צור שיזף

ליד שער רומאי נאה ביקשתי מעטיה לעצור. תייר יחיד בארץ מתהפכת. ירדתי מהשער על דרך בנויה דרך מקדשים ומצבות ועצרתי ליד אלה עטויה בגלימת שיש. החפירה הגדולה של אבא שלי. העיר בנויה לתוך ואדי ויורדת למעין מדף ניפלא שמשקיף על מישור החוף הירוק שמתחתיו. מעיין הגיח מתוך קיר הסלע, זורם במערכת תעלות שמשקה את העיר. עיר ענקית עם חללים חצובים, מקדשים, במות, בית מרחץ ומרחבים ירוקים.

"יפה אבא." אמרתי והסתובבתי לעלות אל עטיה שחיכה על הכביש.

עטיה הגיע בבוקר ועצר את הניסן מתחת למלון אל וואהאט. הוא בא לקחת אותי לגבול המצרי, מרחק של 600 קילומטר מזרחה מבנגזי. בערב, כשעמדתי עם צלם אנגלי בשם ג'יימס  ועיתונאי אוסטראלי בחנות השווארמה שבין הארמון של גריסיני לפינת הקורניש, היו דיווחים סותרים על מי שולט בראס לנוף ממנה חזרנו יום לפני.

"מה המצב אתה חושב?" שאל האוסטרלי.

"לא משהו." אמרתי. "ניראה שהקדאפים לקחו את זאוויה והטלוויזיה הממלכתית שלהם מראה גיוס מתנדבים – אולי זה אומר שאין להם מספיק כוחות לפרוץ את הקו, אבל אולי זה אומר שהם אוגרים כוחות לפרוץ את הקו."

"צריך לחשוב על איך יוצאים מפה אם הם באים." כולנו חשבנו את אותה מחשבה עצובה על האפשרות שהמהפיכה תיכשל. "כמה זמן אתה חושב שיהיה לנו?"

"48 שעות." אמר ג'יימס.

משכתי כתפיים. השווארמה הייתה מצוינת. ראס לנוף מרוחקת מבנגזי 330 קילומטרים. שלוש שעות נסיעה לכל כיוון דרך מדבר של חולות. הסהרה מגיעה לים התיכון. אין שום מכשול קרקעי שיעצור צבא עד ג'בל אל אחדר – ההר הירוק של קירינייקה ממזרח לבנגזי.

בראס לנוף יש מסוף הנפט שמטוסים נוהגים להפציץ את הכביש שלידו מידי יום, ומורדים עם תותחים מיושנים וטילי כתף מנסים להפיל. הם הצליחו להפיל כמה בשבוע האחרון.

אבל המטוסים הם לא העניין. העניין הוא אובדן התנופה של המורדים שנעצרו בבין-ג'אווד ויכולתם של הכוחות של קדאפי שלא התפוררו לכבוש אל אל זאוויה שבסמוך לטריפולי.

בשבוע מאז שהגעתי שינה הגל כיוון. כשהגעתי היו המורדים בתנופה וחשבו שעד סוף השבוע שעבר עם יגיעו לטריפולי. בסוף השבוע הזה לא ברור כמה זמן תחזיק המרידה מעמד.

בבנגאזי שנושמת חודש ראשון של חופש אחרי 42 שנים, היו האנשים אופטימיים הרבה יותר מאיתנו.

עטיה היה אחד מנהגי מרכז העיתונות. רשת של מתנדבים מבנגזי שהסיעו עיתונאים לכל מקום. כל יום הלך מרכז העיתונות והתארגן, בניין המחכמה, שהיה בניין השלטון של קדאפי, מנוקה, קירות בית המעצר שבקומת המרתף נשברים ומנוקים, החלונות נאטמים בקרטונים ולוחות עץ למנוע מרוח הסערה ששוטפת את מזרח הים התיכון, לחטוף את העיתונאים לכל רוח.  על הריצפה הונחו בלילה מזרונים ולובים צעירים, ועיתונאים שעבדו כל הלילה משתרעים עליהם.

כשרצינו לשלם עבור הדלק לראס לנוף גיחך מוחמד, אחד מהצעירים שהפעילו את מרכז העיתונות ואמר: "זו התרומה של חברת הנפט גולף. הם תרמו את האוטובוס והדלק חינם."

