צור שיזף

ליד המדורה ישבו שני בדואים. "תפדלו." אמר אחד מהם. על שפת המדורה היו מונחות שתי חבילות עטופות בנייר כסף. מעבר למדורה הגדולה שבערה באש עליזה ומחממת, במרחק של כמה מטרים, חנה טנדר שמכסה המנוע שלו מורם. אל הסוללה התחברו חוטים שנמשכו אל מכשיר טלוויזיה שעמד על שרפרף קטן, מעביר את החדשות הישראליות בשחור לבן אל יושבי המדורה. "שאי?" עבדאללה מהסעדין מזג מהתה הענברי לכוסות. אורות ישובי הערבה נפרשו מתחת לרכס ג'בל גרון.

פטרה

לא זכרתי את הרחוב המרוצף מופתי כל כך, את שער הכניסה, את יופיו של הנימפאון, קברי האצילים בדופן המזרחית נראו כל כך מלכותיים, עולים בלהבות השמש השוקעת. "שאי?" שאל בעל בית תה. נעים התיישב לידו. תה חלש עם נענע. "הכנסת אורחים בדואית." נופף בעל בית התה בידו. "טי? תה? מה ממיה – " קרא אחרי שתי תיירות איטלקיות שהתעלמו והמשיכו הלאה, אל הרחוב המרוצף, אל ערימות האבנים שרעידות אדמה החריבו, מותירות רק את המבנים החצובים באבן. היו שטעו בפטרה וראו בה עיר קברים משום שלא נמצאו בתים עומדים. חוץ מהמקדש לדושרא. "מטבע רומי?" שאל ילד שהתקרב אל השולחן הנמוך והכיסאות השקועים בחול הבקעה, "נר נבטי?" תיירים רכבו ובאו אל העיר, צועדים אל בתי התה. עצרנו בבית התה שמעבר לקצר אל בינת. מעלינו התנשא ההר דמוי הגמל של אל-חביס, מקום המצודה הצלבנית. מתחתיו עלו וירדו אנשים אל המוזיאון הקטן. שתינו תה כשהגיע עוואד סלמה מהבדול, השבט של פטרה. עוואד היה לבוש מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ומעיל עור. נעים אמר שהוא האיש שמכיר טוב מכולם את ההרים. אמרתי שאנחנו רוצים לעלות לישון בג'בל הרון ולמחרת לחזור לפטרה, לחצות את הבקעה ולהמשיך עד למכרות הנחושת הקדומים של פינאן שנמצאים מול ואדי דנא. הוא הביט בי. לא ישירות.
"רק עם גמלים." אמר עוואד, "לא נוכל לעבור את המרחק ברגל."
"בוא נלך." אמרתי. העמסנו את התרמילים וטיפסנו לגבעה שמעל המקדש. גמל חסון ודק רבץ במחסה סלע. הוא רטן וחשף שיניים כשעוואד הניח את הזמם, עומס את התרמילים. ירדנו אל הוואדי המוליך דרומה ומערבה מפטרה לג'בל הרון. האור הלך ונעלם. הלכנו מהר. עוואד לא דיבר. לא היתה לו סבלנות רבה אלינו. גם לא רצון להתחבב. "מחר יהיה יום קשה מאוד," הוא אמר, "עשרה קילומטר חזרה לפטרה ועוד עשרים עד קרוב לנקב נמלה." אוהל שיער בפתח מערה חצובה בסלע. סלע נחש מאבן חול סימן את הירידה לוואדי פרסה. הסוסה. השביל עלה וירד ואדיות חוליים. עננים אפורים נקבצו על פני השמים. הדמדומים האחרונים נעלמו והחושך החל לרדת פירורי על ההר. הילה מסביב לירח. "עוד שעה מפה." אמר עוואד. רוח קרה חבטה בפנים, מייבשת את השפתיים. הלכנו מהר בעלייה, עוואד מדרבן את הגמל, דופק באחוריו, מושך אותו על פני סלעי החול העגולים והחלקים. חושך מלא. עץ ערער בדרך על העמק שמתחת לפסגה. התנשפתי תחת משא התרמיל. עמק של ראש ואדי הוליך לאוכף. ימינה למחסה סלע. לא היה במחסה מקום להקים אוהל. "אני ישן כאן," אמר עוואד. "אם ירד גשם, יש לך פנס? אני אלך להביא מים." הוא פרק את המטען והאוכף מהגמל וצעד לתוך החושך. ירדנו אל האפיק הגבוה לחפש עצים למדורה. הרוח גלגלה צמחים דלים. לא היו עצים באפיק. רק אבנים. גם שם לא היה מקום להקים אוהל. כלב נבח מהצד השני של הוואדי. עוואד חזר עם הגמל והמים. "רוצים לישון אצל שומר ההר?" עננים התגלגלו במהירות עם הרוח וטיפות בודדות נטחו אל קירות הסלע הזקופים שמעל המחסה. העמסנו את התיקים על אוכף הגמל שחצה את הוואדי לבית השומר. אש בערה בתוך הבית. הבית היה קיר אבנים בנוי על פיה של מערה חצובה. גזע מפותל של ערער משקוף הדלת. בתוך החדר האפל שהואר רק באש עמומה של מדורה, היו סלמה, בנו של שומר ההר ואחותו. בדול. סלמה מזג תה לכוסות הזכוכית ואני הוצאתי אחת מקופסאות הפח של השמנת ואת חבילת תמרים שנארזה בעקבה. תמרים בשמנת וכוס תה.

