מה אמור אדם לעשות כשהוא רואה נשים נאנסות מול עיניו ברכבת אפילה במרחביה של אסיה?
סידרתי את התרמיל. הבטתי בזמן על הכרטיס. שמונה ורבע בערב. אחר הצהריים עבר בשלושה משחקי שח נגד אבא בהם הפסדתי בשניים וניצחתי באחד. נגד אישג’רל, האח האמצעי, זכיתי בשני ניצחונות והפסדתי באחד. האור דעך והחושך הקר של אולאן בטור עמד מחוץ לחלונות. מירגה ואוריי הבטיחו שיבואו בזמן כדי לקחת אותי לתחנת הרכבת. שעה לפני תספיק. שום מקום באולאן בטור, אפילו הבית של מירגה, אינו במרחק של יותר מ-15 דקות נסיעה מהתחנה. ווגזל. במטבח עמדו אמא ונרה, מילאו כיסני חושור- צידה לדרך חמשת הימים¯שבין אולאן בטור למוסקבה.
בשש וחצי הלם מישהו על הדלת. נרה פתחה. אבא שכב בחדר ההורים, גבו כואב מחולייה שנסדקה בצבא. מירגה ואוריי נכנסו פנימה, שיכורים ואלימים, מוליכים שתי נערות צעירות. אמא ונרה הסתגרו במטבח.
“אתה אוהב בנות מונגוליות?”
“אני צריך לצאת לתחנת הרכבת.”
“עזוב רכבת, יש לך עוד זמן. בוא תאכל משהו.” מירגה התיישב בכבדות על ספסל ואמא הניחה לפניו ולפני צלחות אורז מתמרות אד חם ונתחי כבש. הוא דחף אצבעות עבות לתוך זכוכית הצנצנת ופרש על האורז גזר חמוץ, שואב את המזון במציצה. הוא גמר לאכול, ניגב את הידים במגבת הקטנה ואמר בקול סדוק מוודקה: “בוא לחדר.” בחדר היו אוריי ושתי הבנות. מירגה תפס את הבנות. “נשקו אותו.”
“אני צריך ללכת.”
“הוא ז’ורנליסט מישראל. אתה לא רוצה אשה מונגולית?”
“אני צריך ללכת.”
“אתה נישאר כאן!” אמר מירגה, לוחץ בשתי ידיו על כתפי, מדגים כמה מתאבק מונגולי יכול להיות חזק. היאבקות היתה אחד מסוגי הספורט החביבים על המונגולים. היאבקות היא התחרות המסורתית בזמן הארווין גורוואן נאאדם, יום העצמאות וחגיגת הקיץ של אמצע יולי הנמשכת יומיים וכוללת חמש-מאות וארבעה-עשר מתאבקים. “תן לי את הטבק! אתה לא רוצה להתחבק עם אשה מונגולית?”
“לא עכשיו. אין לי זמן. צריך להגיע לרכבת.” פניתי אל אוריי, שלמרות שהיה שתוי, עדיין היו בו שרידי היגיון. אוריי לא ענה. “יש חושור?” המילים חדרו אל מתחת לוודקה. אוכל הוא דבר חשוב מנשים. הוא פתח את הדלת ואני עמסתי את התרמיל והנחתי אותו ליד דלת היציאה. במטבח הניחה אמא לפנינו חושור, יוצאת להחליף בגדים. “אני אבוא איתכם.” הבנות חמקו ראשונות לחדר המדרגות האפל. ירדתי אחריהן ואמא אחרי. מירגה ואוריי התעכבו עוד כמה דקות באיטיות שיכורה. כשהגענו לתחתית הבית החשוך פנתה אמא אל הבנות, מגרשת אותן בזעם במורד הכביש. מירגה הגיח מפתח חדר המדרגות ואחריו אוריי. “הכסף שאתה חייב לי?” הוא לווה כמה עשרות דולרים במשך הבוקר והבטיח שיחזיר בערב.
“ששש…ששש-” הניח מירגה אצבע על פיו, “לא ליד אמא.”
אמא נפרדה לשלום. “איפה הבנות?” שאל אוריי.
“לא יודע.”
“ראית לאן הן הלכו, לאיזה כיוון?”
“לא.”
“הוא קילל.
“הלכו שני קונדומים.” אמר מירגה.
ירדנו אל הכביש הראשי, חוצים לעבר השני. מירגה השתין בחושך על חלקת האדמה שבין הכביש למדרכה הרחבה. נימוסים. “לא ראית לאיזה כיוון הן הלכו?” מונית האטה לידנו. נדחקנו פנימה. היא נסעה לתחנת הרכבת. מירגה חיפש כסף לשלם.
“קח, נשארו לי טוגרקים.”
“עזוב, יש לו מספיק כסף.” אמר אוריי, מחזיר לי את הכסף.
“תביא, תביא,” תפס מירגה את הכסף בגסות, מטיח אותו בנהג.
התחנה היתה אפילה והאורות הצהובים האירו בקלישות את הרציף ואת הרכבת הארוכה שערימות של מזוודות, ציוד וחבילות ארוכות ועגולות מילאו אותה.
“איפה הקרון שלך?” הוצאתי את הכרטיס. הם פנו לכיוון מעלה הרכבת. המתנתי במקום. הקרון היה במורד הרכבת. איזה מחלקה היא הדה-לוקס? הייתי עייף מהרכבות הדפוקות של סין ומונגוליה, מוכן למסע נוח יותר בחמשת הימים הבאים. “זה שם,” חזרו מירגה ואוריי ממעלה הרכבת. הצטרפתי אליהם, מגיע אל הקרון שמול פתחו היו הערימות הנמוכות יותר. “פה.” אמר אוריי בגאווה. הדלתות היו סגורות. חצי שעה לפני יציאת הרכבת נפערו הדלתות ונקניקי המטען החלו להידחס פנימה, אנשים מטפסים על אנשים בבליל של צעקות ומהומה. עמדתי עם התרמיל הבודד וגלגלתי סיגריה באור הצהוב. “חכה פה,” אמר אוריי, אנחנו הולכים לבדוק אם התא שלך באמת בסדר.”
“אתה חושב שהוא לא בסדר?”
“אי אפשר לדעת, צריך לבדוק.” ההבל החם של הוודקה. עמדתי על הרציף, ממתין לחבילות ולמזוודות הנערמות להיבלע בתוך הקרונות, ילדים מוכרי שתייה ואוכל התרוצצו על הרציף. צעקות מתוך הרכבת. נשים צועקות לעזרה. עמסתי את התרמיל וטיפסתי על הציוד החוסם את הפתח. מעבר לערימות המטען, ליד הדלת הנגדית של הקרון, עמדו שתי נשים רוסיות בוכות. מירגה עמד מעליהן, מנסה לכפות את רצונו. אוריי עמד מחייך מאחוריו.
“אוריי!” שאגתי, “מה אתם עושים?”
“לך מפה, זה לא עניינך.” אמר אוריי.
“אוריי, מירגה!” המשכתי לשאוג. “תעזבו אותן!”
“אל תתערב, הן נשים רוסיות, אם הן לא היו מלוכלכות הן לא היו על הרכבת הזאת.”
“תעזבו אותנו-” בכו הנשים.
ניסיתי למשוך את אוריי, הוא הסתובב והטיח אותי בקלות. ג’ודואי ומתאבק שיכורים. צעקות הנשים. מה אמור אדם לעשות כשהוא רואה נשים נאנסות מול עיניו ברכבת אפילה במרחביה של אסיה? הנחתי את התרמיל בתא וחזרתי מטפס על החבילות, מושך את אוריי. הוא הטיח אותי בקלות לתוך המעבר, חוסם ברגלו. צעקות הנשים התגברו. “אונס!” צעקו הנשים “שודדים, רצח!” אנשים חלפו על פני הקרון, צעקות רמות מעורבות בבכי חנוק. עוד חמש דקות תזוז הרכבת. “אין לי יותר!” צעקה אחת הנשים, לקחת הכול.”
“אל תקשקשי,” יכולתי לשמוע את קול האלכוהול של מירגה צוחק בזלזול, “תביאי את כל מה שיש לך.”
מתוך אפילת הרציף השבורה בפנסים צהובים הגיחו שני שוטרים חמושים באלות, תופסים את מירגה ואוריי, מוליכים אותם לפניהם אל אולם התחנה. כספם של הרוסיות אצלם. בחלל הקרון נשארו היבבות השבורות של הנשים והרגשה כבדה של מחנק, אוזלת יד, של גועל. ישבתי בתא כשהרכבת נעה את התנועה הראשונה על הפסים, מעבירה רעד בשדירת הקרונות. שמחתי לעזוב את מונגוליה.
טירי וקלייר, שני צרפתים צעירים שקנו את התא שליד הביטו דרך החלון במהומה המתרחקת, מסתגרים בתוך התא. ערימות הסחורה נערמו במסדרונות.
“ככה זה יהיה עד מוסקבה?” שאלתי את נטשה, הקונדוקטורית ששבילי דמעות ¯חרשו את פניה כשטיפסה בכבדות על החבילות, בודקת את כרטיסי התאים, מנקבת.
“לא, הם יקחו מפה את הכל לקרון המטען.”
“את בסדר?”
“כן, כן, אני אהיה בסדר.” היא נאנחה, מוחה דמעה לא רצונית. ליטפתי את שערה. “יש שני חדרי שירותים בקרון, אתם-” היא הצביעה עלי ועל הצרפתים, “תשתמשו בשירותים שליד החדר שלי. את אלו שפה, תשאירו למונגולים, הם חיות, זה יהיה מלוכלך מאוד.”
“תודה.”
“אין בעד מה.” היא חייכה ברוסית. “אתה מדבר גרמנית?”
“לא.” מניתי את השפות שאני יכול להחליף בהן מספר מילים.
