הריח הכה בי כשהתקרבתי לשפת המפל. מפל גיר רחב שמתחתיו נובע מעיין קטן שמטפטף במשורה לתוך בריכה קטנה דרך השרכים. הבטתי בחומר הואדי הרך. מעט לפני המפל, בתוך האדמה התחוחה, היו חפירות. ועקבות. הבטתי בטביעות הכפה העגולות. עגולים שלמים כדרכם של החתולים שטומנים את ציפורניהם בכריות ושולפים אותם רק כשהם מתנפלים על הטרף. עקבות של נמר. ליד החפירות שגודלן כקערה קטנה היו מונחים מה שהשאיר הנמר, שרידי ארוחת ערב מעוכלת. אין מה לעשות, חיות מדבריות צריך לחפש לפי הסימנים האלו – עקבות, חפירות  וגללים. בלילה הקודם ישנתי ליד מעיין אחר, מרוחק ממנו מעט, שוכב ער לא ער מקשיב לקולות הלילה, לשאגות רחוקות, נרדם לכמה דקות ומתעורר מספק חלום על נמרה עם גורים בסבך הקנים של המעיין. האם יש עוד נמרים? העיקבות אמרו שיש, שאולי עוד לא הכל אבוד. מאז הימים המאוד מסוקרים של ראשית שנות השמונים, נעלמו כמעט כל נמרי עין גדי. אף פעם לא ביררתי מה  גרם להיעלמם של הנמרים.

נמר. Panthera Pardus

ירדתי בשביל התלול. הריח התחזק. כשקפצתי מעל הסלע האחרון ראיתי את מקור הריח – יעל צעיר שנטרף לפני יומיים- שלושה רבץ במרחק של עשרים מטרים מהמעיין, פרצופו המת מביט אל השמים במפרקת שבורה, רוב גופו אכול, קרן אחת זרוקה במרחק של כמה מטרים. ריח הנבלה נישא עם הרוח.

הנחתי את התרמיל, מתרחק מהמעיין, מתיישב במרחק של כמה עשרות מטרים מהשביל. נמרים צדים בלילה וביום. יעלים ושפני סלע הם טרף שפעיל ביום. הנמר מחכה להם על השבילים שבדרכם אל המעיין או אל העץ האהוב עליהם. יעלים, שלא כצבאים של מרחבים פתוחים, שותים פעם ביום. לשפני סלע יש הרגלים משלהם. נמר, כמו כל צייד, לומד את דרכי הטרף, ממתין שעות ארוכות על הציר בו תנוע החיה. הטרף. מעט מהנמרים, הנואשים ומיומנים שביניהם, צדים בלילה. הם צדים דורבנים. הדורבנים הם המכרסמים המדבריים הגדולים מכולם. מוגנים בקוצים ארוכים, בפה משונן ובטופרים חזקים הם יכולים להתגונן מפני רוב הטורפים.

ציה נהרגה בידי דורבן. היא היתה הנמרה שתחומה היה מכתש רמון.  אולי משום פציעה ישנה באחת מכפותיה  בקרב עם דורבן מובס, הלך מצבה והתדרדר. באחד הימים היא חדרה לחדר מדרגות במצפה רמון ושם נאספה באפיסת כוחות על ידי פקחי רשות שמורות הטבע. הפקחים ענדו משדר על צוארה ואחרי תקופת התאוששות שיחררו אותה במכתש. במשך כמה חודשים אותת המשדר ואז נעלם. היא נמצאה מתה במכתש ולידה דורבן מת.  רציתי לדעת איך זה שנמרה מתה מדורבן. שאלתי את אלון רייכמן, זואולוג המתגורר בקראוון במכון לחקר המדבר בשדה בוקר. אלון היה חלק ממחקר הנמרים שנערך בעין גדי בשנות השמונים ביחד עם גיורא אילני ויותם תמנע. הוא היום הסמכות בעינייני נמרים ומוזעק על ידי פקחות הרשות, מדלג על הטרקטורון שלו לתצפיות ואיתורים.

