתן לשכור פרידות – אפשר לרכוב בזוגות על פירדה. 10-15 יורו ליום לפירדה. אפשרות לא רעה. קצב של פירדה הוא 6-8 קמ' לשעה.
מעט לפני אגואין (בין שוק לאגואים) יש קבר של קדוש (מרבוט) יהודי.
מאגוואין אפשר לתפוס אוטובסים על הכביש הראשי לכיוון ווארזאזט או לכיוון מרקיש.
בעלי רכב, או שוכרי רכב שטח יכולים להיכנס מאגואין ולהגיע לכיוון אמסוזארט ואגם איפני ולהמשיך אחר כך דרומה לכיוון אסקאון.
מאגואין אפשר להמשיך צפונה לצומת היורדת מזרחה ודרומה לכיוון הקסבה הגדולה של טילואט

ברבר באטלאס

אטלאס -סיפור מסע

טילואט

כ-47 קילומטרים צפונה מעיט בן הדו בדרך עבירה לרכב שטח, או מכיוון צפון, בהתפצלות מהכביש המחבר את ווארזאזאט ומרקיש – כ-20 קילומטרים צפונה מאיגואין בכביש עביר לכל רכב, נמצאת טילואט – הקסבה הגדולה (והנטושה היום) שהיתה המרכז ממנו צמחה משפחת גלאווי, מי שהפכו להיות אדוני האטלאס אחרי שהגישו עזרה לסולטן המרוקני ב-1913 ומייד לאחר מכן הפכו להיות שליטיה למעשה של מרוקו, מנהלים אותה תחת הכיבוש הצרפתי עד העצמאות ב-1956.
הכפר עצמו, הנמצא בבקעה יפה מאד בלב האטלאס, על דרך השיירות הישנה שמחברת את ווארזאזט ומרקיש והיום היא דרך 4X4 בין עיט בן האדו וטילואט וכביש יפה להלל בין טילואט לכביש הראשי ווארזאזט מרקש, שווה מאוד.

גולת הכותרת של הכפר היא מצודת הארמון של גלאווי – אולי הקאסבה היפה ביותר במרוקו. מ-3 הקאסבות של גלאווי באזור – עייט בן האדו וווארזאזט, היא היחידה שלא שופצה, אולי משום תיעוב ונקמנות של משפחת המלוכה המרוקנית אותה השפילה משפחת גלאווי במשך עשרות שנים.

במקום מה שהיה בית כנסת ושירדי ספרי תנ"ך וסידורים יהודים.

אפשר ללון בכפר בכמה בתי מלון נחמדים וכן לאכול במסעדה נפלאה שיש לה נוף על הארמון (מה שהיה אסור בימי גלאוווי – שאז היו אסורים חלונות שישקיפו על המצודה). חלק מתושבי הכפר הם עבדים ובניהם ששרתו את משפחת גלאווי.

מהכפר ניתן לרדת בג'יפ או ברכב שטח בדרך יפה אל עייט בן האדו ולווארזאזט (כ-50 קילומטרים)

ווארזאזאט

עיר (עיירה) לא בלתי מעניינת. אומנם הרחובות המודרניים רחבים וארוכים אבל יש משהו מרוחק ומדברי במקום. יש כמה מלונות לא יקרים על הרחוב הראשי. ומאחוריהם אזור של שוק עם מסעדות לא יקרות.
הדבר המעניין והשווה בווארזאזאט היא הקסבה של משפחת גלאווי – זו אחת הקאסבות היפות והשמורות במרוקו ונישקף ממנה נוף שווה מאוד. מסביבה כמה סימטאות מעניינות.

המצודה של גלאווי בווארזאזאט

עייט בן הדו

עייט בן הדו היא הקסבה התיירותית והידועה במרחק של כ-20 קילומטרים מווארזאזאט. היא אומנם נאה אבל תיירותית מאוד מאוד ולעיתים קשה להתנועע בה מגודש הקבוצות.
ניתן להגיע אליה בתחבורה ציבורית (אוטובוס או גראנד טאקסי) עד לצומת הכביש הראשי כ-9 קילומטרים צפונה מווארזאזאט ומשם עם גראנד טקסי או טרמפים עד לעיט בן הדו עצמה.