התא היה שתי מיטות משני עבריו, שולחן במרכז מתחת לחלון, מראות על הקירות ועל דלת ההזזה שאפשר היה לנעול מבפנים, מקומות איחסון מתחת למיטות ופתח איחסון מעל הדלת, מעין עלייה שנמשכה מעל המסדרון שמחוץ לתאים. הרמתי את המיטה. התא שתחתיה היה מלא תיקים. הבטתי במונגולי שישב על המיטה השנייה, שותפי לתא לחמשת הימים הבאים באם תגיע הרכבת בזמן. על השולחן הנחתי את ספל החרסינה הסיני מצוייר הדרקונים הכחולים ואת התה הרוסי השחור שקניתי באולאן בטור, את התפוחים ואת חפיסות השוקולד.
“שים את התרמיל למעלה-” רוסית. סומקי.
“אני מעדיף שהתיק יהיה פה.” יצאתי מהתא כדי לעמוד במסדרון ולעשן, ערימות נקניקי סחורה מתגלגלים על פני במעלה הרכבת לכיוון קרון המטען. היה במונגולים זלזול כלפי הקונדוקטורית הרוסיה. היא הסתגרה בתא. טיפסתי על ערימות סחורה, ממלא את ספל התה במים חמים מהסמובר המוסק פחם. פנים הרכבת היה חם מתנורים שאבכו חום בתאים. השירותים היו נקיים, שירותי מתכת רחבים וכסופים שראו יותר ממסע טרנס-אסיאני אחד.
כשחזרתי עמד המונגולי על המושב ודחף את התיקים המרובים והנפוחים אל העלייה. סעדתי אותו במה שנראה משימה לא אנושית והנחתי את התרמיל מתחת למיטה.
“מוסקבה?”
“מוסקבה.” כאילו שיש יעד אחר לרכבת הזאת.
“מונגול?”
“מונגול. באט.”
“באט.” פרסתי מהשוקולד והגשתי לו. הוא הוציא שקית ניילון גדולה, שולף ממנה נתחי כבש קרים וחותך אותם עם הסכין. פרסתי לחם ועגבניות שקניתי בבוקר באולאן בטור כשהרכבת משקשקת צפונה, לכיוון הגבול הרוסי.
התעוררתי מוקדם. השקט העיר אותי. הרכבת עמדה בתחנה אפורה. סוך-בטר. מבעד לחלון עמדו חיילים מונגולים. הם עברו בתאים, מחתימים דרכונים, מעיפים עין בערימות הסחורה. הרכבת המשיכה במסעה צפונה, לכיוון מעבר הגבול הרוסי. החוצה ממונגוליה, מארץ הנוודים הגדולה, בחזרה אל המעצמות, אל המעצמה הרחבה ביותר בעולם, ששמחת הוודקה העצובה שלה הדביקה את כל העמים שסביבה. נטשה על משמרתה, לבושה בשמלה אפורה, מטאטאה את המסדרונות שנקניקי הסחורה נעלמו מהם במופע קוסמות. לאן נעלמו הסחורות במשך הלילה? רמזתי לדלת השירותים. היא פתחה במפתח של קונדוקטורים את השירותים הצמודים לתא. גרבי ניילון על חוטי כביסה מאולתרים, חזיות, סבונים ומשחות שיניים וניקיון מבהיק בתא שהיה קטן מזה שעמד לרשות שאר הנוסעים, אבל היתה בו הרגשה ביתית של שימוש קבוע. ברז המים החמים לא נפתח בלחיצה אלא בסבוב של ברז רגיל, לא מנה קצובה אלא זרם מים חמים ששטף את הפנים מדביקות הלילה. בסין היות אדם מהמערב היא בעוכריו, במזרח רוסיה, אירופה ואירופאיות הן עדיין בגדר יתרון, משם מגיעה התרבות. הרכבת האטה, חוצה גשר, נוף יערות ואגמונים קטנים, בתי עץ. ארץ אחרת. כביש עם משאיות, נשיבת רוחה של ארץ התעשייה. סיביר. נאושקי. שעון התחנה הצביע על חמש ורבע בבוקר. חמש שעות אחורה ממה שהצביע השעון המונגולי שעל ידי. הרכבות נוסעות ברוסיה לפי זמן מוסקבה, חוצות חמישה אזורי זמן במסען ממוסקבה לנקחודה, ממוסקבה לבייג’ינג. חייל רוסי לבוש סגין חום בהיר ארוך, כובע פרווה אפור עם כוכב אדום ומגפיים שחורים עמד על הרציף, משגיח ששום נוסע לא יחדור לרוסיה לפני שייבדק דרכונו. עמדתי בדלת הפתוחה והבטתי בו עד שהקור היה נושך מידי ואני נסוגותי חזרה אל המים החמים ואלן ספל התה של הבוקר.
טירי פתח את דלת התא. “רוסיה?”
“רוסיה. כמה זמן הייתם במונגוליה?”
“שישה שבועות.”
“הזמנה?”
“לא. ירדנו מהרכבת באולאן בטור ומישהו הזמין אותנו. ואחרי אוטובוסים, רכבות וג’יפים מקומיים, החלטנו לנסוע במחלקה הראשונה. נזהרת מהדבר?”
“דבר?”
“כן, דבר, כמו הספר של קאמי.”
המבטא הצרפתי. “פגשתם בדבר?”
“כן.”
“אתם בריאים?”
“אני מקווה.” הרכבת נכנסה לנאושקי. המון אדם על הרציפים. המונגולים ירדו אל הרציף, מהססים, ידיהם עמוסות מעילים, צעיפים, גרביים, כפפות וחולצות פלנל סיניות. הם הכריזו על הסחורה. ההמון, שציפה לבואה של הרכבת, מצטופף סביבם. חציתי את ההמון, מביט בלוח הזמנים ובשעון, ניגש דרך הקור העומד אל חלון הדוכן הסגור, מצביע על לחם, ביצים וצנצנת גדולה של מלפפונים חמוצים. “אלו לא רובלים טובים.” אמרה המוכרת.
“מה זאת אומרת?”
“הם לא טובים.” היא אמרה. רצתי חזרה אל הרכבת, ממיר במהירות דולרים לרובלים חדשים. בפעם הקודמת, לפני שנתיים, היה כל דולר שווה 35 רובל. עכשיו היה מחירו 1,300. קידמה. ירדתי דרך שער הברזל של התחנה אל רחבה מונמכת שבה הצטופפו מוכרי אוכל ומוכרי בגדים. נשים סיביריות כבדות ועטופות במעילים עמדו מאחורי דוכני האוכל. האשה הסכימה לקבל את הרובלים. שלושה ילדים ערומים מברונזה כסופה עמדו מול פתח התחנה, רוקדים בקור. חזרתי אל הרכבת, מגיש את הדברים לבאט שחצי גופו התכופף מהחלון, מנסה למכור כפפות צמר לרוסים שעל הרציף. “מהר!” צעקה נטשה, זינקתי על מפתן הקרון ונטשה הרימה את המדרגות, סוגרת את הדלת. אגם גואיזנוי יהיה התחנה הבאה. שתי דקות. חום הקרון קידם אותי כשנדחקתי פנימה, עובר על פני מונגולים שספרו שטרות של מאות ושל חמש-מאות רובל בתאים עמוסי הסחורה. פתחתי את הצנצנת הענקית של המלפפונים החמוצים, פורס מהלחם הסיבירי. באט פרס מבשר הכבש הקר, מניח על הפרוסות.
בשתיים ורבע לפי שעון מוסקבה, כשדמדומים כיסו את הארץ, נכנסה הרכבת לפרוורי אולאן אודה. ההשפעה המונגולית. לא היתה שום השפעה מונגולית בכבישים הסלולים, במשאיות העמוסות, במפעלי התעשייה, הרכבת חצתה את נהר האורחון בדרכו אל הבייקל. סיביר, נשימה רחבה עם הכוח של רוסיה. ב-21.4.1890 יצא אנטון צ’כוב למסע הפרטי שלו לסיביר בדרכו אל חצי האי סחלין. הוא יצא מתחנת ירוסלבל, התחנה שאליה מתכוונות הרכבות המגיעות מהרפובליקות האסיאתיות ומהקצה הסיבירי של רוסיה. הרכבת הגיעה לירוסלבל ומשם הפליג צ’כוב לפרם. האביב היה עדיין קר. “כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה,” כתב לאחותו, “צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הדמויות בטולופים הקרועים, הניצבות בלי נוע על ארבות הנהר החולפות על פנינו, נדמות כאילו הקפיאן מכאוב שאין לו גבול ושיעור. הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים ביצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחיד.”
מסילת הברזל נגמרה בטומן. משם התחילה סיביר, מתגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים מותקף על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. “וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חציאתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך – אלה יסכנו לשימוש – פעם ירוצצו את גולגלתו של קבצן שנקרה בדרכם.”
