סטלה מאריס – כוכב הים, המנזר הכרמליטי שבו שיכן  והפקיר  נפוליון  את הפצועים וחולי הדבר כשנסוג מהמצור על עכו.

מאושרים החיפאים. שכן חיפה בורכה במה ששום עיר אחרת בארץ לא בורכה בו – ים מצד אחד, הר מרוב הצדדים האחרים ועמק בעורפה. הראשון שעמד על סגולותיה הטובות של העיר היה מצרי בשם ווני שהפליג בים לפני כמעט 3500 שנים, והדבר הראשון שבלט לעינו המייחלת בקו החוף הישראלי היה הכרמל שמגיע כמו טריז ארוך אל הים. למצרי זה הזכיר אף של איילה. יבורך אף האיילה.
היתרון הגדול שהיום לא צריך להפליג ממצרים עד לחיפה. אומנם הכביש בין חיפה לתל אביב ניאה כמו תהליך השלום מהסוג המלא מהמורות וחתחתים, אבל יש רכבת מתל אביב ובחיפה עצמה אפשר לעלות לכרמל בתחתית היחידה בארץ – הכרמלית, שהיא בטח אחד הדברים המשעשעים שיש ובכלל, טיול עירוני בחיפה, לבד, עם אחד, או עם כולם, אפשרי לגמרי בתחבורה ציבורית מהסוג שמשעשע תמיד אנשים בכל גיל – רכבת עם ריח של מסעות רחוקים, כרמלית שהיא בעצם גן הרפתקאות, טיול במרכז הכרמל דרך גן האם (יש שם גן חיות נחמד ) תצפית מדן פנורמה אל מפרץ חיפה (שווה שווה  ואפשר לאכול ארוחת בוקר על מרפסת המלון) לצעוד לעיכול אל המוזיאון היפני (מוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית, שדרות הנשיא 89) הנמצא בהמשך הרחוב ואחר כך להתגלגל באיטיות לכיוון סטלה מאריס – כוכב הים, המנזר של המסדר הכרמליטי שנוסד בימי הצלבנים (מאה 12). המנזר עצמו נבנה רק במאה ב-1767, לא הושלם, הוסב לבית חולים צבאי כשנפוליון   שיכן  והפקיר  את הפצועים וחולי הדבר כשנסוג מהמצור על עכו ב-1799. בניית המנזר חודשה ב-1827 והושלמה רק ב-1853. ב-1841   הוקמה מציבה בכניסה למנזר לזכר החיילים הצרפתים וב – 1876 הוצב על ראשה צלב. המנזר, שבו ישב המשורר הצרפתי הרומנטי אלפונס דה למרטן ב- 1833  כשנסע לבקר במזרח התיכון ושם כתב פרקים מספר המסע שלו, שווה ביקור ומולו, למי שנמאס ללכת ברגל, גולש הרכבל הכדורי אל חוף הים של בת גלים. מאותה פינה, אפשר גם לרדת ברגל בשביל אל כביש החוף.

השביל עובר על פני פתחה של מערת אליהו, מקום שבו נחבא לפי המסורת אליהו הנביא אחרי שהראה לנביאי הבעל והאשרה שאפשר לשרוף את המזבח הכי ספוג במים שיש. הוא עשה את זה על הכרמל,  בצד השני של חיפה – במוחרקה (ראה בהמשך) המסורת היא לא יהודית אלא ביזנטית נוצרית מהמאה ה- 4 כשהמוסלמים מצטרפים אליה כשהם מגיעים (לאליהו קוראים בקוראן אל חאדר – “הירוק”). והיהודים, שמסורות של אחרים מוצאות חן בעיניהם יותר משלהם, אימצו את המקום והפכו אותו לבית כנסת.
זו כמובן דרך לרדת מהר, אבל אפשר גם לפנות במורד וללכת עד הכניסה לגן הבהאים. המתחם, הכולל את המקדש, הגן ואת הספרייה הארכיונית של הכת, הוא גן פרסי מהנאים שיש ואחד מסמני הנוף הבולטים של העיר.
