צור שיזף

הג'יפים עלו אחרינו ואנחנו פינינו להם את הדרך. יש לנו כבוד לאנשים שמשקיעים כל כך הרבה כסף במכונית שעושה אותו דבר כמו סובארו ישנה.  לג'יפאים יש תכונה להקתית, לסוברואידים כמונו יש נטיה להסתובב לבד. הג'יפים נעלמו בעננת אבק ואנחנו נסענו לנו באיטיות מהורהרת דרך האור הדועך בחזרה אל הכביש שהיה עמוס בטנדרים ג'יפים וכל מיני מכוניות שטוב שאינן יורדות לשטח לעולם.

כשנגנב המיצובישי (אללה ירחמו) מחצר הבית, החלטנו שהפעם נקנה רכב שטח. היה קשה להחליט, מכיוון שהעיתונים מלאים בג'יפים ובטנדרים מופלאים שיכולים לחצות מקצה אחד של אסיה לצד השני ואת אפריקה מקצה לקצה.  אבל כשבדקנו לעומק – התברר שיש מכונית אחת שמתאימה לסגנון הטיול שלנו. הסובארו. ההתלבטות היתה בין דגם הסטיישן לדגם הפשוט  ואז קם לעזרתנו דנדן  וניסח לנו את מגילת תכונות היסוד של מכונית שטח : 'צריך שיהיה לה מיזוג אוויר, הגה כוח, תיבת הילוכים אוטומטית ורדיו טייפ סביר.'  קנינו סוברו 90 לבנה, זוויתית, עם כל התכונות שמאפיינות את רכב השטח הרצוי לנו ויצאנו לשטח. השטח בשבילנו הוא המדבר הישראלי, הנגב.

יש חלוקת תפקידים ברורה אצלנו בבית. אני אחראי על ארגון תא המטען של המכונית. תא מטען של סוברו מספיק למשפחה למסע של עד שמונה ימים במדבר. מה צריכה משפחה במדבר? דברים רגילים, אוכל, בית, מיטה ומים. לא הרבה יותר. כל זה נכנס  בשני תרמילים להורים ובשלושה תרמילי יום לילדים.

באחד התרמילים שמתי את  האוהל –  לילדים. אוהלים היום הם דבר לא יקר ומוקם תוך כמה דקות. שני מזרונים דקים לאוהל, עוד שני מזרונים שמתקפלים לכלום  ומתנפחים לנוח להורים, שני שקי שינה וסדין לילדים, שני שקי שניה להורים. בכך מסתיימת הדאגה לבית ומיטה. ואוכל?

אוכל תמיד לוקחים יותר ממה שצריך.

כשתא המטען היה מלא וחבילות קטנות של מזון לנסיעה, ספרים וקלטות הונחו על המדף האחורי ורמי קליינשטין שר מתוך הטייפ, נסענו דרומה. אצלנו יש הקפדה על כך שרק נשים נוהגות. הכביש מפיל עלי תנומה ובכלל יש לי מחשבה קטנה שנשים הן נהגות הרבה יותר טובות. הן לא צריכות להרשים גברים והן לא מתחרות. וכך אני יכול להביט בפליאה בעוד חתיכת נוף שנעלמה מתחת לבנייני היזמות ולחשוב שפעם גרתי במקום שהיה בו ירוק ולא רק – לא רק מה?  

למדבר. באזור צומת בית קמה הנוף משתפר מאוד ואפשר לראות את האופק ואחרי באר שבע מתחיל הנגב (אם מתעלמים מרמת חובב).

הלאה. מדרום לעיר העתיקה של עבדת, ממש מול בית הכלא נפחא שבדרך למצפה רמון,  יוצא כביש הפונה מזרחה והופך לדרך עפר המסומנת בסימון שבילים שצבעה החברה להגנת הטבע. 17 קילומטרים של דרך עפר. שיירת ג'יפים נוהמים התאספה מאחורינו, מביטה בבוז בסובארו שאשה נוהגת בו ולידה יושב זכר שהוא כניראה לא משהו אם הוא מסכים שהיא תנהג. סגרנו חלונות שלא יכנס אבק הגלגלים האדירים של הג'יפים וחייכנו. כי הסובארו שלנו, כמו הבנטלי הנפלא  של ג'ימס בונד, זה לא מה שרואים מבחוץ.  מבפנים היא מליאה בחלומות.