השוק החל להתעורר. המונגולים נהרו אל הרציף שהוצף באלפי אנשים שכמו חיכו לרכבת המגיעה. אי אפשר היה לדחוק רגל על הרציף. “פיאד נדצט!” סימנה נטשה, מונעת בגופה כניסת אנשים אל הקרון החם. “פונפצן! אתה מדבר גרמנית?” סימנתי שהבנתי, גולש אל הרציף. המראה היה מדהים באמת. מהחלונות השתלשלו בגדים ומעילים ורוכלים נוסעים הכריזו על מרכולתן. חייכתי כשנזכרתי באזהרות כי הרכבת משעממת. אריק ניובי כתב על המסע הגדול של הרכבת האדומה כשנסע ב”רוסיה” ממוסקבה לנקחודה שליד ולאדיווסטוק. אז האפיר הקומוניזם הכובל את המסע. גם לפול ת’רו לא היו מילים חמות על הרכבת. אלא שהרכבת הרוסית העמוסה במונגולים שהביאו את כל טוב ארץ סין היתה סיפור אחר. ורוסיה, סיביר המתעוררת, היתה לפני. איכרות ניסו למכור כריכים ובשר, בקבוקי זכוכית מלאי חלב וביצים קשות. הנשים על הרציף היו שחורות שיער ועם פנים חדים ונאים מאוד, מוגפות במגפיים גבוהים, עצמות לחיים גבוהות וצוחקות. אסיאתיות אמיתיות, נעות בתוך המון הרוסי ששערו בלונדיני, לבושות שמלות עליזות. הרכבת עמדה באולאן אודה יותר מחמש-עשרה הדקות שסימן לוח הרכבות. “מהר, מהר!” קראה נטשה ואני טיפסתי בעקבות טירי לתוך הקרון החם, המונגולים מיישרים את הרובלים שאספו לתוך הבגדים, מושכים את ראשיהם לתוך התאים, מעלים את החלונות. מלאתי את הכוס במים חמים על התה הרוסי השחור – צ’ורני צ’אי – והתישבתי מעברו הנכון של השולחן, פורס לחם, מלפפונים חמוצים ועגבניות, באט מוציא צלעות כבש קרות מהשקית וחותך אותן לפרוסות בשר. היה חושך בבייקל. הימה הגדולה היתה¯אפילה ואני הצטנפתי בתוך המיטה, מתחת לשמיכה ולסדין כשהחימום מפעפע לתוך התא, מלהיט אותו לטמפרטורה בלתי נסבלת. על האפשרות למות מחום בסיביר לא חשבתי לפני הנסיעה. אירקוטסק. לא הוצאתי את החוטם מתוך השמיכות כשהרכבת חצתה גשרים מעל נהר האנגרה בדרכו אל ימת הבייקל. השעון המוסקבאי המשיך את מהלכו המוזר. התעוררתי כשעלה אור מבעד לחלונות. שלוש וחמש דקות לפי שעון מוסקבה. זימה בחוץ. פרחי קור על החלונות. קרח קפוא על הטינופת והאבק של חלונות הרכבת שלא נוקו שבועות. גם מחלון התא היו הנופים ממוסכים בנתזים של משקאות שהוטחו דרך החלון או אל החלון. אנשי הרכבת הרוסית לא התייחסו בכבוד לקו הזה. השמש עלתה דרך הכפור, כדור כתום וגדול מעל מרחבי היערות. היום השלישי למסע. התה של הבוקר, הנחמדות לעמוד במסדרון הקרון הריק באוויר הצונן לעומת התא המחניק, השקשוק המתמיד של הרכבת הלאה, מערבה, לאירופה. כל סיביר לפני, 2,600 קילומטרים מבייג’ינג, 5,000 ממוסקבה.
ארץ חקלאית של חיטה, יערות בשלכת, בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. חשבתי על האנשים בבוקר המוקדם שגזרי העץ מסיקים את תנוריהם. צ’כוב, שנפגש עם אנשי סיביר שמעבר להרי החושך של האוראל כתב לאחותו: “בלילה, כשתכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס.”
ניז’יאודינסק. סוסים מערביים, גדולים וחסונים לצד הדרכים. בין הבתים שבצידי המסילה קפאו אגמים קטנים של קרח. הבקתות הסיביריות בנויות העץ והאנשים במגפיים שסבבו ביניהן. ערימות קש של חיטה קצורה השחירו בשדות ולצד היערות הגדולים של הלבנים והמחטנים הירוקים, מקלות תקועים בראשן. מסביב לחלונות העץ, שבחלקם הוגפו התריסים ובחלקם עמדו פתוחים, היו תפרחות עץ כחולות-לוחות עץ מפותחים שחזרו על עצמם בכל בקתת עץ שצפצפות ולבנים בשלכת עמדו ביניהן ובעומקם המרחבים הגדולים. הנשמה הרוסית. קריאת הערבות. טולסטוי, טורגנייב, צ’כוב, סולז’ניצין, דוסטויבסקי, צ’ייקובסקי, קרילוב, גוגול, פנפילוב. הכבישים, הכרכים התעשייתיים. הבוקר המתעורר, האנשים הפוסעים עם מברשות השיניים אל שירותי המתכת הכסופים, פוערים את הדלת, אוויר קר חודר מהרווח שבין הקרונות. טירי, שיער חלק ובלורית וזקן שכיסה את רוב הפנים הציץ החוצה. “אתה חושב שיש מסעדה ברכבת?”
“אפשר לבדוק.”
פתחנו את הדלת אל הרווח שבין הקרונות שבקבוקים מנופצים וניירות משומשים הושלכו דרכם אל המסילה. קרון המסעדה היה צמוד לקרון שלנו. היו בו שישה שולחנות אפרוריים שלידם ישבו אנשים עם מנות תפוחי אדמה ונקניק, בקבוקי וודקה ירוקים לידם. חציו השני של הקרון היה מטבח עלוב שהריחות שעלו ממנו לא הבטיחו כלום וערימות של בקבוקי שתייה צבעונית מוגזת. רכשתי אחד מהבקבוקים שהכילו שני ליטר של מיץ תבוע כתום בטעם נורא. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב על המסעדה שניראה היה שיכול להיות נעים לשבת בה כתחליף לתא הצפוף, התקרה הגבוהה המרחב. הנסיעה החלה לגבות את המס שנסיעות ארוכות ברכבת או באוניה גובות מנוסע. חזרנו אל התאים. ריח הליזול¯מהשירותים זחל דרך הסדקים. הרכבת המשיכה להתגלגל כשמונגולים עוברים דרך המסדרונות. השלמתי את הספר של ניובי על מסעו ברכבת ועברתי אל “גדת הנהר” הפנטסטי שנכתב לפני 700 שנה. הטבע האנושי הלא משתנה, גם אם חולפות שנים ונדמה שאנשים אחרים חיים ביבשות או בארצות שמשני צדי הר. ב-10:53 לפי שעון מוסקבה עצרה הרכבת באילנסקיה. “פונפצן מינוטס! פיאד נצט!” סימנה נטשקה כשקפצתי לרציף, נבלם על ידי המון סואן שהגיח מכל העברים. כאילו ארבו תושבי סיביר לרכבת. ירדתי אל הרציף האפור, למה הרציפים בסיביר כל כך נמוכים? ואולי צריך לברר מדוע הרכבות כל כך גבוהות. טיפסתי על עמוד חשמל להביט בהמון ששוטט נלהב ותוסס בין המונגולים שעמדו עם הסחורה בידיהם. הרכבת, כמו נהר, כמו שוק נוסע שעובר בסיביר מעיר לעיר וממקום למקום, מצית את דמיונם של הנשים, הגברים, הנערים והנערות המזדרזים אל הרכבת לחטוף מעיל, סודר, כפפה, גרב, צעיף משי לפני החורף המתקרב. העסקות המהירות, ההרגשה של תאוות המסחר ועוד ועוד, הכסף נחטף ונדחק אל הכיסים, ערימות רובלים מתפוצצות, מקומטות, מלהיבות את העין, הנהרה על פני הקונים, פני המוכרים המתוחים, באט שאינו מרוצה אף פעם, משתרך מאחור במאמציו למכור את כפפות האנגורה שקנה בבייג’ינג, מצליח לרוקן רק מעט מחמשת התיקים העצומים שגדשו את התא. התא של טירי היה ריק. שני תרמילים, תרמוס מים חמים ופירות. מקום נעים לשבת ולפטפט על נסיעות בסין ובמונגוליה. ושוב, כטקס שגור, התגלגלה הרכבת באיטיות כמה מטרים קדימה, עוצרת בכבדות, גורמת לגל נדהם של סוחרים לרוץ אל הפתחים, להיתלות במהירות ולהגיח שוב.
ההמונים המתגלגלים על הרציפים לאורך הקרונות הירוקים שנגררו על ידי קטר חשמלי גדול וירוק, שנשא עדיין על גבו את סמל הפטיש והמגל של האימפריה הקומוניסטית. רוסים מול מונגולים. אחד העמים הגדולים בעולם מול אחד הקטנים. יש בארצות גדולות כוח של המון. כך ברוסיה, כך בסין, כך בארצות הברית של אמריקה. בסין וברוסיה מתעלמים מהיחיד, מפעילים את המסות, מתעלמים מחשיבות חייו של היחיד. כך היה תמיד. בארצות קטנות מתבסס כוחו של היחיד. ולכן אולי כשקורות מהפיכות, הן קורות בעוצמה בארצות הגדולות, כי ההמון הופך לגל שוטף שאי אפשר לעמוד בפניו לעומת הארצות הקטנות שבהן האינדיווידואל מסרב להסכים עם האחרים, מכיוון שכל חייו גודל כדמות¯החשובה בעולם. היהודים יותר מכולם, עדה של יחידים בעלי דיעה מוצקה¯ונוגדת על כל נושא שבעולם. לא פלא שיהודים הם מהפכנים, כל ילד יחיד לאמו. לא פלא שהמהפיכה הקומוניסטית לא הצליחה באנגליה ובאירופה המערבית שם נהגתה, אלא ברוסיה המיוסרת, הרגשית, שבה קל להסעיר המונים, המונים חסרי שם שמסתערים לאורך רציפים, מאוחדים בכוחה של הקבוצה. ואמריקה? מה עם ארצות הברית של אמריקה? אין לי מושג. אמריקה היא שילוב של השניים, כח ההמון יחד עם האינדווידואליזם. כמו תמיד, הקבוצה שמייסדת מקום מנחה את העתיד.
הצחוק הוא שליחידים שהצליחו בכל זאת להתייחד במדינות הגדולות וחסרות הפנים, יש יותר סיכוי לשינוי מהפכני מאחשר לכל אותן מדינות קטנות של אינדווידואליסטים שיש להם דיעה מוגדרת על כל דבר. הרכבת היטלטלה שוב, מתחילה להתגלגל מערבה, זונחת מאחוריה קונים ממהרים שניסו לתלוש בגד של הרגע האחרון מהחלונות, של סוחר מונגולי שהחזיק גבוה מעל הרציף את החולצה, תולש את הרובלים מידו של הסיבירי, שומט את החולצה לידי המאושר שפנה בחיוך לכיוון מבנה התחנה הניאו קלסי שבמרכזו השעון המוסקבאי המציין את הזמן ללא קשר לאור. השעון האימפריאלי. הסיני. הרוסי.
