נווה צדק היא השכונה הראשונה של תל אביב למרות שמעולם לא הוגדרה כך. היא שכונה של יפו ובנויה כמו שנבנו שכונות המאה ה-19 של יפו כשזו נעשתה צפופה מידי, הערבים הלכו דרומה לכיוון עג’מי וג’בליה, והיהודים הלכו לנווה צדק, קופצים מעל המושבה הגרמנית של ולהאלה (איפה שהיום כנסיית עמנואל ומתחם נחושתן.)
לפני הגרמנים היו שם אמריקנים שברחו. הגרמנים הביאו את טכניקת האבן, את גגות הרעפים, את התקרות הגבהות והסדר שהתפשט גם לעג’מי וג’בליה ומאפיין במידה רבה את בניית הכורכר הנמוכה של נווה צדק.
היהודים של נווה צדק תרמו את רחובות האורך בעלי החזית – לא בתים מבודדים כמו של הטמפלרים אלא רחוב רצוף עם חצרות פנימיות.
ולמקום הזה באו עם הזמן עגנון, ברנר ואחרים והיום נמצאים שם מוזיאון גוטמן ומרכז סוזאן דלאל וקולנוע עדן מנוחתו ומולו הקיוסק הראשון של תל אביב
נווה צדק חביבה על תל אביבים ותיירים שבאים לטייל בסימטאות אלא שלא רבים יודעים שהמנוף שנפל בשבוע שעבר ברחוב אילת, לא נפל על בית יפואי או על בית יהודי של נווה צדק, אלא על אחד הבתים האחרונים של ולהאלה, המושבה הגרמנית שיצאה מחוץ ליפו.
המושבה הגרמנית (ממנה נולדה ולהאלה כשכונה ב-1903), היתה המושבה השנייה שהקימו הטמפלרים בארץ ישראל. הם יסדו אותה ב-1869, שנתיים לפני שיסדו את שרונה. כמעט 20 שנה לפני נווה צדק.
ירמי הופמן, אדריכל השימור של עריית תל אביב לקח אותי לראות את ולהאלה וכדי שנוכל לראו במו עיננו מה עשה המנוף הענק של בית נחושתן לבית בן יותר מ- 100 שנה. הוא הביא איתו את תיק השימור שהכין אדריכל השימור אמנון בר אור. אנחנו לא רעים בהיסטוריה. בשימור אנחנו לא משהו.
זו היתה מושבה מפוארת, הטמפלרים נחשבים בעיני רבים למביאי הבשורה הטכנולוגית לארץ – באדריכלות, בטכניקות וחומרי בנייה, בחקלאות, בתעשייה.
“תביט” אמר ירמי כשעמדנו בסמטת האטד, ליד בתים טמפלרים שחלקם נטושים וחלקם נופץ וניבנה בצורה לא חוקית, “אתה רואה את הקווים של הבתים הישנים – זו כמו עיר רפאים בתוך הבנייה החדשה, ותיראה את המשקופים – אלו משקופי בטון טרומיים – הגרמנים הביאו את הבנייה המוכנה מראש לארץ – את יציקות הבטון.”
והאמריקנים, שהגרמנים ירשו מהם את השכונה שלהם ואת כנסיית עימנואל, הביאו את בתי העץ המוכנים כמה שנים לפניהם למושבה שלהם ונמלטו מפה אחרי שהמחלות והקדחת עשתה בהם שמות. הממשלה האמריקנית שלחה ספינה לחלץ אותם. הגרמנים היו יותר קשוחים. אותם היה צריך לגרש.
החצר היתה מליאה באנשי משרד העבודה שבחנו את שרידי המנוף וחיפשו למה הטכנולוגיה של ראשית האלף השלישי לא מחזיקה מעמד.
ניכנסנו אל הבית הטמפלרי שמשמש כמשרדי החברה שבונה פה את גורד השחקים. הבית, נמוך קומה וצנוע לעומת ענק הבטון הדורסני שהתנשא מעליו.
“תביט.” אמר ירמי כשנכנסנו “אלו המרצפות המקוריות” שטיח המרצפות המצויר כיסה את מה שהיה החדר המרכזי של הבית.
הבטתי בתקרה. לא הייתי צריך לבדוק. 4.65 מ’. זה גובה הקומות הרגיל שנבנה בבתים כאן מהשליש האחרון של המאה ה-19 ולתוך המאה ה-20 בכל חלקי יפו והשכונות היהודיות והערביות. בתל אביב הורידו את זה במטר בשנות השלושים ובשנות ה-50 של המאה ה-20 החליטו הסוציאליסטים ש-2.40 מ’, מספיק.
לא מספיק. בנאדם צריך אוויר, ומקום שחום יעלה אליו באקלים הימתיכוני.
