איסטנבול היא כל מה שאדם יכול לחלום עליו, ועוד הרבה יותר מזה. מסגדים, כנסיות, פסיפסים, עתיקות, מסעדות, סמטאות, שוק מקורה שאין כמוהו בעולם, שטיחים, מוצרי עור, כלי נחושת, ממתקים, טבק, תה תפוחים ותה אדמדם, כוסות דמויות גוף אישה ולחם נפלא, משבים צוננים המגיעים מים השיש, גשר המחבר בין אסיה ואירופה, תחנה סופית לאוריינט-אקספרס, ארמונות על הבוספורוס, ציורי קיר, מוזיאונים, מועדוני לילה, סירות דייגים המגישות כריכי דגים שנישלו וניצלו במקום. וגם פאר, הדר ומסורת כמו ששום עיר אחרת לחופי הים-התיכון לא יכולה להציע.
השוק המצרי |
הטורקים, שמוצאם בערבות מונגוליה ומנצ’וריה, השלימו בשנת 1453 מהלך נדידה של מאות שנים בכיבוש העיר, אוספים בדרכם את הדברים שלמדו מהסינים, מהפרסים, מהרוסים, מהערבים ומהביזנטים, מביאים את הכול לפאר האגדי שכל אגדות אלף לילה ולילה לא ישוו לו.
לאיסטנבול שני לבבות – הלב הביזנטי-עות’מני והלב של העיר החדשה. העיר הביזנטית-עות’מנית נמצאת על הגבעה הדרומית, שמיצר הגלאטה מפריד בינה ובין הגבעה עליה נמצאת העיר החדשה יותר. האם טוב יותר לתייר להיות בחלק הדרומי או בצפוני? תלוי בהעדפה האישית. אני מעדיף את החלק הדרומי, המכונה סולטן אחמט. מי שלא היה באיה סופיה ובטופקאפה – לא היה באיסטנבול. שני המקומות הסמוכים קשורים בשלטון, עוצמה ותככים.
את איה סופיה הקים הקיסר יוסטיניאנוס בשנת 532. איסודורוס ממילטוס היה המתכנן העיקרי, והכיפה האדירה, שאינה נתמכת בעמודים אלא בקשתות משנה
חובקות, היא פלא ארכיטקטוני שאין דומה לו. ההוד הפשוט, החלל העצום וציורי הקיר של הקיסרים, משלימים תמונה נהדרת. מחוץ לקירות הענק הודבקו צריחי המינארטים העות’מנים, שאינם פוגעים בכנסייה שצבעה אדמה אדומה, אלא רק מוסיפים לה הוד. לרגלי הכנסייה נמצא הרובע המתוק של סולטן אחמט – בתים קטנים צפופים ומלונות זולים. מעט מערבה ממנה נמצאת הכניסה לטופקאפה – הרמון הסולטנים. בחצר שלפני הכניסה ישבו היאניצ’רים – נערי הנוצרים שגויסו לשורות יחידות העילית הטורקיות, אוסלמו והפכו לטובים שבלוחמים. במשך השנים לא היה ברור אם הסולטן שולט בהם או ההפך.
מול איה סופיה נמצא המסגד הכחול – סולטן אחמאט ג’אמי. אמנם כאן תומכים את כיפת הענק עמודים שמנים וחסונים, אבל הם חלק מהרושם האדיר של המקום. פארו של המסגד בקרמיקת האריחים המכסה את חלקו התחתון, אריחים שהובאו מאיזניק, שם יוצרו על-ידי אומנים טורקים ופרסים. את המסגד הכחול בנו העותומנים על מקומו של ההיפודרום – מגרש מרוצי הסוסים של קונסטנטינופול. היום יש בין כתליו חנויות לממכר שטיחים ומוזיאון למוזאיקות ביזנטיות. שווה ביקור.
דג על קרן הזהב |
כשמגיעים לרחוב הראשי, הנמצא מעבר למסגד הכחול ולאיה סופיה, צריך להחליט אם ללכת צפון מערבה אל הגלאטה או לפנות דרומה לכיוון השוק, אזור המלונות הבינוניים והסולמנייה. במרחק לא גדול לכיוון צפון-מערב נמצא היראבאטאן, מאגר המים התת-קרקעי הנפלא של איסטנבול. יפה מאין-כמוהו. 336 עמודי שיש נושאים את תקרתו. מפליא שלמרות שפע המים בטורקיה ולמרות היראבאטאן, רבות הפסקות המים בעיר, בעיקר בחודשי הקיץ.
