נמרוט דאג

בצמוד לטרבזונד מתרוממים הרי הקאצ’קאר – הרכס השחור המתנשא בתלילות מעל הים השחור ומקירותיו נוזלים מים ועננים של לחות גשומה מצטברים מעל נהרות רועשים ולבנים ויערות וכפרים ואיילות (AYLA) – כפרי רועים שהכפריים חיים בהם בהרים הרחוקים האלו ופסגות עם קרחונים ואגמים טורקיזיים שאפשר ללכת בהם בין איידר (AIDER) שבצד הצפוני וברהאל (BARHAL) ויוסיפלי (YUSUFELI) שבצד הדרומי, עם פרדות הנושאות את הציוד או בלי. אדם ותרמיל ברעש הלא נפסק של מי הנהר שנשמעים כמו רכבת קיטור ישנה ומשקשקת.
בקאצ’קאר, בעמק נהר הצ’ורו שבו אפשר לשוט ברפסודות נהר, מדרום מערב לארטווין, מיוצר גם הדבש המשוגע – הדלי באל , דבש משכר שהדבורים יונקות מפרחיו הצהובים של הרודודנדרום לוטאום שכפית ממנו מפילה אדם וצנצנת יכולה לגרום להזיות של כמה ימים ומצב פסיכוטי. התושבים המקומיים השתמשו בדבש כדי לפגוע בחייליו של קסונופון בעת מסע הרבבה (אנאבאסיס) לפני 2400 שנים וארבע מאות שנים מאוחר יותר בחייליו של פומפיוס. אפשר לקנות דבש משוגע בעונה. אבל כדאי להיזהר.
עוד מזרחה, על הגבול הארמני, נמצאת העיר השחורה- קארס (KARS). לא מקום של בילוי. עיר שעברה מיד ליד בין רוסים וטורקים אבל בקארס מקבלים ממשרד התיירות וממשטרת הביטחון את האישור לבקר בפלא גדול ואמיתי – בעיר הבירה הארמנית הנטושה אני (ANI). באני נותרו הכנסיות הארמניות, פרושות על שלוחה שטוחה המסתיימת במצוק מעל נהר הארפאצ’אי המשמש קו גבול לא ידידותי בין ארמניה וטורקיה. תבליטי האבן הארמנים, אומנות הבנייה בת מאות השנים.
ארמנים היו שם, גרוזינים, הטורקים. ובסוף הטורקים.
מאני נוסע הכביש על פני הרמות הערבתיות של מזרח טורקיה. כל כך רחוק – כל כך אסיה, נשימה של מרכז אסיה. צוענים על אם הדרך. תייר העוצר במאהל כזה יוותר מראש על כל הדברים שיקלפו ממנו ילדי הצוענים, מותירים אותו בוהה למהירות בה נישדד על הכביש השומם. שום אירוח נוודי.

עדר בטאט ואן

ובדרום, מעבר לערבות, מתרומם הר געש אדיר שכיפתו הקרחונית מבהיקה בבוקר המוקדם, ענניה מטפסים על צלעותיו ומעלימים אותו עם התחממות היום – האררט. תיבת נוח, היונה, העורב, זוגות- זוגות.
האררט נמצא גם הוא על הגבול ומנוע ממטיילים ומטפסים בשנים האחרונות משום המתח בין כורדים שזו חלק ממולדתם, לטורקים הרואים במקום חלק מארצם. כמו שאמר אתא טורק – אבי האומה הטורקית המודרנית בזמן מלחמת השחרור הטורקית ב- 1920 – אנחנו לא רוצים יותר ולא נסתפק בפחות! קובע גבולות ומדינה בה הצבא מגן על הדמוקרטיה ואחראי על חילוניותה של החברה.
מתחת לאררט, נוסע כביש יפה נוף שבקצהו , נמצאת דוגבייזיט – עיירה ללא תואר חוץ משטיחים, כריות כורדיות ארוגות, קילמים, שוק מבריחים ענק, ונופו של הארי דאגי- האררט הנשקף מכל מקום בעיר.

איסאק פשה דוגבייזית

בקצה הדרומי של העיירה, על שפוליה של גבעה ממנה נשקף הנוף, נמצא איסאק פשה סאראי – ארמונו של יצחק, מושל כורדי מקומי בן 300. המבנה, על השפעותיו העות’מניות הארמניות והביזנטיות הוא אחד מהפנינים של מזרח טורקיה ושיטוט בין חדרי האירוח שלו ועל פני תבליטי האבן הם יופי רחוק שאין דומה לו.
מדוגבייזט חוזר הכביש מערבה, לימת ואן. ימה שמימיה סודה והשחיה בהם קלה ונעימה. המיתוסים של הכורדים, הארמנים והצ’צ’נים – כולם עמים שנולדו סביב ימת ואן – מדברים על המקום כראשית הבריאה. אולי.
המקום הנפלא באגם הנמצא כמה עשרות קילומטרים מהעיר ואן, אי קטן במרחק לא גדול מהחוף. סירות מנוע מקומיות מובילות נופשים אל אחטאמאר- המקום בו הקימו מלכי ארמניה את ארמונם ואת הנפלאה בכנסיות שיש. אומנותם של הארמנים היא אבן. הם גילפו באבן, מסתתים את סיפורי התנ”ך בדייקנות נפלאה שאין כמוה.