עליאן

"אוכל בדואי?" הגיש עוואד סיר ובתוכו אטריות שטוגנו בשומן כבש. ושוב היה הכול טוב ונעים ולא צפוי.
הקמנו את האוהל ברחבה שלפני הכניסה, מותירים את החדר הקטן לשימושם של הבדואים. המצאה נהדרת אוהל. הכלב נבח כשחציתי את הגדרה הנמוכה. דרכתי על ערימות אבנים. לאור הירח המוקף בהילה יכולתי להבחין בפתח מערה. מיצד ישן? מנזר? חזרתי אל האוהל, נהימותיו ונביחותיו של הכלב משתתקות ודממה מוחלטת יורדת על ההר.
דלת המערה הנפתחת ואור אפור על פתח האוהל שראה כבר זמנים נאים יותר. בחוץ היו השמים מעוננים ובתוך המערה הבנויה דלקה מדורה. סלמה הוריד מפתח כבד מאחד הקירות וצעד מזרחה, בשביל החוצה על מצוקי ההר אל הפסגה. הוא טיפס במדרון מעל מחסה הסלע בו עצרנו בפעם הראשונה, מעבר לבקעה הקטנה הזרועה אבנים קטנות, וטיפס לתוך ואדיון. תקרת אבן ממולטת כיסתה את סדק הוואדי. שער ברזל לא נעול הוליך במדרגות לתוך בור מים נבטי גדול שחלון בפתחו המערבי החדיר אור לשלוש-עשרה הקשתות שתמכו את הגג. הבור היה מלא במים, מתמלא מגשמי החורף היורדים על הפסגה שגובהה למעלה מאלף ושלוש מאות מטרים.
סלמה המשיך לטפס במדרגות הבנויות אל ראש ההר. עננים אפורים, צבורים בערימות קטנות על פני השמים, נעו עם רוח דרומית מערבית מעל ראש ההר. על הפסגה עמד מבנה אבן צבוע לבן שעל הגג השטוח שלו כיפה שראשה מחודד. סלמה הניח את המפתח הכבד בחור המנעול ופתח את דלת העץ, חולץ את סנדליו על פתח הקבר הקדוש. האור האפור חדר פנימה, מאיר קבר עטוף בפרוכת ירוקה. מתחת לפרוכת הסתלסלו פסוקי הקוראן. סלמה הצביע על קרנות הקבר המעוגלות, מבהיקות משיש קר ועליו פסוקים בעברית ישנה ומרובעת שאינה ניתנת לפיענוח. המסורת על הר ההר, המקום בו נקבר אהרון אחי משה היא שומרונית ומוסלמית, הופכת ליהודית עם עולי הרגל הימי-בניימים. כמו שהמסורת על מקומו של הר סיני בג'בל צפצפה בסיני היא נוצרית-ביזנטית אימפריאלית. סלמה הצביע על הקיר הצפוני של המבנה שבו הוטבעה פיסת אבן שחורה. "מהאבן השחורה שבכעבה." הוא הדליק נרות מונחים בצד וירד במדרגות אבן לדלת ברזל, לחדרון קטן. מקיש בידו על הקיר. הד עמום. שם, מאחורי הקיר, שוכב נבי הרון. ואסור לפתוח את הקבר. ספר מבקרים על השולחן ורשימות עולי הרגל.
בחוץ הוליכו מדרגות אל גג המבנה שממנו נשקפה הערבה, נקב נמלה בצפון, פטרה וואדי מוסא במזרח. "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומת בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תיראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל." (דברים לב/מח-נב). שני האחים, המגמגם והדובר, האם עבר הירדן הוא חלק מהארץ? למרות התיישבות בני מנשה וגד? למרות שהצד המערבי דומה לצד המזרחי כמו שני חלקים של ארץ אחת? ואולי נחסכה ממשה ואהרון התמוססות החלום לזרמים היומיומיים. לאכזבות. כמו נוסעים ותיקים, מתו רגע לפני. בעצם המסע. יודעים כי יש עוד דרך וחלומות רבים כל כך ושיש צעירים מהם. עם השנים, אני מקנא בשני האחים שלא זכו לראות בהתגשמות החלום שאף פעם לא דומה לקווים האווריריים והמשוחררים של הדמיון. "בקיץ, כשחם," אמר סלמה, "אני עולה לישון על הגג." גג מסוייד לבן. חוליית אבן חול של עמוד מקדש נבטי שולבה במדרגות. היה כאן מקדש. קדושה נבטית להר שקודש לכמה קבוצות. המזבח העליון והגדול של פטרה מביט ישר אל פסגת ג'בל הרון, מתייחס אליו ואל השמש השוקעת ופסגת ההר מביטה אל הערבה ואל מרחבי הנגב שממערב לו. מקום טוב לקדושה. עננים אפורים, כדוריים צמריים נאספו על השמים ורוח קרה.
עוואד לא רצה ללכת לפינאן. הדרך נראתה לו ארוכה מדי. הוא הביט בשמים. העננים החלו להיעלם. בלילה נראה כאילו גשם ירד והוא לא רצה לישון בהרים בגשם. "אה!" הוא אמר, "אם נרד מערבה לכיוון הערבה ונחזור, זה יהיה יפה מאוד." עוואד לא הבין מה אנחנו מחפשים ולמה לנו ללכת ברגל כשאפשר לרכוב על גמל. הוא דחס שק שינה גרמני לתוך אריזה.