גם ככה דלק בלוב לא ממש יקר. 20 גרוש לליטר. 60 אגורות. לא הכל רע בחיים בלוב. הבטתי במתנדבים הלובים שחבשו כומתות אדומות שהפכו לסמל המהפיכה. הכומתה בסיגנון צ'ה גווארה ותמונתו של עומר מוחטאר שנאבק על העצמאות הלובית מידי האיטלקים והוצא להורג לפני 80 שנה. ב-1931 כאן בבנגזי.

42 שנים של תיסכול ועריצות מתפוצצות במהפיכה הזו שלא בטוח שתצליח.

ביום בו נסענו למאגר הנשק שהתפוצץ ברג'מה ("זו העיר הקדומה של בנגזי של תקופת האבן" אמר פרופסור פיגי כשישבנו בארמון גרסיני למחרת), נהג ברכב עיזאת בן ה-28 יש לו בת בת שנה והוא גר עם ההורים. בדרך עברנו עיר של שיכונים חדשים ששלדיהם עמדו נטושים.

"הסינים בנו את העיר הזאת. קניתי שם דירה לפני ארבע שנים. אבל קדאפי לא שילם להם והם הפסיקו לבנות. לפני שנה לאנשים נמאס והם פלשו לדירות. ממש לפני המהפיכה המשטרה של קדאפי פינתה את הפולשים. אנשים שאין להם לאן ללכת."

כדרכם של עריצים גבה קדפי את הכסף מהאנשים ולא שילם לסינים. הכסף נעלם לכיסיו של השליט ומשרתיו.

כשיצאנו עברנו על פני מלון אל טיבסטי, המלון הגדול של בנגזי.

"שם עובדים האנשים של קדאפי." אמר עיזאת, "אי אפשר לעבוד במקומות האלו בלי להיות חלק מהשילטון של קדאפי. אני בחיים לא הסכמתי לעבוד שם."

לאורך הכביש היתה גדר פח כחולה וארוכה.   שאלתי את עיזאת מה מסתירה הגדר.

"את הרכבת המהירה." חייך עיזאת.

ניזכרתי שאכן ראיתי ביציאה מבנגאזי שלט גדול עם רכבת כמו כדור הרעם היפאנית.

"יש פה רכבת מהירה?"
"לא, קדאפי שם את השלט והגדרות לפני 15 שנה. אין רכבת. הוא אף פעם לא אהב את האנשים של בנגזי."

קדאפי הוא אומן בינלאומי של מסכות ותחפושות. זה האיש, כך הוא ניראה, כך הוא מתנהג.

כשחזרנו בלילה מאוחר מראס לנוף, חבטה בנו רוח קרה מהים.  אחת הקריקטורות על הקיר במרכז העיתונות משכה את עיני. ליד פרצופו של קדאפי צייר מישהו דמות של אישה עם סכין בידה.

"מי זאת?"

"אום סכינה." אמר מוחמד שחזר איתנו מראס לנוף. אמא סכין.

"מי היא?"

"בשנות השמונים היו ההוצאות להורג ההמוניות באצטדיון הכדורגל של בנגזי. תלו שם אלפי אנשים. התפקיד של אמא סכין היה לתת להם את החיבוק האחרון אחרי שהרצפה נשמטה מתחת לרגליהם והם ניתלו מצווארם, לחבק ולמשוך את גופן בכוח למטה על מנת לוודא שהמפרקת נשברת ונשמתם פרחה."

על הטיילת שמול הים חילקו תמרים, קפה, תה, שתיה מים ולחם לכל מי שרצה. בכל הדרך לראס לנוף עמדו אנשים ודחפו מים ואוכל ותמרים למכוניות העוברות. כשעצרנו באדג'ביה כדי לבדוק מה קרה למשפחה שנפגעה בהפצצה שכמעט פגעה בנו, כיוונו אותנו הצובפים הלובים לאוהל שהקימו על מנת להאכיל את כל מי שצריך. ההתנדבות היתה מיידת, מגבשת את כולם לחזית אחת.  המהפיכה היתה של העם נגד קדאפי.

סיפור השבטים והכאוס שיווצר הוא המצאה של קדאפי" הבטיח לי פרופסור פיגי, אדריכל העיר של בנגזי.

האמנתי לו. בכל השטח שבין הגבול המצרי בסאלום ועד ראס לנוף ראיתי עם אחד. דרנה, טוברוק, בנגאזי, ברגה, אג'דאביה, ראס לנוף.