התותח של גלאווי בווארזאזאט

טודרה

לקניון הטודרה אפשר להגיע בתחבורה ציבורית באוטובוס או גראנד טאקסי מווארזאזאט (כ-170 קמ) – טנירהיר. שעתיים –שלוש.
בדרך אפשר לעצור בקאסבה של סקורה ובקניון של הדדס.
הכניסה לקניון של הטודרה היא דרך טינהיר שממנה ממשיכים גראנד טקסי עד לראשיתו של הקניון. החלק הטוב של הקניון, הנאה והשווה נמצא בין טינהיר למקום שבו נגמרת הזרימה ונאות המדבר של הטודה. שם, בחלק הצר של הקניון, נמצאים כמה בתי מלון קטנים צנועים ונחמדים (70-100 דירהאם לחדר עם שירותים)
אפשר לאכול במלונות. האוכל הוא אוכל מרוקני רגיל – טאג'ין למינהו ותה עם נענע.
מעבר למלונות ממלא הכביש את הקניון ואפשר ללכת עליו כמה קילומטרים לכל כיוון. לא ניפלא במיוחד. נחמד.

טודרה

דדס

קניון שהכניסה אליו, כמו גם הכניסה לטודרה, מרשימה. זהו ציר כניסה לאטלאס המזרחיים ואפשר בהחלט עם רכב שטח או רכב גבוה וחזק לעלות בדדס להיסתובב באטלאס ולרדת דרך הטודרה או להמשיך צפונה או לכיוון אזרו או מזרחה לכיוון א-רשידיה.
וכמו שניכתב במקום אחר – האטאלס הם החלק ההרפתקני והשווה של מרוקו. יותר מהמדבר.

הדאדס לא מטויל כמו הטודרה ולא בצדק. יופיו שונה מאוד מזה שלהטודרה ויש בו המון כפרים ששווה לטייל בתוכם וביניהם. לאורך העמק מפוזרים די הרבה מלונות שווים מאוד וזה לא רעיון רע להתמקום באחד מהם ליומיים שלושה וללכת לטייל בעמק.

בדדס כמה מצורות הסלעים היפות שאפשר לראות במרוקו – סלילים ענקיים של אבן וולקנית אדומה שמתחת לה בנויים הכפרים.

שווה

המצודה של גלאווי בווארזאזאט

הסהרה

זגורה

הדרך מווארזאזאט לזגורה (160 קמ 3-4 שעות באוטובוס , שעתיים וחצי – שלוש בגראנד טאקסי) היא דרך יפה לנסיעה.היא נוסעת לאורך אפיק האוואד דרע, מטפסת ביציאה מווארזאזאת, גולשת מעבר הרים אחד ושני ונוסעת לאורך די הרבה כפרים וקסבות ודיקליות ירוקות וצפופות. אזור התמרים העיקרי של מרוקו.
בשליש הדרך (כ-60 קמ' דרומה מווארזאזאט) נמצאת אגדז- עיר שוק נעימה עם שוק מוצלח מאוד (יום ה') שנמצא כקילומטר דרומה ממרכז העיר. בהמות, עבודות יד ירקות וכל מה שרק אפשר להעלות על הדעת.
זגורה עצמה לא מאוד מעניינת – מעין עיירה עם רחוב ראשי ודי הרבה חניונים שנמצאים בכל מקום ומציעים נסיעות מדבריות כאלו ואחרות.
בית כנסת : כ-3 קילומטרים דרומה ממרכז זגורה יש קסבה ישנה ונטושה שיש בה את שרידיו של בית כנסת – אולי המעניין במרוקו – בתוך חלל של חומר ולבנים באמצע שומקום . מעניין ומוזר.
חוץ מזה המקום תיירותי ולא מאוד מעניין ואנשיו טרדנים לא קטנים – רודפי מתנות ושלמונים.
יש אוטובבוסים בין ווארזאזאט וזגורה לפחות פעם ביום וגראנד טאקסי שממלאים ונוסעים בין המקומות לפי הביקוש.
אפשר למצוא גם גראנד טקסי מאגדז.
למי שרוצה להמשיך עם תחבורה ציבורית מאגדז לכיוון טרודנט או בכביש ישירות מזגורה – כדאי לברר מתי יש ימי שוק ונסיעות לאורך שני כבישי הרוחב שמחברים וחוסכים בין 100 ל-120 קילומטרים של חזרה על אותו כביש.