"לאן שתגיד." אמרתי לעוואד. "אני לא מכיר את ההרים." הוא איכף את עליאן, הגמל הדק והחסון בן השמונה, והוליך אותו באפסר על קצות מצוקי ההר, נפרד לשלום מסלמה ואחותו, פונה דרומה ומערבה, חוצה על פני ערערים סחופים. טרסות בנויות. נבטיות? ביזנטיות? בקצה פסגה, במרחק שעתיים מג'בל הרון, הוא עצר והביט אל הערבה. מיצד בודד הביט אל מדרגת ההרים, החומה החוסמת את הערבה. גיר וחול לבן, עדר הגבעות הצהבהב של פטרה. "הדרך יורדת מערבה?"
"כן."
"דרך גמלים?"
"כן."
צפונה ירד ואדי בכעין מכתש מאורך של שיני גיר שבורות, יורד בתלילות לתוך ההר, חותך אותו, נשפך לאפיק ואדי מוסא. "אפשר לרדת מפה?"
"גמל לא יכול."
"איך קוראים לואדי?"
"ואדי דליה."
"אפשר ללכת בתוכו?"
"קשה."
"אנחנו נרד משם."
"תדעו את הדרך?"
"יש מפה. בנגב הישראלי אני מסתובב בלי בדואים. לבד." עוואד הביט בי בפיקפוק. הבטתי במפה. אחת-עשרה בבוקר. "ניפגש בשלוש וחצי במקום שבו ואדי דליה נפגש בוואדי מוסא."
"סיל מוסא" אמר עוואד, מים זורמים באפיק הרחוק שמתחת. "אני אחכה עד שאראה שירדתם לתוך הוואדי."
חייכתי, שמח שעוואד שמח לצאת לבדו. הוחסר אמון שעמד בינינו נעלם ברגע שהחלטנו להיפרד. הוא לדרך הגמלים המקיפה מסביב ואנחנו צפונה, לתוך הוואדי.
ירדנו על שביל שהלך צפונה על השלוחה המקיפה את ואדי דלייה מערבה, הלאה לכיוון הערבה, חוצים שוב את שרידיה של הדרך הרומית-נבטית שחצתה מפטרה מערבה. בעיקול השביל, במקום שבו נראה כי המדרון הוא מעט פחות תלול, גלשנו לתוך הגיר הצהוב, נשענים על שיני הסלע. ערערים במדרון. גזעי סערה מפותלת. אבנים גולשות במורד. לאט לאט התיישר הוואדי ואנחנו עצרנו לארוחה ראשונה מתחת לערער. קירות הוואדי מעלינו. הוואדי הלך והעמיק. השמים התבהרו והשמש חיממה את האפיק. הנחל התחתר בסלע חול אדום וקשה. קניונים נחמדים. מפלונים באבן. חריץ נוסף. מלמעלה היה פתחו צר כדי כמה מטרים. מפל שלישי ירד לתוכו. הקפנו ממערב, אלא שהירידה לאחר מאות המטרים של הקניון, אל האפיק המתרחב, היתה קשה. חזרנו על עקבותינו כדי להקיף ממזרח. מתחת, בסבך של הרדופים, נזל מעיין קטן לתוך בריכה, המים היו מתוקים וקרים. יופיו של המקום. עוד קניון נחרץ בסלעי החול ולאחריו נפתח אפיק הואדי היבש, עובר מתחת לג'בל סומרה, ההר השחור שממזרח לנחל, שיטות מסמנות שירדנו מתחת לגובה של אלף מטר, עצי אשל, ערבות ושיחי הרדוף מעל המים הזורמים באפיק. טיפסנו אל עץ השיטה שמעל האפיק. "התרמילים." אמר אורן. בצד הרחוק, שעונים על סחף הגדה, עמדו התרמילים. מדורה קטנה ועליה הבקראג', מעלה הבל חם של תה.
"עשרים דקות אני מחכה לכם." אמר עוואד. "רכבתי בכל הכוח כדי להגיע לכאן. אם הייתם הולכים איתי, היינו מגיעים לפה רק עוד שלוש שעות." גם הוא שמח שלא הלכנו איתו. שתינו מהתה ושטפנו את כוסות הזכוכית הקטנות במי הפלג שזרם בין קירות ואדי מוסא. "יום הליכה." ענה עוואד כששאלתי אותו כמה זמן הולך אדם מסיל מוסא לפטרה. השעה היתה ארבע אחרי הצהריים. כשהיינו על ג'בל הרון הציע עוואד שנישן בסיל מוסא. אלא שעכשיו הציע בעצמו שנעלה לג'בל גרון אותו מפריד רק עמק אחד מג'בל ביידא. הוא עמס את עליאן ופנה בשביל צפונה, מטפס לתוך הרי גיר בלויים שחרסיות נשרו מהן. ואדי הדומה לואדיות הקשים של מזרח הרמון בנגב הישראלי. נגב, נג'ב. ג'נוב. ג'נוב הוא דרום בערבית.
טיפסנו בנקב מע'רה. השמש נעלמה מעבר לפסגות ממערב והצל כיסה את הוואדי אליו ירדנו. הבטתי מזרחה, וכמו לפני חמש שנים, כשהייתי בפעם הראשונה בפטרה, הוצתו ההרים פתאום בקרני שמש שוקעת, הופכים לאדום ארגמני שכמעט אי אפשר להאמין למראיהו. המדרון הפך תלול ומעלינו התנשא מצוקו האדיר של ג'בל גרון.

