מאלי היא בעיני רבים המקום המרתק והשווה של מערב אפריקה, הקצה המרתק של הסאהל. טימבוקטו האגדית, ארץ הדוגונים המוזרה והניפלאה, ג’נה ( Djene) עם מסגד החומר המפליא, הפלגה על הניז’ר, השוק המרתק של סאן ודואנזה. בקיצור – תערובת של במברה, דוגון, פולה, טוארג וזונות מכל רחבי אפריקה.

מפת מאלי

ינדומה

ועם זאת, זו אחת המדינות העניות של אפריקה. נתון לא לגמרי מוצדק משום שהנהר הגדול במערב אפריקה – הניז’ר, עובר אותה לכל חלקה המרכזי – דרומי ויש בו שפע מים. כמה מעריה ויישוביה המרכזיים של מאלי יושבים על הנהר וגם ערי הסחר הנפלאות כמו ג’נה וטימבוקטו לא רחוקות ממנו (למרות שטימבוקטו נמצאת במדבר ממש).
אוכלוסייתה של מאלי מונה קצת יותר מ-10 מליון תושבים על שטח של מליון, מאה וארבעים אלף קילומטרים רבועים. כפול מצרפת. פי 40 מישראל שבין הים לירדן.
כמעט שום דבר לא מיוצר במאלי – הכל מיובא ויש בה יחסית מעט חקלאות והרבה מאוד בקר וצאן ופרסתנים אחרים. מתפארת העבר ועתודות הזהב לא נישאר הרבה, חוץ מכמה מקומות עם תכשיטים נאים והרבה מסיכות ופסלי עץ שהם ההתמחות העיקרית של הדוגון.
תכשיטי כסף (נאים בהחלט –מזכירים עבודות תימניות ואריתרניות) אפשר למצוא אצל צורפי הכסף בכל אחת מהעיירות. חנויות טובות כאלו יש בטימבוקטו, בג’נה, בדואנזה ובדירה (Dire ).

גלריית מאלי

כתבה של ורדה כרמלי על נשים במאלי

הגעה אל ומ-

רכבת: אין דרך קלה להגיע למאלי. דרך היבשה היא ברכבת של כמעט יומיים (35 שעות אם אין תקלות) מדקר לבמאקו – רכבת שיש לה חסידים אבל היא ארוכה ואיטית ומומלץ לנסוע בה במחלקה ראשונה.
המהדרין שוכרים תא שינה לארבעה, נועלים את הדלת כשיוצאים להיסתובב ושומרים כך על הציוד.
הרכבות יכולות להיות אפלות בלילה ומחלקה שנייה חשופה לגניבות. בתחנות כדאי מאוד לשים לב לדברים.
אחת החוויות של מערב אפריקה.
הרכבת הסנגאלית נקראת: “מיסטראל אינטרנשיונאל” Mistral International – היא יוצאת מדקר ביום רביעי ב-10 בבוקר. כרטיסים נמכרים בשני ושלישי משמונה בבוקר עד 12 הצהריים ומאחת עד חמש.
הרכבת המאלית נקראת “Express Natinal”: והיא יוצאת בשבת ב-10 בבוקר. כרטיסיה נמכרים באותן שעות ביום שישי. היא זולה ב-15% מהרכבת הסנגאלית והשירות בהתאם.
מחירים: דקר – במאקו מחלקה 1: 34250, מחלקה 2: 25,100 מחלקת שינה: 52,000 CFA

אוטובוס: אוטובוסים שמגיעים מדקר אבל לסמוך על הזמן בו יגיעו כניראה מוגזם. יש אוטובוסים לכיוון בורקינה פאסו וניג’ר. למאוריטניה אפשר להגיע רק בטרמפים או על גב משאיות (בתשלום).

אוויר
בדרך האוויר אפשר לטוס מדקר (סנגל), קזבלנקה, נואקשוט (מאוריטניה), אייר פראנס מפריז ועם אתיופיאן מאפריקה (למעלה מ-1200$ מהארץ וכפול למי שקונה כרטיס שם)
הטיסה הכי הגיונית היא כניראה פוינט אפריק שטסה לשלוש ערים במאלי: לבמאקו הבירה, למופטי ולגאו.
מי שמוכן לוותר על במאקו (אפשר) על סגו וסאן ולהסתפק במופטי, טימבוקטו, ארץ הדוגונים וג’נה, יכול לטוס הלוך חזור למופטי או הלוך מופטי חזור גאו.
אל שדה התעופה ניתן להגיע מבמאקו בכל שעה ללא שום בעיה מיוחדת – אבל רק במונית (כל רכב הוא מונית במאלי) נסיעה לשדה צריכה לעלות 3000-4000 ספא (6 יורו).
בכניסה לשדה מחכים עשרות חלפנים שיהיו מוכנים לקנות כל CFA בתמורה ליורו או דולארים. הם בעיקר מעוניינים להיפטר ממטבעות היורו הניתנים בתור עודף או טיפ. שווה להיתמקח ברגע האחרון – אפשר לקבל שער סביר לחלוטין – זה חוסך את כל עניין הבנק שיכול היות ארוך, מייגע ומיותר.
שדה התעופה הוא קטן ואפרורי והדיוטי פרי שלו – אם כי מאוד אמביציוזי מבחינת מכירה, לא מציע הרבה.

טרמפים
טרמפים למאלי מכיוון מרוקו ומאוריטניה ניתן לתפוס בדרך כלל באוברג’ים בנואקשוט. מכיוון שהסנגלים תובעים כופר גבוה לכלי רכב ישנים על מנת למנוע את מכירתם בסנגל, נעים רוב חוצי אפריקה והמטיילים במערב אפריקה לכיוון מאלי וחוצים דרך עיון אל אטרוס או נמה שבמאוריטניה.
בתוך מאלי עצמה אפשר לתפוס טרמפים בדרך. תיירם עם רכב עצמאי. קשה יותר מאשר במאוריטניה.

רכב פרטי
אין בעיה להיכנס עם רכב פרטי ולהסתובב במאלי, ברוב הדרכים אפשר להסתובב עם רכב רגיל למרות שכל ההתקנים שמאפשרים לרכב לצאת משקיעה בחול או בוץ (כפי שמפורט במה צריך רכב באפריקה), כדאי שיהיו על הרכב.
מי שמתכוון להסתובב בסהארה שבין טימבוקטו וגאו – לעלות צפונה לכיוון מכרות המלח , כדאי שיהיה ל רכב 4X4.
צריך לזכור שדרכי הרוחב צפונה מטימבוקטו – אל ושמחברות את נמה באמוריטניה ואגדז שבניז’ר, חשודות בכנופיות השודדים של הטוארג שמעוניינים בעיקר בכלי הרכב עצמם – בעיקר מסוג הטויוטה.
שווה להתעדכן לפני שחושבים לבצע חציית מדבר שחוסכת הרבה קילומטרים אבל יכולה להיות יקרה מהרבה בחינות אחרות.