הלאה. סיביר מבעד לחלונות המזוהמים של הרכבת, העשן במסדרון, בשר הכבש המתעפש על השולחן בתוך התא, באט הנמוך והעגום שמונה את הרובלים, הצרפתים בתא השותים תה מתוך תרמוס, המונגולים על ערימות הבגדים. הרכבת חצתה יובלי נהרות, עוברת את קו פרשת המים האסיאתי, עד ניז’יאודינסק זרמו המים עם נהר האנגרה והאוקה לימת הבייקל, מעכשיו והלאה יזרמו הנהרות צפונה אל ים קרה. אילנסקיה היתה כבר בתוך מערכת היובלים של היניסיי. הנהר העצום שזורם אלפי קילומטרים עד שהוא נשפך למפרץ עצום ממדים, חוצה את שפלת סיביר, את השטחים המוצפים, את הערבה הפראית ביותר בעולם. “הרבה ראיתי, הרבה חוויתי, והכל חדש לי ומעניין אותי עד בלי די, לא כסופר, אלא פשוט כאדם.” כתב צ’כוב במכתב לליקין “היניסיי, הטאייגה, התחנות להחלפת סוסים, הרכבים, הטבע הפראי, חיות הבר, המצוקה הנגרמת עקב תנאי הדרך הקשים, העונג שמסבה לך המנוחה – כל אלו גם יחד נפלאים כל כך, שאין מילים בפי.” הבטתי צפונה אל העצים. השמים היו בהירים והשמש נרכנה מערבה ודרומה. טייגה. בשתיים בצהריים לפי שעון מוסקבה עטפו דימדומים את הארץ והרכבת האטה את מהלכה, נכנסת לקרסנויארסק. “פיאדנצט.” אמרה אנה שהחליפה את נטשה, שלבשה בגדי לילה ונעלה נעלי בית. הרכבת עצרה בקרסנויארסק, עיר גדולה שאנשיה חיכו לרכבת בתשוקה שיש לאנשים המחכים לפליאות מהמזרח. ירדתי אל הרציף. אוויר הערב היה חמים ונשים מיהרו בעצב בין הקונים, מנסות למכור פרוסות לחם שחור, עופות צלויים, תפוחי אדמה וביצים קשות. צנצנות החמוצים שנקודות גבשושיות פורחות על עורם הוריקו בים האנשים. השמש האירה את האנשים הממהרים, את האם שמשכה את ילדתה בכח בתוך ההמון, את שתי הנערות שמיהרו בחדווה אל מוכרי הצעיפים, אל זוג הצעירים שעמדו מנותקים בתוך סערת ההמון והציתו לעצמם סיגריות. הנשים היו מאופרות בכבדות, שפתותיהן צבועות באדום לוהב, ריסיהן בכחול, שיערן צהוב. רוסיות מאוד. סיביר, שוב עלה בדעתי צ’כוב, דברים שכתב בדין וחשבון המסכם את מסעו לסחלין, למושבת הכפייה הגדולה מכולן. מיליונים הוגלו לסיביר. צ’כוב שנא את הדין וחשבון והשתעמם בכתיבתו, ואחרי שלוש שנים, כשהשלים אותו (1893), לא נמכר היטב, אבל גרם לשלטונות הרוסיים לשים לב לדברים. “התליין עומד במצודד ומלקה כך שהרצועה מצליפה לרוחב הגוף. מדי כל חמש מלקות הוא עובר אט-אט אל הצד האחר ומעניק לנענש חצי דקה של הפוגה. לאחר חמש דקות עד עשר מלקות נעשה הגב מחורץ ארגמני, כחול, העור נבקע עם כל צליפה. הוד מעלתך! שומעים מבעד ליבבות וליפחות. הוד מעלתך! אנא, רחם, הוד מעלתך! והנה פתאום, איזו השתרבבות מוזרה של הצואר, קולות הקאה, הוא אינו מדבר אלא רק גועה ומחרחר.” במכתב לסובורין, שהיה המו”ל שלו במשך שנים רבות כתב: “חלמתי במשך שלושה או ארבעה לילות על התליין ועל הסד הזוועתי.”
גם נשים הגיעו לסיביר, נשותיהם של אסירי הכפייה, קרובות משפחה, בנותיהם. הסוהרים בחרו בנאות. נערות וילדות נמכרו על ידי הוריהן למתיישבים ולסוהרים. “לא הזיקנה, לא הכיעור ואף לא העגבת בשלב האחרון אינם מונעים את העיסוק בזנות. נזדמן לי לפגוש ברחובות אלכסנדרובסק נערה בת שש-עשרה, שלפי מה שנאמר לי, התחילה לעסוק בזנות בגיל תשע…בפרברי אלכסנדרובסק מנהלת אשה חופשייה מוסד שבו עובדות רק בנותיה שלה.”
האור דעך כשעזבה הרכבת את קרסנויארסק נוסעת לתוך החושך המתעבה בשיקשוק הקבוע. נדנוד לשמאל, נדנוד לימין קרון בקרון, מחלי המתכת מתחת לגלגלים, עובדי התחנות לבושים הסרבלים הכתומים המקישים על הגלגלים, לבדוק שהשמן במקום והצליל נכון, מכוייל לשירה הקבועה של רכבת טראנס סיבירית. אצ’ינסק היתה התחנה הבאה לשתי דקות. עמדתי במסדרון. מונגולי מגודל עם משקפיים עמד לידי, מביט לתוך החושך. “אתה מדבר אנגלית?”
“כן.”
“אני דיגי, דיגטירך, אבל החברים שלי קוראים לי דיגי. שזה פריחה, של פרחים.” שכנו לתא חייך מתוך ערימות צעיפים ומעילים. “אני מהנדס.”
“וזה?” הצבעתי על המעילים, הסודרים וחולצות הפלנל המשובצות.
“אה, אלו דברים שקנינו בבייג’ינג, זה סידור שהתחיל לפני שלוש שנים, כשנפרדנו מברית המועצות. אתה יכול ללוות מהבנק המרכזי באולאן בטור כסף, דולרים, לקנות סחורה בסין, למכור ברוסיה ולהחזיר לבנק. אנחנו לווינו 4,000 דולר בריבית של 20 אחוזים לחודש. זה יום וחצי נסיעה לבייג’ינג, יומיים אנחנו שם, יום וחצי חזרה ואז הרכבת למוסקבה. אנחנו מקווים למכור את כל הסחורה עד מוסקבה, ואת מה שלא, בשוק של יום ראשון בפארק אלכסנדר וביום שני לחזור בטיסה לאולאן בטור.”
“כמה תרוויחו?”
“פי ארבעה.” 16,000 דולר. לא רע לשבועיים עבודה.
“ומיסים, ומכסים?”
“הסינים לוקחים כמה מאות דולרים. במונגוליה אין מכס, אבל צריך לשלם קצת לשוטרים, ופה צריך לשלם קצת במעבר. ולקונדוקטוריות ברכבת, ולקרון מטען. לכן קנינו כרטיסים למחלקה הזאת, כדי שיהיה יותר בטוח.”
“ראית את מה ששני המונגולים ניסו לעשות לקונדוקטוריות באולאן בטור?”
“אני קראתי לשוטרים. אל תרחם עליהן, הן לוקחות כסף מכל המונגולים ברכבת. אחרת הן לא מרשות לפתוח חלונות ולמלא את התאים בסחורה.” ולנהגי הקטר שחניותיו בתחנות התארכו עם התפתחות המסחר. “בשנה הבאה אני רוצה לנסוע לגרמניה, הנה תראה, יש לי ויזה לגרמניה.” הוא שלף את הדרכון המונגולי. “גרמניה?”
“כן. אני רוצה לקנות שם כמה מכוניות מרצדס משומשות ולנסוע איתן דרך רוסיה למונגוליה ולמכור אותן לסינים. אפשר לקנות מרצדס בגרמניה ב-5000 דולר ולמכור אותה לסינים עשירים בעשרים אלף. אני חושב לעשות את זה בשנה הבאה. פעמיים.”
“אולי גם אני אעשה את זה.” המסע במרצדס על פני מרחבי רוסיה וסיביר נראה נחמד. המונגולים הנפלאים, עם לוחמים שרוסן בחזרה לנוודים בארץ גדולה מספיק כדי שייבלע בה, הופך לסוחר, לשון המאזניים בין הגושים הגדולים, בין המעצמה היורדת למעצמה העולה, זו סבוכה בצרות העבר, וזו עדיין סגורה בפחד מהעתיד. והמונגולים, משוללי מוסר או מחויבות לגושים הגדולים, משמשים כשאנשי הביניים, לבושים במכנסי ג’ינס, בחולצות הפלנל, בכובעי הבייסבול ואפודי הצלמים. “תסלח לי.” אמר דיגי כשהתקרבה הרכבת לבוגטול בחושך המוחלט, “אני צריך לעבוד.”
“בהצלחה,” אמרתי, חוזר אל התא כדי ללבוש את המעיל, לתלות את המצלמה ולהידחק בים האדם הסיבירי שעט על הרכבת, הרכבת המוזרה והמשעשעת מכל הרכבות.