מרזוגה

בצידו המזרחי של חלק האטלאס המרוקני נמצאת מרזוגה. כעיירה, אין לה מה להציע, אבל כדיונות וטיולי גמלים – שווה מאוד. הדרך המובילה מפז לארשידיה חוצה את האטלאס בציר יפה להלל דרך כפרים שכוחים – זהו ציר הרבה פחות סואן מהציר שבין מרקש לווארזאזאט. מארשדייה לארפוד נוסע כביש יפה מאוד לאורך כפרי חומר טבולים בדקלי תמר שלאורכם מבוררים ונאספים התמרים (ובינהם מג'הול שנמכר בכ-100 דירהאם – 50 ש"ח לקילו). מעט לפני ארפוד יש קאסבה יפה להפליא ומעניינית שאפשר לעצור לידה ולהסתובב בין בתיה ובבוסתנים שממזרח לה.

ריסאני היא העיר הגדולה של הדרום ובה שוק חצי מעניין והרבה הצעות של מדריכים לקחת מטיילים למדבר. אפשר משם ואפשר להגיע למרזוגה ששם עיסקה של מדריך ב-300 דירהאם (150 ש"ח) למטייל תיקח את המטייל לטיול אל האגם, אל המוסיקאים השחורים (באמברה ממאלי) ואחר כך למלון שנמצא במדבר שבו עולים על גמל ורוכבים כשעה עד שעתיים למתחם אוהלים בלב הדיונות. הארוח כולל את הגמלים, ארוחת ערב, לינה באוהלים עם מזרונים ושמיכות, טיפוס לדיונה גדולה ויפה לזריחה בלב ים החולות – המהדברים היפים שאפשר לעשות וזחרה אל הרכב שמחכה בבית המלון.

עיסקה שווה מאוד.

האנטי אטלאס

טרודנט

טרודנט נמצאת בלב האזור האטלנטי של המורדות הדרום מערביים של האטלאס. על הכביש המחבר את ווארזאזאט ואגדיר ובהמשך הצומת של הכביש היפה שעולה ממרקש וחוצה את האטלאס ליד איג'וקאק.
האזור הוא לב אזור ייצור שמן הארגאן שיש המייחסים לו תכונות רפואיות נפלאות טעם משובח.
העיר העתיקה מוקפת חומה ויש לה כיכר מרכזית נעימה שסביבה רוב המלונות (רובם פשוטים ולא מאוד יקרים (60-80 דירהאם) ואחד יותר מוצלח.
נעים להסתובב בעיר לכיוון שערי העיר וחומותיה. תחנה נחמדה על הדרך לאגדיר שנמצאת כ-90 קמ' מערבית משם ואפשר להגיע אליה עם גראנד טקסי ליד שער העיר הדרומי (פטיט טקסי ממרכז העיר – 5 דירהאם).