ג'בל ביידא

"מי זה גרון?"
עוג מלך הבשן. שוב ההר הטוב וההר הרע במסורת השומרונית. ג'בל הרון הטוב. לעוג היה אוצר שנפתח במפתח שרק הוא יכול להרים. ומיטה עליה היה מקצר ומאריך אנשים. ולבסוף נענש. השומרונים קידשו את החלק שממזרח לארץ לאחר שנדחקו על ידי היהודים מהפולחן המשותף. לכאן ולהר נבו. חושך ירד על נקב א-סומר. נקב בנוי, מטפס בחושך על פני הערערים. צעדנו מהר, מנסים להשיג את החושך. "קח," הושיט עוואד קנה שקטף בסיל מוסא, מסמן לדרבן את עליאן במעלה התלול, מושך באפסר קדימה. העליה התפתלה, חוצה על פני תהומות. המאמץ. עצרנו לשתות מהמים המתמעטים שמילאנו בתחתית העליה בסיל מוסא. ירח גדול ומלא על ההרים. התנשמנו. ערערים בצדי הדרך. שוב היינו גבוהים. עוואד עצר במקום בו חצה השביל הבנוי ואדיון. מפלים קטנים הובילו לשתי בריכות. מילאנו מים. עוד כמה דקות של הליכה והשביל נמשך לרחבה של כמה עשרות מטרים שצדדיה תחומים מדרום וצפון במורדות תלולים. ממזרח המשיך השביל לעבר הרכס ובמערב חסמה פסגה קטנה את הרוח. מתחת לפסגה צמח ערער נאה. עוואד פרק מעליאן את התרמילים. הקמנו את האוהל מתחת לערער. מכיוון קו הרכס, בהמשך נקב א-סומר, התגלגלו קולות בתוך החושך. כוכבים קרים ובהירים מעל הרכס. "שקט!" סימן עוואד.
"מבריחים?"
"אין מבריחים בירדן."
"חשיש?"
"לא מעבירים מפה חשיש."
"יש בעיות של אלימות ושוד?"
"לא." אמר עוואד, אבל נראה שהקולות הלא צפויים מטרידים את מנוחתו. "תוכל לתת לי את הפנס?" הוא עלה בזהירות במעלה השביל. הקשבנו בשקט הלילה לצעדים הנבלעים, לקולות האנשים ממעלה הרכס. קולות אנשים רבים. ריח של עשן ואור מדורה כחלחל.
"יש הברחות חשיש מירדן אלינו?" שאל אורן.
"כן. הם חוצים דרך סיני, מתחת להר שגיא ולערוד ודרך אזור נחל נקרות, זה פחות או יותר כאן. השמועה אומרת שעד לפני כמה שנים היתה אימו של חוסיין הפטרונית הגדולה של הסוחרים וניהלה את הדרכים מעקבה."
"הי!" צעק עוואד ממעלה הרכס.
לא ענינו.
"הי! רוצים לשתות תה?"
"נבוא!" עניתי בצעקה, פורש בתוך האוהל את המזרון הדק.
טיפסנו בשביל האפל. חורשת ערערים לא גבוהים על הסלעים. השביל היה לבן בתוך משטח האדמה השחור. על הפסגה בערה מדורה. ליד המדורה ישבו שני בדואים. "תפדלו." אמר אחד מהם. על שפת המדורה היו מונחות שתי חבילות עטופות בנייר כסף. מעבר למדורה הגדולה שבערה באש עליזה ומחממת, במרחק של כמה מטרים, חנה טנדר שמכסה המנוע שלו מורם. אל הסוללה התחברו חוטים שנמשכו אל מכשיר טלוויזיה שעמד על שרפרף קטן, מעביר את החדשות הישראליות בשחור לבן אל יושבי המדורה. "שאי?" עבדאללה מהסעדין מזג מהתה הענברי לכוסות. אורות ישובי הערבה נפרשו מתחת לרכס ג'בל גרון.
"מי יותר חשוב, המלך חוסיין או רבין?"
"רבין יותר זקן."
"חוסיין יותר מלך."
אחמד מהתעמרין משך את תבילות נייר הכסף המלאות והניח פיתות ירדניות גדולות על שולי המדורה. הוא פתח את חבילות נייר הכסף ואד חם וריחני של עוף מאודה עם תפוחי אדמה, בצל ושום נשב עם רוח קרה אל הערבה. "תפדלו." הפיתה החמה, קרעי העוף הרך, הרוטב הנאסף מתחת. שיחות על שלום.
"אתם זוכרים את הישראלים שניסו להגיע לפטרה?"
"אני בן 37." אמר עבדאללה, "רק סיפורים ששמעתי."
"אני זוכר את שני הילדים שבאו לפני שנתיים." חייך עוואד, מחזיק פיסת עוף בין קרעי פיתה חמה. "שני ילדים בסדר, הם גרו שלושה או ארבעה ימים ליד ג'בל הרון וטיילו בסביבה." אכן שני נערים עם יכולת. חסרי אחריות בצורה הנאה ביותר.
"ומה עם החמישה שנהרגו ב-1953?"
"לא נולדתי אז." אמר עבדאללה.
"אתה סעידין?"
"כן."
"אתה מכיר סעידינים מהנגב הישראלי?" הסעידינים היושבים בערבה הוחזקו כאחראים על ההיתקלויות הישראליות של מטיילי שנות החמישים.
"מי?"
"משפחת מיסק מעין חוסוב."
"עלי מיסק?" חייך עבדאללה ואחר כך הרצינו פניו. "החמישה שהלכו בחמישים ושלוש נהרגו בידי השוטרים במשטרת ביר מדכור.
בחושך דיברו החדשות בשחור-לבן והתחלפו בתכנית כלשהי. כאן, מתחת לרכס עליו עוברת דרך המלך, היתה הטלוויזיה הישראלית מקור המידע. לא התחנה הרחוקה בעמאן. החדשות בערבית. הכתוביות בערבית לסרטים ולתוכניות. המדורה והארוחה על גב הרכס נערכו בצמוד לטלוויזיה הישראלית. מולנו, וקצת צפונה, זורם נחל נקרות, נשפך בין מושב צופר לעין יהב. לפני כמה שנים אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מירדן וסיפרתי את סיפור הנסיעה לאנשי המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית, סיפר לי אבי נבון מקיבוץ להב על טיול של המדור בנחל נקרות שבמזרח הנגב. אחת מהמטיילות הייתה רחל סבוראי, בת זוגו של מאיר הר ציון למסע לפטרה שאת מפותיו שירטט. באפיק הנחל גילו המטיילים נחש. "תהרגו אותו!" אמרה רחל בסערת הנפש המאפיינת אותה לצורך ושלא לצורך. המטיילים סירבו, אמונים על שמירת טבע. רחל הרימה אבן וניסתה להרוג את הנחש. אחרים מנעו ממנה. המראה היה מוזר בעיניהם. לבסוף נעלם הנחש ורחל נרגעה. בערב, כשישבו מסביב לאש, סיפרה להם על החמישה שהלכו ב-1953. כשהוחזרו הגופות, היתה אחת מהן בצבע כהה מהאחרות. החמישה נהרגו על ידי שוטרי משטרת ביר מדכור. מה עשו בביר מדכור? שאלה סבוראי, משוכנעת כי בחרו ללכת בציר בה הלכו היא ומאיר הר ציון ולא בציר עצמאי משלהם – הם היו סיירים טובים מכדי לטעות בדרך. הסיפור על הרגל שנמקה מהארס האירה אפשרות בה הוכש אחד מהם לאחר שחצו את הגבול. על מנת להציל את חייו, בחרו החמישה לפנות למקום היישוב הקרוב יותר. מקומות ישראלים בערבה היו מרוחקים עשרות קילומטרים מהדרך בה צעדו. שנאתה של רחל סבוראי לנחש, לכל נחש, שגרם למותם של אנשים שהכירה לפני ארבעים שנה. האמונה המוחלטת בסיפור הנחש. אמונה אותה יצאתי לבדוק מספר חודשים מאוחר יותר עם קבוצה אחרת.
היה מוזר לשמוע את הסיפור מהצד השני, מפורט, מלא פרטים, חי. כמו בצד השני, אבל מזווית אחרת. אורן פינטון שטיפס איתי ועם עוואד הציץ דרך עדשת המצלמה, חולם על סרט שיפגיש את הבדואים עם הישראלים. רודף ונרדף, חולם ובן השטח. פולש ונווד.

