צוענים בשוק בקישינב

קישינב חשבתי לעצמי. איזה שם. לפני 106 שנים השתוללו פה האנטישמים, רצחו ואנסו. ביאליק כתב אז את “על השחיטה”. את הפואמה “עיר  ההריגה”. נקמת ילד קטן.
לך תאמין על עיר, שהדבר המרכזי בה היא הפיהוק שהיא מעלה, שפה הסתובב המשורר הלאומי שבא מאודסה מזועזע עד עמקי נשמתו מחדלונם של היהודים.  כל כך רחוק. בתים נמוכים. רחובות רחבים. מעט תנועה. נשים וגברים שנראים אותו דבר: הנשים  על עקבים גבוהים, בלונדיניות או שחורות עם קרה וציפורניים באורך שצריך להיזהר ממנו, מקישו על מקשי המחשב מהצד. מקום מסוכן קישינב.
אלא שאני לא באתי לקישינב בגלל זיכרונות העבר. באתי כי ראדו, הקונסול המולדבי בתל אביב, אמר לי שבסורוקה, 150 קילומטרים צפונה מקישינב,  חי ארתורו, מלך הצוענים. לא ידעתי אם הוא מלך הצוענים של מולדובה, או של סורוקה, או של כל הצוענים, אבל ביבשת שבה נותרו מלכים מועטים, צריך ללכת לחפש. תפשתי מטוס ונחתתי במולדובה. זה היה בסך הכל כמה שבועות אחרי שהצעירים רצו להפוך את הפרלמנט ולקבל קצת דמוקרטיה מהקומוניסטים הוותיקים שמחזיקים את השילטון. הם לא הצליחו, או כמו שאמר לי איגור, צעיר בן 22 שליווה אותי לשוק של קישינב לחפש צוענים, “הממשלה פה היא המאפיה, כמו ברוסיה,  המאפיונרים חלשים ועלובים.”
וואלה, חשבתי לעצמי. אני מכיר את זה, את ההרגשה שהפוליטיקאים עושים בשביל עצמם ושהמשטרה מגנה עליהם.  על פי האו”ם, חצי מאוכלוסיית מולדובה, נשים וגברים, עובדים במדינות הים והיא הענייה בארצות אירופה.
גיליתי את ההוכחה לדלות הארץ פחות ממאה קילומטרים צפונה מקישינב. אם רצף של נקודות הוא מה שמרכיב קו, רצף בורות באספלט הוא כביש מולדבי. חמישים הקילומטרים האחרונים נמשכו כמעט שלוש שעות, כשאני מקיף את הבורות והמהמורות ועוצר לנוח מפעם לפעם. מצד שני, היו הגבעות הרכות מכוסות ביערות, בשדות ובדשא ירוק. מקום טוב לנוח מולדובה. או לנמנם.
אין מה לנקום בקישינב. ההיסטוריה יודעת לעשות את זה יותר טוב.
אלא שגם אם נעלם מושא שנאה אחד. אחר נישאר.
“תיזהר מהצוענים.” אמרי לי ויקה. עובדת ממשלה עם ציפורניים מטופחות, שיער שחור מסופר קארה ונעלי עקב. היא התיידדה איתי במהירות: “הם לא צפויים, תיזהר בשוק, תיזהר מהאלימות שלהם, הם כייסים וגנבים, אם הם ישמו לב שאתה תייר הם ייקחו לך הכל,  הם יכולים להפנט אותך-“
ברגע שאמרה את הדברים, נפקחו עיני בבת אחת מהנמנום המולדבי. הצוענים, אמרתי לעצמי, הם צוענים. ואני אסע ודבר עם המלך ואנסה להבין אם יש ממלכה צוענית ולמה צוענים ומולדבים נראים כמו שני דברים שלעולם לא יתערבבו.

הדנייסטר

“סע אחרי” אמר סרג’ו, בחור בן 22 לבוש בחליפה שניהל את מלון סנטרל בסורוקה. בסוף הגעתי לסורוקה שהיא עיירה בצפונה של מולדובה, על שפת הדנייסטר, נהר שזורם ומפריד בין הירוק של מולדובה לירוק של אוקראינה. “המלך גר על גבעת הצוענים.”
וכך גיליתי שיש לסורוקה שני חלקים. החלק התחתון, שבו השיכונים הסוציאליסטים המכוערים ומצודה שבנה סטפן הגיבור מביס הטורקים לפני 550 שנה על גדת הנהר, וסורוקה עילית, ששם צויר קו הרקיע על ידי בתי הצוענים.