ויזה

אפשר להוציא ויזה במאוריטניה ובמרוקו (רבאט) מחיר ויזה בשגרירות 20 יורו. בדרך כלל תוך 24 שעות, אפשר באותו יום עם תוספת לכיסו של הפקיד. אפשר לקבל ויזה בנחיתה. רצוי דרכון, שתי תמונות.

אפשר לקבל ויזה למאלי במעברי הגבול עם מאוריטניה וסנגל. בדרך כלל משלמים קצת יותר.

גם דרכונים ישראלים.

הסתובבות במאלי

רכב פרטי: רכב משלך היא כמובן ההעדפה במאלי. (הערה גורפת לרוב המדינות האפריקניות שמדרום לצפון אפריקה).
תחבורה ציבורית: אבל אפשר להסתובב במאלי גם בתחבורה ציבורית – איטית, צפופה, לעיתים מוציאה מהדעת- אפריקה.
אוטובוסים: יש כמה חברות אוטובוסים סבירות שמחברות בין במאקו וגאו ועל הדרך גם את סוורה, מופטי, סאן וסגו. הן יוצאות מהתחנה המרכזית שנמצאת כמה קילומטרים ממרכז העיר, מצפון לגשר החוצה את נהר הניז’ר.
ויש עוד די הרבה חברות פרטיות שנוסעות על הצירים הראשונים ואוטובוסים בינלאומיים ברמות כאלו ואחרות שמחברים את במאקו עם בורקינה פאסו וסנגל.
טקסי בוש: במרחקים קצרים יותר מחברים הטקסי בוש = שם כללי שניתן לכל צורת התחבורה שמכילה בתוכה ג’יפים מסוג טויוטה ולנדרובר שרובם הם טנדרים 4X4 שהצפיפות בהם גדולה והנוסע משלם לפי מושב בתוך התא הסגור או בארגז. שתי האופציות לא משהו. טנדרים של פג’ו 404, מוניות פג’ו 404 ו-504 ו-505, משאיות מסוגים שונים ומיניבוסים. תמיד צפוף, איטי ולרוב מאובק.
האוטובוסים, בעיקר בטווחים הגדולים (במאקו- סוורה-מופטי- דואנזה-גאו) הם בדרך כלל אוטובוסי לילה.
במרחקים הקצרים יותר(במאקו-סגו-סאן) אפשר למצוא תחבורה כמעט בכל שעה של היום.
רכבת: את הפינה המערבית של מאלי אפשר לכסות עם רכבת. האופציות הם באוטו-רייל (6 שעות בין במאקו לקיטה) 12 שעות מבמאקו לקיאס (Kayes). יש גם רכבות לילה מחלקה 1 12,000 ספא, 2 -7000.
זה הקו שבא (או נוסע ל) דקר בסנגאל ולכן אפשר (אם מאוד רוצים) לעצור בדרך.

עיזים נוסעות באוטובוס לבמאקו

כסף
ספא- CFA הפרנק המרכז אפריקני כמו בסנגל, ניז’ר ובורקינה פאסו. 656 רישמית ספא ליורו 650 לרוב או מעט פחות רחוק יותר מהמרכז. כדאי לבוא עם כסף מזומן.
אפשר למשוך כסף עם כרטיסי אשראי רק במופטי ובבמאקו בסניפים מרכזיים שקשורים בווסטרן יוניון.
אין בעיה להחליף יורו ודולרים במסעדות, מלונות ועם די הרבה אנשים. השערים לרוב טובים חוץ מאשר בארץ הדוגונים ששם יש נטיה לתת שער נמוך מהרישמי.
אין שוק שחור עם הבדלי מחירים.

מג אוויר

מאלי שייכת לחגורת הסהל. גם בחורף של חצי הכדור הצפוני חם כאן. אם כי הלילות בין נובמבר פברואר  יכולים להיות צוננים ואפילו קרים בגלל המג המדברי.זו גם העונה הנכונה לטייל במאלי. אפשר גם אחר כך, למי שחובב חום.אם כי ההמלצה היא להימנע בין מרץ ליוני בכלל ובין יוני לנובמבר בחלק הצפוני של הסהל והסהרה.

בחלק הדרומי של מאלי מזג האוויר טרופי – חם תמיד אבל לא בלתי ניסבל בחודשי הקיץ. אלא שרוב המקומות שמעניינים תייר נמצאים מבמאקו צפונה. ולפיכך שייכים לחלק החם.

בין יוני לנובמבר יורדים גשמים בחלק הטרופי ואז האקלים לח וחם.

במאקו

העיר גדולה, בעיקר בשטח ופחות בהרגשה. המרכז, שבו יש מעט מאוד בנייני שגובהם מעל 3-4 קומות, הוא סוג של ברדק אפריקני לא בלתי נעים. העיר בסך הכל בטוחה. יש בה לא מעט טרדנים שמבקשים להתפרנס מהתיירים המערבים, אבל הם מהסוג הרך.

אוכל
יש די הרבה מסעדות שרובן הגדול סביר, אוכל חוצות שאפשר לטעום (דגים על גחלים, עופות, אורז למיניהו, פירות טרים בשקית) כמה מקומות של אינטרנט מהיר, חנויות לתיירים ומועדוני לילה שמספקים חבילה של אלכוהול, זנות ומוסיקה שמאלי כל כך ידועה בה בתור המדינה שמובילה את המוסיקת האלטרנטיבית בעולם.

מלונות
בבמאקו יש כמה מלונות שמיועדים למי שיש להם על גדת הנהר (הניז’ר חוצה את במאקו),
מקום טוב לישון בו למטיילים צנועים (3000-4000 CFA תלוי בחדר), הוא המיסיון של האחיות הלבנות )נזירות) Les Soeure Blanch שבמרכז במאקו. השירותים משותפים אבל נקיים מאוד ויש חדרים משותפים לכמה אנשים וגם חדרים זוגיים. החדרים די חמים אבל יש כילות והיתרון הגדול הוא שאף אחד לא ניכנס למתחם חוץ מהאורחים. יש אפשרות להחנות כלי רכב בתוך החצר, הנזירות נחמדות ומול המסיון יש שתי מסעדות/בארים ומדריכי תיירים מהסוג הנודניקי לא מזיק.