פטרה

השמש היתה נמוכה מאוד. טנדרים לבנים, עמוסים באנשים עומדים, נסעו לאורך דרך העפר, עולים ויורדים בזהירות על הגבשושיות, שוחים בחול הוואדי הרך ומסיטים הצדה ענפי רותם. עצי שיטה על פני המרחב שהשמש הנמוכה הפכה לרך ברגע המתעה שבין רדת יום ולפני שירד החושך. במרחק לא גדול בהמשך דרך העפר, על גבעה קטנה מתחת להרים הצהובים שמהם מתפתלת הדרך למעלה, אל הוואדיות היורדים מהרמה וסבך ההרים, עמד מבנה המשטרה של ביר מדכור. הטנדרים והג'יפ עלו לאורך הדרך, חולפים על פני מבני הבטון שסודרו בשורות¯וננטשו ועצרו על פי הבאר. עוואד נהג בטנדר הראשון, מוליך את הדרך. עטאללה מהסעידין נהג בטנדר השני, מוסא ועיד הכמעט עיוור, שני הזקנים מהסעידין מצטופפים איתו בתא הנהג.
"מהר-" אמרה רחל, "לעלות למשטרה לפני שיהיה חושך."
הם ירדו מהג'יפ ומארגזי הטנדרים. רחל סבוראי, שמוליק שגיא, אביבה רבינוביץ', חיים מורן ועוד אנשים שהצעיר ביניהם היה מבוגר ממני. וכושי רימון, שלא היה קשור בסיפור והובל לתוכו כמי שהתקשורת אוהבת להוביל סוג של פורעי חוק. וחוץ מזה הוא גר מול המקום. בדיוק מול ביר מדכור. לאף אחד זה לא שינה שהוא אף פעם לא הלך דרך ההרים לפטרה אלא גנב ג'יפ של האו"ם בארמון הנציב ונסע איתו במשך כמה ימים בירדן, נתפס רק כשהחזיר את הג'יפ והוחזר לצד הישראלי. כושי רימון התיישב על הדרך. מתחבר לסיפור.
הם טיפסו בדרך העפר, מובלים על ידי מדריך ישראלי שלא היה לו מושג היכן נמצאת ביר מדכור, שלולא הג'יפ והטנדרים הבדואים אותם הבאתי מהוואדיות שסביב לג'בל ביידא שמצפון לפטרה, לא היו מצליחים להגיע אל בניין המשטרה.
במשך יומיים הסתובבתי בוואדיות, נוסע עם עוואד מהבדול לתוך החושך, מאיר על אוהלי הסעידינים ומחפש זקנים שיסכימו לדבר ולספר על מה שקרה במאי 1953. עוואד הטיל ספק בכך שמי מהסעידינים יסכים לדבר על מה שקרה.
"ואיך עטאללה ואתה דיברתם על מה שהיה?"
"אני לא אכפת לי, אבל שתדע לך שאחרי שהדבר הזה יתפרסם בעיתונות ובטלוויזיה יהיו לי צרות."
נסענו לאורך סיק אום עלדה, דרך נפלאה בכל שעה של היום. ירח מלא וקר האיר את סלעי החול האדומים-כהים ואת עצי הערער. עוואד ירד לדרך עפר. "אין לי מושג איפה זה" הוא אמר לתוך החלל החשוך של הטנדר, עצר ופנה לדרך שהלבינה בין שיחי הרותם. "עטאללה דיבר כי היינו רק אני אתה ואורן והיינו לבד במדבר. אני לא יודע אם עטאללה ידבר שוב."
עוואד קרא קריאה קצרה מחוץ לאוהל החשוך. אפילה מליאה. עטאללה יצא מהאוהל ונכנס אל תא המכונית. עוואד שלא רצה באוזניים נסע מעט, קובע עם עטאללה שיגיע עם הזקנים לנקודת המפגש שבצומת ביר מדכור. שתינו תה באוהל¯ונפרדנו, נוסעים דרומה לאורך הכביש הדק העובר מסיק אל בריד דרך כפר הבדול חזרה לוואדי מוסא. "לא רציתי לדבר ליד אמא שלו, כי היא יכולה לא להסכים. ואצלינו אם אמא אומרת – הוא לא יגיע."
"והם יהיו שם?"
"אינשאללה." אמר עוואד בקול המלא והשקט. חייכתי לתוך החושך. פעם בהרבה מאוד זמן מוצא אדם אדם אחר שאין צורך להסביר לו ואין צורך לשאול מכיוון שיעלה בשביל הנכון והוא מבין בדיוק למה אתה מכוון. רק בשוטטות האינסופית יש לעתים תועלת. זמן ומקום.
ועכשיו עמדתי מול הבדואים, הטנדרים חונים ליד הבאר, והישראלים שבאו להיזכר ולנסות לברר מה קרה, עולים במעלה דרך העפר אל המשטרה.
"אנחנו לא נדבר." אמר עיד.
"למה?!"
"בלי אישור של המשטרה אנחנו לא נגיד כלום."
"אבל אתם הרי יודעים את הסיפור?"
"יודעים – לא יודעים, יש לך אישור מהמשטרה?"
"אישור לספר מה קרה כאן לפני ארבעים ושתיים שנה?"
"כן. אישור. תסריך."
"איפה הם גרים?" שאלתי את עוואד.
"בסיל ואדי מוסא, אתה זוכר איפה נפגשתי איתכם כשירדתם דרך ואדי דליה ואני הקפתי עם הגמל דרך הערבה?" זכרתי. "כמה קילומטרים מכאן."
"בן כמה אתה?" שאלתי את עיד. 73. "ומוסא?" 67. עיד רצה לדבר, עיוור לתוצאות, לא חושש יותר מהחיים, עיניו הולכות ומתעוורות. מוסא היה זהיר יותר, גבוה, גרום. להושיב אותם יחד, אמרתי לעצמי, החיבה של אנשים זקנים שהחליטו להשלים עם החיים תעשה את הכול. תמימות ובורות של מי שהוא צעיר מדי. "בואו נעלה למעלה, תלחצו ידיים, אלו אנשים שהלכו פה לפני 42 שנה, עכשיו כשיש שלום, נעשה סולחה, נברך על הימים האלו."
"אנחנו ממהרים, יש לנו אורחים שמחכים באוהל."
למעלה לכמה דקות, ביקשתי, כמעט מתחנן, עובר משכנוע לבקשה, מחליף נימי קול, משתמש בראש ובלב, לוחץ על כל נקודה שלמדתי ללחוץ אצל אנשים ובדואים במדבריות המזרח התיכון. האור הלך ונעלם. למעלה עמדו החברים וקרובי המשפחה וערכו אזכרה. מיהרנו עם הטנדרים למעלה, חונים מול חצר המשטרה. עיד ומוסא ירדו מהג'יפ. "רק תלחצו את היד-" ביקשתי מהבדואים, מקווה שהשאר יזרום מעצמו.
"אני לא לוחץ להם את היד, אולי זה הם שהשתתפו ברצח של אלו שהלכו פה-" אמר כושי ונרתע לאחור.
"אצל הבדואים לא לוחצים יד של אשה." אמרה רחל סבוראי. הבטתי בה. היא באמת האמינה בשטות שאמרה. אלו היו המומחים שלנו לשטח וערבים. הבדואיות לוחצות ידיים לבדואים ולזרים וודאי שגבר לוחץ יד עם אשה. ודאי שלאורח. היא עמדה במרחק מה ממוסא שהתאמץ לראות, מושיט את ידו. "צלם," נהמתי לצלם, מחפש את הרגע, את השאלה. "לא, אל תגיד להם שהייתי פה, כושי, גם אתה אל תדבר, כי אחרת לא נצא מפה בחיים-"
זה היה כל כך מטופש, שלא יכולתי אלא לצחוק. "את מבינה שאת מבוהלת בדיוק כמוהם?" שאלתי את רחל, הפחדים, ערימת הקלישאות, האמונות העיוורות, כאילו הזמן עצר לפני 42 שנים. שום דבר לא נלמד, שום דבר לא נשכח. הבטתי בתדהמה בצלם שהניח את המצלמה. הקלטת נגמרה בדיוק ברגע בו התקרבה רחל אל עיד והחלו להישאל שאלות, הבדואים מחייכים ומתחילים לענות. פחדי הבדואים הזקנים שחייכו במבוכה כששמעו שגם הישראלים שמולם מבוהלים. שני הצדדים מנסים להחביא את הסיפור. יש משהו מטופש באנשים שמנסים להחביא סיפור הידוע לכולם. "אנחנו צריכים ללכת." אמר עיד, פוזל לעבר המצלמה ואל השוטר שעמד והביט מפתח בניין המשטרה. "יש לנו אורחים."
חודשים של שאלות, ימים של שיטוט בוואדיות, התרוצצויות אחרי הדברים הקטנים שצריכה הפקה ומאבק בפקידים ורמאים קטנים המסתובבים סביב טיולים מאורגנים. והכול נעלם בעשן השקיעה הכתום. הבדואים, לוקחים איתם את הסיפור, נעלמו במורד הדרך. "צריך לבדוק איתם, הם יודעים את הסיפור." אמרה רחל. מה את אומרת. "כן, הם בטוח יודעים את הסיפור," הסכימו כושי והמדריך שהיה בן גילם של אלו שהלכו אז – דמות מגוחכת המייצגת את בורותו ושחצנותו של דור שלא היה לו מושג. ועדיין אין. גם אני ידעתי שהם יודעים. וידעתי גם שאי אפשר יהיה לפתוח את פיותיהם יותר בגלל רצף הטעויות של הישראלים שרצו לערוך אזכרה במקום בו יכלו לברר דבר. עליתי על גג הג'יפ. לא רציתי לדבר עם אף אחד. לבד הזכרתי לעצמי, אף פעם אל תיקח איתך אנשים.