מלינסק. השוק התחדש. תשע וחמישה לפי שעון מוסקבה. מלינסק נמצאת על נהר הצ’ולים שהוא יובל של נהר האוב, נהר הזורם צפונה, מתפתל צפונה בשפלה הסיבירית עד שהוא נשפך לים אזוב. יש רכבת שמגיעה אליו. למקום הנקרא לביטינגי. לאורך הנהר אפשר להפליג צפונה. קו הרכבת הוא רק הצעה, חוט דק שנמשך על פני סיביר, מתפצל במקומות שונים אל קצוות הארץ הענקית והריקה. ארץ היערות. 57 מעלות צפון. הקור שמחוץ לרכבת החל להצטבר בשכבת קרח דקה. הצרפתים ליד הסתגרו לשנת לילה מוקדמת. אנשים מאושרים שמסוגלים להעביר נסיעה בת חמישה ימים בנמנום. חזרתי אל הספר ואל הווקמן. החלפתי בין רגליים לראש, מרחיק אותו מהתנור שמילא את התא בחום מחניק. באט יצא לבקר חברים במורד הרכבת, בירכתי המחלקה השנייה שבה הצטופפו ארבעה-ארבעה בתא על ערימות הציוד, מתנועעים ברעש המתכתי, הרכבת מגבירה את מהלכה. טירי חישב על דף לוח הרכבות מתי נגיע לטייגה ולנובוסיבירסק. דיגי, לאחר שגמר לספור את הרובלים הזורמים ממלינסק, יצא אל המסדרון שבו היה האוויר חם פחות. השארתי את דלת התא פתוחה כדי שהחום יתפזר לתוך המסדרון שהדלת שבקצהו נסגרה רק לפעמים, נשכחת פתוחה על ידי האנשים שעברו הלוך ושוב לאורך הרכבת, מסע בתוך מסע, צריכת הבירה והוודקה מקרון המסעדה מתגברת עם התקדמות מכירת הסחורה.
“איך המכירות?”
“לא רע. גמרנו כמעט את המעילים, אנחנו עוברים עכשיו לצעיפים.”
“יש גם רכבות מונגוליות?”
“יש. אבל אנחנו מעדיפים את הרוסיות. ברכבות המונגוליות החלונות שבורים והרבה יותר מלוכלך. הרוסים שומרים על הרכבות שלהם.”
“והסיניות?”
“הסינים לא מרשים לסחור ברכבת. גם ברכבות מונגוליות לא מרשים למכור דרך החלונות. כדאי לנסוע ברכבת הרוסית.” כתמי הלכלוך והנוזל השפוך על החלונות עיממו את האורות הבודדים שבמרחוב. “לילה טוב.” הרכבת הגבירה את מהירותה. 7865 קילומטרים במאה ועשר שעות, כולל הפסקות. פרשתי את הסדין הצר וגלגלתי את השמיכה לקצה, מוכן לחום המחניק, לדפיקות המאוחרות של באט על הדלת כשיחזור שיכור ומנומנם מהתאים שבירכתי הרכבת.
אור אפור הסתנן דרך הווילון הלבן והמרופט. באט נחר נחירות קלות על המיטה שלו. דחפתי את הרגליים לתוך הנעליים ויצאתי אל המסדרון. השחר האפור החל לעלות בשלוש עשרים וארבע לפי שעון מוסקבה. היום הרביעי למסע. עמדתי ליד החלון, מביט בשדות החומים. בחושך עברנו את נובוסיבירסק שיושבת על האוב. האור האפור, מסע הרכבת החדגוני, הקור הנשוך שחדר דרך פתחים, מתגבר על החום המעיק שהזדחל מתחת לפתחי דלתות התאים. ב-04:24 עלתה השמש מעל צמרות העצים. כדור אדום מעל האדמות והיערות הקפואים. נטשה יצאה מהתא עם מטאטא הקנים הקטן, מטאטאת את רצפת המסדרון, אוספת את האשפה שהצטברה במשך הלילה, הופכת אבק לבוץ על רצפת המסרון, מים חמים שמילאה מהמיחם לדלי הפח. היא עברה את המסדרון, פותחת וסוגרת את הדלת מאחוריה, פותחת את דלת בית השימוש. ריח ליזול חריף. ריח השתן בבוקר. החום בתא הצפוף. הרכבת פנתה מערבה, מניחה את השמש מעל זנבה נוסעת לבלבינסק על האום, יובל של האירטיש. צ’כוב. הנשמה הרוסית הגדולה, נוסע שכל חייו נסע מילטה למוסקבה, לאירופה, חוצה את סיביר לסחלין ומשם מפליג סביב לאוקיאנוסים וחוזר לרוסיה. הארץ הזאת, שכמו הדרמה שלה היא כל כך אנושית – אוהבת, שונאת, אונסת, רוצחת, מחבקת, צועקת, משתכרת, מקיאה, בונה בתי עץ אבודים במרחב, ערימות קש שחורות בשדות השלכת. ליסטופד. יש למילה הרוסית צליל רך. מחזה רוסי שקורה בגוף ובנפש המהפיכות. ריח הליזול מהשירותים, ריח השתן בבוקר, החום בתא הצפוף, הבוקר שעולה בשלוש עשרים וחמש לפי שעון מוסקבה בין נובו סיבירסק לבלבינסק, שום דבר לא יכול לגרוע מתחושת האושר – סיביר! סיביר חולפת מבעד לחלונות, בתי עץ מנומנמים, דרכים בוציות, הכפור על אדני המסילה, שדות שחורים, לבנים בשלכת. ליסטופד.
בבלבינסק היו השמיים אפורים והקור גדול. הבוקר המוקדם לא הפריע למסחר. ירדתי אל הרציף האפור ומתחתי את עצמי, נהנה ללכת על האדמה המוצקה. ימי הנסיעה הרצופים גרמו לשמחה בכל פעם שעצרה הרכבת ואפשר היה לנשום אוויר חופשי ולא דחוס, לנוע במרחב שאינו מעבר בקרון או דרגש תא. הרכבת המשיכה להתגלגל לכיוון אומסק, נוסעת בארץ שבין האוב לאירטיש, ערבות ואגמים. לבנים וצפצפות בשדות השחורים, ערימות קש עגולות. בשמונה ועשרים לפי שעון מוסקבה חצתה הרכבת באיטיות את טטרסקיה. קטרי קיטור שחורים ומעשנים עמדו בהסתעפויות הצדדיות, שלדי קטרים זנוחים עמדו נטושים בשדות דגן גבוהים וצהובים. הנוף היה רטוב. שמש קרה האירה מתוך עננים אפורים, משתקפת בריפרוף בביצות שבין האוב לאירטיש. ריח הליזול מהשירותים.
הרוח הקרה הניעה את הדגן הגבוה באדמה השחורה והספוגה שבין הטום לאירטיש, רוח דרומית מערבית, העשן מארובות הבתים מוטח בכוח. עם התנועה מערבה השתנתה גם הארכיטקטורה של בתי העץ בשדות החומים-שחורים. הגגות הפכו ממשולשי פח לגגות בעלי חמש זוויות, דמויי אסם. החלונות היו אותם חלונות עץ כחולים-
לבנים עץ חום דהוי מפותח בצדדיהם. אשה נושאת אסל עם שני דליי חלב, נעולה מגפיים, חבושה במטפחת ראש. בעשר ועשרים נכנסה הרכבת לאומסק. עיר גדולה וקרה. שמי מתכת אפורה. הרכבת נצמדה לרציף הקרוב לבניין התחנה. קפצתי במהירות דרך הדלת עליה שמרה אנה שקראה את הפידנצט! הקבוע. טמנתי את המצלמה מתחת למעיל, מחפש נקודה גבוהה לצלם ממנה את ההמון שהצטופף, כלוא בין הבניין האפור ובין הקרונות הירוקים כהים של הרכבת. אין פלא שהרוסים אנשים עצובים. צבעי היער, צבעי הרכבות, צבעי הבתים בערבה, רקבון המים בערמות הקש. הצעיפים הסיניים הבוהקים מהדרום המזרחי של סין הציפו את הרציף הסיבירי האפור באור לא מקומי. הדוחק המדהים של שוק הרכבות, האנשים שהתחננו אל חלונות הרכבת הפתוחים רק בחלקם העליון.
“אי אפשר לעמוד על הרציף, זה מסוכן מדי,” אמר דיגי, “מנסים לחטוף.” הוא הצטופף עם עוד ארבעה מונגולים מאחורי נטשה ששימשה כמוכרת ממונה. נכנסתי לתוך בניין התחנה דרך דלתות עץ כפולות. המבנה היה אפור וחשוך. לוח הרכבות סימן את הרכבות והזמנים. הרכבות יוצאות בזמן ברוסיה, מתוזמנות על ידי הרכבות שמחכות, שמטפסות מהצד השני של האראל. משחלפו חמש-עשרה הדקות הנקובות בלוח הרכבות נדחקתי לתוך דלת הקרון. מתחת לחלון שדרכו מכר באט כפפות, מטיל שטרות רובלים קמוטים לתוך בטנת המעיל, הושיטה המונגולית מעיל אל אחת הנשים. אשה צעירה לידה, שחשבה שהמעיל מכוון אליה, תפסה בו. השנייה החלה למשוך בכל הכוח. נצמדתי אל החלון. המאבק עבר לריב שפתיים קולני, שתי הנשים מביטות אל המונגולי שבחלון, מוכר מעילי הפוך הסיניים, כאל שופט, מחזיקות בכל הכוח במעיל. המונגולי המשיך במסחר, לא מתערב בקטטה. לאחת מהנשים היה שיער ארוך והאשה הצעירה עם השיער הקצר והשפתיים המשוחות באדום עז תפסה בבת אחת בשיער ומשכה אותו בכוח. בתוך הצפיפות שמתחת לחלונות הרכבת, על הרציף הנמוך, לא יכלה אף אחת מהן להתרחק. הן הפכו למערבולת מתקוטטת של ציפורניים, שערות ונשיכות. שוטר חבוש כובע מצחיה ענק, מעיל ארוך ומגפיים הופיע מתוך בניין התחנה, מנסה להפריד, להבין, לפשר. שתי הנשים, דמעות זעם, ידיהן מתנופפות, אוחזות במעיל. השוטר קרע את המעיל מבעלת השיער הקצר ונתן אותו לאשה המבוגרת. זו מיהרה להתרחק בתוך ההמון הדוחק מסביב. השוטר חייך ובעלת השיער הקצר זינקה אחריה, גוררת אותה למערכה נוספת של מכות, נשיכות, שריטות וקללות. השוטר משך בכתפיו ופנה להתרחק, מותיר את המאבק על המעיל לנשים, מאבק שהסובבים אותו איבדו בו עניין, מנצלים כל שנייה מתנומת נחש הרכבת הירוק ליד הרציף כדי לקנות. תנועה קלה. ההמונים נתקפו בהלה. משעברו שתי דקות חזר הקהל לעיסוקיו. בעשר וחמישים, חמש עשרה דקות לאחר הזמן הנקוב, יצאה הרכבת לדרך. הלאה, מערבה, לכיוון נז’בייבסק.