אחרי שיוצאים מהיראבאטאן כדאי לפסוע באור השמש במעלה הרחוב דרומה, לאורך פסי החשמלית, אל השוק הגדול והמקורה של איסטנבול. אפשר למצוא בשוק האדיר הזה את כל שפע האימפריה העות’מנית: שטיחים, כלי נחושת, אריחי קרמיקה, בגדים, בדים, כריות, רהיטים ותכשיטים.
בין השוק לבין אוניברסיטת איסטנבול נמצא מסגד הסולמנייה שבנה מימר סינאן, גדול האדריכלים העותומנים, עבור סולימן המפואר. אחת החלטורות של אותו סינאן היתה חומת ירושלים. מתוך למעלה מ-300 מבנים שתכנן ובנה, עומדים עדיין 84 ברחבי איסטנבול. מומלץ לקחת ספר העוקב אחרי עבודותיו של הארכיטקט ולסייר בין יצירותיו הגדולות, כמו המסגדים שתכנן בחן ובקלות מרשימה, הקיוסקים, הגשרים. איסטנבול היא עירו של סינאן.
מהסולמנייה אפשר לרדת לכיוון קרן הזהב ואל מסגד רוסטאם פאשה (כן, גם זו עבודה של סינאן) ולשוק הנפלא שלידו, הגדוש פירות, ירקות ובשרים. משם לחצות את הכביש לרציף אליו מגיעות המעבורות מאסיה. מימין נמצאת תחנת הרכבת, שהיא תחנתה האחרונה של האוריינט-אקספרס. מסביב לתחנה ורציפי המעבורות הצפופות, שרק מלהביט בהן חוצות זו את נתיבה של האחרת אפשר לקבל סחרחורת-ים, עומדים הרוכלים. אין דבר בעולם שהם לא מציעים. למזח קשורות סירות הדייגים, המטגנים דגים טריים בתוך הסירות ומגישים אותם בחצי כיכר לחם טרי. רק באיסטנבול.
שעת הצהריים היא הזמן, גם למי שעדיין נמצא בטופקאפה או באיה סופיה, לרדת במורד הגבעה מערבה, ולחפש באחד מהרחובות הצדדיים מסעדה לארוחת צהריים. דונר קבאב, שיש קבאב, סתם קבאב, גיבטש (מילה טורקית לתבשילי ירקות עם בשר האפויים בקעריות חרס בתנור), חצילים ממינים שונים, מוסאקה, פלפלים ממולאים, בצלצלים. וליד זה כוס איירן – היוגורט החמצמץ והמלוח המרווה את נפש הצועד ברחובותיה הנפלאים של העיר. אם תהיו מסוגלים לטעום עוד משהו אחרי כל זה, לכו על תה תפוחים ובקלוואה לקינוח. מונית תיקח את הנוסע לכנסיית קורה (חורה), הנמצאת מערבה מחומות איסטנבול. כנסייה ביזנטית, שאחרי הכיבוש העות’מני כוסו ציוריה והמוזאיקות שלה בטיח, ועם הולדת הרפובליקה, ב-1922, נחשפו מחדש, מגלים את תפארת ביזנט. כמה יפה.
גשר הגלאטה צפוף במסעדות, אבל אלו מיועדות יותר לתיירים מאשר לנוסעים מנוסים. מעבר לגשר פונה הדרך לאורך המים אל ארמון הדולמאבצ’ה – הפאר הברוקי הכמו-אירופי. אפשר לעלות כאן על אחת מספינות הטיולים ולהפליג על-פני מבצרי הבוספורוס, לרדת באחד מפרבריה של העיר ולחזור עם השקיעה למגדל הגלאטה שבנו הוונציאנים. זהו מגדל עגול וגבוה, שאין טוב מלטפס עליו ולראות את השמש שוקעת על איסטנבול ונשברת בזהב החלונות, מאירה באור אחרון את קרן הזהב ואת הטופקאפה ואת צריחי המסגד הכחול והסולמניה ורוסטאם ג’אמי וכל המינארטים היוצרים את הגבעה הנהדרת שמדרום לגלאטה. ואחר-כך, עם מונית שתטפס במעלה הגבעה הצפונית של העיר, לעצור בכיכר תקסים ולפנות ממנה, בהמשך למלון הילטון, לתוך רחוב איסתאקלאל – המדרחוב שממנו מתפצלות סמטאות ובהן מסבאות, מסעדות, מועדונים – המקום הנכון לבלות כל ערב מהאביב ועד סוף הסתיו. לשם הולכים הסטמבולים. זה המקום לסיים את היום. כל יום.