סיק אל בריד

זמן לא רב אחרי הנסיעה הכושלת עם החבורה המבוהלת התקשרתי לנועם. על נועם שמעתי כבר בראשית שנות השמונים. אז סיפר לי חבר שהיה איתו באותה יחידה בצבא, שהלך עם עוד חברים לפטרה, נתפס על ידי הירדנים והוחזר רק לאחר התערבות מגבוה.
ביחידה קראו לו נעום מכיוון שהיה איש שטח מצויין ואחרי שהשתחרר קנה גמל והיה הולך איתו בשבילי הנגב וסיני. התקשרתי לחוות הבקר שהקים מול הקצה הדרומי של הרי חברון. שתי משפחות. שני קרוונים, סוסים, בקר, כלבים וילדים. ערב קריר ירד על מורדות ההרים ואורות הכפר הערבי שמעבר לואדי, שהוא הקו הירוק, נוצצו צהובים. נועם סרב לספר, מאומן לשמור סודות. אולי סודות אינם ענין של אימון, אלא של אופי. הוא בישל קפה שחור בבקראג' והגיש בכוסיות חרס סדוקות. כלבים מחוץ לקראוואן המאפיל. הילדים והאישה¯המגיעים עם המכונית המסחרית. אבק החופש הכובל של חוות הבקר. הגוף שנחבט כשהוטל מגב סוס משתולל. מכר שהיה קצין באותה יחידה דיבר על תכונות האומץ, ידיעת השטח, חוסר הבנה למניע. קליפות חוסר הקשר שצובר אדם שנוח לו עם אבנים וסלעים, בעלי חיים ובני תרבות שכנה יותר מאלו שבינהם נולד.
"יום לפני שיצאנו התקשר אלי חבר ושאל אותי אם אני רוצה לבוא. באתי לא בגלל החלום, למרות שתמיד רציתי ללכת לפטרה, באתי בגלל חברות. הייתי שנה אחרי השחרור מהצבא. את ציר ההליכה שהם בחרו, ראיתי לאור פנס על המפה בתחנת האוטובוס שבה ירדנו כדי לחצות את הגבול." אלא שכמה דקות אחרי שחצו השתבש הכל. סיור ישראלי זיהה עיקבות על דרך הטישטוש. הם היו במרחק קטן מהגבול. הסיור הישראלי הציף את הלילה בתאורות והירדנים, מנסים ללכוד את החודרים מהצד שלהם, מיהרו אל המקום, יוצרים מרדף מניפה מהצד השני. "לא יכולנו לחזור ומצד שני הירדנים החלו לסגור עלינו. החלטנו לחתוך לכיון ההרים, להסתתר ולנסות לחזור לאחר לילה או שניים." הערבה, במקום בו חצו, היא מישור של שיחי רותם ועצי שיטה שרוחבו כעשרה קילומטרים. מקום קשה למילוט ומיסתור. "במשך כל הלילה והיום שאחריו שיחקנו עם הצבא הירדני. הגענו קרוב מאוד להרים. ליד משטרת ביר מדכור. ושם, כשהערב כמעט ירד, מצאנו מסתור מאחורי כמה סלעים. הצבא הירדני סגר עלינו בטבעת של ג'יפי תול"ר וחיילים רגליים. היה שם הרבה מאוד צבא." שאלתי את נועם איך הצליחו להתחמק. הוא חייך ושתה מהקפה השחור והקר, מוזג שוב מבבקראג' לכוסות. "יום אחד אני אזמין אותך איתי לערבה ואדגים לפניך כמה תרגילים." הילדים טיפוס על הברכיים ונועם הפסיק לדבר. מונע את הסיפור מאוזניהם. לא קל לחלץ סיפור. "היה לנו דיון קצר אם להילחם או להיכנע. החלטנו לא להלחם אלא אם כן הירדנים יתחילו לירות. היו לנו שלושה אקדחים וסכין. לפני שיצאנו, ערכנו מטווח ואז התברר שאחד מאיתנו לא טוב עם אקדח. אמרנו לו שישתמש בסכין. אמרתי להם להניח את האקדחים על הסלעים שלפנינו, נסתרים מהחיילים שהתקדמו. אנחנו עמדנו עם ידיים על הסלעים וחיכינו. ג'יפי התול"ר והחיילים סגרו עלינו מסביב. הבחור עם הסכין עמד עם הסכין ביד ואמר – שיבואו אם יש להם אומץ." נזכרתי בתמונה בה עומד דונאלנד סטרלנד מול טנק גרמני באחד מסרטי הפעולה של מלחמת העולם השנייה, פותח את מכסה הנרתיק בתמנוחה של שולף לפני קרב אקדחים. עוז הרוח של הנעורים. "לא פחדנו. היינו מתוחים. בסוף הירדנים התייצבו מסביב לנו. אחד החיילים היה במרחק של כמה מטרים. ואז החלטתי לקרוא להם כדי שלא יבחינו בנו בטעות ויתחילו לירות."
"איך קראת לו?"
"שרקתי. הם היו מאוד מסודרים. הם לא נגעו בנו. היה להם הרבה כבוד. הקולונל, מפקד הכוח, העלה אותנו על ג'יפ ולקח אותנו לעקבה. שם ערכו לנו שולחן עמוס בגלל שהיינו גברים ושיטינו בהם במשך לילה ויום בערבה. צבא אנגלי. נימוס וכבוד גדול. הם היו מאוד מרשימים. אחר כך העבירו אותנו למודיעין שלהם ואצלם הינו כמה שבועות עד שחזרנו." נועם לא דיבר על החקירות והעינויים שבהם לא הצליח המודעין הירדני לפצח את הגירסאות ואת היחידות מהן הגיעו הארבעה. לזכותם של הארבעה עמד המזל הטוב, המקרה התנהגותם ושינוי הנסיבות.
זמן קצר לאחר שגילה הסיור את העקבות, מצא הגשש שעון מוטל בתחנת האוטובוס. שעון ששכח אחד מהם. בצד הישראלי הבינו כי לא מדובר בחדירה אלא בנסיון נוסף להגיע לפטרה. החיתוכים והסקת המסקנות בצד הישראלי היו מהירים. שדר משר הביטחון הישראלי לשגריר האמריקני וממנו לירדנים, הבהיר להם כי מדובר בהרפתקנים ולא בפעילות צבאית. מסר סמוי נוסף היה כי אחד מהם הוא בנו של אישיות ישראלית בכירה. הירדנים נרמזו ופעלו בהתאם. כשחזרו לארץ עמדו בפני משפט צבאי ותקופת כלא לא ארוכה. ואז נמחל להם.
ולמה יש לסיפור קשר למה שהיה? מכיוון שבאופן מפתיע, בחרו הארבעה בכיוון כניסה מצפון, דרך הדרך העולה על פני משטרת ביר מדכעור. כמו שבחרו החמישה כמעט שלושים שנים לפניהם. האם נתגלו החמישה של שנות החמישים על ידי הבדואים והחלו במסע מילוט לכיוון ההרים, נלכדים על ידי הצבא הירדני מול ביר מדכור? הירדנים דיווחו על קרב. הישראלים החליטו כי היה טבח. גם היום מתעקשים הסעידינים כי מה שקרה בשנות החמישים נעשה על ידי החיילים. האם יכול להיות שהתסריט היה דומה רק הפעולות שונות? האם נתקלו החמישה בצבא והחליטו להילחם, בשונה מהארבעה של שנות השמונים? שהרי אלו היו ראשית שנות החמישים והחמישה, בוגרי מלחמת השיחרור היו במבנה צבאי, חמושים ומוכנים להילחם. המסורת היתה שאין כניעה ואין התמסרות וכי ישחטו בכל מיקרה. הקשר בין הממשלות היה פחות בהרבה ממה שהיה בתחילת שנות השמונים ועל הליכתם, הקרב ומותם נודע לישראלים – ממשלה צבא וחברים – רק לאחר שקרה. באופן מפתיע, יכול מאוד להיות שסיפורו של נועם וחבריו דומה מאוד ושונה לגמרי מסיפור החמישה שהלכו בראשית שנות החמישים. אם דומים הסיפורים, החמישה שהלכו ב-1953 לא טעו בדרך או הוטו, אלא הסתבכו בקרב מיותר לאחר שיקול דעת מוטעה של כל הצדדים. אותו מעשה בנסיבות שונות לגמרי, הסתיים בשלום ב-1981.
ב-1997 טיפסתי עם קבוצה של אנשים על ג'בל חרזה בסיני. אחד מהם היה ראובן חזק, האיש שכשהיה המשנה לראש השב"כ חשף את פרשת קו 300. טיפסנו על ההר וירדנו לאורו של הירח. באחדת העצירות בלילה הארוך ההוא סיפרתי להם על המפגש עם הבדואים, על הנסיעה עם הישראלים הזקנים והמבוהלים ועל מה אני חושב שקרה. כשסיימתי סיפר לי ראובן חזק על המגעים שלפני השלום עם ירדן, כשנפגש עם מקבילו הירדני, הוא ניסה לבדוק אז מה קרה לחמישה שנהרגו בדרך לפטרה.
"ומה סיפר הירדני?"
"משהו דומה מאוד למה שסיפרת." אמר ראובן חזק.