“היא כניראה היתה חלשה.” אמר אלון, “ציה היתה ציידת דורבנים מעולה. כשמצאנו אותה היו לה דקירות קוצים בכל מקום בגוף, גם בחלק האחורי. קוצים חדרו לה לריאות. היא כניראה מתה מזה.” אללה ירחמה. ומצד שני, מותה של ציה היה מוות טבעי של מאבק בטבע, העלמותם של הנמרים, החיות הנפלאות והגאות האלו ממדבר יהודה והעלמן הכמעט מוחלט מעלה שאלות לגבי הטיפול  ושימור חיית בר טורפת בארץ קטנה שבזה לאנשיה,  לנופיה ושלא לומר לחיות שיופיין אינו מוטל בספק.
פעם היו פה נמרים. פעם היה פה טבע עם חיות בר. אריות ודובים ונמרים. הנמר הגלילי האחרון נהרג  לפני 33 שנים במאבק של זיקנה. רועה מבוגר מהכפר הבדואי עראב אל ערמשי שעל גבול הלבנון עקב עם רועה אחר אחרי נמר שנמלט למערה. לנמר, זקן ונואש כשהיה, לא נותר אלא להילחם על חייו. הבדואי הזקן שלח יד עם סכין לתוך לוע הנמר והרג אותו מבפנים, מת לאחר מכן מפצעי הנשיכה של הנמר.
הלכתי לפרופסור היינריך מנדלסון, מי שגידל דורות רבים של זואולוגים. שאלתי אותו על נמרים. מנדלסון, איש צלול וצעיר בן 88 שמלמד פרימטולוגיה באוניברסיטת תל אביב חייך את החיוך הבהיר ואמר: “התחילו להתעלל בנמר הגלילי שהתפרנס על חזירי בר  וחיות בית של הערבים שצדו אותו ופשטו את עורו. גור שקראנו לו טדי נתפס ליד צפת ב- 1936 וגודל בגן החיות של תל אביב. את הגולגולת אתה יכול לראות היום באוסף הגן הזואולוגי של אוניבריטת ת-א.  באותה שנה שהרגו את הנמר האחרון בגליל, ב- 1965, נהרג הפרט האחרון בתורקיה. הדיווחים על נמר בגליל הם ‘בובה מייסס’ והם כניראה דיווחים של חתולי ביצות שהזכרים שלהם גדולים מאוד.”

שאלתי את בני שלמון מנהל מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע לאן נעלמו הנמרים. או האם יש נמרים בצפון הארץ. “יש הרבה תצפיות מצד אנשים מוסמכים שראו נמרים בגאון הירדן, ברמה ובגבול לבנון. הנמרים, שנרדפים על ידי כולם במרחב הזה, נמלטים אל המקום בו לא יוכל לגעת בהם אף אחד – לשטחים המפורזים שבין הגדרות. גאון הירדן הוא מקום מצויין בשבילם – צמחיה עבותה, מים, טרף ומעט מאוד הפרעה של אנשים.” יבורכו המלחמות. לא הכל רע כשאנשים רבים אחד עם השני, לפחות לחיות יש מנוחה.

“קודם ידענו רק על הנמרים בגליל,” אומר פרופסור מנדלסון,  “ב- 1965 בדואים בואדי סיאל (נחל צאלים) הרגו נמרה שתקפה גמלים והם נתנו את העור לאברהם יפה. הבדואים אמרו שעם הנמרה היו עוד שני נמרים גדולים ממנה. שנה אחרי זה פורסם צילום של נמר גדול שניצוד על ידי בדואי. בתת המין של הנמר שלנו יש הבדל גדול בין זכרים שיכולים לשקול עד 40 קילוגראם לנקבות (20-25 קג’). אחרי שהיהודים כבשו את עין גדי הוטב לנמרים. והיו הרבה פגישות בין אנשים לנמרים ומכיוון שהנמרים קטנים, ובגלל אופיים הנוח ניתן היה לעקוב אחריהם.”
אופי נוח?

נמר. Panthera Pardus

“הנמר שלנו הוא קטן ביחס לאדם ולא יעלה בדעתו להפוך לטורף אדם. גיורא אילני שחקר את הנמרים רצה לצלם יום אחד נמרה שצדה יעל והוא נכנס אחריה לסבך והיא לא תקפה אותו. מה שמראה על האופי השקט.”