“איך העבודה?”
“מצוינת.” אמר דיגי, מסתגר בתא עם שותפו כדי ליישר ולמנות את הרובלים, מחליף שטרות של אלף בחמשת אלפים ועשרת אלפים.
“איך העבודה?”
“פלוחו.” אמר באט בפנים אפורים. “רע.” אלא שלאחר שניסיתי לנחם אותו בימים הקודמים ידעתי כבר שאיננו מהאנשים המרוצים. הוא ספר את הרובלים שהצטברו בכיסי המקטורן השונים לחבילות שמנות. רכבת האוצר. כמה מיליוני רובלים נושאת הרכבת בדרכה אל מוסקבה? כמה דולרים יוחלפו אצל חלפנים בשווקים של מוסקבה בדרכם אל הבנק המרכזי של מונגוליה באולאן בטור, לבייג’ינג?
“אנחנו באיחור של שלוש שעות.” אמר טירי, מביט בלוח הרכבות שעדכן בכל תחנה.
“שלוש שעות איחור במסע של מאה ועשר זה לא כל כך נורא.”
“זה אומר שבמקום בשבע בערב, נגיע למוסקבה בעשר בלילה. אני שונא להגיע לעיר בשעה כזאת.”
“תהיה סבלן, בקצב הזה יתארך האיחור ונגיע למוסקבה רק בבוקר של היום השישי.”
“ההפסקות כפולות בזמן מהכתוב בחוברת.”
“זו רכבת מסחרית.” אמרתי לטירי, מחזיק את ספל הדרקונים הסיני, “אנחנו הנוסעים היחידים שקנו כרטיס על מנת להגיע לאנשהו, אצל השאר המטרה היא הנסיעה עצמה.”
“כן, הנסיעה.” אמר טירי, “אני חושב שהבנתי את הנסיעה הזאת.”
“עוד לילה אחד.”
“או שניים.” אמר טירי, מביט בקלייר שהעדיפה לא לרדת אל הרציפים, מסתגרת עם קאמי על הדרגש בתא הפנוי שלהם. תא פנוי, מדברי, בלב הערבות הסיביריות.
באחת בצהרים עצרה הרכבת בנזיאואבסק. משהאטה הרכבת, מיהרו המונגולים להכין את הסחורה ולפתוח את החלונות ששוחררו מברגיהם על ידי המפתח של אנה ונטשה. משעצרה הרכבת החל השוק, עצום כהרגלו, דחוס, משעשע, מותח ומעייף. “שוטרים!” צעק מישהו בתוך הקרון. זזתי אחורה לתוך התא כששני שוטרים רוסים חמושים באלות עברו במהירות לאורך הקרונות, חובטים במי שלא נמלט מפניהם מכות קצרות וקשות, מניסים אנשים נחבטים מהחלונות אל פנים התאים. הם עצרו בקצה הקרון ואז חזרו לאיטם, אוספים סוודר אנגורה, מעיל פוך מאווז סיני, כפפות, מתרצים להתיר את המסחר, נעלמים אל הקרון הבא שממנו עלתה צעקת אזהרה ורעש דלתות נחבטות. המונגולים בקרון הסתערו על החלונות, מצרים על שלוש הדקות שבהן הוענקו מתנות לשוטרים ונמנע מהם מסחר עם הפרולטריון. לא היתה סיבה לדאגה. לא באמת. שכן החניה התארכה בחמש-עשרה דקות מעבר ללוח הזמנים. ועוד שלוש דקות. גשם החל לרדת על הרציף. גשם אפור וקר. הרכבת החליקה החוצה מהתחנה לתוך ערבת אישים, הערבה הגדולה שבין יובלי האירטיש, מקבילו המערבי של האוב המתמזג איתו כמה מאות קילומטרים צפונה כדי לזרום אל הים הלבן, אל מפרץ אזוב הפרוץ מים קרה דרומה לתוך סיביר. הבטתי אל הרציפים המתרחקים עליהם ירד דלף בוצי ונשים עטופות בסודרים, אדום מפריח את שפתותיהן פרשו מעילים, חולצות, סודרי משי וכפפות כדי להינות מהקנייה. המונגולים סגרו את דלתות התאים בחבטה, סופרים את המלקוח.
“חאראשו?” שאלתי את באט, פורס לחם ונקניק, מניח פרוסות אחרונות של מלפפון בחומץ על הנקניק.
“פלוחו.” אמר באט בפנים עצובים, טומן אלפי רובלים בכיסי המעיל התפוחים.
“תחליף לי כסף?” מוסקבה מתקרבת.
“כן,” הוא אמר בעצב, “כמה אתה צריך?”
“20 דולר.” עשרה לי, עשרה לצרפתים. כמה כסף אפשר כבר להוציא כשכל דולר שווה 1300 רובל?
בשתיים וחצי בצהריים הופיעה אישים מתוך הערבה. השמיים היו אפורים ורטובים והרציף מדמנה בוצית. ב-1829 הסתובב כאן מלומד גרמני שעסקו גיאולוגיה ומחצבים. פון הומבולדט היה ידוע ממחקריו בדרום אמריקה עליהם כתב. הוא הוזמן לסנט פטרסבורג על ידי הצאר ניקולאס הראשון ויצא לשם מברלין מלווה בשני עוזרים. הוא תיעב את הצאר ואת גינוני בתי האצולה הרוסיים, אלא שההזמנה כללה גם סקירה של האראל על מחצביו ונופיו. האראל נחשד, ובצדק, כמקור לזהב, לפלטיניום ולפי אמונתו של פון הומבולדט, גם למקום שבו נמצאים יהלומים. אלו נמצאו זמן קצר לאחר שעזב את המדרונות המזרחיים של האראל אותם בדק. מסעו של פון הומבולדט, איש בן למעלה משישים, מלווה בזואולוג ארנברג ובכימאי ומינרולוג גוסטב רוז, לקח אותו¯אל רמת דזונגריאן שבין הרי אלטאי להרים השמימיים שעל גבול סין ומונגוליה, משם חזרו בספינה דרך האירטיש, שמקורותיו בהרי אלטאי, לאומסק, ממשיכים לוולגה ולאראל. הם עברו במסעם למעלה משישה-עשר אלף קילומטרים והחליפו 12,244 סוסים בתחנות הדואר בדרך. כשהגיעו לאישים, החליט פון הומבולדט, עייף מחברת הפקידות הצארית, להעיף עיין במקום בעצמו. הוא עלה אל הגבעה, הציב את המשקפת והחל לסקור את העיר. מפקד המשטרה שלח מיד קבוצת חיילים עם רובים טעונים על מנת לעצור את הסכנה האיומה שכוונה אל העיר, עם הוראות ברורות לירות על מנת להרוג אם אכן תופעל המשקפת החד עינית והעיר תיהרס. למזלם של שני הצדדים – פון הומבולדט שלא חשש שסכנה כזו נשקפת לו בשל פחד ובורות מקומית, ומפקד המשטרה שלא פגע בחביבו של הצאר – הסתיים הביקור באישים ללא תקלות גדולות מחוסר הבנה ותעוב הדדי.
הגשם המשיך לרדת מעורב בשלג קר גם מעבר לרציפים האפורים. קור אפור ואור דועך. המסילה המשיכה במסעה בין יערות צפופים של מחטנים וליבנים. שלג בין העצים ועל השדות נמס באדמה השחורה. איכרים אספו קש על משאיות. משתמו השטחים הפתוחים שיש בהם רוחב לב אינסופי, נסגרה המסילה על ידי היער המצטופף, שבינו ובין קרונות הרכבת עמדה בקתה קטנה שעשן היתמר מארובתה. שלג ראשון. האדמה עדיין לא קרה מספיק לשאת אותו. מרבד השלג התעבה בדרך להרי אראל והלילה ירד ב-16:00 לפי שעון מוסקבה. קצת יותר מ-2400 קילומטרים למוסקבה. עם התנועה לרוחב קווי האורך, חצתה הרכבת אזורי זמן, מתקרבת אל הזמן האמיתי של שקיעות וזריחות. 21 באוקטובר. שוק הרכבת לא נח לרגע. עכשיו, בתוך ליבה של סיביר, על גבולה של אסיה, נעו סוחרים רוסיים מתא לתא. שכן טומן, פחות מ-300 קילומטרים מערבה, היא גבולה של אסיה. ראשיתה של אירופה. עמוד בדרך. סופה של סיביר. מטומן זורם הטובול צפונה אל האירטיש, מקורותיו במדרונות האראל עשירי המינרלים. הלאה מטומן מטפסת המסילה אל ההרים. את האראל נחצה בלילה. נשים מבוגרות עטופות מטפחות ראש גוררות תיקים ענקיים, גברים צעירים עם תרמילים צבאיים, גברים מחוקים חבושי כובעי פרווה מקישים על דלתות תאים סגורות, פותחים דלתות, מציצים פנימה, מביטים בעיון במיטה שעליה שכבתי קורא, על אוזני האוזניות. ג’ון קייל. לו ריד. נוסראט עלי חאן. לורי אנדרסון. מוצרט. הנשים היו הקשוחות מכולן. מתעלמות מרגלי על המיטה היו פותחות את הדלת, מחטטות בכליו של באט שפרש את מרכולת כפפות האנגורה על המיטה, מסיטות את רגלי ומתמקחות בקול רם.