המלך הקטן גדול סטפן מביס הטורקים

על עגלות וסוסים וגנבים וקבצנים חשבתם? על דלות ומחסור שמעתם?
לא כאן. מלמטה נראתה עיר הצוענים כמו עיר האגדות של הבתים הגדולים. מהגבעה משקיפים הצוענים על סורוקה. שמן לא מתערבב במים. הוא עליון עליהם.

בתי הצוענים על הגבעה שמעל סורוקה

טיפסנו בעלייה התלולה ועצרנו מול שער ברזל ענק שדרכו אפשר היה לראות שורת מוכניות לאדה מלכותיות, לאדות שחורות ששימשו את מנהיגי ברית המועצות.
“הברון היה חבר של אנדרופוב” אמר  סרג’ו כשהצצתי אל המכוניות שעשב עלה בגלגליהן “הוא נתן לו את כל המכוניות האלו.”
כשניגשנו אל השער יצאו מפתח הבית, בית גדול ונכבד בן שלוש קמות שהשקיף על חצר מרוצפת בטון, אישה בת חמישים, צועניה מארץ הצוענים ושתי בנות צעירות.
“הוא לא  בבית.” אמרה האם, אשתו של הברון.

אשת הברון

“מתי הוא יבוא?”
“לא יודעת. הוא לא בארץ. הוא בקזחסטאן.”
“ככה זה.” אמר סרג’ו “הצוענים של היום הם סוחרי הנשק של רוסיה. הם יוצאים למסעות עסקים כל החורף וחוזרים לעונת החתונות שמחילה במאי ונמשכת בקיץ ואז הם מבזבזים את הכסף שהם הרוויחו. “אני חייב ללכת.” אמר סרג’ו. “יש לי מלון לנהל, תתקשר אלי אם תצטרך.”
נשארתי לבד עם הנסיכות ומלכת הצוענים.
“מה אתה רוצה?” שאלה המלכה האם
“לצלם, לראיין-“
“לראות את הבית, לאכול, שנספר לך ונרקוד לך.” המשיכה המלכה האם
“כן.” אמרתי. רק אחר כך נזכרתי באזהרתה של ויקי שהצוענים, במיוחד הצועניות, יכולות להפנט אותך ולקחת ממך הכל. אבל באותו רגע אמרתי לעצמי שסוף סוף, בארץ השיממון הירקרק הזה, יש משהו שמריח מחיים, שמגיע אלי ונוגע בי. התהפנטתי.
“300 אוורו.”
“שטו?” שאלתי “הרוסית שלי מוגבלת. זה חוסך לי די הרבה מובכות.
“אוורו” אמרה האמא “מה אתה עושה את עצמיך, ואז תקבל ראיון ומוסיקה וריקוד ואוכל ושתייה.”
“ני פונימיו. רוסקי צו’צ’וט. תראי לי למה את מתכוונת.”
היא הוציאה שטר של 50 איירו.
“אין לי כאלו.”
“מה יש לך?”
“דולרים.”
“נו בסדר,” אמרה המלכה האם, “אנחנו מקבלות גם דולרים.”
ברוך אלוהי הצוענים. התמקחנו בידידות, שטרות החליפו ידים ושימחת הצוענים, זו מהסרטים, לא ידעה די. סוניה, הבת הגדולה המוכשרת, שלומדת משפטים בקישינב,  הלכה ללבוש תת בגדי החמודות. אנג’לה, עם הפנים ההודים, הציצה בנו מהצד.
“אנחנו לא הודים!” אמרה המלכה, “ההודים זה ככה!” היא הפנתה את אגודלה כלפי הקרקע.
“ומאיפה באו הצוענים?”
“אנחנו באנו עם הלוחמים של ג’ינגס חאן!” אמרה סוניה. “הצוענים היו לוחמים ונפחים ואנשי הסוסים שלו. וממנו קיבלנו את הגבעה הזו לפני 800 שנה.”
“והיום?”
“מדכאים אותנו, מפלים אותנו, מעלילים עלינו עלילות וקראים לנו בשמות. אנחנו מפגינים. ובגלל זה הלכתי ללמוד משפטים, להגן על זכויות הצוענים. כדי שלא יפלו אותנו.”
“קודם אוכל” אמרה המלכה האם, נכנסת למטבח שהיה חדר צדדי לפני הכניסה לבית מול השולחן שהביט אל החצר, מטגנת לביבות תפוחי אדמה.
“בוא ניכנס ותראיין אותי.” אמרה סוניה.
“בת כמה את?”
“21”
“נשואה?”
“לא!
“רוצה?”
“מה פתאום!”
“את נסיכה?”
“בודאי.” אמרה סוניה “אבא שלי הברון ואני הפרינצסה. של כל כמעט ה-3800 הצוענים בסורוקה .
“הם לא אוהבים אותנו כי יש לנו בתים גדולים. כי אנחנו יודעים לחיות. כי יש לנו כסף.” אמרה סוניה.
“מאיפה הכסף?”
“מאיפה שצוענים מביאים את הכסף.” היא חייכה. על הקיר היתה תמונה של ארתורו שנסע לקזחסטאן. הוא היה מצולם שם עם אנדרופוב ומתחת היה צילום של הנסיכה דיינה. ככה זה אצל מלכים בבית.