תחבורה:
בתוך במאקו בעיקר מוניות או ברגל. המחרים משתנים ממקום למקום אבל נסיעה קצרה תעלה 200-500 ספא ונסיעה ארוכה : מרכז (אזור המוזיאון, האחיות הלבנות)– תחנת אוטובוסים ארוכי הטווח שמעבר לנהר תעלה 1500.
החוצה מבמאקו אפשר לקחת אוטובוס מתחנת האוטובסים ארוכי הטווח שנמצאת מצפון לנהר.
רכבת: הרכבת הבינלאומי תשנוסעת לדקאר יוצאת פעמיים בשבוע. המסע נמשך (אם אין תקלות ) כיומיים וחצי.
יש 3 מחלקות ברכבת. יש לא מעט שמעדיפים את הראשונה מכיוון שהיא מאפשרת למלא תא (4 אנשים) ולנעול ואתו ועל ידי כך להרגיש בטוחים שלא ייגנב דבר. יש לא מעט הפסקות חשמל ברכבת ונסיעה במחלקות אחרות יכולה להיגמר קלת מישקל בהרבה אם לא שמים לב.

אינטרנט: יש כמה מקומות סביב מרכז במקו והמחירים נעים בין 250 ל-500 ספא לשעה. אחד הנחמדים והזולים הוא מרכז הצעירים – café jeunse שנמצא מול המוזיאון – כחצי קילומטר מהנזירות הלבנות.

סגו Segou

225 קמ מבמאקו, סגו היא אחת הערים הגדולות של מאלי, יושבת על גדת הניז’ר ויש בה לא מעט מיסיונרים.
יש הרבה תחבורה בין סגו ובמאקו – טקסי בוש, מיניבוסים ואוטובוסים
יש סביב סגו מקומות שעסוקים בקרמיקה מקומית (קלאבוגו ופאראקו שמעבר לנהר). ובסגו קורו – 9 קילומטרים במעלה הנהר יש דוגמאות נאות מארכיטקטורת הבמברה (מאה 18) ומסגד.
הביקור בכפר עולה 2500 ספא. אפשר להגיע בפירוג על הנהר או במונית מסגו.
לינה: יש כמה מלונות בסגו שמחיריהם נעים סביב 8-30 יורו ללילה. לפי הרמה שאדם מבקש.

סאן San

200 קילומטרים מזרחה מסגו ו-130 קמ דרומית לג’נה, נמצאת סאן – עיירת שוק נחמדה. ביום שני יש בה שוק נחמד מאוד שמכסה את מרכז העיר. אין בה כמעט תיירים והשוק הוא מהשווים.
יש בה מסגד חומר נאה.
אפשר להגיע אליה בתחוברה ציבורית שנוסעת בין במאקו לסוורה (מופטי) וגאו וכן באוטובסים ישירים מסגו ומבמאקו ובטקסי בוש ממופטי, סוורה וסגו.

ג’נה Djenne

המסגד ושוק יום שני בדג’נה הם הסיבה שבגללה מגיעים אליה רוב התיירים. אבל לא רק.
ג’נה היא עיירה לא גדולה שניתן להקיף אותה בשעה של הליכה נעימה. מרכז העיירה והחלק התיירותי שלה הם מסגד החומר הענק והניפלא שלה והשוק שמתרחש לפניו בכל יום שני. ג’נה כולה על האריכטקטורה שלה, סימטאותיה הנעימות והשלווה שהיא משרה, שווה יותר מהמסגד ומהשוק ודווקא בימים שלפני או אחרי השוק היא מקום אחר לגמרי.
סימטאות החומר, האריכטקטורה המגדלית המחודדת, האור הרך שנופל על הקירות בשעה שלפני השקיעה, הבוקר שבו אדם מתעורר על גג האוברג’ בו ישן כדי לראות את ארכיטקטורת החומר, והטיול הנעים בשולי העיר דרך גינות הירק שעל גבול הנהר.

הגעה
ג’נה נמצאת 130 קילומטרי דרומה ממפוטי. למי שמגיע מבמאקו – אוטובוס שנוסע בין במאקו למופטי (סוורה Severe) ולרדת בצומת.
בצומת עצמה גובים 1000 CFA מס תיירות ויש תחבורה שמובילה את 12 הקילומטרים לדג’נה. 500 CFA.
בדרך חוצים עם מעבורת את נהר הבני שכן ג’נה נמצאת על אי בנהר אם כי בתקופה היבשה (הקרירה בין נובמבר למרץ) שבה מבקרים רוב התיירים, פני המים נמוכים.

המסגד
מסגד החומר הגדול של ג’נה נחשב לדוגמא נאה (הכי נאה?) של ארכיטקטורת הסאהל – הוא נחשב למבנה לבני החומר (אדובה) הגדול בעולם וככזה- לאתר מורשת עולם על פי יונסקו. הוא נחרב חלקית בגשמים ושופץ בהרחבה (או נבנה מחדש) ב-1907.
כל שנה, עם נזילות העונה הרטובה, הוא מתוקן מחדש.
קורות עץ משמשות כחלק מגמיש של החומר (אופייני לבנית אדמה) וכמשען לפיגומי התיקונים הרב-שנתיים.
בפנים יש אולם נרחב שחלקו הגדול מלא בעמודים שנושאים את תיקרת החומר.
פתחים בקירות ובתיקרה מחדירים אור, יש למבנה הפנימי מעט דמיון למסגדי חומר דומים בחיווה (אוזבקיסטאן – מרכז אסיה) ולזה שבטורפן (שינקיאנג- ארץ האוייגורים – סין).
לא מוסלמים לא אמורים להיכנס למסגד, זה כמובן לא חוק ברזל ואפשר לעקוף את האיסור על ידי תשלום של כמה מאות CFA. או בדיבור ערבית והצהרה על עצמיך שאתה מוסלמי לבן מהמזרח התיכון..
יש נקודות תצפית על המסגד מבתים שכנים (בתשלום).

