צור שיזף

"בלילה לפני שהם באו לטלה-טולי שבמנדו, יכולנו לשמוע את הנזירים הבודהיסטים משחיזים את כלי הנשק שלהם. כל הלילה שמענו את הקולות." במנדו יש בה מנזר בודהיסטי וסטופה. סטופה היא המקום בו נמצאים או שלא נמצאים שרידיו האמיתיים או הלא אמיתיים של הבודהא. "באחת עשרה בבוקר הקיפו הנזירים את הכפר והצבא יצא מהמחנה שלו שנמצא ממערב לכפר ולא נתן לאף אחד לעזוב.

"התירוץ של הצבא," אמר חמיד חוסיין בן הארבעים שהיה בשדות כשקרה כל מה שקרה בטלה-טולי , "היה שהוא רוצה לשוחח עם התושבים, החיילים קראו לכולם לצאת מהבתים ולהתרכז ברחבת הכפר. "ויחד עם הצבא הגיעו המליציות, והבודהיסטים מהכפרים האחרים. ויחד איתם הנזירים הבודהיסטים, לבושים באדום ובידיהם קילשונים וחרבות כשהם צועקים: "זו מצווה להרוג את הרוהינגה! זו מצuוה להרוג את הרוהינגה!" לא היה לנו לאן לברוח." "הם הורו לשלושים גברים לעמוד בצד ואחר כך לקחו אותם להתחיל לחפור. הגברים חפרו את הבור שיהיה גדול ועמוק. ואז הם הפרידו בין הנשים לבין הגברים. ואחר כך הם הכניסו את הנשים לתוך הבתים ולכל בית שהיתה בו אשה, נכנס חייל אחריה. "הם התחילו להרוג את הגברים והבור התמלא. הוא לא הספיק. ואז הם לקחו את 30 הגברים הצעירים ואמרו להם לחפור בור שני, גדול ועמוק מהראשון. "הם התחילו להרוג בכל מה שהיה להם. אבל היה רגע שהם התעייפו מלרצוח. הם רצחו כל כך הרבה והיו מוכסים בדם. ואז הנזירים צעקו ועודדו אותם, שזו מיצווה להרוג ולטהר את הארץ מהרוהינגה. שיתאוששו ושימשיכו להרוג! "כשהם גמרו להרוג את הגברים ונשארו רק 30 הגברים האחרונים – הם הרגו גם אותם ואז הם פנו אל הנשים. הם אנסו את כל הנשים. ולא היה אכפת להן אם הן ילדות, נערות צעירות או מבוגרות. וכשהם גמרו לאנוס אותן, אחד המפקדים אמר לחיילים – ועכשיו תהרגו את הנשים, כי אם ניתן להן ללכת, הם יעברו לבנגלדש ויספרו לעיתונאים מה עשינו להם. חסלו אותן! "אז הם הרגו גם את הנשים וזרקו את הגופות שלהן בתוך הבקתות ושפכו עליהן דלק והדליקו. והחיילים שמרו לעצמן רק שתיים מהנערות הכי יפות ולקחו אותן איתם למחנה. "טולה טולי הם הכפר שבצומת הדרכים שעליו עוברת הדרך לבנגלדש. כל הכפריים שבורחים מרקהינה לבנגלדש עוברים דרך הכפר. וכשעברו שם הכפריים כמה ימים אחרי הם לא מצאו בכפר אף אחד חוץ משתי נערות קשורות בחבל. ככה הם מצאו אותן. " צילומי לווין מאמתים את מראה מאות הכפרים השרופים של הרוהינגה במדינת רקהין של מיאנמר, מחזו הנמצא מעברו השני של הגבול הבנגלדשי. הרוהינגה יושבים במדינת רקהין הרבה שנים. לפחות אלף. ייתכן שיותר. הם אחת מאלפי הקבוצות של תת היבשת ההודית: הינדו-ארים. הם נקראו גם ארקאנים. והם מוסלמים, מה שמבדיל אותם משכניהם הבודהיסטים שהם הרוב המוחלט