הברון ארתורו

“מאיפה יש לצוענים כסף לבנות כאלו בתים?” שאלתי את ויקטור לוקה , מולדבי רומני.
“אה-” הוא חייך “האבא מתחיל והילדים מסיימים, אתה יוכל לראות שהבתים אף פעם לא גמורים. אבל לפני כמה זמן, הייתי בתוכנית של מיעוטים עם היו אן די פי  ושם שאלנו אותם מאיפה הכסף. למצלמות הם אמרו שהם נוסעים לרוסיה וסוחרים בכל מיני דברים. לא למצלמות הם סיפרו שהם נוסעים לרוסיה וסוחרים בנשק וסמים. בחורף אם תבוא לכאן – אף אחד לא פה. כולם ברוסיה.”
“את מדברת רומא?” שאלתי את סוניה
“את שפת הציגאנים?”
צוענים נקראים ציגאנים ברוסית וברומנית. רומא בחלקים אחרים.
“בודאי שאני מדברת סאמי. רומנית, רוסית וסאמי. ואבא שלי מדבר גם צרפתית.”
פה קוראים לציגאנת סאמי. לא לבלבל עם הנוודים הלאפים. שכן שפת הצוענים, כפי שהבחין כומר במאה ה-19, היא שפה הודית שמולדתה רג’אסטן.

סוניה מנגנת שופן

“צרפתית?”
“זה היה מקובל בבתי הספר הרוסיים הטובים. צרפתית וגרמנית.”
מולדובה היתה פעם טראנסדנייסטריה – מחוז שסופח על ידי הצארים הרוסיים. וברוסיה הצארית היתה הצרפתית שפת האצילים. והברון, גם אם ברון צוענים, קיבל חינוך של ברון.
“בוא לקומה השנייה” אמרה סוניה, “אני אחליף בגדים ואז נרקוד בשבילך.”
נסיכת הצוענים.
עלינו במדרגות שהיו בטון חשוף למרפסת מקורה שהיתה לפני כל הקומה השנייה ונכנסנו לחדר. הצועניות נעלמו וחזרו לבושות בבגדי צועניות, שמות סי די במערכת. המוזיקה העליזה פורצת מהרמקולים ושתי הצועניות העליזות יצאו במחול מנופפות ידיים ושמלות, המלכה האם מציצה בהן בחיבה, מצביעה על אוסף החרסינה של הכלבים, הסוסים החיות והדמויות על הארון, מעבירה את הסוסים, חיית המחמד הצוענית, ממקום למקום כדי שתפאר את התפאורה.

אוסף החרסינה של הבארון

“פסנתר?” שאלה סוניה. מתיישבת ליד הפסנתר. חינוך מוזיקאלי לא חסר בבית. לא חסר בו כלום.
“בוא.” אמרה המלכה האם, מוליכה אותי בחזרה לחדר האורחים שבו היו תלויות התמונות.
חלצתי נעליים בכניסה לבית. הנה עוד משהו שהצוענים הביאו איתם מהמזרח. המלכה האם הביאה את הלביבות מהמטבח, מגישה את ביצי הפסחא הצבעוניות שמריה הקישה איתי ראש בראש כדי לראות למי יהיה מזל (לה כמובן) .
“יין איטלקי, שמפניה צרפתית או ברנדי?”
“שמפניה” אמרתי. ביאנסיר.

משתה

אנג’לה, העליזה והצחקנית, פתחה את השמפניה שצווארה עישן בחלל החדר האפלולי, מוזגת לכוסות עם צוואר גבוה. הצועניות התיישבו קרוב אלי, דואגות שאוכל ואשתה. נוגעות בי תוך כדי שיחה. מהפנטות.
“מחרתיים” אמרו הצועניות “יש יום גדול. אתה תיהנה מאוד. קח את הדברים ובוא לגור איתנו – יהיה לך הרבה יותר מעניין מהמלון.”
“אנחנו ניקח ואתך לטקס ונשמור עליך?” אמרה המלכה האם. “מאה דולר?”