המשכו של הטיול העירוני הוא בהליכה אל שדרות בן גוריון. זוהי המושבה הגרמנית שבנו הטמפלרים לפני 130 שנה והיום היא יותר מסעדות (חלק לא רעות) מאשר כל דבר אחר. שני בתים ברחוב שווים הצצה מיוחדת –ביתו של המהנדס גוטליב שומכר (שד’ בן גוריון 13)  שעסק במיפוי הארץ ובביתו הציבו חברי משלחת ה-  PEF  נקודת הטריאנגולציה הראשונה במיפוי הארץ (0). הבית השני הוא ביתו של לורנס אוליפנט  – סופר, דיפלומט, מיסטיקן ואוהב ישראל דרום אפריקני, שנפתלי הרץ אימבר, מחבר התיקווה, היה מזכירו. בבית כתב את ספרו “חיפה” שהיה חלק מניסיון לערוך סקר בארץ ולקדם בה את התיישבות היהודים.
אבל במושבה נמצא גם המוזיאון לאומנות של חיפה (שדרות העצמאות 11) והשנה (אוקטובר 2005) חוגגים בה 100 שנה לרכבת החיג’אזית עם תערוכת צילומים מפוארת.
קרוב לכניסה לעיר, ואפשרי לגמרי למי שמסיים את הירידה מההר, הוא המוזיאון הימי הלאומי  של חיפה (אלנבי 198). האוסף במוזיאון נאה והוא מתחיל בימאות קדומה ומגיע עד לתקופת ההעפלה ולצי הישראלי (מוזיאון צמוד – אלנבי 204). שווה בהחלט.
ואם עדיין נותר לאדם כוח (או יום נוסף) לעניינים חיפאים של יום-יום –  הוא יכול לטייל בעיר התחתית של חיפה  (מלא דוכני ומסעדות מזרחיות טריות לאורך הרחוב) עם שוק הפשפשים שלה (“השוק הטורקי”), להמשיך לואדי ניסנאס (פיתות, חומוס ומסבחה) שגשר חוצה מעליו ולעלות להדר כרמל, עם רחובות המסחר והמדרחוב, סתם לראות איך חיים בעיר (פלאפל ברחוב החלוץ), או ללכת לבניין הטכניון הישן ולמוזיאון למדע.
מי שמגיע ברכבת יכול להחליט אם לרדת בבת גלים ומשם לעלות ברכבל אל הכרמל, או לרדת בחיפה מרכז (טוב גם למי שלוקח מעבורת מחיפה לעולם) ומשם כרמלית אל הכרמל או פשוט לצעוד משם, כשבדרך אפשר לבקר  באוסף דגון הנמצא בממגורות דגון שבכיכר פלומר (אפשר לזהות לפי היונים ולפי נמל חיפה) יש שם את תולדות החיטה וכל מיני כלים לאיסום תבואות. לגמרי לא רע.
וליד, אפשר לרדת לרחובות שמגיעים לפתחי הנמל, יש שם כל מיני מסבאות ומסעדות עממיות המתייחסות לנמל ולעובדיו. הבירה טובה, הסנדוויצ’ים מעניינים ויש חיים פשוטים ומריחים ממלח וזיעה.
ולמי שהתמלא בעיר, צצים מייד יתרונותיה הגדולים של חיפה. קודם כל בכבישים הנאים המגיעים אליה מכיוונים שונים.
כי מי ששבא עם רכב, כדאי לו לנסוע דרך ואדי מילק ולפנות בצומת אלייקים לכיוון דליית אל כרמל ועוספיה (חצי יום נינוח בין חנויות שטיחים, קרמיקה ומסעדות) ולהמשיך על הכביש הנוסע בין חניוני הכרמל הגבוה, לעצור בדרך במנזר המוחרקה (קרן כרמל) כדי להביט אל עמק יזרעאל ולהיזכר איך היה אליהו כל כך כועס שחרון אפו (בסיוע שמימי) שרפו את המזבחות הספוגים במים. הפסל, המנזר והחניון נעימים ומשם ממשיך הכביש ונוסע לכיוון אוניברסיטת חיפה.
הצומת המגיעה מכיוון הכפרים הדרוזיים היא מפגש של כל כבישי הכרמל היפים – הכביש היורד לכיוון בית אורן ועתלית והכביש המפותל והיפה מאינכמותו שיורד אל נשר לכיוון צפון. סתם לנסוע בכבשים האלו. הכרמל מרושת גם במערכת דרכי עפר שלא תמיד צריך להיות בעל רכב שטח כדי לנסוע בהן ואפשר לנסוע בזהירות בדרכי היער (איפה שמותר ולא להתחכם) ולמצוא פינה בה אדם יכול להוריד את סלסלת הפיקניק ואת הבקבוק שמלא במשקה אהוב (מים?) ולפרוש בד על האדמה ולנמנם באוויר המתוק של הסתיו ובצבעים שהחורש הים תיכוני של הכרמל מאפשר.