המשך מג’נה
מג’נה אפשר לצאת עם הטאקסי בוש למופטי – הם יוצאים מרחבת השוק מול המסגד, הטענה היא שיש להירשם בערב שלפני אבל מכיוון שכמות הנוסעים על הפג’ו 404 הישן והמתפורר אינה מוגבלת – יתכן שלא צריך ממש להילחץ, מה גם שרוב התיירות בג’נה (ובכלל במאלי משום מה) היא תיירות של קבוצות מאורגנות למרות שפשוט למדי להסתובב בה.
לכיוון במאקו, סגו, סאן בדרום או גאו בצפון, שווה לקחת את הטקסי בוש עד לכביש הראשי ומשם לעלות על האוטובוסים הגדולים והנוחים הרבה יותר על הכביש הראשי. הטקסי בוש מתואם עם האוטובוסים שמגיעים מכיוון מופטי וסוורה בדרכם דרומה.
למי שממשיך לכיוון מופטי, ארץ הדוגונים, טימבוקטו וגאו, שווה להגיע לסוורה או למופטי.

אינטרנט
יש אינטרנט בחלק הצפון מערבי של העיירה, הליכה של כ-15 דקות מרחבת המסגד. אינטרנט לוויני – מהיר כשהוא עובד אבל מתנתק מפעם לפעם ויקר יחסית – 1500 CFA שעה.

תכשיטים
ג’נה היא מקום לא רע לקנות תכשיטים, בעיקר על המעבורת שעליה חוצים כלי הרכב את הבני (יובל של הניז’ר). המרשימים הם עגילי ברונזה זהובה (ניראית כמו זהב) שקשה למצוא במקומות אחרים.

מלונות
כאלו יש כמה סביב הכיכר המרכזית – בדרך כלל אין בעיה של מקום מכיוון שמדובר במלונות שעדיף לישון בהם על הגג עם מזרון.
הגדול מבין המלונות הוא שה-באבא שלו גם מסעדה גדולה (ולא זולה במיוחד). גג נירחב וחדרים בסיסיים ושירותים ומקלחות משותפות. 10 יורו ללילה.
יש נחמדים ממנו במרחקים של 3 ו-5 דקות אם כי ההבדל הוא בדקויות.
מחוץ לחומות שה-באבא יש כמה אמהות אפריקניות שמוכרות אוכל – דגים ובשר. לא רע והרבה יותר זול. מול המסגד יש מוכר תה וקפה – בסגנון המאלי- נס קפה עם הרבה חלב ממותק מקופסא או תה באותו סיגנון. למי שלא אוהב חלב ממותק- יכול לבקש לימון.

עתיקות:

3 קילומטרים צפונה מג’נה יש אתר שבו נמצאו שרידים לפעילות מתכתית בת 2300 שנה. ג’נה-ג’ונו.

סוורה Severe

נמצאת בצומת היציאה ממופטי (12 קילומטרים) ועל הדרך הראשית בין במאקו לגאו.
בסוורה נימצא גם שדה התעופה שבו נוחתות טיסות בינלאומיות של פוינט אפריק בחודשים הקרירים יותר.
סוורה היא מקום נעים ויש בו כמה בתי מלון – חלקם נעימים מאוד על הדרך שמחברת את מופטי וסוורה.
מסוורה נוח וקל לצאת לארץ הדוגונים – אפשר למצוא תחבורה מהצומת לבנדיאגרה ולסנגה שמהם מתחילים סיורים אצל הדוגונים.
תחבורה: דרומה לבמאקו, צפונה לגאו, דואנזה, טימבוקטו: את האוטובוסים של החברות שמחברות את גאו ובמאקו, עוברים כולם בתחנת האוטובסים של סוורה. הם מגיעים לשם סביב 2200. כמעט כולם פורקים נוסעים ועוצרים להפסקת לילה במסעדות שבכנסיה לעיר. כ-12-10 שעות נסיעה.

ארץ הדוגונים Dogon Payis

אחד הדברים שווים במאלי הוא מסע רגלי במה שנקרא בצרפתית מצוק הדוגונים (Falaise Dogon).
הדוגונים, יורשיהם של קבוצה בשם טלם – אותה דחקו הדוגונים מהמצוק לגבול של בורקינה פאסו.
מה שנישאר מהטלם מרשים מאוד – בניית חומר בתוך המצוק עצמו. הדוגונים, להבדיל מהטלם, בנו את כפריהם למרגלות מצוקי אבן החול של הרמה אם כי יש גם כפרים שלהם שמטפסים די גבוה. הטלם בנו את כפריהם לתוך מערות ולתוך סדקי אורך ורוחב גדולים, גרים בבתים תלויים מהמצוק עצמו.

ינדומה

נקודות התצפית המעניינות ביותר הן המקומות בהם צופים כפרי הדוגון על שרידי הטלם.
מרשים מאוד אצל הדוגונים הוא קודם כל היותם תרבות חייה ושונה מאוד ממה שהמערב הביא לאפריקה.
הם, כ-טלם לפניהם, אומנים גדולים של בנייה בחומר (אדובה) ובתי הרוחות והזקנים שלהם מרתקים. גם אסמי התבואה העגולים שלהם שעל ראשם ציצת קש – וניראים כמו בקתה אפריקנית – מושלמים. הצירוף של הבקתות עם מבני המגורים, בקתות המכשף המרפא עם פרצופיו, פיסול ומסיכות העץ המיוחדות, הופך מסע לארץ הדוגונים לנפלא ומרתק.
יש מי שמסתפק ביומיים שלושה והמהדרין ממשיכים עד שבוע. אפשר הכל ברגל – לצאת מסנגה ולעשות סוג של סיבוב ואפשר גם לבחור יעד רחוק יותר- לבקש מכלי רכב שיקפיץ לשם ולחזור בהליכה.
מקום התחלה מרכזי הוא בסנגה – מרחק נסיעה של כשעתיים שלוש מבנדיאגרה (70 קילומטרים בדרך עפר מחורבנת).
בנדיאגרה נמצאת כ-100 קילומטרים על כביש מצוין מסוורה (+12 קמ’ למופטי)
קל יחסית למצוא תחבורה לבנדיאגרה מסוורה ומופטי. מרחבת החניה של בנדיאגרה אפשר לשכור טנדר או מכונית רגילה לסנגה.
בסנגה עצמה מספר מקומות לינה מסוג האוברג’ שבכולם ניתן לישון בחדרים פשוטים או על הגג ולאכול במקום (10 יורו לחבילה) בעלי המקום יכולים לדאוג למדריכים אם כי אלו יתייצבו מעצמם להציע את שירותיהם.
מחיר סביר ליום הוא 7-8000 ספא למטייל – המחיר הזה כולל הכל – לינה הדרכה ואוכל בדרך.
הלינה היא בכפרי הדוגונים באוברג’ים שנמצאים שם.
אפשר להתחיל מסלול הליכה מסנגה.
מסלול סיבובי בין הכפרים נמשך שלושה עד חמישה ימים אם כי יש כאלו שמשוטטים גם שבוע ושמונה ימים.
החלקים המרתקים ביותר של המסלול הם אלו שבהם השבילים עולים וחוצים את הרמה שבתוכה ומתחתיה חיים הדוגונים. יש שטח נירחב למרגלות הרמה ששם נמצאים מרבית הכפרים – אזור חולי של עצי באובאב ולרוב הכפרים אפשר להגיע עם רכב שטח. גם אלו יפים אם הכפרים שעל המה ועל השבילים החוצים אותה סופגים הרבה פחות תיירים, אנשיהם נעימים מאוד והם שמורים ושווים באמת.