“טעות אנוש.” אמר מנהל העבודה היוצא “הגביהו את המנוף והוציאו את הפינים בדיוק כשהיה צריך לחבר אותם לבניין.”
טעות קטנה. שני הרוגים, כמה פצועים ובניין שבור אחד.
הבטתי ברב הקומות. בניין ענק שמפנה את גבו לרחוב אילת, דירות הבטון העצומות שלו מתנשאות מעל הנוף הנעים הרך והמאוד מדוייק של ולהאלה ונווה צדק. המשרד של יאסקי תיכנן את המגדל הענק והחודרני עבור שותפות של נחושתן עם חברה של פופשדו.
העירייה התירה, אישרה וקידמה את התוכנית שתושבי נווה צדק התנגדו לה בחרי אף. הם התנגדו כי חולדאי הבטיח ליזמי מגדל נחושתן כביש רב מסלולי במקום בו צריכה לעבור הרכבת הקלה, להזרים נפח תנועה שיחסל את השקט של השכונה. המאבק ניכשל. העירייה אישרה את הפרוייקט וכיסתה את ישבנה עם תיק ותוכנית שימור. פצע המנוף בבניין הטמפלרי הנמוך והשליו היה תזכורת נאה למאבק ההוא.
“טעות אנוש.” אמר המהנדס. ואני נטיתי להסכים איתו.
“שרעבי!” צעק מנהל העבודה “תיפתח! אנחנו רוצים לעבור.”
בבית הטמפלרי, שהיה בית המגורים והמשרדים של מפעל היציקות של ווגנר עד ה-1.4.1940 גר שרעבי, אומן ואספן אמנות מהסוג הפשוט שמנהל העבודה לחש לנו שאם היה לו שכל, לא היה גר בבית שספג את מהלומת מנוף אלא יוצא עם פנהטהוז בפרוייקט הנדל”ני שחבט בו. למזלו הוא לא היה בבית כשירד המנוף על הגג.
“תביט בקונסטרוקציה. של הגג. תיראה את הברזל הזה שגם מהלומת המנוף לא הרסה אותו.” קונסטרוקמצית הברזל בת המאה ניראתה חסונה ורעננה.
“ככה בנו אז?”
“בודאי.” אמר ירמי “זה לא ממש שונה מהטכניקות שבנו בכל אירופה, תחנות רכבת, מחסנים ומגדל אייפל שנבנה בטכניקת הפלדה הזו כבר ב-1889. האירוני הוא שהמנוף עשוי בטכניקה של הגג. אבל הוא לא החזיק מעמד יפה כמו הגג של הבית שעליו קרס.”
לוולהאלה קוראים היום מתחם נחושתן. על שם החברה שבונה את פרוייקט היוקרה. אבל במקורו שימש כמקום מושבו של בית החרושת של משפחת ואגנר אשר פעל ביפו בסוף המאה ה- 19 ועסק בעבודות מתכת. הוא הופגז על ידי הבריטים ב-1917 מפני שעסק בייצור פגזים עבור הצבאות הטורקים והגרמנים של אתא טורק שנלחמו באלנבי. לסימטת האטד קראו סימטת הפחם. פחם הוא חומר חשוב בחישולה של פלדה מברזל.
וגנר נאלץ לסגור את בית החרושת שלו ב-1.4.1940. הגרמנים, שהמודיעין הבריטי חשף את קשריהם עם הנאצים, נלקחו למחנות מעצר. מושבותיהם ברחבי הארץ ננטשו. זמן לא רב לאחר מכן ניכנסה חברת נחושתן אל המפעל הנטוש של ואגנר כדי ליצר (על פי פרסומת ישנה שלהם) תנורי אמבטיה להסקה בחשמל, רעפי חרסינה, חומרי מתכת חצי גלמיים, עבודות מתכת בבניין, מעליות לאנשים ומשאות.
ובסוף, אחרי שיצאו מהבניין הישן, הם עשו מה שנעשה בלא מעט מקומות בארץ הזאת – הפריטו היסטוריה יצרנית לנדל”ן אפור ששווה הרבה כסף בגלל ההיסטוריה שהוא מעלים תחתיו.
לוולהאלה חשיבות גדולה בהרבה ממה שיהיה אי פעם לבניין החדש שדורס אותה- ולהאלה הביאה לארץ את האדריכלות המדוייקת של בתי המידות, של המרצפות המצויירות, של הקשתות הרכות, אותה אדריכלות שאפשר למצוא בנווה צדק ושבזי שקמו אחריה, אותה אדריכלות שאימצו הערבים שיצאו מיפו דרומה והלכו לכיוון השכונה המרונית, עג’מי וג’בליה. כאן זה התחיל. בוולהאלה.