אינדקס מדריכי טיולים

מאמרי טיולים

דובים באפירוס

"יש דובים," אמר לאזרוס, המדריך היווני הצעיר ממנו שכרנו את הבית. לזרוס של הברית החדשה מת וחזר מהמתים. ומכיוון שלדעת המאמינים מה שאלוהים עושה לא ניתן לביטול, לאזרוס עדין חי בינינו. לאזרוס הוא שם נפוץ בהרי אפירוס. ייתכן שתמיד יהיה.

ויקוס. זגוריה

הבית עמד על קצה ההר בכפר בשם קֹוקוּן. קוקון היא המילה היוונית לגולם המשי, תעשייה שהיתה נפוצה בצפון יוון בימים שמשי היה דבר גדול.

"בצד הזה של ההרים יש את הדב החום, שהוא קטן ובדרך כלל מסתובב על הקרקע, ובצד השני יש את הדוב השחור, שאוהב לטפס על העצים.  אבל הם לא מסוכנים." ואחר כך הוא שירטט לנו מסלול יום בירידות ועליות, דרך יערות האלונים השסועים והמצויים, עצי הדובדבן, הסחלבים והגשרים היפים שחוצים את אפיק האכזב של הנהר. היום החל לגווע  ואנחנו ישבנו מתחת לסוכת הגפנים, חתכנו עגבניות עם זיתי קלמטה ופרשנו עליהם פרוסה נאה של פֵטָה שהיא המכסה לכל סלט ביוון.

מרחוק, כשיושבים על המרפסת ומסתכלים על ההרים המכחילים, אפשר לראות את הדבשת הגדולה במזרח,  את האולימפוס כשבסופות החורף זיאוס מטיל ממנו את הברקים ממרפסת העננים עליה הוא יושב ומשם הוא יוצא למסעותיו וברחבי העולם היווני, מפתה נערות, חוטף, הופך לברבור או אייל, מתחמק מהֵרָה, אישתו ואחותו. ככה זה ביוון. שום דבר לא השתנה.

נחתנו באיונינה שהיא עיר קטנה ומתוקה על גדת אגם עם שדה תעופה קטן בצפון מערב יון. היתה פה קהילה יהודית ולראשות העיר נבחר לאחרונה  פרופסור משה אליאסף היהודי.

 קנינו פטה, יין, זיתים, עגבניות ובקלאוות מתוקות ורכות שאיונינה מפורסמת בהן ונסענו להרים. הכבישים מפותלים, הכפרים קטנים ובחלקם לא יותר מעשר או עשרים משפחות. יש מעט מאוד חנויות בארבעים ומשהו הכפרים של אפירוס, כולם בנויים מאבני ציפחה אפורות ואת גגותיהם מכסים רעפי הציפחה שהם סלע מותמר שנפרד לפרוסות-פרוסות ונוח להשתמש בו לרעפים.

ויקוס

הרכס נחצה על ידי קניון אדיר בשם הוִויקוס. דורית נהגה ואני הבטתי בנוף ובכבישים הצרים והיפים שאף אחד חוץ מאיתנו כמעט לא נוסע עליהם. אפירוס היא מזור לנפש –  נוף ירוק ולא פגוע, אנשים מעטים, נחמדים ולא לחוצים ונחלי מים צלולים וקרים שמשיבים את הנפש. אח הנפש-

אלונים גזורים, מחטנים, שרכים מטפסים, הרים שגובהם נע בין 800 ל-1500 מ'.

 במרחק, אפשר לראות את פסגות הפונטוס.  קו העצים עובר פה בערך ב-2000 מ', גבוה מקו הגובה הזה, הופכים ההרים לקרחים.

נסענו בין התצפיות שמביטות מגבוה על הקניון ועל קירותיו הזקופים שאל חלקן צריך ללכת מעט. דבוראי רדה דבש שהדבורים ליקטו מפריחת סחלבים ואחירותם כשעלינו על השביל לאחת השוות מביניהן, לבֵּלוֹי ( (Beloi . המסלול החכם עולה ויורד במתינות על קווי גובה לאורך שניים או שלושה קילומטרים, עד שהוא מגיע לתצפית גדולה על קירות הקניון העצומים. מקום לשבת בו בדממה כבירה.