הג'יפים נהמו קדימה ואנחנו המשכנו לנסוע לאיטנו את 17 הקילומטרים שלנו  דרך עדרי העיזים של העזזמה, על פני יעדי האימונים של בית הספר לקצינים, אל המקום בו הדרך מתחברת עם ציר הנפט – המקום בו חוצה צינור הנפט שהונח מהמזח באילת ועד אשקלון לפני כמעט 40 שנה.

משם, על מה שנקרא מצוק הצינים הנמצא מעל האפיק הענק של נחל צין, אפשר לראות את הר ההר ואת אבק המפעלים ואת המיצלעות האדירות של המכתש הגדול והקטן  ואת הנחלים הנחרצים בצלעותיהם. פנינו דרומה בשלט סימון שבילים שכיוון למנחל חווה ולמעלה מחמל  וירדנו מעט במורד. הסובארו ירד בחוכמה, הגיר האוטומטי על ההילוך הנמוך ביותר, דורית נוהגת בו ביד אמונה ובזהירות גדולה בין האבנים. אני מזמן הייתי מפרק לו את הצורה. אבל לכן אני לא נותן לי לנהוג. רק בשביל זה החלטתי לחיות עם נשים – כדי שלא אצטרך לגעת בהגה. הידידות שאני חי בה עם הנהגת מספקת אותי לגמרי.

עצרנו. ג'יפים עלו וירדו. סובארו יחיד וגאה מול המרחב. פתחתי את תא הפלאות האחורי. תרמיל לשקי שינה ומזרונים ואוהל. תרמיל שני לבגדים ואוכל. פתיליית דלק קטנה. סיר עם צלחות מתאימות בתוכו ותבלינים וקצת שמן זית. הטיולים נגמרים ברגע שמתכלה שמן הזית הנפלא שאנחנו מביאים ממשק זר בכפר יהושוע שבלעדיו חיינו אינם חיים. קומקום סורי קטן וזהוב לתה שבתוכו כוסות התה הקטנות וקופסת המתכת של התה שבתוכה עלי התה והסוכר ועלי הנענע. האוכל למשך החיום הראשון בתרמילי היום של הבנות. בקבוק מים לראש ואנחנו גולשים במורד התלול. לאט. היום דועך. אבל לא איכפת לנו כי אין לנו כוונה ללכת יותר משניים שלושה קילומטרים.

למטה, בנחל חוה, יש גב גדול ומעיין. השמש יורדת מערבה והופכת את הכל לרך. היתרון הגדול של סובארו בעולם של ג'יפים הוא שהאנשים בתוך הג'יפים לא נוטים לגעת באדמה. איפה שחרטומו של הג'יפ לא מגיע גם הם לא מגיעים. מה שמשאיר לסוברואיד את השקט הנפשי הגדול שיש. השביל על קצה המצוק. אנחנו עוצרים לדבר על שיחי מדבר ולהביט בצבעים ולבלוע אנחות קטנות של תענוג ולחפש חפירות של בעלי חיים. ניצן היא הגדולה. בגיל 11 היא מכירה ויודעת להסתובב.  היא אמונה על דיזינגוף סנטר ועל הלינה בחוץ באותה מידה של חיבה. גם הגר בת השמונה ודריה בת החמש נהנות מהיציאה מהעיר. למרות שהמחשב והוידאו הם ידידי הנפש שלהן.  שביל תול, ירידה זהירה, לא ממהרים. בסך הכל כמו טיול אחר צהריים לאורך הטיילת, רק במקום אחר. וחניה לא חסר, והמסעדה – מכיוון שאנחנו אחראים עליה והתה בסוף – יהיו טובים. זו האחריות הקטנה שלי.