חשבתי על הפרשנים הישראלים שלא היו בלוב מעולם וניזונים מהמידע שקדאפי מזין אותם על חברה שבטית נחשלת שתתפורר לאחוזות של אדוני מלחמה שנלחמים אחד בשני בסגנון אפגניסטאן שלאחר הכיבוש הרוסי.

מהמעט שראיתי המצב לא דומה. זו לא חברה שבטית. ואם כן – אז במובן שאנחנו חברה שבטית של 12 שבטי ישראל. הם התחילו כחברה שבטית לפני 1300 שנה. והתגבשו ללוב בזמן האימפריה הטורקית שהחזיקה במקום עד 911 , בימי האמפריה האיטלקית שהיתה שם 30 שנה.

כשנשא המלך אידריס את נאום העצמאות ב-1951 ממרפסת הארמון של גרסיני שמביטה על הפיאצה בבנגאזי – הלובים כבר לא היו חברה שיבטית.

את בניין הממשל שהפך למרכז תקשורת מלאו עשרות צעירים שיודעים ומבינים אינטרנט ומדברים אנגלית.

מכל עבר התלוננו בפני אנשים שקדאפי מנע מהם את לימוד האנגלית ואת הקשר עם העולם.

היא לא חברה נחשלת ומפוררת, אלא שהמערב בולע את הבלוף. כמעט כמו שבלע את סיפור אל-קעידה. לא שבטית ולא דתית. חברה אזרחית שנאבקת על החירויות הפשוטות. עוד מהפיכה בגל המהפכות של העולם הערבי.

לפני מאה שנה היה גל מהפיכות בעולם המערבי. ברוסיה. ואחר כך המהפכה הפשיסטית והנאצית באטליה וגרמניה. גל של מהפיכות שבא בשם האדם ושלל את חירויותיו והוביל למלחמת עולם נוראה. אלו היו מהפיכות שנישענו על אידיאולוגיה. על ספרים מסודרים שהיו בהם חלקים גדולים לא אנושיים.

המהפכות בלוב, בטוניס ובמצרים, נשענות על טכנולוגיה. לא על אידיאולוגיה. על טכנולוגיית הרשת. ועל הרוח האנושית המשותפת, ועל הרעיונות הישנים והכלליים שכל ילד מבין– חירות, שיוויון, דמוקרטיה.

לשיתוף האנושי ברעיונות מופשטים שלא התארגנו ולא נילמדו קודם היו מופעים בעבר. וואלס חשב בערך באותו זמן על מוצא המינים כמו דרווין. הם חיו בשני צדדים של העולם (אלפרד ראסל וולאלאס חי במלזיה. דארווין באנגליה).

תרבויות צצו בעולם העתיק באותו זמן בלי שום קשר עם טכנולוגיות דומות מאוד.

עכשיו זה קורה מהר יותר, מתואם יותר. הזעם והנעורים מתועלים להתפרצות מליאת תיקווה.

אל תקשיבו לפרשנים. תביטו בדברים כשהם קורים.

מדינות תומכות במהפכות בגלל אינטרסים. לא איכפת להם מאנשים.

עיתונאים תומכים במהפכות כי איכפת להם מאנשים.

פעמיים נזרקו בלילות רימונים אל בתי המלון של העיתונאים. קדפי מנסה ליצור הרגשה של טרור ואנרכיה. אין טרור ואנרכיה בנגאזי. שוטרים כיוונו את התנועה, הרמזורים עבדו. הרחוב היה בטוח וחוגג.

רוסיה נגד לעזור למורדים. אירופה וארצות הברית כן. הציניות הרוסית – יצואנית הנפט הגדולה בעולם שמרוויחה כל יום עשרות מיליארדים מעליית המחירים של הנפט. מבחינתם שהמלחמה תימשך תמיד.

מסופי הנפט הגדולים שבטוברוק, בברגה ובראס לנוף  בידי המורדים. עדיין. לוב מייצרת 2 מליון חביות ביום. 60 מליון חביות בחודש. 6 מליארד דולר לחודש. בחלוקה שיויוית לשישה ומשהו מליון תושביה מדובר בהכנסה לכל לובי של 1000$ לחודש . אלא שהכסף לא הגיע ללובים. 72 מליארד דולר לשנה.

"כמה אני צריך לשלם לך?" שאלתי את עטיה לפני שנכנסתי למכונית  בדרך לגבול.