במדינה המיאנמרית. בדומה לבנגלים שממערב להם. האיסלם הגיע אל חופי מפרץ בנגל לפני כאלף שנים ויותר, בימיהם של סינדבאד המלח והארון אל רשיד העבאסי, כשהספינות המוסלמיות הפליגו משאט אל-ערב וייסדו תחנות חופיות לחופי הודו, בורמה, מלזיה, אינדונזיה וסינגפור. העולם של אז נחלק לסולטנויות. כל סולטאן איסלם את החוף שלו. גם הארקאנים התאסלמו. אלו שבתוך הארץ נשארו בודהיסטים או הינדואים. לרוב זה לא באמת הפריע לאף אחד. הרוהינגה המשיכו לגדל אורז, פרי הדר ולדוג במפרץ בנגל. כשהאיסלאם השתרע מסביב לאוקיאנוס ההודי שיש המכנים אותו הים הערבי ונשאר ככזה עד שהקיף ואסקו דה גמה את אפריקה ב-1498 והאירופאים השתלטו על הימים. איים וחופים הפכו מוסלמיים. פנים היבשת נשאר הידואי או בודהיסטי או חסר דת. להודו הגיעו גם הפלישות הפרסיות והאפגניות שהשליטו בסופו של דבר את המוגוהלים הגדולים על תת היבשת. בנגל היתה חלק מהודו. וגם מיאנמר. במאה ה-17 היתה בורמה הממלכה שבין הודו לבין דרום מזרח אסיה. מה שהיא במידה רבה עד היום. זה אזור פורה וירוק, ארץ של מים, נהרות ,אורז ופירות. לא חסר בו כלום. לעתים נדמה שיש בו יותר מידי. במשך שנים ארוכות היתה מיאנמר, למרות העריצות הצבאית, אחד הארצות האהובות על מטיילים, גם בגלל מרידות הנזירים במשטר הצבאי, גם בגלל חביבותם של אנשיה. תיכננתי לנסוע לטייל במיאנמר השנה. אלא שאז החלו להגיע החדשות על השמדת וגירוש הרוהינגה. שיניתי תוכניות. נסעתי לבנגלדש לראות ולשמוע. מעבר לכביש, מול ליבו של המחנה הגדול של קוטuפאלונג (KUTUPALONG), היה מחנה הקליטה של יוניצ"ף. על האדמה ליד הכניסה היו הפליטים שהגיעו באותו בוקר. גבר נשים וילדות. הם חצו את מיצר המים של דיקהנפרה (DIKHANPRA) שמפריד בין מדינת רקהין המיאנמרית לחצי האי החולי והארוך של קוקס בזאר. הסירות הבנגליות שלא השתנו כבר 1000 שנים העבירו אותן את הים. שעה וחצי לוקחת החציה. ומשם הם מובלים על ידי הצבא הבנגלי לכאן, למחנה ההתאקלמות בו ירשמו וממנו ישוחררו לאחר כמה ימים של התאקלמות למחנות הפליטים המתרחבים כל הזמן. שם יקימו לעצמם בקתה מרצועות קנים וניילון. מתחילים את חיי הפליטות. שאלתי אותם למה הם באו. "לא לחפש עבודה." אמר הגבר שהיה בן שלושים ומשהו. "אם נישאר שם יהרגו אותנו. יש עוצר בלילה ואם ימצאו מישהו מאתנו הולך בדרכים או בשדות יירו בנו. והם באים ולוקחים מאתנו דברים, וחוטפים ילדות ושורפים את הבתים שלנו. לא נחזור לשם אלא אם כן האו"ם יבוא ויגן עלינו. אין לנו לאן לחזור." הבנגלי שטיפל במגיעים אמר ששיטות העינוי השתנו. שעכשיו כבר לא רוצחים ושורפים את הכפרים. אולי משום שהרוב כבר נשרפו, נאנסו ונרצחו. עכשיו אוסרים עליהם לעבוד בשדות ומהדייגים לצאת לים. שהם מגיעים לכאן