סלע

כמעט מצחיק לחשוב שהמיתוס של פטרה, מיתוס העלמותם של החמישה בערבה הוא בעצם יצירתם של חברים ומכרים שסרבו לקבל את הגירסה הירדנית ויצרו העלמות לתוך האין מבלי לנסות לבדוק את הסיפור. מאז יצאו אנשים במטרה להגיע או למות. מחכים שיירו בהם במקום לנסות למצוא דרכים אלגנטיות. מי שחשב אחרת – כמו כושי למשל, שהבין שאין טעם ללכת עם הראש לתוך הסלע – ערך מסע נפלא. אלא שחלק מערך הישראליות הוא להילחם עד זוב דם. ולמות. מצדה.
"על ההיתקלות ב-1959 סיפר לי אבא שלי." אמר עבדאללה. "הם היו שניים ובאו דרך הוואדי. היה להם רובה אחד. הסעידין ארבו להם בוואדי אום חשיבה שם למטה, הם התחבאו אחרי הסלע. אחד הצליחו להרוג ואחד הצליח לברוח. אצבע¯אחת נקטעה לו מהיריות. שני סעידינים נהרגו." עבדאללה דיבר על הפעם בה נהרג דרור לוי שהלך עם דמיטרי ברמן. "מי שבא עם רובה מאיים עלינו ואנחנו יורים עליו, מי שבא בלי נשק, אף פעם לא קרה לו כלום." מ-1959 ועד היום לא נהרג שום ישראלי שבא דרך הוואדי או בדרכים אחרות לבקר בפטרה ובוואדיות שסביבה. פרטי הסיפורים היו שגורים על שלושת הבדואים, סעידין, תעמרין ובדול. גם אם היו הסיפורים ישנים. אותם סיפורים מסופרים מהצד ההוא של הגבול. הפרטים תואמים. ואיך היה מתייחס ישראלי למי שהיה מנסה להסתנן לתוך ארצו חמוש ברובה?
בתוך אריזות הכסף עוד נותרו עוף ותפוחי אדמה והתה הענברי נמזג לכוסות. הטלוויזיה המשיכה לפטפט בשחור-לבן ומתחת זהרו צהובים אורות הערבה נפרדנו בחיבה שבעה מהבדואים ומחום המדורה וירדנו בחושך דרך המדרון שהלבין לאור הירח, הערערים כתמים שחורים על הטרסות, חזרה אל העמק הקטן שפסגה קטנה מגינה עליו ממדרונותיו התלולים של ג'בל גרון. עליאן עמד במרחק לא גדול מהאוהל, לועס מתוך שק שהניח עוואד על אפו.
"היה לי קר בלילה." השתופף עוואד מעל המדורה הקטנה, מרתיח תה. הוא נראה לא טוב. "יש לך אולי כדור נגד כאב ראש?" הושטתי אספירין. ההליכה המהירה מראש וואדי דליה לסיל מוסא, והטיפוס הקשה בנקב א-סומיר התישו אותו. הוא הושיט בשתיקה את יריעת בד הניילון החיצונית של האוהל שנתתי לו על מנת שיתכסה בה מפני צינת הלילה. השמש עלתה מתוך העננים, חוצה את רכס הגרון ומאירה את עליאן שעמס על גבו את התרמילים. באור, היה המקום בו ישנו, מוצלח עוד יותר.
עוואד צעד בפסיעות קטנות אחרי עליאן, מניח לגמל הדק והגבוה לעלות בשביל בנוי. הוא פנה דרומה וטיפס על גבעה, פסגתו של ג'בל גרון. עצי ערער עקלו גזעים ובמזרח נפרשה הערבה. פניו היו עייפים וכאב מאמץ הלילה הקודם בנקב הצר, כשמשך את עליאן על פני הקירות הזקופים של ההר, קור הלילה בעצמותיו.¯התיישבנו על פסגת ההר, מקום פולחן קטן מוקף בגדרה. כמו על פסגות אחרות הצופות אל הערבה. הוצאתי את המפה, מביט אל העמק הזרוע טרסות שהוריקו בגשמים הרבים שירדו. עוואד הביט במפה. מצביע על פסגת ג'בל ביידה, על ג'בל הרון וג'בל א-דיר, על נתיבו של ואדי מוסא, ג'בל א-סומרה. עדכנתי שמות ואדיות והרים במפה אותה החזקתי מאז הייתי חייל, בתקופה בה אסור היה ללכת דרך ההרים האלו. השמות במפה היו שונים מהשמות בהם השתמש עוואד. עוואד הצביע על ואדי א-טחונה, הוואדי המוליך לג'בל סליסלה, ראש ההר הבולט מעל ואדי מוסא. נראה היה שהוא מוצא עונג חדש בהצבעה על מקומות ושינון שמם לשני הזרים שבאו מהמדבר שמעבר לערבה. מחיצת אי האמון נשרה בלילה, אולי משום העליה המאומצת, היכולת ללכת לבד ולהגיע לנקודת המפגש, השיחה עם הבדואים והעניין בוואדיות, במעיינות, בתרבות ובהרים כמו שהם.
"מה המרחק לג'בל א-דיר?" מהמקום בו ישבנו אפשר היה לראות את חזית קבר הכנסיה המביט מערבה.
"ארבע שעות."
"נלך לשם?"
"לא מכאן." אמר עוואד, "נגיע לכפר של הבדול ומשם אחד הנערים יקח אתכם. זה לא שביל לגמל." העייפות. שוב הוא נראה עייף מכדי להתמודד עם הסקרנות שמעורר מקום חדש בנוסעים.