"שום דבר." הוא אמר. "אני עושה את זה בשביל המהפכה."

"ומה עשית לפני המהפכה?"

"צבא. מודיעין צבאי." הוא היה בן 40 עם ארבעה ילדים קטנים.

נסענו לקירני, בירתה של קירנייקה שנמצאת 200 קילומטרים מערבה מבנגזי. בגלל קירני באתי ללוב. המהפכה והמלחמה נגד קדפי היו רק תירוץ. לפני המהפכה אי אפשר היה להיכנס ללוב בלי ויזה יקרה שהכריחה אותך לנסוע עם מדריך לכל מקום כשאנשיו של קדאפי עוקבים אחריך לכל מקום.

באתי לכאן בגלל שאבא שלי, שמעון אפלבאום, היה סמל העתיקות של קירינייקה במלחמת העולם השנייה.

בסוף נובמבר  1942, קצת אחרי קרב אל עלמיין, הגיע פקודה לסמל שמעון אפלבאום שעבד בהוצאה לאור של הצבא הבריטי בקהיר להתייצב בנגזי ששוחררה מהאיטלקים והגרמנים של רומל. הוא היה איש אוקספורד, ארכיאולוג קלאסי. הצבא הבריטי היה מקום בו שלפו אנשים ושמו אותם במקומות הנכונים. הוא מונה לקצין הארכיאולוגיה של קירנייקה והיה הראשון לחפור, לערוך סקרים ולחקור את ההתיישבות היוונית, היהודית והרומאית במקום.

עצרנו לקפוצ'ינו בשאחאט – העיירה המודרנית שממרכזה הוליכה צפונה דרך מוצלת באיקליפטוסים. ירד גשם. עמודים עתיקים. מבנה של מקדש על הגבעה.

ליד שער רומאי נאה ביקשתי מעטיה לעצור. תייר יחיד בארץ מתהפכת. ירדתי מהשער על דרך בנויה דרך מקדשים ומצבות ועצרתי ליד אלה עטויה בגלימת שיש. החפירה הגדולה של אבא שלי. העיר בנויה לתוך ואדי ויורדת למעין מדף ניפלא שמשקיף על מישור החוף הירוק שמתחתיו. מעיין הגיח מתוך קיר הסלע, זורם במערכת תעלות שמשקה את העיר. עיר ענקית עם חללים חצובים, מקדשים, במות, בית מרחץ ומרחבים ירוקים.

"יפה אבא." אמרתי והסתובבתי לעלות אל עטיה שחיכה על הכביש.

עצרנו במסעדת דגים קטנה בדרך בין דרנה לטוברוק. שישה דינאר (18 ₪) לשני אנשים. מעבר הגבול היה כמו שהשארתי אותו לפני שבוע , רק שהיו בו פחות פליטים. הפיליפינים פתחו שגרירות במעבר.

המצרים החתימו את הדרכון ואני פניתי אל היציאה.

"מונית לקהיר?" שאל אותי אחד המצרים.

"כמה?"

דיברנו ערבית.

"מצרי?" שאל חבר של הנהג.

"הוא לא מצרי." אמר הנהג.

"באס שרבתי מן אל ניל." אמרתי. שתיתי מהנילוס. כל המצרים הם אותו עם בגלל שכולם שותים מהנילוס. כמו שאנחנו עד לפני זמן קצר היינו אותם משוגעים כי כולנו שתינו מהכינרת.

"שראבת מין אל ניל –" חייך הנהג המצרי, "ובגלל זה אני אגלה לך שיש מכאן אוטובוסים חינם לקהיר שהממשלה המצרית מעמידה לאלו שבורחים מלוב."

צחקנו ואני עליתי על האוטובוס כשהחושך כיסה את מעבר הגבול של סאלום.

בנסיעה הלילית דרך המדבר המערבי לכיוון קהיר היה לי זמן להשוות מהפכות. אין לנו מושג מה יהיה בסופן. לא המהפכה המצרית ולא הלובית. אבל לפחות במצרים דומה שיש הישגים שאפשר לספור – הורדת מוברק ראש הממשלה ושר הפנים, בחירות בפתח, רב מפלגתיות וחופש. בלוב אין ביטחון שהמורדים יחזיקו מעמד מול קדאפי. ויהיה אשר יהיה – מגיע לכל עם להיות חופשי בארצו.