כי הם מתים מרעב. מישהו סגר להם את חשבונות הבנק. אם כי כמו שגילית למחרת, הרצח, האונס, שריפת הכפרים והביזה נמשכים בכל עוזם. ומי שיכול, ממשיך לברוח. מיאנמר היא בודהיסטית. יש מי שהדבר נשמע לו מוזר, כי לבודהיזם במערב יש הילה של דת מיסתורית רודפת שלום. כבר בראשית המאה העשרים, הטיפו מלומדים בודהיסטים לכך שבודהיזם הוא לא דת אלא פילוסופיה. גם הדלאי לאמה, המנהיג הדתי העליון של הזרם הטיבטי, ניסה לקדם בכל כוחו את התפישה הזו. אלא שהבודהיזם, כמו היהדות ההינדואיזם והנצרות, הוא דת. והיא לא רודפת שלום במיוחד. אין דתות רודפות שלום. בטח לא בעולם הנוכחי שבו היפוך מושגים כל כך חביב על מנהיגיו. הבודהיזם היא דת שראשיתה במותו של בודהא. הפילוסוף. דתות נולדות כשהפילוסוף מת, משם הן ממשיכות לבד ומסתגרות בטקסים ובאמונות שונות. זה קרה ליהודים עם משה, לנוצרים עם ישו ולבודהיסטים עם בודהא. דתות הן הרבה יותר דומות משונות. לכן הן מקפידות על טקסים שיבדילו ביניהן. לכן הן שונאות אחת את השנייה. כדי שלא יתבלבלו. מה גם שהבודהיזם המיאנמרי הוא לא הבודהיזם הטיבטי. במיאנמר הבודהיזם הוא מזרם אחר. זרם שנקרא ההינאיאנה – המרכבה הקטנה, להבדיל מהמהאיאנה – המרכבה הגדולה של הבודהיזם הטיבטי. ההבדל העיקרי הוא שההינאינה, של המיאנמרים, הוא הזרם הקדום. אותו אחד ששולט גם בסרי-לאנקה. בזרם הזה כל אדם יכול להגיע להארה ולהיות בודהא. בזרם הטיבטי תורמים את ההארה לכלל וכשתיגיע- היא תגיע לכל העולם. הזרם הטיבטי הוא יותר סוציאליסטי. המיאנמרי והסרי לנקי שייך לעולם מופרט. אצל המיאנמרים הנזורה היא מעשה של כל אדם שהגיע לארבעים. וכלכלתו על הקהילה. במיאנמר יש גם משהו שאין במקומות אחרים – המבנה ההיררכי של הבודהיזם מזכיר את הכנסיה והוותיקן. בדומה לבודהיזם הבירוקראטי שבסרי לאנקה. מה שאומר שהדת שולטת בהרבה חלקים מחיי היום יום. בדומה ליהדות ולאיסלאם. לא כל כך בדומה לבודהיזם הטיבטי. הבודהיזם הזה כבר ייצר מלחמה איומה בסרי לנקה שהסתיימה (בסיוע ישראלי) רק לפני כמה שנים בהשמדה דורסנית של האוכלוסיה הטמילית הינדואית. הבודהיסטים לא שונאים דווקא מוסלמים. הם שונאים את כולם. כמו השאר. עצם היותו של הבודהיזם המיאנמרי כל כך תאב שלטון וכוח, הופך אותו ללא סבלני למי שאינו בודהיסט כזה. ולכן המיאנמרים רודפים את הרוהינגה. המיאנמרים עוסקים בטיהור אתני. מאז 1978 שאז החלו הפרעות, ב-1982 כשנשללה אזרחותם של הרוהינגה, כשחוקק חוק האזרחות וכשלא נספרו. בפשיטות הדמים שהחלו ב-2012 וברצף הנמשך של השנתיים וחצי האחרונות. מאז הרדיפות הנמשכות בין 2012 להיום, נמצאים במחנות הפליטים במחוז של קוקס בזאר, נמצאים כמעט מליון מבני הרוהינגה, פעם היו במיאנמר כמעט מיליון וחצי. היום נשארו שם