דוגון

הדרכה:
נהוג ללכת עם מדריך בן הדוגון בין הכפרים. הוא דואג להכל – לינה אוכל דרך והסברים. לעיתים, אם מוצאים מישהו טוב ושניראה שאפשר לסמוך עליו – שווה לקחת דוגון שמחפש תיירים עצמאיים כבר במופטי, בסוורה או בג’נה. בדרך כלל יותר זול.
גם יום ההגעה לסנגה ממופטי או בנדיאגרה נחשב יום לצורך חישוב שכרו של המדריך. אם כי בדרך כלל, אם שוכרים את שירותיו מראש – התחבורה והלינה בסנגה תהייה עליו.

אגוזי קולה
נהוג לקנות קילו של אגוזי קולה בשוק במופטי – זקני ונשות הדוגון אוהבים ללעוס אותם. האגוז (הממסטל?) הוא מריר ולא ממש טעים.

אפשרויות למסלולים:
יום 1. מסנגה אפשר ללכת ב-3-4 שעות ליאנדומה (Yanduma) – כפר שנמצא ממערב (צפון מערב לסנגה) ההליכה היא על הרמה ואחר כך ירידה מהמצוק לתוך קניו , מעבר דרך טיוגו (Tiogou ) כפר קטן ונחמד מאוד בדרך, יציאה אל בקעה חולית רחבה ולינה בינדומה באחד משני המלונות (אוברג’ים) שנמצאים שם על הגג. שווה לטפס לשקיעה למצוק שמעל הכפר (דרך הכפר).
יום 2. מזרחה, מעבר לבקעה החולית נמצאות שתי היוגות. המסלול בין שתי היוגות (Youga), הראשונה נמצאת במרכז המצוק הפונה מערבה. דרך רכב מגיעה אל בסיס המצוק (יש שם חניון) ומשם מטפס שביל מדרגות בנוי אל הכפר שהוא יפה ככל כפרי הדוגון – הרבה עצי באובאב צומחים בתוכו ומעל מרכז הכפר, בתוך המצוק, נמצאים שרידי הכפר הקדום והניפלא של הטלם.

ארץ הדוגונים – יוגה

השביל מתפתל דרך חנויות שמוכרות כובעים, חולצות, מסיכות ובדים שהדוגונים עושים, ומטפס לרמה דרך קניון יפה. זה בודאי אחד השבילים היפים בממלכת הדוגון, הוא חוצה את הרמה לכיוון דרום ויורד דרך קניון חרוץ שסולמות עץ מפותלים מובילים אליו ומקלים על הירידה.

ארץ הדוגונים – יוגה

השביל יורד לתוך היוגה הדרומית שהיא כשלעצמה פחות מעניינת משרידי כפר הטלם שנמצא בתוך סידקי המצוק.
מהיוגה הדרומית יורד שביל תלול יחסית אל בקעת אבן החול שמדרום ודרך רחבה מוליכה אל קונדו (Kondu )– כפר שנמצא על המישור ויש בו כמה מלונות ומסעדות.
קונדו היא מרחק הליכה של שעה עד שעתיים נינוחות בדרך חולית רחבה בביקעה הגדולה שלמרגלות המצוק עד לאיבי ( Ibi ) וקצת לאחר מכן לאירלי (Ireli ). שני הכפרים (נחמדים בפני עצמם) נמצאים במישור החולי ובין הגבעות הנמוכות ולא על המצוק. אירלי הוא מרכז תיירותי הרבה יותר מכפרים אחרים ויש בו לפחות 4 מלונות (כל מלון הוא גם מסעדה) וכמובן חנויות ומוכרים שמשווקים את עצמם בתוקף.
יום 3. מאירלי לטירלי (Tireli ) דרך יהווה (Yaye ) ואמאני (Amani ) בבקעה הרחבה שמתחת למצוק.
יום 4. מטירלי יש אפשרות לעלות לרמה דרך הבקע שיוצר עמק הנהר בין טירלי לקומוקני ומשם לסנגה או להמשיך עוד יום (5) לכיוון יאווה ששם יש דרך רכב שמובילה לבנדיאגרה, או לחזור על הרמה לכיוון סנגה.
אפשרות אחרת, במסלול של 3 ימים, היא לעלות ישר מאירלי צפון מערבה לתוך המצוק לכיוון גוגולי. (Gogoli ) הכפר נמצא על המצוק, בלב קאערה נחמדה עד מאוד של עצי באובאב וממנו עולה שביל מסומן ברגמי אבנים דרך סדקים אל הרמה שמעל, יורד לסדק עמק מקביל ובו כפר נוסף שמשם ישמח כל ילד להראות את הדרך לסנגה. אפשר בהחלט ביום נינוח להגיע משם לסנגה- מעט תיירים יחסית ומסלול שווה מאוד שמגיע לשדות הגזר שממזרח לסנגה. שביל שווה מאוד ולא נופל ביופיו מזה שחוצה את היוגות – אם כי ארוך ממנו.

דוגון בינדומה

מופטי Mopti

מופטי היא מקום אחר ושווה. זו עיר נהר ששומרת על החיות של מקום שהמסחר על הנהר תמיד החזיק אותו חי. היא ניזונה ומזינה את הנהר. מהנמל שלה יוצאות הספינות (פירוג) למיפונקה, דירה וקוריומה –נמלה של טימבוקטו ויש הממשיכות עד גאו (נדיר, בדרך כלל צריך למצוא תחבורה במורד הנהר מדירה)
יש בעיר כמה מלונות כשהזולים נמצאים בחלק הצפוני שלה, כקילומטר מחזית הנהר הסואנת.
מול הנהר וברחובות היוצאים ממנו דרומה יש לא מעט מסעדות ואפשרות לקנות בננות, לחם מים וכל מה שבנאדם רוצה על מנת לשרוד או להפליג כמה ימים במורד הניז’ר.