“זה מפריע?”
“לא, לא.” הייתי טומן את הווקמן ויוצא אל המסדרון, שעון בגבי אל דופן התא עד שהיה מגיע גל הסוחרים הבא שהיה מכווץ אותי אל הדופן או אל החלון. טירי היה מציץ מהחדר.
“אני חושב שהבנתי.”
“גם אני.”
“אני בשל להגיע.”
“עוד יום.”
“נגיע בשתים עשרה בלילה.”
“אנה אומרת שאנחנו מאחרים בשבע שעות.”
“שבע שעות? נגיע בשתיים בבוקר. אני מקווה שנאחר.”
קיוויתי שנגיע. הקצבת הדקות על הרציפים לא הייתה מספיקה. כלוב העץ, המתכת, הזכוכית עם ריח הליזול, עם המסחר הפעיל, עשן הסיגריות והחלונות המטונפים, ניוונו את הגוף לחטיבה אחת שהתחננה להגיע. היום הראשון והאחרון הם הקשים מכולם. זרם הסוחרים הזעירים – אלו ששילמו סכום כלשהו לקונדוקטורים כדי לעלות באישים ולרדת בטומן או בפרם, תופסים את הרכבת הבאה חזרה הביתה כדי למלא את החנויות – הידלל ושוב אפשר היה למלא ספל חרסינה בתה שחור ולעמוד דחוק בין דופן תא לחלון קרון הרכבת המתנועעת במהירות לכיוון טומן. שמונה בערב. דיגי הגיח מתוך התא. מונגולי גדול ורך. שפת קשר מרככת אנשים. הוא חייך אל הרוסים שחלפו על פנינו, מברך לשלום.
“אתה מחבב את הרוסים.”
“כן, את הרוסים אני אוהב. האנשים הפשוטים יש להם לב גדול. בזמן שהרוסים היו אצלינו, עד 1990, היו חמישה או שישה מיליון. רובם היו חיילים שהוצבו על הגבול עם סין. רובם הגיעו במתיחות הגדולה של שנות השישים. זה מצחיק, קומוניסטים מגינים מפני קומוניסטים. את הסינים אני לא אוהב. הם שחורים מבפנים. כל מה שהם חושבים זה איך לקחת ממך את הכסף, או איך לתקוע לך סכין בלב. אנחנו מכירים אותם, אנחנו חיים אתם כבר מאתיים שנה. הנה, לפני חודש הם פוצצו מתקן גרעיני וכל העולם מחה. אני מפחד מהסינים. יש באולאן בטור מאה עד מאה ועשרים אלף סינים לא חוקיים. הם קונים ילדות-“
“קונים ילדות?”
“כן, ילדות בנות שבע-עשרה, שמונה-עשרה. הם מזמינים אותן לבר, קונים להן בגדים סיניים צבעוניים שהצבע יורד מהם אחרי כביסה או שתיים, נותנים להן לעשן קנט או מרלבורו או קול ולשתות צינזנו, ואחר כך הם באים להורים, סינים בני חמישים או שישים, ומבקשים להתחתן. והילדות מסכימות. קונים אותן. אתה יודע שבמונגוליה הפנימית הם כבר לא יודעים מונגולית? שם הסינים התחתנו עם המונגולים. הרוסים לא התחתנו עם המונגולים. אולי רק בדרגים הגבוהים של הפוליט-בירו. עכשיו הסינים מייבאים למונגוליה וודקה מחורבנת שמרעילה אנשים. אני פוחד מהסינים, כי יום אחד הם יבלעו את מונגוליה ואני מקווה שהעולם יעשה כמו שעשה לסדאם חוסיין – שישמידו להם את הצבא.”
גלגלתי סיגריה. אף אחד לא יעזור למונגולים נגד הסינים. רק הרוסים, שפוחדים מהם כמו שבאמת יש לפחוד ממי שהסתגר בתוך עצמו מתוך החלטה אלפי שנים והחליט להפוך לכח השני, דוחק את הרוסים הצדה. האם תישאר מונגוליה מונגולית למרות הסינים בדרום? אולי משום ההיסטוריה והפחד הסיני בן שלושת אלפי השנים מהנוודים שמצפון. אולי בגלל הצבא הרוסי שעזב את מונגוליה. ואולי כי נוח לסינים להשתמש בצינור השיווק המונגולי ולשמור את הסינים בתוך סין. סברדלובסק. עשר בלילה. חושך. מעט לפני קו פרשת המים שמעבר לו יזרמו יובלי הוולגה אל ימת אראל ואל אסטרחן, בירת הורדת הזהב המונגולית. סברדלובסק היא אירופה. החושך היה אותו חושך ושלג לבן האיר את הרציפים. הדוחק היה כעצום. ירדתי אל הרציף האפל, צועד בזהירות על עיסת השלג, בין הפתיתים שנחתו רכים על הרציף. הקור הבריח אותי פנימה. המונגולים זינקו אל הפתח, מסתגרים בחום.
“אתם לא מוכרים?” שאלתי את דיגי שעמד מאחור נטשה.
“הם גונבים, באים מהחושך ומנסים לחטוף. אי אפשר למכור ככה. עדיף לא למכור. שודדים.” סוף התמימות הסיבירית, רוסיה האירופית שלגביה נוודי המזרח הרכובים על הקרונות הירוקים הם טרף קל. “מהר!” צעק מישהו מאחורינו. “מליציה!” אנשי המיליציה מיהרו לאורך הרכבת, חובטים בידי המוכרים הפשוטות מבעד לחלון, מטפסים לתוך הקרונות ללכוד סוחרים, לתבוע מהם את חלקם בשלל. הסתגרתי בתא, נועל דלת, מחכה לשוך הסערה. סבדרלובסק לא היה מקום לעשות עסקים או להסתובב עם מצלמה שלופה.
שלג על הרציפים. השלג זהר בלילה, נתלה על ענפי המחטנים, מכסה את האדמה השחורה, מלבין את החושך. סגרתי את הדלת. באט שכב בבגדיו על המזרון. הדלקתי את המנורה שמעל המיטה. הגב היה קהה משכיבה. האברים מנוונים. אחת עשרה בלילה.
במרחק לא גדול מזרחה מסבדרלובסק, בקרבת קמישלוב, עברנו את טוגולים. בחושך עמד עמוד הדמעות. במקום עבר עיתונאי אמריקאי, נוסע ללא חת שתר בחלק השני של המאה התשע-עשרה את סיביריה, מתאר בפרוטרוט ובדייקנות את חייהם של אסירי הכפייה, את הגולים. ארבעה מיליון אנשים חלפו דרך עמוד הדמעות בדרכם מעבר להרי החושך, מעבר לאראל אל הגלות הסיבירית. “כשעברנו ביער דליל למדי בין הכפרים טוגולימסקיה ומרקובה, משך הרכב שלנו לפתע במושכות הסוסים וכשהוא פונה אלינו אמר: ווט גרניצה. הנה הגבול. זינקנו מהטאראנטס וראינו, עומדים לצד הדרך, עמוד רבוע שגובהו עשרה או שנים-עשר רגל, בנוי לבנים מטויחות או מצוירות, שעליו שלט פרם האירופית מצד אחד ועל השני את זה של הפרובינציה האסיאתית של טובולסק. זו היתה נקודת הגבול של סיביר. לשום סימן דרך אחר לאורך הדרך בין סנט פטרסבורג והאוקיאנוס השקט אין לגבי הנוסע משמעות יותר מדכאת ממערה היער הקטן הזה כאן, מאות אלפי גולים, גברים, נשים, ילדים, נסיכים, אצילים ואריסים נפרדו לנצח מחברים, מולדת ובית. עד לאחרונה היה עמוד הגבול מוכתם במשפטים קצרים: דברי פרידה, שמות גולים. בזמן ביקורנו, לעומת זאת, הותז חלק גדול מהטיח הקשה ורק מעט שמות, מילים וראשי תיבות נשארו. במקום אחד, נכתבה בידו של גבר פראשצ’אי מריה! (להתראות מריה!) סיביר של קנן. בחושך היתה סיביר ארץ נייטרלית מתחת לגלגלי הרכבת. האם אפשר להבין מקום כמו סיביר? ארצות הן מה שהן. ואנשים? האם יש משמעות למעשים. האם האדם הוא תבנית ארץ מולדתו או שמא דימוי הארץ הוא מה שהיא בעיני אלו שמעבר להרים? סיביר? סין? מונגוליה?
בשלוש עשרים וארבע לא יכולתי לישון יותר. דקה לאחר מכן עצרה הרכבת בפרם. אחת הקונדוקטוריות חלפה על פני התאים חובטת על דלתותיהם במפתח הברזל. באט זינק בבת אחת, פותח את הדלת, המונגולית הקטנה מהתאים שבמורד הקרון זינקה פנימה, מתנפלת על החלון ופותחת אותו. גל קור עם צריבה של אוויר שנוקה והוקפא לשלג חדר פנימה. תהיתי אם לזרוק אותה מהתא ולהמשיך לישון. לא יכולתי לישון. הסרתי את הסדין והשמיכה ודחפתי רגליים לתוך נעליים. “רבוטה!” אמרתי למונגולית שחצי גופה היה מעבר לחלון וישבנה מיהר להתנועע בכוח שיש לאשה לסחור עם הרוסים על הרציף. תליתי את המצלמה על הצואר, הכנסתי אותה מתחת למעיל וירדתי אל הרציף של פרם שעל נהר הקמה, מיובליו הגדולים של הוולגה, בצד המערבי של האראל.
בשבע ועשרה, עמדתי בבוקר המוקדם והאפלולי במקום כלשהו בין פרם לבלזינו. ארץ הוולגה. אחזתי במאחזי הידיים שבין החלונות וביצעתי סדרת תרגילי מתיחה שמבצע כל אסיר במקומות סגורים. לרוע המזל לא יכולתי לישון כמו קלייר או טירי או רבים מנוסעי הרכבת ששיחקו קלפים, שתו או נמנמו בין תחנות המסחר הערות שלאורך הקו המתוח על פניה של יורואסיה. לפני בלזינו הצטופפו יערות צפצפה בשלכת, ניצבים בשלג. ערימות חציר עגולות וקפואות שמוטות מזדקרים ביניהן דמו לתמונה של ואן גוך.