אחטאמאר – ימת ואן

אין יותר ארמנים. הטורקים, לאחר שהארמנים תמכו ברוסים הנוצרים בראשית מלחמת העולם הראשונה, נקמו בהם נקמה נוראה בעזרת הכורדים – שכניהם העוינים באותו חבל ארץ. למעלה ממיליון ארמנים נטבחו והשאר נמלטו אל מה שהוא היום הרפובליקה העצמאית, מעבר לנהר הארפאצ’אי – לגבולה המזרחי של טורקיה. אבל אחטמאר – אח!
הכביש העוטף את חופו הדרומי של אגם ואן הוא יפה להלל, עובר על פני טאט-ואן, עיר קטנה וזרוקה בקצה המערבי של האגם. שם נוטש הכביש את האגם ועובר דרך הכפר ההררי והאלים של ביטליס – המקום בו טוענים הטורקים כי יש בו את הדבש הנפלא בעולם. עם המצודה הנטושה ומחסומי הצבא הטורקי אל דיירבקיר.
דיירבאקיר היא בירת הכורדים. עיר מוקפת חומת בזלת שחורה ועצומה, מסגדים, חאנים, שטיחים, קילמים בחאנים העתיקים ואווירת כיבוש שהצבא והמשטרה הטורקים משליטים. אבל יש שם מלון אחד, הנמצא בחאן עתיק המביט דרומה אל יובלו של החידקל העוטף את העיר שכדאי לבלות בו את הלילה כשעוברים בעיר. ואיזה מקום זה!

דיירבקיר

הדרך מדייבקיר מערבה חוצה בין החידקל לפרת. שני הנהרות הגדולים. הדרך מגיעה אל המעבורת השטה על אגם אתא טורק שנוצר מסכירתו של הפרת על ידי סכר אתא טורק – מפעל ענקים מרשים שאפשר לבקר בו ללא עקבה עם כל רכב. מעבורת חורקת מסיעה את המכוניות על המים הכחולים והדרך ממשיכה, חוצה את הפרת אל קחטה. ומקחטה מטפסת הדרך אל אחד המקומות החידתיים שיש – אל הפסגה של הר נמרוד המערבי (נמרוט דאג).

נמרוט דאג

כאן, על פסגת ההר הקים מלך בשם אנטיוכוס שני מקדשים – אחד המקבל את השמש הזורחת והשני המביט אל השקיעה. פסלי ענק של אנטיוכוס בן האלפיים, אפולו אל השמש, טיכה אלת המזל, זאוס אבי האלים הרקולס החזק מכולם, עיטים ואריות. ראשים עצומים שאין דומה להם. פאר והדר של מלך שידע להתחנף לכל שכניו ולהישאר חופשי בזמן בו הפך חלק העולם הזה למהומת אלוהים ומלחמות בין אימפריות. כמה חכם מלך הבונה לעצמו מקדש לאלים על ההר ויודע להתרחק ממריבות בני האדם בעמקים שמתחת.
אלא שאי אפשר בלי אנשים. הדרך חוצה את הפרת ונוסעת דרומה – לאורפה. שנאלי אורפה שם נמצא המקום ממנו שתה אברהם. שם רב אברהם עם נימרוד מלך העיר, שורף את הטרפים, עומד במבחן ולא נשרף כשרצה נמרוד להעניש אותו. לפי אמונת אנשי המקום הפכו הלהבות למים וגחלי העצים לדגים. בבריכות אברהם שבאורפה- עיר שהשוק בה שווה הכל ומתחם אברהם נפלא מאין כמוהו, מוכרים ילדים אוכל לעולי הרגל המשתטחים על פתח מעיין אברהם ומבקשים פרי בטן, הצלחה, מזור לחולי.