חלקת אדמה לבנה בואדי ליד אשלים סחופים ושיחי רותם. האוהל קם תוך כמה דקות ומזרונים ושקי שינה בתוכו. מדורה קטנה, הקומקום בתוך האש והעוף יוצא מתוך השקית בה היה. הבאנו מהבית את שיפודי העץ. קלים ומתכלים. החושך יורד והכוכבים לבנים וקירות הואדי אפלים ובתוך מעגל האור של המדורה אנחנו מספרים לילדות על הטיולים שלנו. על המסעות. איפה נפגשנו ואיפה רבנו והעוף, ששיפודי עץ ננעצו בתוכו, ניצלה לאיטו מעל הגחלים, שיפודי העץ תקועים בחומר הואדי באלכסון וצלחת הירקות מחכה לתורה והטחינה שכל כך קל להכין אותה ופיתה שאנחנו מביאים מהשכונה שלנו ביפו  ואז הילדות מוכיחות שהן שייכות לטורפים ומכלות את העוף שיש לו טעם של אש וחום פנימי והשפודים,  נשרפים לאיטם באש ואז, כשהילדות נשמטות לאיטן לתוך האוהל, מתכסות בשקי השינה כמו בשמיכות פוך, והרוח נושבת מחוץ לאוהל, אנחנו פורשים את המזרונים המתנפחים ושקי השינה בצד החסוי של האוהל ומוזגים לכוסות התה את הקוניאק שהבאנו בבקבוק הפלסטיק הקטן והנוח שיש לו תמיד מקום בתרמיל, ומביטים בגחלים האדומים ויודעים אושר מהו.

בבוקר המוקדם, כשהתה רותח ואנחנו שוטפים פנים מתוך כלי המים, והכל מסודר בתיק כלי רחצה אחד, מביטים בנו שפני הסלע ואנחנו משוחחים איתם שיחה של בוקר, ושחור זנב וסלעית באים לבקר. אנחנו משאירים את האוהל כמו שהוא ולוקחים רק מים וספר ומזרון ויורדים לטייל. אל המעיין שנמצא קילומטר או שניים מאתנו, אל הגב הגדול והקר שנמצא קילומטר או פחות לכיוון השני, אל מלכודת נמרים ישנה שמונחת בקו הגבעות. קל לארוז אוכל בתיקי היום ונעים לרבוץ בצל הסלעים.

המסע המשפחתי הוא הזמן שהאמריקאים קוראים לו זמן איכות – יחידה משפחתית שיוצאת למסע נדידה של יום יומיים או יותר. אני מניח שאם היינו חיים רק בעיר, במרוץ הרגיל, מעולם לא הייתי מכיר את ילדותי על הצדדים הנפלאים והפחות שלהן, והן לא באמת את ההורים שלהן. חודרות בשאלות ליליות לתוך העולם הסודי של החיבה שיש בין אנשים, של כל אותם תהומות ורכסים שיש בין בני זוג, הורים וילדים.  

ומה צריך בנאדם בשביל להגיע לכל אותם מקומות נפלאים של נפש? לא יותר מסוף שבוע, ארגון קל ומדויק של דברים ומכונית סובארו.

אחר הצוהריים ארזנו את התיקים. גב חווה היה קר כמו שהוא רגיל להיות קר. יוני סלע וסנוניות מדבר יורדות אל המים. טיפסנו במעלה. הגר רצתה כבר הביתה. דריה גם היא נתקפה בגעגועים למשחקי המחשב. זה  לא פשוט ילדים. עד שאתה לומד כמה זה לא פשוט  – הכל עבר.

הסובארו עמד נאמן. ג'יפים טיפסו בנהמה מתחתית המעלה, מביטים בנו ברחמים כשטיפסנו עם התרמילים. לא הייתי מתחלף.
"לבורות?" שאלתי את הילדות.
"מה זה הבורות?"
"הפתעה." אמרתי וכיוונתי את חוטם הסובארו הלבן הנהוג בידי דורית צפונה, על דרך העפר שנוסעת בחכמה ליד ציר הנפט שחותך בקו ישר ולא הגיוני.

לאחר כמה קילומטרים נפגשת הדרך שוב עם ציר הנפט. הצומת, ליד תחנת שאיבה קטנה, פונה מזרחה ויורדת מעלה של קילומטר או שניים אל רחבה עם שלד ברזל ענק. הג'יפאים עמדו שם ברחבה, מביטים באימה בסובארו שמחלל את המקדש הג'יפאי. דורית העבירה את ההילוך האוטומתי לחנייה והילדות, מחקות את הסובארו, ירדו יחפות את האבק הלבן, צועדות לתוך המנהרות העצומות – רעיון עיוועים של מישהו שחשב להניח צינור גז  או נפט מהשדות שבסיני ולטמון את האוצרות במעבה האדמה. רק אחרי שנחצבו מאות מטרים של מנהרות עצומות בבטן הנגב התברר שהסלעים הסדוקים מחלחלים.