פחות מארבע מאות אלף. ולפחות מאה-אלף מהם מוחזקים במחנות. מחסומי המשטרה והצבא מונעים מהרוהינגה לעבור לחלקים אחרים של בנגלדש. הם לא יכולים לעבוד, אין להם ממה לחיות וכל חיותם וכלכלתם מוטלת על אירגוני הסיוע. האו"ם נמצא כאן, יוניצ"ף, רופאים ללא גבולות, בית חולים מאלזי, קרן המזון הבינלאומית (WFP) וסוכנויות הסיוע הסעודיות. העולם המוסלמי התגייס בסיוע לטובת הפליטים של הרוהינגה. אין לו כוח והשפעה להרבה יותר מזה. בסבך שבין תת היבשת ההודית לדרום מזרח אסיה, יש פסיפס תרבותי ודתי. הינדואים, בודהיסטים ומוסלמים בהודו ובבנגלדש, בודהיסטים במיאנמר, בתאילנד ובלאוס ומדרום להם במלזיה, ובאידונזיה המוסלמים. ומצפון למיאנמר נמצאת סין. מדינה שאין בה דת שמחוברת לשלטון. הסינים הם האח הגדול של אסיה. ומשענת התמיכה הגדולה של המיאנמרים. של השלטון הצבאי ששלט בה מאז מההפיכה שהדיחה את הדמוקרטיה שהיתה שם, ושל השלטון הנוכחי שבו הצבא הוא עדיין הכוח המשפיע הגדול למרות הבחירות. באופן מוזר, הבחירות והדמוקרטיה לכאורה אותה מנהיגה אונג סן סו צ'י, כלת פרס נובל לשלום, הובילו להתחזקות הממסד הבודהיסטי שהתנגד כל השנים לשלטון היחיד של הצבא. עליית כוחם של כוהני הדת הבודהיסטים, הפך את המיליטריזם שלהם לקרדום מחשל בידי הצבא. קרדום שנחת בכל כוחו על הקבוצה החלשה ביותר במארג השבטים והקבוצות של מיאנמר- על הרוהינגה. הרוהינגה משלמים את המחיר של אנשים שאין מי שיגן עליהם, שאין להם שום כוח שתומך בהם בעולם פרט לעיתונות ולאירגוני הסיוע שמתארים ומפיצים את האסון שנחת עליהם. יצאנו בארבע בבוקר לקצה של חצי האי של קוקס בזאר. בינו לבין בורמה מפריד נהר ענק שניקרא נהר הנאף (NAF ). כאן, מול דיקהנפארה, בנקודה הדרומית מזרחית של בנגלדש, חוצים הרוהינגה הנמלטים את שפך הנהר ומגיעים אל החוף. שאלתי את עבד אל ממון, המתורגמן הצעיר בן ה-26, כשצעדנו בחושך המכחיל שלפני השחר, על הדרך המוגבהת לתוך החוף שהיה בשפל, אם הסירות שמעבירות את הרוהינגה הן של מיאנמרים או של בנגלדשים. "הן של המבריחים מטאקנאף." טאקנאף היא העיר הגדולה של חצי האי. "זו עיר של מבריחים עשירים, זו אחת הערים העשירות בבנגלדש. הם מבריחים הכל ממיאנמר לכאן. בעיקר מתאמפטמין." "מה?" בחושך רבצו סירות העץ העצומות והיפות של הדייגים על החול הרטוב שחיכה לגאות שתכסה אותו. "היפנים בנו מפעלים של מתאמפטמין (סם ממריץ מעורר וממכר) בזמן המלחמה, כדי לתת לחיילים כדורי מרץ שיוכלו להילחם (המתאמפטמין סונטז לראשונה ביפן ). בשנות השבעים את ייצרו את הרוב בתאילנד, במפעלים במשולש הזהב, אבל בתחילת אלפיים נפסק הייצור בתאילנד ועכשיו נמצאים בתי החרושת הלא חוקיים במיאנמר, ומשם המבריחים מבריחים את זה לפה, והנוער שלנו גוסס