ומאותו רגע הפכה השיחה לשני אנשים שבאו משני קצוותיו של אותו מדבר. אבל יותר מזה, ובפעם הראשונה בחיי, ישבתי עם אשה ערביה מוסלמית, מתרבות מדברית,  שהיתה עצמאית חזקה ולא פחדה לבלות איתי בחושך המואר בנרות ולדבר איתי על הכל. 

חציתי את הואדי החולי עם הדקלים והבוסתן הקטן והצנוע ונכנסתי אל שערי החניון של זיידה.
סאלם עליכום.” אמרה זיידה.
“עלייכום הסלאם ורחמאת אללה וברכתו.”
זיידה הביטה בי ושאלה אותי בערבית איך היה. עניתי לה. היא ענתה לי בערבית, יושבת על כיסא הפלסטיק ואני מולה על גדרת האבן הנמוכה. היא דיברה בערבית של המזרח התיכון – הפוסחא – המסורתית, לא בחסנייה של מאוריטניה שאותה היה לי קשה להבין. הסתגרנו לנו בעולם השפה, עוזבים את הצרפתית, הולכים ברחובות שהפכו עם השפה לרחובות פרטיים של שנינו, בוחנים את המרחבים של שני אנשים שנגלתה להם שפה משותפת.
זיידה קראה לנו לארוחת ערב כשהחושך היה מלא. חלצנו נעליים והשתרענו על מחצלות הקש הנוטקשות במה שהיה תערובת של סוכה עגולה שחציה התחתון גדרת אבנים. חוץ ממני ומפיטר ישבו מסביב לשולחן ג’וזפה האיטלקי, האנגלי השמנמן ומוריס. צרפתי נמוך בן קרוב לשישים וזיידה שישבה על המחצלת מול הפתח. אשה וגבר צעיר הביאו מרק ואורז ואת הלחם העשיר והשמנוני – בלילת קמח וגבינה שטוגנה בחמאה.
“איך היה לך היום?” שאלה זיידה את מוריס.
“מצויין. קשה ומפחיד, אבל אני לומד כל יום- סלים השאיר אותי לבד עם הגמל ואמר לי להסתדר. זה לא קל להסתדר עם גמל לבד.”
מוריס היה צרפתי ממרסיי שבא למצוא את עצמו במדבר המאוריטאני. ללמוד את המדבר ועל עצמו. לחפש משהו אחר ששונה מהעיר הצרפתית בה חי. זו השנה השלישית שהוא בא לוואוואדן. לזיידה. חי במשך חודשיים בחורף הסהארג’י בחדר האבן עם גג כפות התמרים, מתרחץ במקלחת הקרה שמזרזפת, אוכל את האוכל שהוא כמעט תמיד צימחוני ויוצא למסעות שמעמיקים יותר ויותר לתוך המדבר.
“אבל לפחות הגמל לא ברח לי כמו בפעם הקודמת.” הוא היה בשיעור מתמשך של מדבר. האם ידע יום אחד לחצות את המדבר עם גמל לבדו? פתאום חשתי אליו חיבה גדולה, אל האומץ שיש באדם שמנסה למצוא טעם בחייו, על הפגיעות שלו כשהוא מניח את עצמו בידיהם של אנשים שהוא לא מכיר בסביבה שאולי קצת מאוחר בשבילו להיות באמת חלק ממנה.
“מחר אני אמור לרכוב עם סלים ולישון לבד במדבר ולחזור לבד.” הוא אמר.
“אני מקווה שתחזור.” צחקה זיידה. “זה מדבר גדול.”
“כן.” אמר מוריס, “זה היה יום ארוך ומחר יש לי יום עוד יותר ארוך אבל מזל שיש לי פה את זיידה.”
הם הביטו אחד בשני. אלא שהמבט לא היה שווה. מוריס היה החלש וזיידה, מכל הבחיות היתה החזקה.
האוכל היה מצוין והיה משהו מהודק וברור בחניון הפשוט.
“כשאבנה את המקום שלי, במדבר של ישראל, אני אזמין אותך לנהל אותו.”
“אני? לנקות בשביל מישהו אחר?” נשפה זיידה את המילים בזעם עם סילונות עשן מסיגריה חדשה שהציתה.