“ובגליל ב- 1965?”
“הוא ברח למערה והם רדפו אחריו – לא היה לו לאן לברוח.  גיורא עקב אחריהם ונתן להם שמות תנ”כיים. היתה שם אוכלוסיה מבוססת היטב. בשטח הקטן של שמורת עין גדי היו חמישה או שישה זכרים ונקבות. שתים מהנמרות המליטו והיו צריכות לדאוג לגורים, מכיוון שלצוד יעלים ושפנים זה קשה – ובקיבוץ עין גדי היו חתולי אשפה שמנים בשפע, הנמרות עברו לצוד שם. והקיבוצניקים, במקום להיות מרוצים שמישהו פותר אותם מהחתולים, איימו שיהרגו את הנמרים. דן פרי, מנכ”ל רשות שמורות הטבע, נתן הוראה לתפוס אותם. הצעתי לתפוס נמר זכר ולהקים גרעין רביה אלא שדן פרי אמר שזו חיה מוגנת מכיוון שאין נמרים מכאן ועד עומאן.”
הרשות הוציאה את הנמרים מעין גדי?
“העיקרון של דן פרי היה פיתוח ולא שימור – הוא לקח הלוואה כדי להקים מסעדה בתוך שמורת טבע וכדי להחזיר את ההלוואה הפעיל אותה בלילות ומכוניות של מבקרים היו דורסות את החיות הקטנות. הוא זה שנתן הוראה להוציא את הנמרות מהטבע. היום הוא יועץ של ממשלת ירדן לשמירת טבע.”

“הנמרים חדרו לעין גדי ואכלו חתולים,” אומר פרופסור יורם יום טוב, מי שהיה ראש החוג לזואולוגיה ומנהל הגן הזואולוגי של האוניברסיטה, “ורשות שמורות הטבע בגלל טימטום – שהוא הדבר הנפוץ שם, צדו את שתי הנמרות ועירערו את האיזון. אצל החתוליים יש קואליציות של אחים שמגרשים את הזכר השליט ורוצחים את הגורים שלו  כדי שהנמרה תתייחם מחדש ותכנס להריון ממנו. בסביבות עין גדי הזכרים הרגו את הגורים. לפני כמה זמן הגיעה אלינו נמרה פצועה וזקנה שחייל ירה בה – היא עמדה על השביל בנחל ערוגות והיתה עייפה מכדי לזוז, ובמקום לעזור לזקנה לעבור את הכביש – הוא ירה בה.”
ומה קרה עם הנמרות?
“אחת הגיעה לחי-בר באילת ואחת, אניגמה,  אלינו לגן הזואולוגי של האוניברסיטה.” אומר מנדלסון, “היא מתה מזיקנה בלי וולדות לפני חצי שנה. זאת שבחי-בר היא נמרה זקנה בלי שיניים שתמות בקרוב , גם היא בלי וולדות.”

נמר. Panthera Pardus

אח אניגמה, בתקופת הלימודים ואחריה הייתי מסתובב ויושב ליד הכלוב של אניגמה, חולם בעיניה הצהובות את המצוקים של עין גדי, את כל החופש והפראות שנחמסים מאיתנו בגלל טיפשותם של פקידים ממונים.
“היתה עוד בעיה – סניטאר באזור עין גדי הרעיל את החתולים מכיוון שהיתה נמרה שהסתובבה ליד נווה זוהר והתרגלה לאכול חתולים, ערב אחד אשה יצאה מהבית וראתה איך הנמרה צדה חתול וקופצת החוצה. הנמרה, שהיו לה גורים, הביאה חתול מורעל ו- 2 הגורים מתו.
במקרה אחר גיורא אילני הציב מלכודות בעין בוקק כדי למשדר נמרים. הוא מצא נמרה מתה בתוך אחד הכלובים, וכשנבדקה, התברר שהורעלה בסטרכנין וכדי להעלים את ההרעלה, הניח אותה המרעיל בתוך הכלוב.”
זהו. במדבר יהודה, כך מסכימים פרופסור מנדלסון, בני שלמון ואלון רייכמן יש זכר זקן אחד או שניים. או כמו שאומר פרופסור מנדלסון : “את שלוש הנקבות הפוריות קטלו והסיכוי שיגיעו נמרים מהנגב למדבר יהודה הוא קלוש.”
מה עם להעביר?
“אין טעם. אי אפשר לאקלם נמרים, נמר מוחתם על סביבתו. הם ינסו לחזור חזרה לשטח שהם מכירים. גם להקים גרעין רביה זו בעיה, מכיוון שאסור שיוחתמו על בני אדם.”