מזה." במשך שנים נחלם הצבא בשבטי ההרים במשולש הזהב. אבל אז גוועה המלחמה. הגנראלים הבינו שטוב יצרני סמים עשירים מאשר מלחמה בהם. ריאל פוליטיק. הרוהינגה הם סתם איכרים ודייגים. אין שום סם שווה שיגן עליהם. "והרוהינגה?" "הם מתקשרים למבריחים ומשלמים להם שני לאק (מאתיים אלף טאקה- טאקה בנגלית שווה כארבעים אגורות)." "כל אחד?" "לסירה." למעלה מחצי מיליון רוהינגה חצו בחודשים האחרונים את המיצר אינספור סירות. כלכלת הפליטים עובדת כמכונה משומנת גם בחלק הזה של העולם. בדרך חזרה מהחוף אל מחנה הפליטים החדש- הנייאפרה (NAYAPARA), עצרנו בטאקנאף. השוק היה מלא במוצרים של ארגוני סיוע. ארגוני הסיוע, מי שממלא את החלל שממשלות ומדינות יוצרות, הביא לבנגלדש שמיכות, שקי אוכל, משחות ומברשות שיניים ואוכל . כל הטוב היה מונח למכירה. אסונות הם עסק משתלם כמעט לכולם. חוץ מלפליטים. "תראה את הארמון הזה-" הצביע עבד אל ממון אל וילה מפוארת שבלטה מעל סוכות הדייגים שעשויות מקנים וקש מסביב. מתאמפטמין .למרות שקוקס בזאר היא עיירת התיירות העירה והשופעת במלונות, חצי האי של מחוז קוקס בזאר הוא ארץ פוריה של כפרים דלים חומים-ירוקים. נוף גדול עם אנשים דלים. ואת האנשים הדלים האלו, באחת המדינות העניות בעולם, הציף גל של פליטים. טיהור אתני. רצח, אונס, שוד, עינויים. פשעים נגד האנושות. בראשית האלף השלישי עושה רושם שהמילה אנושות הפכה למילה ריקה. לרוהינגה יש מעט סיכוי לחזור חזרה. והמחנה המפלצתי הזה, עיר של מחנות פליטים שמתמשכת לכמעט מיליון האנשים שחיים בבקתות ניילון ורשתות עץ משתרעת לכל עבר, על שדות האורז, מטפסת על הגבעות של הטוף הוולקני, בין עצי הג'ונגל. עצרנו ליד נייפרה. עוזבים את המכונית וצועדים לתוך המחנה על הדרך האדומה. ילדים, נשים צעירות, מעט מאוד זקנים ומבוגרים. כמו בכל אסון, הזקנים הם הראשונים למות. הצעירים הם שמוצאים את הכוח לברוח, לחפש חיים. להתחיל מחדש. הלכנו לחפש את הפליטים שהגיעו הבוקר עם הסירות שהיו על החוף. כשיצאנו מתוך סבך העצים והגדרות ועמדנו מעל אפיק נחל שמימיו ירוקים, נפרש לפנינו המחנה החדש. הוא היה בבנייה, כל גל של פליטים מברא את החורש, חוצב את הגבעות הצהבהבות ומקים סוכות מקנים מפולחים לרצועות ארוכות שמשולבים ברשת ועליהן נפרש הניילון העבה שמספקים ארגוני הסיוע. חורף עכשיו בבנגלדש. לא יותר מעשרים וכמה מעלות. נעים. אבל עוד מעט, במרץ אפריל ומאי, יתלהט הכל והאדמה תתבקע. ואחר כך יגיע המונסון ויהפוך את הכל לזרמים ובוץ. מיליון בני אדם דחוקים במחנות הבמבוק והניילון. השנים האחרונות לא היטיבו עם מיליוני אנשים במקומות שונים בעולם. עשרות מיליוני פליטים ומבקשי מקלט מסתובבים בעולם. אלו שבתנועה מצבם פחות קשה. אבל אלו שבמחנות, אם