המלכה והנסיכות במשתה

“נשמע מצוין.” אמרתי. לא רציתי ללכת לשום מקום. אבל בכל זאת יצאתי אל החצר, ומהחצר אל הרחוב הלא מרוצף והלא רחב שהפריד בין בתי המידות של הצוענים. שני צוענים בשנות החמישים לחייהם פרצו מאחד הבתים והתגלגלו מצחוק לתוך הרחוב. לרגע נזכרתי בפגישה שלי עם דינה, הסנדלר מקאסטת הטמאים של ממלה פוראם בדרום הודו שאמר לי אז שהם אוהבים לריב ולצחוק ולהשתכר ושמוח ובלי לריב קצת הם לא נרדמים. הצוענים מוצאם מקאסטות הטמאים של הודו – נגנים, זמרים, מגידי עתידות, להטוטנים, נוודי סוסים דובים וגמלים.
“מה אתה עושה פה?” פתח צועני צעיר יותר עם פנים חמורים את דלת המכונית. הבטתי בו. אני מכיר את המצבים האלו, רגע לפני שוד, רגע לפני אלימות ואיום. כבר פגשתי אנשים כאלו.
“לך מפה.” נפנפה אותו אנג’לה בחיוך. “סע סע” היא אמרה לי. “ואתה לך מפה,” היא אמרה לצועני, ” הוא שלנו.”
“בהחלט.

אשת הברון ואנגלה

נופפתי ביד לאנג’לה וסוניה ולמלכה האם וירדתי לסורוקה תחתית של המולדבים. אל השעמום הירוק אפור. עצרתי לרגע, כי מתחת לבתי הצוענים היה הנוף גדול ויפה והדנייסטר זרם מכאן לשם והיה אחר צהריים ושתיתי די הרבה כוסות מוארכות של שמפניה. יצאתי עם המצלמה, חשבתי שאני מספיק רחוק מבתי הצוענים. צילמתי כמה תמונות חטופות כשמכיוון הבתים הגיח גבר צעיר בדהרה לכיוון שלי. שוב, חשבתי לעצמי. אין רגע מנוחה עם הצוענים. “מה אתה עושה כאן? צילמת?”
“תודה ושלום.” אמרתי, מזנק לתוך המכונית, מניע ונמלט. זכרתי את אחר הצהריים לפני שנים על הגבול בין טורקיה וארמניה כשעצרתי לרגע לצלם מאהל של צוענים נודדים וגם אז, תוך פחות מדקה הוקפתי בילדים שהחלו לחטוף ממני את הדברים בלי לחשוב פעמיים, כמו כלבים רעבים על חיה ניצודה. גם אז הצטרכתי להימלט בעור שיני.
אבל זה הקסם הצועני. הלא צפוי. האיום. הרעב התמידי לקחת, חוסר הכבוד לחוק.
במלון היו שלוש עובדות סיוע צעירות שבאו מקישינב לסופשבוע בסורוקה. הם נלחמו שם בסחר נשים, ילדים, נערים ואברי אדם שמולדובה מיצאת לעולם.
“עכשיו הצוענים של רומניה יכולים לנוע לכל מקום. הם באים בשיירות ופושטים יד בכל הערים של אירופה. הערים צריכות לשנות את החוקים העירוניים – הם כבר אזרחי אירופה המאוחדת-” אמרה דלפין.
“אתן לא אוהבות צוענים?”
“הם בעיה. הם מקבצי נדבות וגנבים.”
אירופה והצוענים חשבתי לעצמי.
“אבל – ” אמר לי ויקטור לוקה “מולדבי צעיר בן 23 שכבר הספיק להיות באמריקה ולחזור לסורוקה לפתוח מסעדה ודיבר אנגלית אמריקנית: “עם כל מה שיגידו לך על הצוענים – והכל נכון, ואין קשר בין מולדבים לצוענים – הצועני, אם הוא חבר שלך, ייתן את חייו למענך. ככה הם – נאמנים עד הסוף.”