מהקניון הוביל אותנו אחד הכבישים לְוִיצָה  ומשם למונודנדרי . הכביש מטפס מויצה ומתפתל ביער מחטנים ירוקים. ביניהם מתגלים  מגדלי גיר אפור משוכבים פרוסות פרוסות, כמו בניינים רבי קומות בזעיר אנפין. עצרנו לטייל באחו על לוחות האבן וביניהם. במה שהטבע המוזר עושה, במה שהמים עם הפחמן שהם קולטים ברדתם כגשם דרך האטמוספירה  עושים לגיר. הכביש הסתיים בחניה שהצטמצמה  לשביל שהתפתל אל אוֹחְיָה (Oxia), עוד תצפית מהמצוק לקניון אדיר המימדים. כך עושים באפירוס –  נוסעים בין הכפרים הגבוהים ונקודות התצפית על הויקוס. הבדידות של ההרים גאויונם של החריץ האדיר וקירותיו הזקופים.

דורית ופטריות
דורית ופטריות

כשירדנו מיער האבן, בשעה שהיא כבר לא צהרים אבל עדין לא ערב, שאלה דורית: "פטריות?"  

אין לי דבר נגד פטריות. ליהפך.

עצרנו מול 'קנלה אי גריפולו ' (KANELLA & GARYFALLO). היינו הסועדים היחידים. ביוני רק מתחילים התיירים להגיע. ביולי ואוגוסט ינהרו לפה רבים, גם ישראלים, כדי לאכול במה שנחשבת אחת המסעדות השוות ביוון ויש האומרים שגם מחוצה לה.

וָאסִילִי, בעל הבית ניגש לשולחן לערוך אותו וכדרך מי שמגיע לא בזמן, או בזמן שבין הזמנים, ובשלווה הגבוהה של זגורי וְוִיצָה, התחלנו לדבר, תוך שאנחנו מזמינים מנות ראשונות ועיקריות עם פטריות שווסילי אוסף ביער ומגדל.

חיפשתי יין שאפשר לשתות בשמחה עם האוכל, להתבשם.  "בוא," אמר  ואסילי ויחד ירדנו ממרפסת המסעדה לרחוב והוא פתח דלת שמאחוריה היה מרתף יינות "אני מחזיק פה 140 יינות. אני חושב שזה ימצא חן ביעניך –" הוא הוציא בקבוק של יין מענבי ולאהיקו (Vlahiko ) מכרם גאלבינוס  שבזיצה (Zitsa ), 30 קילומטרים מהמקום בו ישבנו. היהודים, ובעקבותיהם הנוצרים וכל מי ששותה יין שותים יין כי הוא דם האדמה. האדום אדום הזה.

דיברנו על אִיונינה וראש העיר היהודי שלה, על הקהילה היהודית שהיתה בעיר המתוקה שעל גדות האגם ונעלמה בשואה, והוא סיפר על ואסיליס פרסידיס  (Vassilis Perseidis ), איש המחתרת היוונית שמילט את היהודים מיוון לאלבניה דרך ההרים ובסוף נירדף על ידי המחתרת שטענה שעשה את הדברים עבור בצע כסף, על הסרט שהוא רוצה לעשות על האיש. "היוונים אנטישמים." הוא אמר, "הם אפיל לא יודעים שהם אנטישמים, זה ספוג בחינוך בכל מה שהם לומדים ומתפללים."

לעתים קשה לישראלי להבין במה מדובר, החביבות היוונית האינסופית, הפשטות, נקיון הכפרים, הנינוחות שלא ממהרת לשום מקום, הדרך שבה הם מקבלים את גלי הפליטים שנחתו על חופי האיים והיבשת כמו ששום מדינה חוץ מגרמניה לא מקבלת. שאלתי אותו על הפליטים והוא אמר:

"יש שני מחנות פליטים לא רחוק משדה התעופה של איונינה, אבל הם כמעט לא יוצאים משם, כי אסור להם לעבוד." הוא בעצמו גר בקנדה תקופה והיה נשוי ליהודיה. ניראה היה שיש כאב בשיחה הזו על האשה והילדים שגרים רחוק ממנו בצד השני של העולם. "בקיץ כמעט חצי מבאי המסעדה הם ישראלים." ואחרים? " גרמנים, צרפתים וטורקים."

"איך אתם עם הטורקים?"