להסתמך על ניסיון העבר בשכונה שלנו, שום דבר טוב לא יצא להם ולנו מזה. עם כל הסיוע שבעולם. "רובם אנלפבתים" אמר עבדל ממון, המתורגמן הצעיר, שאמר שאנשי קוקס בזאר מדברים ניב דומה לרוהינגה, שזו אותה שפה פרט לכמה הבדלים קלים. שפה אינדו ארית. רוהינגה צעיר דובר אנגלית בסיסית, טיפס איתנו אחרי שחצינו גשר במבוק צר ועלינו במדרגות שנחצבו בטוף הצהבהב אל הגדה השנייה. צעדנו בין שורות בקתות הבמבוק והניילון. פה, הוא אמר, זו משפחה שהגיעה ונקלטה עכשיו. הסנדלים היו מסודרים מחוץ לבקתה שרצפתה הודקה. סוכות הקנים נבנו על שלוחות מאורכות, צמודות אחת אל השנייה. בעמק שמצפון הכשירו פועלים את החלקות הבאות. כולם ידעו שלמרות השיחות בין בנגלדש ומיאנמר על החזרת הפליטים לא יקרה דבר. שהפליטים ימשיכו להגיע עד שלא ישארו רוהינגה במיאנמר. המיאנמרים לא רואים ברוהינגה אזרחים שלהם. הם רואים בהם פולשים שהגיעו מבנגלדש. גם אם חיו במקום אלף ויותר שנים. לא היה שום לכלוך אבל גם לא הרבה דברים אחרים. מחצלת על הרצפה ושני שרפרפי פלסטיק קטנים. בפנים ישבה רשידה. אפשר היה לראות בפניה את הזעזוע. עינה היו הלומות. היא היתה בת שלושים וחמש ולכפר שלה קראו מונדאו. היא אמרה שבבוקר המוקדם הצבא הגיע והקיף את הכפר. שהיו 600 או שבע מאות חיילים. שהם קראו לאנשים לצאת מהבתים ואמרו להם שזה לא הבית שלהם יותר. ואחר כך הם הפרידו את הנשים מהגברים. והילדים שלה ברחו לשדות. והחיילים לקחו את הנשים לתוך הבתים ואנסו אותן. ואחרי שהם אנסו אותן, הם השתינו על האוכל שבבית ועל שקי האורז. והתחילו לשרוף את הבתים. זו לא הארץ שלכם. אין לכם מה לעשות פה, תלכו מכאן אמרו החיילים ומי שיכל עדיין לעמוד על הרגליים ברח מהכפר ולא חזר אליו. "והילדים שלך?" מצאתי אותם בכפר השני. הם התחבאו שם. החיילים הגיעו גם לשם. הם שוב הפרידו את הנשים מהגברים והושיבו את הנשים והגברים כשידיהם על ראשם. ואחר כך חיפשו בכליהם של הבורחים ובזזו את מה שהיה איתם. כסף, תכשיטים, טלפונים. הם לא השאירו דבר. "החיילים אנסו שוב?" "הם לקחו חלק מהבנות לתוך בתים ואנסו אותן שוב. ראיתי את זה." "הם הרגו?" "שחטו. הם ביקעו את בטנן של נשים בהריון עם סכינים. אחת מהנשים כרעה ללדת, ובעיצומה של הלידה הם חתכו את בטנה והרגו אותה ואת התינוק." החיילים הותירו אותם המומים על האדמה אחרי שהתעללו בהם שוב והם מיהרו אל הנהר. מתקשרים אל המבריחים של טאקנאף. החיילים פגעו בך? היא לא ענתה. לא שאלתי שוב. פניה ההמומים היו תשובה. היו נזירים עם הצבא? רק צבא. הם אמרו לנו שזה לא הבית שלנו. שאין לנו מקום במיאנמר. "תחזרי למיאנמר?" "לאן? למקום שאין לי בו אזרחות, אין לי זכויות? שעושים לי כל זוועה שאפשר להעלות על הדעת, ששורפים לי את הבית ורוצים