חופי הים של חיפה הם אפשרות למי שרוצה להיות בעיר (מלונות מדן פנורמה ועד אכסניית נוער), החופים מתחילים בטיילת של בת גלים (נחמדה ומוזרה) שבצמוד לה חוף קטנטן. אבל החופים האמיתיים נמצאים מדרום למכון לחקר ימים ואגמים של שיקמונה. חופים נקיים וים שווה והפרס הגדול הוא האפשרות לאחד מקטעי החוף החוליים הארוכים והלא מופרעים של למעלה מ – 10 קילומטרים הנמתחים בין הכניסה הדרומית של חיפה ועד למבצר עתלית. כמה כיף לשים שם אוהל, לשחות (חופים לא מוכרזים ובלי מציל), או סתם ללכת ולחפש מציאות על החוף שכביש מוזנח (חיפה תל אביב) מצידו המזרחי וים ממערב לו. לצער הדברים – אין טעם להפנות שום איש שפוי לחופי מפרץ חיפה שמזוהמים מהתעשיות הכבדות של המפרץ.
ולאן עוד? קצת צפונה מחיפה (הרכבת מגיעה ויש אפילו כביש) נמצאת עכו. עכו היא העיר העתיקה ובעצם היא העיר האיטלקית-צלבנית השמורה ביותר בחלק הזה של הים התיכון ועכו לחיפה היא כמעט מה שיפו לתל אביב. אותן בעיות, אותו יופי וכמעט אותה הזנחה. אבל הקסם של המקום, הסמטאות, הנמלים הצלבניים, מגדל הזבובים, החאנים והחצרות המקורות, פסטיבל התיאטרון האחר שקורה כל שנה בסוכות, האנשים הצעירים שבאים ורוצים להצליח בכל הכוח,  ונמלון דייגים קטן עם ספינות שמפליגות מסביב לחומות או חוצות את המפרץ לחיפה (רכבת לצד אחד, סירה  לנמל הקישון, לצד שני).
ועדיין, אחרי כל זה, נשארו חסרי המנוח. אלו שמכונית, רכבת, סירה או עיר לא מספיקים להם. ולהם מציעה חיפה את הפתרון הפשוט. כי מהכרמל יורדים המון ערוצים ונחלים לכיוון הים ולכיוון עמק יזרעאל. וזה הזמן להריח סתיו. כי אולי ירד גשם והחצבים כבר פורחים ואולי יש סיתוונית או כרכום שמציצים בשבילים שמכוסים בבלוטים של אלונים והחורש ירוק ואדום מהעלים של העצים והשיחים ואולי איזה אייל כרמל שנמלט מהחי-בר יחצה את הסבך או חזיר בר שמתלם תלמים עם השן הגדולה שלו. ולהביט לתוך הנחלים לראות חיוויאי מנמיך מעוף או קינון של נשר.
הכי פשוט זה להגיע ברכב (פרטי או באוטובוס) לאוניברסיטת חיפה. מהצומת שמדרום–מזרח לאוניברסיטה ולרדת למסלולים מעגליים בנחל כלח – גלים או לרדת יותר למטה ולהחנות את המכונית במחצבות קדומים מעט לפני קבוץ בית אורן וללכת לתוך נחל חיק ולבקעה הנפלאה שמצידו המערבי או לבקר במערות האדם הקדמון שבפתח נחל אורן.
ואפשר לרדת ברגל מעוספיה דרך נחל יגור בזינוקים קטנים מסלע לסלע או לחפש מציאות בנחל ספונים ובמערת ספונים שהכניסה למסלול שלה היא בדרך עפר שמקיפה את קיבוץ בית אורן מצפון ויש שם כל מיני קרחות יער נעימות שאפשר לתלות בהן ערסל ולקרוא ספר ולהרגיש שיש טבע קרוב ופרטי במרחק כל כך קטן מהבית.
אנשים חכמים החיפאים. הם נותנים לתל אביבים לחיות בלי הפסקה, לירושלמים להתעטף בקדושה ולאילתים לשחות בים  עד שהוא נהיה אדום בעוד שהם, מצניעים את כל מה שיש להם, תחת דעות קדומות ומין נמיכות רוח לא אופיינית במקומותינו.