"אנחנו והטורקים אוהבים גדולים. הם הכי דומים לנו בתרבות, באוכל, בדרך שבה הם יודעים לשמוח."

מה שמראה שכשאתה יודע יותר מידי על היסטוריה ואתה מניח הנחות יסוד על מי אוהב ואיך, אין לך מושג אמיתי. לא ידעתי שהטורקים והיוונים אוהבים אחרי 400 שנים של כיבוש, מלחמת עצמאות וטראנספר של מיליונים מצד לצד של הים האיגאי.  

ואסילי הביא  לחם קלוי ופטריות מוחמצות, הן היו הפתעה גדולה. ליד הטוסטים וממרח הזיתים היתה צלחת של פטריות מוחמצות -Laetiporus sulphureus- "תרנגולת היער". עצמתי עיניים בתענוג. הוא הביא פטריה עצומה ומיובשת, אין מה לעשות עם המיובשות, צריך לקטוף את הטריות ואותן לבשל או להחמיץ.

פטריות הפורצ'יני (Boletus )   היו בסלט ובמנות העיקריות. המנה האחרונה היתה יוגורט עם פטריות  שאנטרל  Chanterelle  מקורמלות. היין היה נחמד וכשסיימנו עדיין היינו התיירים היחידים במסעדה.

נסענו לאיטנו, שבעים ומרוצים בכביש המפותל לקוקון, לכפרון בו שכרנו את הבית הקטן עם הנוף הגדול של ההרים הירוקים. הדובדבנים בחצר הבשילו על הענפים.

השאול

בבוקר החלטנו לחקור את החוף היווני שבין לפקדה לאינומציה – הנמל ממנו מפליגים לקורפו. רציתי לנסוע לחוף בגלל זיכרון היסטורי –  ליד פרגה יש מקום בשם אקטיום. באקטיום הביס אוגוסטוס את הצי המשותף של מרק אנטוני וקליאופטרה ב-31 לפנה"ס. הקיסר אוגוסטוס היה רעו של הורדוס. רוב העתיקות המרשימות בארץ – קיסריה, מצדה, הירודיון והכותל המערבי נבנו על ידי הורדוס. בלי הנצחון באקטיום והרעות הזו ,ייתכן והיינו עם פחות מיתוסים ותיאטראות. מקום חשוב אקטיום.

אבל מה שהכי נחמד באקטיום, בפרגה שמצפון לה ובחלק גדול מהחוף עד לשפך נהר האַכֵרוֹן – הוא דווקא הים. צלול, חופיו חוליים ובגבם חורשות אקליפטוסים ומחטנים שמגיעים כמעט עד למים ואפשר להקים בצילם אוהל, או לאכול דג באחת מהמסעדות שעל החוף. שחינו מתחת למצודה בפרגה, ובשפך האכרון ונסענו להתרחץ במים המתוקים של מעיינות הנהר שבהרים, להוריד את מלח הים.

 סוסים ורוכבי סוסים קידמו את פנינו, חניוני תיירות אתגרית  ושביל שמוליך דרך עשרות נביעות מוצלות אל פיתחו של קניון שבו אפשר ללכת עם מָנְעַלֵי מים פנימה, בתוך  נהר המים הקרים שזורם  בין הקירות הזקופים. ואפשר לשים אוהל בין האקליפטוסים לא רחוק מהרכב ולבלות שם יום או יומיים או נצח.

האכרון של המיתולוגיה הוא נהר היסורים, או העצב. הנהר של הָאדֵס אל השאול. אכרון היה השייט שמשיט את המתים אל השאול, אבל איכשהו, למרות המעבר אל עולם המתים, זה היה מקום של תיקון. לאו דווקא של ייסורים. הייסורים היחידים אם כי לא קל ללכת במיים הקרים. ביום חם, זה מקום נעים לרדת שאולה. חתן וכלה מודרנים חשבו שאין סכנה באלים העתיקים, או אולי החליטו שאם מתחילים את הנישואים בפתח השאול, משם זה רק יכול להשתפר.

המשכנו צפונה, מחפשים את סקריניקו.  ווסילי אמר שיש שם  מסעדה נחמדה בשם אנמוליה. הוא צדק. גברוס (אנצ'ובי) מטוגנים וקְלֶפְטִיקוֹ – הגנוב, אותו מאכל שאפשר למצוא באיים היוונים מקפריסין מערבה, והוא נושא בשמו את סיפור גניבת הטלה שגנבים רעבים היו חומסים ומבשלים בתנור כל הלילה. כבש גנוב. 