חזרתי לקרוואן  המאובק של אלון רייכמן בשדה בוקר.

“כמה נמרים יש בנגב?”
“3 נקבות. ”
זכרים?
“זכרים פחות משמעותיים, זכר אחד יכול להרביע כמה נקבות.” אני זוכר. “למרות שגם לזכר חשיבות גדולה בגידול הגורים. ברגעד שגור מגיע לגיל שנה וחצי הוא יוצא בעצם לעצמאות והנקבה מתייחמת שוב.”

מחזה ההזדווגות הנמרית הוא אחד מהמחזות רבי הרושם שיש. הזכרים שואגים, הנמרות נוהמות וכשהם נפגשים, הם מזדווגים ברציפות כמה ימים, המון פעמים, עשרות רצופות, תוך כדי שאגות ונהמות ובהנאה גדולה. כמו נמרים.
“נקבה זקוקה לטרף, מסתור ומים.”
מה הן טורפות?
“אם יעלים זיהו נמר – יש לנמר בעייה לצוד, ליעלים יש תקשורת מפותחת.”

יעל Capra ibex

יעלים נעות בעדרים של נקבות עם צעירים ובתקופות מסוימות (שלא בתקופת ייחום) עם זכרים מלווים. הזכרים הבוגרים תמיד משאירים אחד בתצפית. הם רועים במשך היום ובלילה מוצאים מסתור על מדפי מצוקים וגם שם יש בדר כלל זכר שומר. עם התקרבות טורף, משמיע אחד הזכרים צניפה המזהירה את העדר. על המצוקים אין לנמר סיכוי. רק אם ביצע את זינוק ההרג ממארב בו רבץ על דרך העדר וצד מייד – ההרג בטוח, בכל מקרה אחר יעלמו היעלים והשקעת האנרגיה היתה לחינם.
“השפנים הם טרף יותר קל, מכיוון שהנמר מנצל את הלילה לעבור ממקום שזיהו אותו ולמקם מארב במקום מסתור חדש.”
איך עוקבים אחרי הנמרים של הנגב?
אנחנו מחפשים אותן  לפי המחקר שערכנו במדבר יהודה, שם היה מידע רציף מה שאין כאן . שם המחקר היה דל תקציב – כאן אין תקציב מחקר בכלל, כשיש שמועה על נמר – הפקחים מזעיקים אותי.”
מה קרה עם המחקר של נמרי מדבר יהודה?
את המחקר ערך גיורא אילני והוא מעולם לא פירסם אותו. הנתונים אצלו, אלא שהוא לא עובד ברשות יותר.”
אבל זו עבודה שהוא ערך עבור הרשות לא?
“תדבר עם רשות שמורות הטבע. להם ודאי יש דיעה בנידון.”
שאלתי את תמר רון, אקולוגית בעלי חיים של רשות שמורות הטבע, מה עם המחקר שערך גיורא אילני ” יש בעיה עם הנתונים.” אמרה תמר. מתכוונת לכך שחומר המחקר מעולם לא סוכם ויצא לאור מסיבות שונות.
ומה עם הוצאת הנמרים משמורת עין גדי?

יעל Capra ibex

“אני חושבת שחבל שהדבר נעשה מכיוון שזה נורא מסובך להחזיר בעלי חיים לטבע – בקניה למשל ניסו להחזיר אריות והם מתו או הפכו אוכלי אדם. אם תשחרר אותם לטבע הם ימותו בגלל שיש בחינוך שלהם מרכיב גדול של לימוד או שיסתובבו בישובים. אומנם מדובר בבעל חיים שאינו מסוכן לאדם אלא שתיווצר תלות והם יתרגלו לקבל אוכל מבני אדם. הפיתרון הטוב ביותר היה לתת להם את כל הנתונים  להישאר שם, שכן צריך לזכור שלא רק נמרות הוציאו משם, אלא גם גורים. עצם האוכלוסיה הקיימת היא נס וגם אם היה נעשה כל מה שאפשר היה לעשות – עדיין יש לאוכלוסיות בסדר גודל כזה נטייה להיכחד. גם אם הרשות היתה עובדת בצורה גאונית, עדין היה לאוכלוסיה סיכוי להיכחד בגלל כושר הנשיאה הנמוך של השטח ובגלל התנאים האובייקטיבים שלנו שסיכוייה של אוכלוסיה קטנה כל כך סיכוייה להיכחד גדולים מלהשרד. “