“לא, לא-” הרגיע אותה פיטר שהבין מייד את חוסר ההבנה, בצרפתית מנג’ה פירושו לנקות ואני השתמשתי בפועל האנגלי של לנהל. “הוא מתכוון שתנהלי לו את המקום.”
“לא התגרשתי מבעלי בשביל לנהל מקומות של אנשים אחרים !” היא אמרה בפסקנות “גם הוא חשב שיוכל להגיד לי מה לעשות ולעשות את מה שהוא רוצה בזמן שאני עובדת בשבילו. אני אשה חופשיה, זה המקום שלי ואני לא אוותר על החירות שלי בשביל אף אחד!”
זיידה על השטיח ומולה פיטר, מוריס, ג’וזפה אני והאנגלי שהיה הצעיר מביננו וגם הוא היה כבר יותר מבן 30.
“בת כמה את?”
“27.” היא אמרה ולגמה מהתה  מהתה המאוריטאני הכהה והמוקצף.
“אקסקוזה” אמר ג’וזפה שהיה עייף מהנסיעה ופרש ואז קמו מוריס ואחריו האנגלי לפרוש אל השינה.
“אתה יכול לנסוע איתי מחר.” אמר פיטר  כשעמד לקום “החלטתי שאסע בחזרה דרך הכביש ולא דרך החולות.”
“תודה.” אמרתי. זה היה לא צפוי. אבל אולי כן.
נשארנו רק שנינו. זיידה ואני. שוכבים אחד מול השני כשמה שהיה השולחן, או המרחב עליו הונח האוכל ביננו. זיידה כיבתה את הסיגריה שהתכלתה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. דיברנו ערבית וצרפתית. יותר ערבית שהפכה להיות השפה האינטימית של שנינו שפת האם שלה (גם אם החוסנייה היא דיאלקט בפני עצמו), משפחת שפות האם הראשוניות שלי (העברית והערבית עם המילים והאותיות הדומות מתחלפות שלהן).
היא הורתה לעובדים לגמור לנקות את החלק שהיה השולחן ואחרי מספר דקות כבה הגנרטור שנתן אור ואנחנו נישארנו רבוצים כשרק הנירות מאירים את הגדרה המחופה באוהל בה ישבנו.
“מה יש לעשות כאן?”
“אפשר לצאת מפה למסעות.” אמר הזיידה.
“לאן?”
“לצ’ינגווטי. זה שבוע דרך המדבר.”
“ואני יכול לקחת גמל?”
“כן. זה יעלה לך 75 יורו ליום. גמל ומדריך ואוכל ולינה”
“הרבה.”
“ככה זה.” אמרה זיידה. “אלו המחירים.”
“אלו לא יכולים להיות המחירים. הלכתי לא מעט עם גמלים בסיני ובירדן. עשרה יורו ליום לגמל, עוד חמישה לאוכל. אני ישן בשטח. למה זה כל כך יקר?”
“ככה. זה מה שמוריס משלם. זה מה שהצרפתים משלמים.”
“אני לא צרפתי.”
“לא,” חיכה זיידה. “אתה לא צרפתי. אבל ככה זה עולה.”
“כמה עולה גמל?”
גמל טוב? 6000 עוגיה.”
חישבתי בראש. בדיוק כמו שעולה גמל בכל מקום אחר במדבריות מפה ועד ערב הסעודית. בסבביות 200 יורו. בסביבות 1000-1500 שקלים.
“משתלם לי לקנות גמל להליכה לצ’ינגווטי.”
“והואכל? והמדריך? והלינה?”
“זיידה.” אמרתי “הלכתי כבר במדבריות. הם לא שונים. מקהיר לנאת סיווא זה קצת יותר רחוק מה-70 קילומטרים שבין צ’ינגווטי לוואוואדן. גם הדיונות לא שונות. ואוכל אפשר לקנות בחנויות. אם היית אומרת לי שזה עולה לי 15 יורו ליום, אפילו 20, לא הייתי חושב פעמיים. אבל לא 75 יורו.”
“אתה יודע מה-” אמרה זיידה, אני אביא לך מדריך וגמל ותדבר איתם.”