המצודה של סורוקה

הוא אמר את זה אחרי שניהלנו שיחה ארוכה על צוענים. הוא תנדב לשמש כנהג ומדריך ביום הזיכרון המולדבי השנתי. שלושה ימים בהם עולים קרובי המשפחה אל הקברים. טיפסנו אל גבעת הצוענים והמשכנו צפונה עד שהגענו לכנסייה ולבית הקברות הגדול שהיה צפוף באנשים. החלק הקרוב לכביש, הנוח מכולם והצמוד לכנסייה, היה חלקת הצוענים. חלקה מפוארת עם צילומי הנפטרים ובפתח עמד כלוב שבתוכו ישב פסל מוזהב בגודל טבעי.
“זה היה ברון הצוענים האמיתי.” אמר ויקטור “הוא היה נערץ על כולם. מולדבים וצוענים.”
“עד הפרסטרויקה היה ברון אחד לצוענים.” אמר הכומר העליז וגבה הקומה שניהל את הטקס “אבל אחרי שמת הברון הזה-” הוא הביט בפסל הזהב בתוך כלוב הקבר “כל צועני חושב שהוא ברון ועושה מה שהוא רוצה. אין להם חוק ואין להם כבוד לכלום.”

קבר הברון הקודם ביום המתים בסורוקה

” תבין,” אמר ויקטור  “למרות שאנחנו בני אותה דת, ומדברים את אותה שפה וגרים באותה עיר – אנחנו לא הולכים לאותן כנסיות ולא חיים ביחד וחוץ מאשר כאן – גם לא קוברים ביחד. אין להם מדינה משלהם. כי הם עם שחי בכל מקום.  אנחנו לא נלחמים – אבל גם לא גרים ביחד. אנחנו נזהרים מהצוענים. להם יש את הטירות שלהם ולנו יש את הבתים שלנו. אנחנו לא מתערבבים. כי הצוענים אוהבים לריב אחד עם השני ולשמוח אחד עם השני. הם כאלו.
“קיבלנו אותם יפה.” אמרה יאנה, בתו של הכומר שעובדת ככתבת הטלוויזיה המקומית, “אבל אי אפשר לדעת מה לצפות מהם-“

יאנה ואביה הכומר בבית הקברות של הצוענים

“לא-” התערב ויקטור ” זה כמו שאמרתי לך, אם תתיידד איתם – הם ייתנו לך את הבית ויהיו החברים הכי טובים בעולם, אבל אם תעליב אותם ותגיד עליהם דברים רעים – הם יהיו אויבך לנצח. צריך לדעת איך להתנהג עם צוענים.
“למרות שאתה יודע, המסורת אצלם יותר חזקה מהכל. היה פה סיפור בסורוקה על צועניה שעמדה להתחתן, והאחים של החתן שמעו שהיא היתה חברה של צועני אחר – הם באו לבית של הכלה ושרפו אותו והשמידו להם את כל הרכוש – מרוששים אותם. ומצד שני בחתונות שלהם – הם חופשיים, הרבה יתר חופשיים משאפשר ומותר, הם אוכלים עם הידיים, זורקים את האוכל על הרצפה ומנגבים את הידיים בכל מה שאפשר. וגם השמות שלהם  זה משהו מוזר, אין להם שמות כמו שלנו, אלא כינויים שהם מקבלים בילדותם, כמו ילדה, שודד, אדום פנים ואתה אף פעם לא יודע איך באמת קוראים להם-“

סעודה ליד קבר מלך הצוענים ביום על המתים

האם לא דיברו ככה על היהודים באירופה עד למלחמת העולם השנייה? יהודים וצוענים נטבחו במחנות בשוויוניות גדולה. אלא שליהודים היתה תמיד ציון לייחל אליה. ובמאה ה-19 החלו היהודים לנסות לפתור את הבעיה הציונית. הפרעות בקישינב ייצרו אצל ביאליק את אחת הפואמות הכואבות בהן בז לגברים היהודים שנחבאים בחורים כששבעה שבעה קוזאקים אונסים אם מול בתה ואת הבת מול האם. השירה הגדולה של ביאליק הובילה לנסיון של אוגנדה. לקונגרס הגדול ב-1906. לכל מה שקרה במאה ומשהו השנים האחרונות.
והצוענים? האם מה שהיה הוא שיהיה? האם שוב ישרפו הצוענים בחמתה של אירופה? בשנאה בפחד בקנאה ובמורא שהם מעוררים?
מסביבי היו הצוענים חוגגים את זבחי המתים. יושבים ליד שולחנו עמוסים בכל טוב, צבעונים פורחים על הקברים. צבעונים אדומים כדם. מכל עבר הזמינו אותנו לאכול עם הצוענים. אבל יש גבול כמה אפשר לשתות ולאכול בבית קברות ביום אחד.

הכתבה מופיעה בגליון מסע אחר יוני 2009

וידאו: מלך הצוענים

וידאו: מולדת הצוענים