דישון Addax nasomaculatus

זאת אומרת, רשות שמורות הטבע, שממונה על שמירת טבע במדינת ישראל הפרה איזון אקולוגי על ידי הוצאת שתי נמרות פוריות משמורת טבע וגורי נמרים, לא דאגה לזכר על מנת לנסות וליצור גרעין רביה, ביצעה מחקר שתוצאותיו הלא ברורות לא סוכמו עד היום משום מריבות אישיות ולא מבצעת שום מחקר או מקציבה תקציבים על מנת לעקוב ולנסות לשמר את הטורף הגדול והניפלא הזה שנימצא על סף הכחדה. במדבר יהודה רשות שמורות הטבע כבר הכחידה אותו. ובנגב?
כמה תקציב צריך לחקור את נמרי הנגב?
“כל סדר גודל שמשקיעים בראמים – צריך ג’יפ קבוע וכל חודש כמה טיסות למעקב אווירי.”
מה עם מחקר של הנמרים? שאלתי את תמר רון-
“אני לא רוצה לעשות מחקר הדבר היחיד שצריך לעשות זה לשמור להם על בית הגידול וכמה שפחות להטריד אותם, לשמור להם על פרוזדורי מעבר ולא לכלוא אותם בתוך כיסי שטח קטנים – כולל פרוזדורי מעבר לירדן ולמדבר יהודה. מה שכן – צריך לערוך מחקר של סקרים – איפה יש עקבות וסימני נוכחות, מיפוי אזורי החיים שלהם, אבל לא להיכנס להם לנשמה ולמשדר אותם.  אלון רייכמן, שהוא האיש שיודע הכי הרבה על נמרים היום, מבצע סקר – אבל הוא לא סדיר. אנחנו כל הזמן מבקשים תקציב, אני מעריכה שבסכום של כ- 100,000 ש”ח  יהיה אפשר לשלוח את אלון להסתובב בכל הנחלים בסביב כדי לבדוק איפה מסתובבים  הנמרים ואם הוא חוזר על הסיבוב הזה פעמיים בשנה, זה יהיה הדבר היעיל ביותר ולא למשדר את הנמרים מכיוון שזה לא מועיל לשמירתם ומכניס אותם למצוקה שמקצרת את חייהם. שלא לדבר על זה שיש בעיות בלכידה. צריך לזכור שאנחנו עדיין מגששים באפילה בנושא שמירת טבע. החשוב ביותר הוא לשמור על השטח – כי אם לא נשמור על שטחים הפתוחים – לא ישמרו הנמרים. ”
בקיצור תקציב בסדר גודל של בדיחה. פחות מג’יפ חדש כדי לקבל אוכלוסיה יציבה של נמרים.
ומה יהיה עם הנמרים?
“אם רוצים לגדל יהודים רוסים או לא יהודים וזה מפלט לכל החלכאים והנדכאים מהעולם – ודאי שאין מקום לנמרים.” אומר פרופסור יורם יום טוב.
ואיך משמרים את הנמרים?
“אני מקווה שלא איחרנו.” אמר אלון רייכמן “המצב היום הרבה יותר גרוע מזה שלפני 10 שנים. עין גדי היא הדוגמא –  פעם היו 4-5 נמרים בשמורה כל יום, היום, פעם בחודש יש סימנים של נמר. אז היה אפשר לעזור  – היום אני לא בטוח. בעין גדי הנמרים היו קרובי משפחה בטריטוריות השונות. אלא שהטבע מסדר את זה ככה שלמרות קרבת הדם וההזדווגויות הפנים-משפחתיות, רק המתאימים שורדים. מדבר יהודה היה “המבצר” בגלל מצוקי הסלע ובנגב היו בדואים שצדו אותם. ומה שקרה הוא שבמדבר יהודה, בגלל ההתיישבות, המגע האנושי התרחב והנגב מחליף היום את מדבר יהודה. אלא שבנגב האוכלוסיה הדלילה מפוזרת על שטח נרחב מכיוון שיכולת הנשיאה של המדבר קטנה. במדבר יהודה גורים נפגעו מחתלתלת והרעלות, פה המצב יותר בטוח. גם המפגש עם מטיילים פה הוא נדיר יותר – היו מקרים של נמרה עם גורים שהיתה באחד המעיינות בנגב שבועיים רצוף ומקרים של כמעט ירי מכיוון שהכניסו את הנמרים למצוקה. למרות התיירות הגדלה – רוב המטיילים נוסעים בג’יפים ופחות הולכים ברגל.”