הגעה ועזיבה:
קרוב לסופו של הכביש הראשי שמחבר את סוורה ומופטי, מהצד הצפוני שלו, נמצאת התחנה המרכזית ממנה יוצאים הטקסי-בוש והאוטובוסים לבנדיאגירה (דוגונים), לג’נה, לגאו ולבמאקו.
את התחבורה הטובה ממש לבמאקו – האוטובסים של החברות שמחברות את גאו ובמאקו, יש לתפוס על הכביש הראשי, בתחנת האוטובסים של סוורה. הם מגיעים לשם סביב 2200. כ-12-10 שעות נסיעה.
בין תתחנת האוטובוסים (שהיא גם השוק הגדול של מופטי) ובין הנהר, נמצא בנק שהוא סניף של ווסטרן יוניון ובו ניתן למשוך כסף בעזרת כרטיס אשראי (עדיף ויזה) העמלה עומדת על כ-10 דולר, לא חשוב לאיזה סכום ולפיכך כדאי כמובן למשוך (CFA) בכמות גדולה יחסית על מנת לצמצם את הנזק.
בחודשי עונת התיירות (נובמבר עד פברואר) יש כל שבוע טיסה של פוינט אפריק למופטי (ולגאו) וניתן למצוא כרטיסי טיסה זולים בכיוון אחד משם למרסי ופריז. או להיפך. לעיתים ב- 100-150 יורו כיוון.

הפלגה על הניז’ר Niger

מופטי הוא המקום להתחיל ממנו הפלגה על הניז’ר. אפשר לארגן פירוג קטן יחסית שייקח קבוצה של אנשים באופן מיוחד עד למיפונקה, לדירה או לקוריאמה – הדילים לא זולים במיוחד ומדובר בכמה מאות יורו – לא מפני שהעלויות הן באמת כל כך גבוהות אלא משום שבמאלי ברור לכולם שהאדם הלבן הוא שק כסף שיש לבזוז אותו.
דרך אחרת, זולה ואיטית יותר, היא לעלות על אחת מספינות הקו שמפליגות בין מופטי ודירה ומשך הפלגתן הוא בין יומיים וחצי לשלושה. הן יוצאות ברביעי, חמישי ושישי בשעות הערב המוקדם (שש-שבע), ומפליגות שלושה לילות ושני ימים. המחיר הבסיסי (למקומיים) להפלגה בין מופטי לדירה, הוא 4000 CFA בסיפו ןהעליון 3000 CFA בתחתון. על הפירוג (די גדולה – כ-30 מטרים) יש שירותים בחלק התחתון והאוכל (אורז עם קארי דגי ניז’ר) כלול במחיר.
על החוף מחכים לא מעט סרסורי מסע שמאיצים בתייר לצורך ושלא לצורך למהר ומציעים לו לרכוש כרטיס ואוכל.
אין לצפות שמישהו ינקוב במחיר האמיתי וסביר יותר שתייר יתבקש לשלם 10000 וגם 15,000 ספא (25 יורו). המשרד שמוכר כרטיסים לא מתערב ולא מציע יושר כלשהו. שווה להיות מוכנים, להכין את הנסיעה יום יומיים לפני ולא להגיע ברגע האחרון. הלחץ וקוצר הזמן הוא יועץ רע.
כדאי להביא שק שינה וסדין להפלגה. כי בדרך כלל בספינות האלו מה שיש זה הסיפון (מתכת) ומחצלת (קש). מי שלא שותה מי נהר כדאי לו להצטייד במים. אפשר לרכוש לאורך הדרך דגים מטוגנים פירות וירקות מסירות מהכפרים שמגיעים לספינה לאורך הדרך. עוגיות ודברי מתיקה כדי לקנות במופטי. יש.
נוסעים ותיקים ממליצים לחכות עם הדגים עד שמגיעים לכפרים על אגם דבו (Debou )
יש לא מעט תקלות על הנהר ונסיעה של יומיים וחצי יכולה בהחלט להיות גם ארבעה. סבלנות וספר.

מיפונקה

עיירה על הניג’ר עם רחובות חומר ובתי חומר ושוק נחמד. מיפונקה גם היא יעד לתיירים וחלק מתיירי הנהר שעולים על סירה – ספינה (בדרך כלל שמיועדת רק להם) יבצעו לינת לילה על אחד החופים החוליים של האגם שמדרום מערב למיפונקה, יסיימו בה את ההפלגה בצהריים וימשיכו משם בנסיעה לטימבוקטו (4 שעות).
חזית הנהר שלה נהדרת ורוחשת פעילות – מקום מצויין לצילום או סתם לבהייה בחיי נהר.

דירה

על הניז’ר, 130 קילומטרים דרומית מערבית מטימבוקטו. דירה היא היעד המרכזי של המעבורות המפליגות על הנהר ממופטי. הפלגה לדירה לוקחת מיומיים ועד ארבעה, תלוי בכמות התקלות ובגודל הספינה.
העיר עצמה היא עיירה נמוכה, פרושה ולא בלתי נעימה, עם יום שוק ססגוני ושווה ביום שלישי.
לא רחוק מכיכר השוק יש חנות טובה מאוד של צורפים – עבודות עדינות של כסף לבן במחירים סבירים.
מדירה אפשר להמשיך בטנדרי טויוטה על דרך טובה מאוד לטימבוקטו (שעתיים וחצי עד שלוש) שיוצאים מרחבת השוק בשעות אחר הצהריים המוקדמות ואחר כך (בין 2 ל-4). תקלות כמובן מאיטות את הקצב. הזמן הטוב לנסוע הוא בסופו של יום השוק (שלישי) בדירה שאז יוצאים טנדרי הטויוטה אחרי הצהריים לטימבוקטו (2500-3000 ספא)

טימבוקטו Tombouctou, Timbuktu

אחת מערי המסחר הגדולות של הסאהל, ביחד עם אגדז (שבניז’ר) ועוד ערים שנעלמו כמו צ’ינגווטי ו-וואוואדן במאוריטניה (ראה פרק על מאוריטניה).
למרות שטימבוקטו היא אולי לא אותה עיר שהיתה – היא במידה רבה אותו דבר. שווה להגיע לטימבוקטו. ולו רק בגלל השם, אבל לא רק בגללו. היא שומרת על עצמה, סימטאות החומר, רחובות החול, המסגדים השווים, השוק המעניין, הטוארג הסוחרים, מכרות המלח 800 קילומטרים צפונה. הסהרה.