מפל של מים קרים

אחד הדברים הנחמדים בכפרים ההריים של זגורי, הוא שאפשר לצאת מהבית וללכת. יש כפרים כמו פָּפִּינְגוֹ, שהם מספיק גדולים כדי לפגוש אנשים. גגות הציפחה, קירות האבן האפורים, כמה מסעדות ולפחות קפה אחד שמגיש עוגות שוות. מהכפר אפשר לרדת ברגל לנחל קניוני שמחלק את העולם בין פפינגו לְמִיקרְוֹ פפינגו. שביל משולט מוביל לגבי המים של רוגובו -בריכת סלע גדולה ונאה שממנה אפשר לעלות עוד כמה מאות מטרים (או יותר) בתוך מי הנחל הצלולים מאוד. מים צלולים, קרים וחיים הם מה שהרי אפירוס נותנים ואין שום סיבה לא לקחת ולטבול.

ולא רק שם. יש כביש שמוליך לאיליוחורי (Iliochori). כביש צר ויפה שעובר בתוך היער ועל פני חוות בודדות. מהכפר יורד שביל תלול שאורכו 1200 מטרים עד למפלים ולבריכה. עיקר תלילותו של השביל בירידה, ולאחר מכן באותה עליה, היא ב-400 המטרים האחרונים. שלטים מסמנים להולך איפה הוא נימצא ביחס לבריכה. שווה. הבריכה הקרה והמפל יפים להלל.

למטה פגשנו סבתא, אם ובת שבאו מהצד השני של הרכס כדי לטבול בבריכה.  הן הביטו בנו מזנקים למים הקרים, ועד שיצאנו להתייבש על ספסל האבן, ירדו מהכפר המורה היוני מלווה באב ובבן שפגשנו בתצפית הגדולה של בלוי. כאן אפשר היה להבין את סיפורי פאן וניפמפות הנהר. את הטבע היווני השופע. מאושרים היוונים.

הגשרים של זגוריה

הרתחנו לעצמנו קפה יווני, ערבבנו יוגורט בדבש וחצינו לצדו השני של  קוקון, עוברים על פני הכנסיה ושתי המסעדות של הכפר. מעבר להן המשיכה הדרך לכיוון קפצנבו. 800 מ' אחרי שיצאנו מהכפר, מצאנו את הסימון האדום לשביל בתוך היער. ירדנו בחצי אור –  חצי צל אל האפיק. אל הגשר של לַאזָרִיד. לפני מאה וחמישים שנה נבנו כאן גשרי האבן המקושתים כדי שאנשי הכפרים יוכלו לחצות עם הסוסים, החמורים או הפרידות לסחור אחד עם השני, להוביל את העדרים ואולי את הדובדבנים האגוזים למטה, אל העמק של איאוניה. עשירי הכפרים תורמו את הכסף  והגשרים, נישאים על קשתות יפות, נשאו אותנו בנאמנות מגדה לגדה.

שבעה וחצי קילומטרים של ירידות ועליות בין הכפרים. טיול יום מתוק להפליא שבסופו אפשר לפתוח בקבוק של יין פשוט ונחמד על המרפסת, לפרוס מגבינת הפטה, לפרוס את העגבניות מלאות הטעם עם חופן זיתים ולהביט בסהר הירח צף מעל להרים.

התלויה מהשמים

מטאורה היא במרחק של שעתיים נסיעה מאפירוס. הכבישים איטיים בצפון יוון אבל הדרך המהירה מספר 2 מקצרת את המרחק. הכביש היה כמעט ריק. יוון, שבה כמעט אותו מספר תושבים כמו בישראל  (10.7 מיליון), גדולה פי ארבעה מישראל ושליש מתושביה גרים באתונה. ההרים, המפרצים והאיים, מפזרים את האוכלוסיה ויוצרים מרחב פתוח שבו אתה יכול לעצור מתחת לעצים ולנמנם מבלי שאף אחד יתעניין בך במיוחד.