אשרי הנוסע בג’יפ. ומה עם גרעין רביה?
“אני לא בעד. וגם לא בעד עזרה בטבע. רק אם יש מטפל אחד קבוע שמטפל בנקבה עם גורים כדי שלא תיווצר קירבה לאנשים.  לא סתם עוזבים הגורים  בגיל מבוגר את האמא – יש תהליך ארוך של לימוד ציד. בשלבים הראשונים האם משאירה את הגור או הגורים במסתור ויוצאת לצוד לבד. בשלב הבא האם מצרפת את הגורים לתצפיות ומארבים. לאחר מכן היא תביא להם טרף המום – שפן שחבטה בו, דורבן גוסס, כדי שילמדו להרוג. אחר כך יש שלב של לימוד התגנבות ובחירת מקום מארב והכרת השטח עם האם. הציד מבוסס על מארב ועל הכרה מפורטת של השטח. על שבילים ועל לימוד מסלולי השפנים או היעלים. ולכן הפתרון היחיד הוא מעקב מסודר וניתוק המגע של נמרה עם ישובים ובדואים ואז יהיה אפשר למקד אותה באזור מסויים על ידי אספקת אוכל נקודתי עד שהגורים יגיעו לבגרות. אין טעם לגדל  אותם בשבי אלא אם כן רוצים לשמור על שרידים מוזיאוניים של תת מין בשביה.
כשמשחררים טורף  שגדל בגרעין רביה לשטח שהוא לא מכיר – הוא יגיע לעדרי  הבדואים או לישובים ואני לא רואה מישהו שסוגר נחל במדבר יהודה או בנגב על מנת ליצור להם שמורה סגורה. ”
מתי ראית לאחרונה גורים?
“פעם אחרונה ידעתי על גורים פה לפני 3 שנים.”
“פוגעים בנמרים של הנגב?
“ב – 1993  נטרף בכר ואז פוזר רעל , אבל כל כך קל לפגוע בנמר ולהעלים אותו בלי שנדע, ועם זאת, הנמרים נמנעים מלהסתובב באזורי פעילות אינטנסיבית של הבדואים.”
יש הנחיות למטייל שנפגש בנמר?
“ביום הנמרים לא מסוכנים. אם נפגשים בנמר במשך היום, אפשר לשבת ולצפות בו. אבל לא להתקרב בשום אופן. זה מפריע לו בציד – כדאי להינות מהפעילות ומהאפשרות לראות ציד בבר ולא להפריע.
בלילה לא לישון ליד מקורות מים. ולא ללכת על עיקבות של נמר עם פנס – כי אז אפשר להגיע למצב של סגירת נמר במקום ללא מוצא. וצריך לזכור שבלילה נמרה עם גורים תעלה גם על שבילי מטיילים. עד היום לא היו יותר מאיומים שהסתיימו בלא כלום.”

נפרדתי מאלון שהלך לישון אחרי לילה ארוך של זואולוגיה וירדתי בחזרה אל המעיין.  יעל זכר גדול הביט בי בחשד וצנף אזהרה. שפן סלע, זכר גדול, רבץ על סלע גדול והשקיף לראות מה צבע החברבורות שלי. האור נעלם מעל המצוקים  והירח עדיין לא עלה. בחושך המוחלט שמעתי אבן מתדרדרת ממעלה השביל. יעלים לא הולכים בלילה. יכולתי להרגיש כמעט את נשימתה של הנמרה במרחק של כמה עשרות מטרים ממני, למרות שלא יכולתי לראות. הזדקפתי בחושך במקום בו שכבתי מאחורי שיח האשל וחיכיתי, שמח שיש עוד קצת טבע שבנאדם יכול להתרגש ממנו בחשכת הואדי.