"איזה ביזבוז-" אמרה דורית.
"ביזבוז נפלא." אמרתי כשהילדות, מצויידות בפנס הראעש מהרות לתוך האפילה הארוכה והמליאה הדים ובנות קול. מקום מדהים. בתוך הצעידה ידענו שלא יזכרו כלום מהנסיעה הקטנה הזאת לנגב חוץ מהמנהרות העצומות והאפילות שמעל מעלה הנחש הצמא, שלושה קילומטרים ממעלה זיק שהוא המעלה הקשה בנגב גם למי שיש לו  ג'יפ. אנחנו משוחררים.

כשיצאנו, התגלגלה השמש מערבה, ואנחנו הבטנו במפתח הענק של נחל צין, בעשן המפעלים ובשקט. הג'יפאים התארגנו מאחורינו ודורית בקשה ממני לנהוג את העליה, מכוונת בזה שלזכרים יש אינסטינקטים אלימים ותוקפניים שיעילים למטרות קטנות מאוד לזמן קצר. משכתי את הידית בתיבה האוטומטית למצב הכוח הגדול ביותר, צברתי מהירות ותמרנתי בין הבורות המאובקים בעלייה. הסובארו הוכיחה מאיזה פח היא עשויה ועצרה בראש המעלה, ישבנה מכוסה באבק לבן ואני יכולתי להישבע שהיה על פניה חיוך. הילדות לא התרשמו מהעלייה המופתית מכיוון שהן יודעות כבר זמן רב שסובארו נוסעת על כביש ביפו כמו שהיא נוסעת במדבר.

הג'יפים עלו אחרינו ואנחנו פינינו להם את הדרך. יש לךנון כבוד לאנשים שמשקיאעים כל כך הרבה כסף במכונית שעושה אותו דבר כמו סובארו ישנה.  לג'יפאים יש תכונה להקתית, לסוברואידים כמונו יש נטיה להסתובב לבד. הג'יפים נעלמו בעננת אבק ואנחנו נסענו לנו באיטיות מהורהרת דרך האור הדועך בחזרה אל הכביש שהיה עמוס בטנדרים ג'יפים וכל מיני מכוניות שטוב שאינן יורדות לשטח לעולם.

טיול משפחה (2 או 3 ילדים) במכונית פרטית בשטח יום – יומיים עד שמונה.

עשר מצוות לא מחייבות

1.  סוברו (או בסדר גודל דומה)

2.   2 תרמילים גדולים, 2 או 3 קטנים (תרמילי יום)

3.   4 שקי שינה, 2 סדינים, בגדים במידה. תמיד משתמשים בהרבה פחות ממה שנדמה שצריך)

4.  אוהל קל להקמה (יש בכל חנות מטיילים) משפחה של 4-5 נפשות יכולה בקלות לישון באוהל המיועד ל – 3

5.   אוכל שמתכלה (אורז, מרקים,  פסטות, עוף מפורק, נקניקיות, תבלינים, לחם, נקניקיקים, גבינות, לבנה טחינה, פירות יבשים, שמן זית) לא צריך שום קופסת שימורים – כבד והאשפה לא מתכלה. את מה שנישאר מבשר העוף המעושן לא זורקים, אלא שומרים לארוחת הצהריים של היום הבא – עם מיונז ומלפפון חמוץ זה מצוין. שום אוכל לא מתקלקל במשך הלילה.

6.  גזיה או פרימוס מסוג חדיש (אופטימוס, קולמן) מיכל גז של 480 גרם מספיק ליומיים בלי שום בעיה. אפשר לסמוך על מדורה. סיר לבישול, קומקום קטן וכוסות.

7.   מים – אדם צורך 5 ליטר מים ביום.  אם ישנים בקרבת מקור מים – 2-3 ליטר לנפש ללילה מספיקים. למחרת ממלאים במעיין. כדאי להשאיר במכונית 5 ליטר כשחוזרים ואוכל. לנשנש בדרך הביתה.

8.  יין מתוק

9.  מגבת.

10.  מפות – מדריך מפה ומפות סימון שבילים של החברה להגנת הטבע. מדריך ישראל בהוצאת כתר גם הוא הצעה נאה מאוד – למרות שהוא כבר כמעוט בן 20 הוא פשוט ספר נפלא למשפחות שרוצות לקחת סובארו לטיול.