מטאורה (אמצע השמים) היא אחד מהלבבות הדתיים העתיקים והפועמים של יוון. המנזרים תלויים על עמודי סלע וולקנייים זקופים. השבילים המובילים אליהם, הנוף הנשקף מהם, הדרך בה הם נשקפים מהנוף ומהמנזרים האחרים, חנויות הממתקים הנהדרים שיש  מסביב לכיכר של קסטראקי שפרושה למרגלותיהם.

מנזרי מטאורה תלויים מהשמים. יוונים אורטודוקסים-ביזנטים. במנזרים שעל עמודי המצוקים האפורים, גרים נזירים ספורים. באחרים מתגוררות נזירות. אפשר לבקר ברובם, יופים הוא בעיקר מבחוץ, אם כי גם הפנים שווה.

היופי החיצוני לא מגלה מה יש בתוכם. כך קרה לנו באיוס סטפנוס, מנזר הנזירות.

מול הכנסיה שעל ההר יש חדר ובו ציורי קיר של הגיהנום. אבל בצד, היה הסבר מפורט ויפה על האומנות הביזנטית. על כללי האומנות הדתית.

ואם לצטט מתוך הכתוב: האמנות לא נועדה לקשט את הקירות. היא עבודת האלוהים. ולכן היא לא מתארת את העולם הזה- אלא את העולם הבא, שבו לא שולט החומר אלא הרוח. אין צללים בציורים הקדושים. הכל מואר על ידי שמש הצדק הנצחית היא ישו. הצל והאופל הם החטא. אין להם מקום באומנות הביזנטית. בציורים האלו אין לזמן שליטה על הדמויות ולכן ההיסטוריה היא בו-זמנית ואירועים מרוחקים היסטורית, יכולים לקרות באותו זמן. ולכן גם אין פרספקטיבה. הכל קורה באותו מקום ובאותו רצף, העינים גדולות ומלאות שלווה על מנת לקלוט את האור האלוהי והאף מאורך וגדול על מנת להריח את בשמי השמים. הפה קטן ולעיתים כמעט חסר, כי אין מה על מה לדבר. אוזני הקדושים גדולות על מנת לשמוע את דבר השכינה על מנת שיוכלו למלא את פקודותיה.

 "אסור לצלם!" נזפה בי הנזירה.

רק את זה – ביקשתי – אף פעם לא קראתי הסבר כל כך מקיף שמבדיל את האיקונוגרפיה הביזנטית מהרנסאנס. היא הציצה בי רגע בחומרה ואז הינהנה והרימה את החבל כדי שאוכל להתקרב ולצלם.

שם, במנזר הנזירות של סטפנוס הקדוש, יכולתי לחשוב על יופיו של הרנסאנס, על אנושיותן של הדמויות, על הפרספקטיבה, על השתחררות האומנות מכבלי הדת, על חיוניותה העצמאית, על הצבעים, על התשוקות והעצב האנושיים כל כך.

יופים של המנזרים מבחוץ. סגפנותם הפנימית. דרך ארוכה עשתה יוון ב-2500 שנים האחרונות מהמשתה של אפלטון.

בראש המנזר היפה שעל הקונוסים הגעשיים, מעל חנויות הבקלאוות המתוקות של קסטראקי, בערה האמונה הישנה בנרות שהדליקו יוונים, רוסים, בולגרים ואורטודוקסים אחרים שנעו ממנזר למנזר בזרם שהזין את את הלבה הקרושה.

כשהחזרנו את המכונית לשדה התעופה הקטן והנחמד של איוניה אחרי שקנינו עוד בקלאוות מתוקות, שאל אותנו השוטר אם ניהנינו. תחזרו, הוא ביקש, אנחנו מזמינים אותכם!

ובעצם למה לא? יש ביוונים משהו פשוט ונחמד. ישן ואיטי. כל כך קרוב. כל כך רחוק.

שישי עם חברים - המגאזין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאמרי טיולים

אינדקס מדריכי טיולים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

יעוץ לבניית טיול והדרכה אישית

קבוצות סגורות, הרצאות, יעוץ לטיולים והכנת תיקי מסע

ייעוץ לארצות ומסלולים.

למקומות שאני מכיר הייטב.

לא ייעוץ פרטני לבתי מלון אלא תיכנון מסלול והכרת הארץ אליה נוסע המתייעץ.

סיני ומצרים, ירדן, הודו, טורקיה ועוד.

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.