סכר אתא טורק

מדרום לאורפה, כמה עשרות קילומטרים ולא יותר, כמעט על הגבול הסורי נמצאת חראן. המדבר מופרח בשדות כותנה אדירים שסכר אתא טורק משקה – איזה אסון אקולוגי עוד יהיה פה? יש לחכות בסבלנות. ליד כפר החומר המקראי קמים שיכונים אבל עדיין חראן היא ראן ומקומו של אברהם. כל כך הרבה פרקי אבות בחבל ארץ אחד.
השמש עמדה בזניט מרתיחה את המישור שמסביב. מאירה ומסנוורת. כמו בקרב בקרהה הסמוכה לכאן ב – 53 לפנה”ס. אז יצא מרקוס לוסיניוס קרסוס להביס את הפרתים שהאימפריה שלהם השתרעה על שטחי פרס, ארמניה, לתוך טורקמניסטאן עד מרב וגבול אפגניסטאן ופקיסטאן, שולטים על משי, תבלינים, בשמים, אבני חן, שטיחים, כותנה וזהב. את בנו ושלושה לגיונות לקח איתו מושל סוריה למסע שהחל בסימנים רעים כשנכשלו קרסוס ובנו ביציאה מהמקדש בהליופוליס ובטביעת סוסו האהוב בזמן חציית נהר הפרת. הפרתים השתמשו בקשתות ארוכות שחדרו דרך המגינים והשריון הרומאי. וכשהתיצבה השמש באמצע השמים, שלפו את בדי המשי המגולגלים ופרשו אותם, מכוונים את קרני השמש הבוהקות לעיני הלגיונרים המסונוורים. לאורך הלגיונות עלתה שאגת האימה כשהפרתים הסתערו תחת מטר החיצים, הסתערותם מגובה בתיפוף ובזעקות קרב. קרסוס יצא לקרב כדי לזכות בדרך המשי שהעבירה את עתודות הזהב הרומאיות מזרחה, לסין ולסוחרי מרכז אסיה. וכדי שקרסוס יוכל להתקדם במאבק הטריאומוויראט נגד קיסר ופומפיוס. 20,000 רומאים נטבחו. 10,000 הובלו כשבויים לפרתיה ומרכז אסיה. קרסוס הובא לאנטיוכיה שבמרגיאנה. ושם יצקו הפרתים זהב רותח לגרונו של רודף הבצע הרומאי.
וכל מה שנותר לאחר הנופים, המקומות, הסיפורים והאוכל ואוסף השטיחים הנצבר, הוא לתפוס טיסת פנים משדה התעופה של אורפה או להמשיך לאדנה שאחרי רעידות האדמה ולרדת לים התיכון שמשם הכל יותר פשוט.
כמה זמן זה ייקח? כמה שרוצים. שבועיים נגיד. או חודש. או כל החיים, כי היוונים הקדומים כזכור , קראו למקום אסיה הקטנה, ושם הלך אלכסנדר לפגוש את דיוגנס שלא לחינם בחר לגור עירום בחבית. אבל במזרח טורקיה.

חייל בנמרוט דאג אזהרות: נהגי הפרידות בטורקיה, בהרי הקצ’קאר (הקווקז הטורקי) יש כפר קטן בשם יוספלי. מטיילים מגיעים לשם בדרגכם אל הקצ’קאר הגבוה. בכפר לא יותר מ – 3 מלונות. כולם פשוטים חביבים ולא מפנקים במיוחד. באחד מהם (בצד ימין מעבר למרכז הכפר) יש בחור צעיר וממושקף המציג אתל עצמו כמדריך מנוסה. כאיש היכול לארגן פרידות לחצות את הקצ’קאר. כישוריו מוטלים בספק מוכח. הרבה יותר פשוט לעלות בדולמוש אחר הצהריים לכפר הנקרא ברהאל, ושם במלון היחיד שהוא מעין בקתת ציידים פשוטה ונעימה, לדבר עם בעלי הבית על מנת לסדר פרידות ולברר בדיוק איזה מסלול פתוח ודרך איפה לא יעברו פרידות אף פעם. דבר נחוץ לכשעצמו מכיוון שהמדריך למסלולי הליכה בקצ’קאר מחסיר מידע שהוא לעיתים חיוני. צוענים יש כביש נפלא שנוסע מדוגבייזייט לכיוון קארס שבמזרח טורקיה. הכביש עובר מתחת לבסיסו של האררט שכיפתו המושלגת מחביאה את תיבת נוח וננשיך ונוסע לאורך נהר הארפאצ’אי שמפריד בין ארמניה לטורקיה. לאורך הכביש, בחלק הדרך הקרוב יותר לקארס – העיר השחורה והמדכדכת של מזרח טורקיה, פזורים מאהלי הצוענים. זה ניראה נורא מעניין – הנוודים. אלא שלנוודים אלו ידיים ארוכות, זריזות וחסרות בושה. רכב שיעצור במקום ינוקה מכל חפציו במהירות עצומה על ידי גדודי נערים וילדים חצופים שאין עליהם מורא שמיים או אדם. כדאי לנסוע בכביש בלי לעצור למי שרכושו יקר לו. לקריאה נוספת : גבולות נודדים