הגעה, עזיבה
אפשר להגיע בהפלגה על הנהר ממופטי – או להפליג בספינת קו – אלו מפליגות בדרך כלל בין מופטי ודירה מספר פעמים בשבוע בדרך כלל לקראת סופו – יוצאות ברביעי, חמישי ושישי וחוזרות שלושה עד ארבעה ימים לאחר מכן אם אין תקלות. כמעט תמיד יש.
ספינות התיירים – הקטנות יותר, מפליגות בין מופטי עד לנמלה של טימבוקטו בקוראיאומה Korioume- 12 קילומטרים דרומה. דרך טובה מחברת בין השתיים.
ספינות הנוסעים הגדולות מפליגות על הניז’ר בין יולי לאמצע נובמבר – בעונת הגשמים שכשהנהר גבוה. אחר כך זה ענייין רק של הפירוג המסחרי או ספינות ששוכרים במיוחד למטרת הגעה לקוריאמה, דירה או מיפונקה.
אפשר להגיע ולצאת מטימבוקטו בדרך היבשה. יש טנדרים שמחברים את טימבוקטו עם דירה וקוריאמה – הם יוצאים מהשוק הקטן (Petite marche) שמאחורי בית האומנים (maison des artisans).
שם יש לברר מתי יוצאים טנדרים לאן.
משם גם יוצאים הטנדרים לדואנזה שעל הכביש הראשי שבין גאו לבמאקו (5 שעות 200 קמ’ מאובקים, 8,000-10,000 CFA)
יש אוטובוסים (משאיות עם ארגז לנוסעים) שיוצאות מטימבוקטו לסאן, סגו ובמאקו בשעות אחר הצהריים מהתחנה המרכזית – מגרש חניה שבו הן עומדות לא רחוק מהמסגד של סנוקורה.

שוטטות
רוב הדברים שמעניינים תייר בטיבוקטו נמצאים בטווח של 10 דקות עד 15 שעה הליכה בין המקומות ועדיין זה נחמד מאוד. כמה מסגדים, שוק עירני, מתחם של עבודות יד ותכשיטים, אינטרנט, המקום ממנו יוצאים כלי הרכב ועיר חומר עתיקה עם כמה מבנים שמשמרים את זיכרם של הנוסעים האירופאים שהגיעו אליה ב-200 השנים האחרונות.

שוק בטימבוקטו

נוסעים אירופאים:
בתי הנוסעים האירופאים, בעיר החומר העתיקה שבחלק המזרחי של טימבוקטו (מהשוק – הגראנד מרשה ללכת צפונה ולהאבד בסימטאות – הכל יימצא בהמשך הדרך)- כוללים את ביתו של גורדון לאינג ( Gordon Laing) מול מסגד סידי יחייה, הראשון מבין הנוסעים שהגיע לטימבוקטו ונירצח כשיצא צפונה (שכר את האיש הלא נכון – מוסלמי פנאטי שכולם ידעו שירצח את האירופאי חוץ מהנירצח).
רנה קלייה (Rene Caillie) הבית נמצא מערבה ממסגד סידי יחיה. רנה הגיע לטימבוקטו ב-1828 לאחר שלמד במש שנה ערבית ואיסלאם והתחזה כמוסלמי. ולכן נישאר בחיים לספר על העיר. הראשון שחזר משם.
בתיהם של שני נוסעים אלו נמצאים על הרחוב שמחבר את מסגד סידי יחיה ומסגד דיינגרי.
היינריך ברט’ (Heinrich Barth). ערך מסע יפה בן 5 שנים מטריפולי שבלוב דרך אגדז שבניז’ר והגיע לטימבוקטו ב-1853, מתחזה כטוארג. נשאר בטימבוקטו קרוב לשנה וחזר לאירופה.
הבית נמצא מזרחה ממסגד סידי יחיה ואפשר לבקר בו תמורת 1000 CFA.
השוק הגדול – הגראנד מרשה הוא מבנה מחופה בן שתי קומות שנמצא לא הרחק מהרחוב הראשי וסביבו עוד כמה וכמה סימטאות שוק.
במהלך הבוקר מגעיים עדרי הטוארג אל השוק ונערים צעירים נושאים על ראשיהם נתחי בשר ענקיים אל חנויות הקצבים כשברקע דיונות המדבר. שווה מאוד.
בית האומנים (Maison des Artisans) נמצא על שדרות אסקיה מוחמאד. השדרה היא דרך חולית רחבה ומול בדיוק נמצא קפה אינטרנט מהיר ולא יקר.
אצל האומנים אפשר למצוא את כל עבודות האזור – לא זול במיוחד ובקומה הראשונה יש גם צורפי כסף – עבודות שוות ויפות בכסף לבן – פרחוני ועדין כפי שאפשר למצוא גם בדירה, דואנזה, מיפונקה ובמאקו.
יש עוד חנות של צורפים לא רחוק ממסגד סידי יחיה- בהחלט עבודות יפות – טווח המיקוח מוגבל.

מסגדים:
מסגדים בטימבוקטו שווים גם הם. מסגדי חומר נפלאים כמו אלו של ג’נה דירה ומיפונקה. קטנים מעט שניים מהם אסורים בכניסה, אבל בהחלט שווים.
הקדום מביניהם (מאה 14) הוא מסגד דיינגרי בר שנמצא מערבה מכיכר העצמאות (הכיכר מכוסה החול שבין המחנה הצבאי לדרך הראשית מוליכה צפונה אל העיר) – היה בשיפוצים ב-2006 על הרחוב הראשי והמואזין קורא מליד צריחי המינארט החדודים לתפילה. אפשר להיכנס אליו לביקור תמורת 1000 CFA.
מסגד סידי יחיה נמצא מצפון לכיכר. אסור בכניסה. בן אותה תקופה. מולו (מדרום לו) נמצא המוזיאון האתנוגרפי.
מסגד סאנקורה – מצפון מערב לגראנד מרשה. שימש כמדרסה שבשיאה היו בה 25,000 תלמידים. אסור בכניסה אבל יפה להלל מבחוץ. למי שאוהב בניית בוץ וחומר. המסגד נמצא בחלק הפחות מעניין של העיר, אבל השטח מסביבו פתוח וחולי ונעים לשבת בשקט היחסי של האזור ולהביט בקווי הגגות של העיר ובצלליות הטוארג – נשים וגברים שחולפים על פני קירות החומר הגדולים.
סנוקרה הוא מקום טוב ללכת בין המאפיות המקומיות – תנורי חומר ברחוב שבהם נשים אופות פיתות. פיתות ממש ולא בגאטים.