השמש האירה באור רך את הבקעה הגבוהה ואנחנו ירדנו לאט אל בית החווה הבודד שלידו עמדו בורות המים, מנקזים לבריכות את מי הנגר של ההר. מקום טוב למנוחת קיץ לצאן. פנינו דרומה ומזרחה, יורדים בנקב לתוך סלעי הכבשים המכונסים יחד, מגינים על ואדיות קניוניים שחתרו באבן החול הקשה שהאפירה מהגשמים. בוססנו בוואדי א-טחונה, חוצים שוב צפונה, הוואדי התרחב ובתוך הסלעים נחצבו חללים גדולים שעל פתחם עמדו אוהלי הבדואים של התעמרין, יושבי ג'בל ביידא. "זה האתר של כריסטין בנט" הצביע עוואד על הקירות הנמוכים של האתר הניאוליטי של ג'בל ביידא. אתר שדומה בגילו ליריחו הנמצאת צפונה ומערבה כדי מאה וחמישים קילומטרים. ילדים על פתח האתר הציעו סכינים ומגרדי צור.
הכניסה לסיק אל בריד, נקיק אבן החול הקר היתה שוממה מתיירים. כמה אוהלי מזכרות והילדים המוכרים מטבעות נבטיות, רומיות, ערביות וכלי צור. חדרנו פנימה לתוך הנקיק. אור השמש נשאר למעלה, תלוי על המצוקים. הנקיק הקר. המבנים, החזיתות החצובות, היו יפים מפטרה. אולי משום שהיו פחות גדולים, פחות מלכותיים ועמוסים בפרטים. היה בהם מיופי-ים של אולמות וקברים צנועים יותר, של אזרחים אמידים בעלי טעם טוב. בית הקברות של הבורגנות האמידה. בי-קלינריומים וטרי-קלינריומים ששימשו כרובע תענוגות צפוני ליושבי פטרה, לשיירות הסוחרים העמוסות, שעלו מהערבה או בדרכם אל הים התיכון, שנאסר עליהם להיכנס אל העיר. מערכות מדרגות עלו במקביל לתוך פתחים שבהם חשפה החציבה סערה בסלע החול הצבעוני. מדרגות אחרות עלו לנקיקים מכיוונים שונים. סיק אל בריד היה מקום שנבנה בשום-שכל, בור המים הענק שבמרחק לא גדול מספק את צורכי השיירות, רחבת השוק הענקית שמצפון מזרח לו. עוואד המשיך מערבה, עולה במדרגות לתוך נקיק. מדרגות חצובות שחלקן נפל עלו לתוך הסדק, שנפער לאחר כמה מאות מטרים לבמת אבן חול, מביטה על ואדי רחב יותר. "זה הוואדי שהולך לאתר של כריסטין בנט." אתר אומרים בערבית כמו בעברית. כמו תל. כמו חפירה-חפר. דרך השביל הזה, מוואדי עג'לת, אפשר לבוא מג'בל ביידא, מהפארש שמתחת לג'בל גרון. אבל בלי גמל. הגמל לא ילך פה." הבטנו אל השביל שירד לתוך מצוקי הנחל היבש. עולם מלא הבטחות שאממש בחודשים שיבואו. אחרי כמה דקות בשמש, יושבים ומביטים במפה, עוואד עובר באצבעו על כיווני הנחלים, חזרנו דרך הנקיק. תמיד יש טעם לראות תמונה יותר מפעם אחת. אחרי הסיור המפורט, אפשר להתרחק למרכז החדר ולהביט בתמונות, זו המוצאת חן ממרחק ומושכת את תשומת הלב היא התמונה שכדאי לגשת אליה שוב. נעים היה לחזור דרך סיק אל בריד אל אור השמש ואל עליאן שחיכה ליד אחד מאוהלי הבדואים בשמש החורפית. שני טנדרים חנו ליד האוהלים.
"אתה חושב שאפשר יהיה לנסוע באחד הטנדרים האלו לשובך, דנא ועמאן?"
"לא באלו." אמר עוואד, "לאלו יש מספרים סעודיים. אנחנו בדרום, הבדואים, יכולים לקנות מכוניות בסעודיה. המכוניות שם הרבה יותר זולות. הן נחשבות לרכב עבודה, אבל אסור לנו להגיע איתן לעמאן, לצאת מהמדבר. רק כאן ועד טפילה." גבול הארץ הנושבת. מצפון לטפילה חוצה ואדי חסא-נחל זרד, מפריד בין אדום למואב.
טנדר נוסף הגיע בהיסוס, עוצר ליד האוהלים. "וזה?"
"זה בסדר, יש לו מספר ירדני." הוא קרא לבעל הרכב, בדואי בן למעלה מארבעים, לבוש חליפה מערבית, כפיה לבנה ועקאל. פניו היו צרים וארוכים.
"וזה סדר שנגמור את המסע כאן ולא נמשיך אתך לפטרה?"
"כן." אמר עוואד בעייפות. "השניים האלו הם כמו אחים לי." הוא פנה לנהג מהתעמרין שהביט בנו ברצון גדול לקחת להיכן שתישא הרוח.
"אני אדאג להם." אמר האיש בנדיבות החייכנית של איש שאוצר נפל לידיו בתקופה קשה והוא עדיין לא בטוח איך ינהג בו. בזהירות אמר לעצמו, בזהירות.
"יש לך אולי עוד כדור לתת לי?"
הוספתי שני אספירינים והצעתי לשתות יותר. לא הייתי גאה בכך שהבאנו אותו לקצה כוחותיו גם אם הוא היה זה שניסה להביא אותנו לקצה כוחותינו בימים הארוכים והעליות המאומצות. הוא טיפס לאוכף שעל עליאן וזה התרומם בתנועה שגמלים מתרוממים.
"מאסלאם."
"מא-סלאם." הבטתי בעוואד המתרחק. איזה בדואי. מזמן לא פגשתי איש שטח נפלא כמוהו שאיתו יכולתי לשבת ולהביט ולדעת שהוא רואה את אותם הדברים. הפגישות הקטנות האלו עם האנשים הספורים שתאהב באמת בחייך.

הקארדו של פטרה

הסיפור נמצא בכשפים בוונקבמבה