שערי טרודנט

טפראוט

נמצאת בהרי האנטי אטלאס. אם האטלאס הם הרים מותמרים וולקניים עם צבעים שנוטים לכהה (אם כי יש בהם מחדרים וולקניים אדומים) הרי שהאנטי אטלאס הוא מקומו של הגרניט האדום –גוש מעמקים פלוטוני שעלה לאיטו והתגבש בדרך. העיירה יושבת בתוך נוף גדול של הרי גרניט ומדרונות ההרים משקיפים עליה ממערב, מכיוון העמק
טפרואט היא כמה רחובות זרוקים עם מרכז שהוא שוק קטן ובו כמה מסעדות וחנויות ומקום אחד לאינטרנט שתושבי המקום משתמשים באינטנסיביות..
יש הרבה מסלולי טיול ומדריכים יציעו את עצמם בכל מקום וכמו בכל מקום אחר במרוקו – לא ממש חייבים מדריך, אפשר להגיע לכל המקומות ברגל או ברכב ללא סיוע מקומי. אם כי כמובן אפשר גם לקחת מדריך.
למשתמשי התחבורה הציבורית כדאי להגיע מכיוון טיזניט – אוטובסים וגראנד טקסי.
התחבורה הציבורית (אוטובוס וגראנד טקסי) על הכביש (היפה מאוד!) שיוצא דרום מזרחה מאגדיר (ולא ממשיך לאורך החוף) עוצרת בביוגרה. משם זה רק טרמפים. אפשרי עם משאיות ורכב מקומי אבל יכול לקחת זמן. טרמפים, כמו שנאמר גם קודם – הם לא חינם במרוקו אבל נתון לשיקול דעתו של הטרמפיסט.
דרך יפה להלל עם מצודה וכפרים יפים לאורך הדרך הבודדה עליה נוסעים אוטובוסי התיירים שעושים את הסיבוב מאגדיר דרך טפראוט וחזרה.

בדרך לטפראוט

טאנטאן

טאנטן היא ההפתעה של החוף של סהרה המערבית (מה שהיה סהרה המרוקנית). המלחמה בין הפוליסריו של הסהריג'ים והצבא המרוקני הסתיימה בניצחון ברור של מרוקו והמרוקנים שולטים במקום ביד רמה. השליטה מתבטאת גם בכך שמטאנטן דרומה אין מס על הדברים והמחירים של הכל יורדים בחצי.
אבל זה לא מה שעושה את טאנטן למקום שווה, מה שעושה אותו זה רחוב ראשי שהוא בניצב לכביש החוף והוא ליבה האמיתי של העיר- רחוב מלא בפעילות מסחרית, מסעדות, דוכנים וכל טוב. מקום שמח לעצירה על הכביש המדברי הארוך מאגדיר לכיוון דחלה.
יש במקום שדה תעופה, אפשר להגיע לשם באוטובסים מקומיים מכל הערים שמצפון לו ואוטובוסים של החברות הגדולות שממשיכים דרומה לכיוון דחלה סביב 2 בבוקר. כדאי לקנות כרטיס לפחות כמה שעות אם לא יום מראש.

אלעיון

העיר הגדולה של הדרום שיש בה בעיקר נוכחות ממשלתית וצבאית. זה המרכז המנהלי של הדרום, עיר חדשה ברובה מאובקת ומדברית.
יש לידה שדה תעופה שמחובר עם רבאט, מרקיש וקזבלנקה ויש ממנו גם טיסות בינלאומיות וצ'ארטרים לאיים הכנריים שנמצאים במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהחוף ומרוקנים רבים עובדים בהם.

ברברים באטלאס

דחלה

העיר האחרונה במרוקו לפני החציה למאוריטניה. אל העיר מוביל כביש לאורך שוניות מאובנות ומוגבהות שיוצרות שירטון ארוך (למעלה מ-40 קילומטרים). הדרך מאל עיון לדחלה נוסעת לאורך חוף הסהרה המערבית ועוברת את אזור השוניות (הריפים) המורמות. מראה נאה של דיונות ושוניו תקדומות שמזכיר את החלק הדרומי של סיני. אזור שאין בו כמעט יישובים והצמחיה היא צמחיה של זוגן מלוח ושאר שיחי מלחות.
דחלה היא עיר מודרנית למראה עם רשת רחובות שתי וערב וכמה מלונות פשוטים בחלק הדרומי שלה, ליד כיכר קטנה שלידה שוק וכמה מסעדות לא טובות ולא רעות וכמה בתי קפה.
יש בה לא מעט טלפונים ציבוריים ומכשירי כספומט וזה מקום אחרון לפני מאוריטניה להצטייד בכסף מזומן (אשפר להחליף דירהמים בעוגיות ללא שום בעיה בנואדיבו).
למי שיש אמצעי לינה וחניית לילה עצמאיים – יכול לחנות במפרצים לאורך הלשון המאובנת. מקובל מאוד על בעלי הקמפרים הצרפתים, האנגלים הגרמנים והההולנדים שיורדים לאורך הכביש הזה למערב אפריקה.