ארץ הוולגה. מישורים מכוסי שלג, לובן שאיבך אדום בשמש, עננים של אפרוריות, אופנוע על דרכי הבוץ השחור, ליבנים ומחטנים ירוקים, אולי אשוחים ששלג על בדיהם הירוקים. פתיתי שלג על ענפי העצים כמו פריחת הדובדבן. באחת-עשרה החלו לצוץ בתיה של קירוב, בתי עץ, שורת מוסכי מתכת, אוטובוס אדום צפוף. לקירוב קראו חילנוב עד 1780. אז שונה שמה לשם הנהר – ויטקה. ב-1934 נרצח סרגי מירונוביץ’ קירוב, יורשו של סטלין ומזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד. מומחים ומאמינים הצביעו על סטלין כמי שנתן את ההוראה לרצוח ולקרוא למספר ערים ורחובות על שמו של מי שהיה ידידו הקרוב. הרצח החל את השנים השחורות של סטלין, שנות הרדיפה ומשפטי הראווה שהוסיפו 7 מיליון עקורים, מגורשים ועובדי כפייה למחנות. הרוסים והסינים, יותר מכל עם אחר, הצליחו להניע את ההמונים בתנועות איומות של שמחה ועצב, תקווה והרגשה של אבדון. עשרים מיליון רוסים קיפחו את חייהם בימיו של סטלין מידי השלטון שלא לדבר על המלחמה. כמה מאות קילומטרים צפונית לקירוב, באובלים הצפוניים, היו הסטלגים. שם עבר יום בחייו של איוואן דניסוביץ’. יום ועוד יום. עשר ועשרים וחמש שנים של מחנות, של מאבק על פרוסת לחם בת מאתיים הגרם. על כפיות מותכות מחוטי תיל, על מרק, על מגפי לבד ועל היומיום החולף, דומה מאוד ושונה לגמרי. טולסטוי שגורש לסיביר. צ’כוב שנסע לכתוב על סחלין, קנן האמריקאי, סולז’ניצין שעזב את את רוסיה שלא על מנת לשוב.
ממערב לקירוב הציצה השמש מהעננים, נשברת על היערות המושלגים, על הביצות הוויטקה שזרם אפור וקר אל הוולגה, אל אסטרחן, אל הים הכספי. גשר הברזל על הוויטקה הואר בשמש, עגורנים על המים וכנסיה גדולה במערב. השמים החכולים, באור השמש הרך באוויר הבהיר הזהיבו בתי העץ, הצ’כובים. העפתי עין ב”גדת הנהר” שם אמר נזיר בודהיסטי לפורע חוק: “היסודות נגעו בך.”
בארבע וחצי שקעה השמש בין שריה לבואי. רוסיה. יערות ושדות בשלג וביניהם נחשפות מטליות שחורות של אדמה. בחמש וחצי נאבקו הדמדומים האחרונים. רבע ירח עלה מעל העצים בדרום. תחילת חשון. רבע ראשון. הרכבת הזדחלה לאט, מתערסלת, לא ממהרת למוסקבה. בחנויות התאים החלו המונגולים לארוז. תשע שעות עד למוסקבה? 450 קילומטר. אף פעם לא הייתי כל כך קרוב למוסקבה. בשבע וחצי עצרה הרכבת בבואי. לנין עמד כסוף ממזרח לבניין התחנה הצהוב, מרים את ידו, נואם להמונים שמיהרו בין חלונות קרונות הרכבת הירוקים.¯רכבת רוסית עמוסה במונגולים שמוכרים סחורה סינית, מניעים כסף, המתח בין התאווה היומיומית, המובנת כל כך לבין התאווה לאידיאל, לשלמות. תאווה לשלמות אפשר לפסל לברונזה מכסיפה. תאוות ארציות נוסעות ברכבת, חוצות גבולות. כמה דברים יכולה להיות רכבת. געגוע והבטחה ואיום ומוות, ונהר של חיים סוחרים וזורמים. ההמונים מיהרו אחרי הרכבת שהחלה להחליק אל הקטע האחרון של הנסיעה. קפיטאל. את ירסלב לא אראה. אחת מערי טבעת הזהב של מוסקבה. רוברט ביירון, הנוסע הבריטי הצעיר והמבריק שטובע על ידי הגרמנים ב-1941 בדרכו למזרח, נסע פה בראשית שנות השלושים, מחפש את ביזנט בכנסיות הרוסיות. הרוסים ירשו את האימפריה הביזנטית, את האימפריה הרומאית הקדושה, מעבירים את הנשר הרומאי אל סמלו של בית הצארים הרוסי. באחת-עשרה עזבתי את המסדרון ופרשתי את הסדינים, מעמעם את האורות. מוסקבה התקרבה בחשיכה. לא מתוך צער חשבתי על הלילה האחרון ברכבת.
באחת וחצי הקיש מפתח הברזל של נטשה על דלתות התאים, מעיר את הישנים לארוז חפצים. באט נשאר מכורבל בתוך עצמו, בבגדיו, על המיטה. הזדקפתי ופניתי אל השירותים בפעם האחרונה בנסיעה. כשחזרתי לתא התחלתי לאסוף את הדברים שהיו פזורים על השולחן. מעט דברים אדם צריך במסע ברכבת. תיק כלי רחצה, מגבת, כמה ספרים, קלטות ומצלמה. באט נחר נחירות מסוריות ואני צעדתי לאורך המסדרון שהלך והתמלא בחבילות ונקניקי סחורה סינית שגלגלו המונגולים. כל מה שלא נמכר בימי המסע ויתגלגל לשווקים הפתוחים של מוסקבה. נשענתי על דלת התא והבטתי באורות הערים שצצו מתוך האפלה. טירי הציץ מתוך התא. נטשה עברה לאורך המסדרון, מקישה על דפנות התאים, פותחת את הדלתות, אוספת את המצעים שלא הוחלפו בחמשת הימים. התא נראה רשמי יותר. עובר תהליך של סוף נסיעה. התאים היו אור צהוב בתוך הלילה השחור. שתיים בבוקר. טירי הציץ מהתא שבו ישבה קלייר על המיטה. “יש לך מושג על מלון במוסקבה?”
“אין לי. פעם ראשונה פה. לאן אתם?”
“יש לנו מלון למחר. נישאר בתחנה עד הבוקר. אני מקווה שיש מקום לשבת.”
“נראה.” לעזוב רכבת או מטוס או אונייה לפני שנכנסים לארץ חדשה, לפני שמגיעים למקום זר. הרכבת, עם האוויר הצפוף, המרחב הצר, התא החם מדי, הופך לבית נוסע, בועה שחוצה מקום מקצה אל קצה. המיטה ממלכה לזמן קצוב. הרכבת חלפה על פני רציפים ארוכים. בתים גבוהים וארוכים. מכוניות ספורות על פני כבישים רחבים. הפסים התעבו לקבוצות ברזל שמעליהם חוטי החשמל הנוגעים בקטרים. לאט מאוד. באט משך את התיקים הנפוחים מהמבואה שמעל המסדרון ומתחת למיטות. לא קינאתי בו. שוב נראיתי קל וחסר דאגות עם התרמיל היחיד שתמיד נדמה לי גדול מדי. עצירה והתנשפות של קרונות. התנהלנו לאט, נקניקי הסחורות מתגלגלים קדימה אל הרציף. עמוס בתרמיל הרגשתי כמו מי שמחכה בתור הדחוס והכבד של צנחנים לפני היציאה אל מרק הלילה הסמיך, הרגשה קלה של ציפייה וחשש. אוויר הלילה הקר היכה בבת אחת. קור צורב. סבלים רוסים עם כובעי מצחייה העמיסו את נקניקי הסחורה, מזוודות, תיקים וחבילות קשורות ומהודקות בסרטים צפופים של נייר הדבקה. הרציף היה צפוף כמו פנים הרכבת. לא היה ספק בכך שהגענו למוסקבה. הרציף היה בגובה פתחי הקרונות. רווח של כמה עשרות סנטימטרים הפריד בין הפתח לבטון. תחנת ירוסלבל. מכאן יוצאות הרכבות לכל חלקי אסיה והרפובליקות. לרוב הרוסים אין כבוד גדול לרכבות הנוסעות מזרחה. פרט לאחת, ל”רוסיה.” הרכבת הנוסעת את המסע הגדול מכולם לוולדיווסטוק ונקחודה. בחושך היו הקרונות ירוקים ומזוהמים. באור הצהוב לא הפסידו הקונדוקטוריות זמן והחלו לסדר ולטאטא את הרצפה במטאטאי הקש המזוהמים הטבולים במים רותחים מהסמובר. עשן עלה מתנורי הרכבת, מתאבך אל הלילה הבהיר והקר. לאט על הרציף. השעון מעל התחנה הצביע על רבע לשלוש. שעון מוסקבה. סוף סוף שעון שאפשר להאמין לו. לב האימפריה. עיר גדולה עם הסיפורים הרגילים על עיר גדולה. בקצה הרציף עמד מישהו עם שלט באנגלית. “אתם מאולן בטור?”
“כן.”
“אתם בדרך לאכסניית מוסקבה?”
“לא. מה זה?”
“זה לא רחוק, עשרה דולר לחדר משותף, 25 לחדר לבד.”
“כן,” אני אוהב שמחכים לי אנשים שלא קבעתי איתם.
“אנחנו נישאר כאן.” אמר טירי והצביע על בית הקפה האפור שעמד משמאל לקצה המסילות. נכנסנו פנימה.
“סוגרים.” אמר האיש, “החוצה!”
נעים לפגוש אנשים שמדברים צרפתית. נעים להיפרד.