“וכמה הוא ירצה?”
“2000 עוגייה ליום לגמל ועוד 2000 לעצמו.”
“בדיוק כמו שאמרתי. 15 יורו.”
“כן.” אמרה זיידה.
ומאותו רגע הפכה השיחה לשני אנשים שבאו משני קצוותיו של אותו מדבר. אבל יותר מזה, ובפעם הראשונה בחיי, ישבתי עם אשה ערביה מוסלמית, מתרבות מדברית,  שהיתה עצמאית חזקה ולא פחדה לבלות איתי בחושך המואר בנרות ולדבר איתי על הכל.
“בני כמה הילדים שלך?”
“חמש ושבע.”
“ומי שומר עליהם?”
“אמא שלי. אני מפרנסת את אמא שלי ואת שלוש האחיות שלי..”
“ותתחתני שוב?”
“בשביל מה? שוב להכניס גבר לחיים שלי שיגיד לי מה לעשות ואיך?”
“לא,” אמרתי לתוך האפלולית שקצה הסיגריה שלה האירה “חבר. שותף, מישהו שיבנה איתך את המקום.”
“המקום הזה בנוי מצוין.” היא אמרה “והוא כל שנה רק יותר טוב. גבר מאוריטאני?”
“עוד ילדים?”
“יש לי שניים. זה מספיק.”
באפלולית יכולתי להרגיש את המתח שבין שני אנשים, גבר ואישה, וחשבתי שאולי, בחיים אחרים, אולי היה משהו. כי פתאום יכולתי להרגיש מבעד לאפלולית את שבירותה של זיידה, את כל הכוח והעוצמה שהיא מפנה על מנת לשרוד, להיות עצמאית, לבנות את שה זיידה, נתמכת על ידי הגברים שרואים בעין יפה את עוצמתה של האשה הצעירה והשחורה שמטפחת צהובה חיפתה על שערה. זה היה רגע שבו יכולתי להרגיש שאולי יכולתי להושיט יד מעבר למרחב שביננו, לתמוך בה , לתת לה מעט רכות בתוםך העולם שבו לא היו הנחות והיא לא ביקשה הנחות  שבו היה הכל מקח ומימכר וידעתי שמכיוון שניצחתי במיקוח על מחיר הגמל, מכיוון שדיברנו באותה שפה שאינה שפת התיירים, היא שכבה איתי באותה גדרה מחופה באוהל, היא על המזרון שלה, אני על המזרון שלי, מביטים אחד בשני ורואים את קצות הסיגריות המאבכות והמתכלות בחושך.
האירופאים דיברו עליה בהערצה. על זה שהחליטה יום אחד לקנות רכב. היא קנתה מכונית הניעה ונסעה מוואוואדן לאתר. כל עוד נסעה על הרמה הישרה היא היתה בסדר, אבל אז היא הגיעה למעבר החדש – לקטע הכביש שיורד בתלילות מהרמה של וואודן מתפתל מעל התהומות הצחיחים. הבלמים לא תיפקדו, או שלא ידעה להוריד הילוך והיא החזיקה את ההגה, גיפ הטויוטה גביר את מהירותו. הרועים המורים מעולם לא ראו טנדר טויוטה יורד את הירידות של המעבר החדש במהירות כזאת. מהשמים הגנו עליה (כמו תמיד) והיא הצליחה להגיע למטה, הטנדר כמעט מאט את מהירותו לפני שסטה מהכביש והיא נתקעה בדיונה. היא יצאה מהרכב מזועזעת ומכרה אותו למחרת היום.
“אם אצטרך מכונית אני אשכור אותה עם הנהג.” היא אמרה כששאלתי אותה אם למדה לנהוג. “אני לא צריכה לנהוג, יש לי מספיק כסף לשלם לגבר שינהג.”
שתינו הרבה תה. עישנו הרבה סיגריות. הייתי צרוב לגמרי. אמרנו לילה טוב אחד לשני ואני יצאתי אל הלילה הצונן והלכתי אל חדר החומר. השיחה נגמרה באמצע המדבר. אבל אולי שם היא היתה צריכה להיגמר.