מסגד סנוקרה

פסטיבלים

בראשית ינואר מתרחשים שני פסטיבלים חשובים של מוזסיקה אלטרנטיבית (ניו אייג’?) אחד כמה עשרות קילומטרים צפונה לטימבוקטו והשני כמה עשרות קילומטרים צפונה מגאו. הפסטיבלים קורים במדבר בתקופה הקרירה של השנה (ראשית ינואר).
כרטיס כניסה עולה כ-130 יורו ל-4 ימים של פסטיבל – קרנבל מוסיקאלי מהטובים שיש.
חברות רבות מוכרות דילים שכוללים טיסה שהייה ומוסיקה. אפשר לחפש בהצעות של פוינט אפריק.

מסביב לטימבוקטו
עושה רושם שהדבר המעניין ביותר הוא נסיעה למיכרות המלח 800 קילומטרים צפונה לטימבוקטו. המקומיים מציעים השכרת רכב בסכומי עתק של כ-150-200 יורו ליום לא כולל דלק.
עדיף עם תחבורה עצמית ואפשרות נוספת היא להצטרף למשאיות או לתחבורה שמסיעה את העובדים כל כמה ימים למכרות. שלושה ימים לכל כיוון דרך הסהרה בדרך לא קלה.

אגם פאגוויבינה Faguibine

נמצא כ-60 קילומטרים מערבה מטימבוקטו. הוא התכווץ מאוד ב-100 השנים האחרונות. במצוקים שעל גדותי ויש מערות עם ציורי קיר.

דואנזה

דואנזה נמצאת בצומת דרך הרכב שמגיעה מטימבוקטו ופוגשת שם את כביש גאו – במאקו.
הצומת היא מרכז פעילות רוחש ומעט מבקרים נכנסים לדואנזה – לא בצדק. מקום שווה.
דואנזה, מהעיירות הנחמדות של מאלי, נמצאת באזור שהוא סוואנה שעטופה מצפון ומדרום ברכסי אבן חול מרשימים. היא בנויה למרגלות הרכס הדרומי שהוא תחילתו של מצוק הדוגון – ארץ הדוגונים ואפשר לצאת ממנה להליכות קצרות ונחמדות או ארוכות ומעניינות.
העיירה עצמה נעימה מאוד ויש בה מלון שאפשר להתגורר ולא מעט מסעדות – גם על הכביש הראשי (גאו-במאקו) וגם במרכז.
האירוע המעניין בדואנזה הוא שוק הבהמות שמתרחש בה כל יום ראשון בפינה הדרום מערבית של הכפר – עיירה. אל המקום מגיעים אלפי בני אדם עם פרות, עיזים, כבשים, גמלים וסוסים, במבארה ודוגונים, טוארג ופולה עם התיקים שעשויים מעז שרוקנה מתכולתה, עם כובעים ומקטרות המתכת המשונות, בשלל צבעים ותלבושות. וכל זה על רקע עצי השיטה וגושי הרי אבן החול המרוחקים – שווה מאוד.

שוק בדואנזה

תחבורה:
אוטובוס מדואנזה לבמאקו – יש סביב 2000 מהכביש הראשי ליד העץ הגדול והמסעדות. 9000 CFA .
12-14 שעות .
בבוקר ואחה”צ יש אוטובוס לגאו. 6 שעות.
מדואנזה אפשר לנסוע עם טנדרי הטויוטה לטימבוקטו. 200 קמ’. 5 שעות בדרך מאובקת ומחורבנת. 8000 CFA

( 11 יורו).

גאו

עיר מדברית על גדת הניז’ר שממנה יוצאות משאיות שנוסעות לכיוון הגבול הניז’רי (235 קילומטרים) ולנימי בירת ניז’ר.
העיר נמצאת (חוץ מהנהר) בשוליו של הסהרה ואוכלוסייתה היא בעיקר טוארג וסונגהאי.
יש טיסות של פוינט אפריק לגאו בין נובמבר למרץ ובתחילת ינואר כל שנה יש שם פסטיבל מוסיקה שמקדים בכמה ימים את זה של טימבוקטו ומרחש במדבר כמה עשרות קילומטרים צפונה לגאו.

הגעה:
יש ספינות מפליגות ממנה למופטי וממופטי אליה אם כי התחבורה הרבה פחות סדירה מזו שמחברת את דירה ומופטי.
דרך האספאלט בין גאו לבמאקו יוצאת מהגדה הדרומית של הניז’ר – מול העיר ומעבורת מחברת את שני הצדדים. יש לפחות כמה אוטובסים טובים ביום שמחברים את שתי הערים (16-18 שעות)

נרה

עיירת הגבול המלאית בצפון מערב, שדרכה עוברת אחת הדרכים המובילות למאוריטניה וממנה, היא אוסף לא בלתי נעים ומבורדק של מבני מגורים ושוק.
יש בה את תחנת המכס וביקרות הדרכונים המאלית לנכנסים או ליוצאים וזה גם המקום שבו נוסע יכול לקבל ויזה תמורת 20-30 יורו.
יש במקום כמה מוסכים שיודעים לטפל בכל בעייה של רכב (וסוחטים בהתאם) מסעדות ואוכל והרגשה של ספר ותערבת של מאוריטניה ומאלי.
הדרך מנארה צפונה לכיוון נמה שבמאוריטניה (130 קילומטרים) עבירה לכל רכב, אבל לא קל לעשות אותה עם רכב שאינו גבוה וחזק. יש כמה מקומות של חולות שאפשר לשקוע בהם, די הרבה אבנים וניראה שהדרך המערבית יותר- זו שיורדת מעיון אל אטרוס במאוריטניה לניורו שבמאלי הרבה יותר טובה, מה גם שבצד המאוריטני יש כביש סלול עד הגבול.
בינואר 2006 עבדו בצד המאלי לשיפור הדרך שבין דיימה לנרה. 60 הקילומטרים הצפוניים מנרה דרומה היו זוועת אלוהים – לאחר מכן השתפרה מאוד הדרך ומדידייני זה כביש טוב עד במאקו.

הדרך הטובה למאלי (או למאוריטניה) היא דרך עיון אל אטרוס (שבמאוריטניה) שממנה יש כביש טוב עד לגבול המאלי ולניורו ודרך טובה מניורו לבמאקו. מי שלא מחפש הרפתקאות – עדיף לו להשתמש בציר הזה.