לרצות את בעלי ואת הילדים? בחיים לא!" את המשפט האחרון היא אמרה בנחרצות. היא לא תחצה את הנהר חזרה. במפקד האוכלוסין של 2014 סירבו המיאנמרים לספור את הרוהינגה. הם מעולם לא קיבלו אזרחות ואלו שהיה להם כרטיס תושב, איבדו אותו. התירוץ המיאנמרי לגירוש ולהשמדת הרוהינגה הוא האירוע של ה-25.8.2017 בו תקפו אנשי הארסא ARSA- המחתרת הרוהינגית, 12 עמדות של משטרה וצבא וגרמו לנפגעים. במסלול הדיכוי והדמים, עשו הרוהינגה את הטעויות שלהם. אבל האם באמת אפשר להאשים אנשים חסרי זכויות שעומדים בפני גירוש והשמדה בשם רעיון דתי שלא יתגוננו? גם היזידים היו נעלמים ללא העיתונות והתערבות כוחות חיצוניים כבירים. אבל הכוחות האלו, מתעלמים מאסונם של הרוהינגה. גם אסונות ואויבים צריך לבחור. 288 כפרים נהרסו ונשרפו ותושביהם נרצחו, נשיהם נאנסו ומי שנשאר ברח או גורש. עד אוגוסט 2017 היו כבר 307,500 פליטים של הרוהינגה בבנגלדש. לאחר המבצעים המיאנמריים (400 כאלו) נוספו עוד 655,000 פליטים. כמעט מיליון מבני הרוהינגה עברו את הנהר וחצו את הגבול שלא על מנת לשוב, מצטופפים במחנות פליטים שמתרחבים כל יום. המיאנמרים הודיעו לרוהינגה שנשארו בתחומי המדינה שיזדרזו להגיע למחנות הפליטים שהמדינה בונה עבורם. ארצות הברית בקשה מהמיאנמרים שיכבדו את החוק הבינלאומי. סין בקשה מאומות העולם שלא יפריעו למיאנמר להרגיע את הרוחות ולשמור על הסדר במדינה. לסינים יש אינטרסים רבים במיאנמר. אחד מהם הוא הנמל של יאנגון הבירה, שאליו מתכננים הסינים רכבת כדי שתעקוף את מיצרי מלאקה שיכולים להיחסם לתנועה ימית בשל אירוע טרור. שקט תעשייתי הוא דבר חשוב למסחר ולכסף. הדת האמיתית של סין. ישראל ממשיכה לספק נשק לצבא המיאנמרי והשגרירות ביאנגון נחשבת לאחת השגרירויות הידידותיות ביותר לשלטון. אונג אן סו צ'י, כלת פרס נובל לשלום וראש הממשלה האזרחית של מיאנמר מילאה את פיה במים. ואולי בדם. הנזירים הבודהיסטים ממשיכים לחשל את הנשק. בדרך למטה עברתי על פני מאגר המים. הילדים התרחצו, נשים כבסו וילדות שטפו כלים. בתי החולים המאולתרים דבירו על המחלות. על מה שיבוא עוד מעט. הנהר זרם רחב ושקט ומעליו מצוקי הטוף היפים. זה אחד המקומות היפים שיש. שיחי האורז בשדות היו ירוקים ורעננים ולאורך הכביש, במרחק קטן מהים, פרשו פועלים ניילונים שחורים על בריכות אידוי קטנות שנחפרו שורות-שורות ושפכו עליהם מי ים, מאדים את המים ומטטאים מלח. השוק היה מלא באוכל. כמה עשרות קילומטרים צפונה, אחרי מחסומי המשטרה והצבא, השתרעו חופי החול האורכים והרחבים של מפרץ בנגל. זה המקום היפה ביותר בבנגלדש. קוקס בזאר היא עיירת הנופש. עשרות טיסות נוחתות וממריאות כל יום, מביאות נופשים ותיירים מקומיים מדהקה לכאן למאות המלונות שמוזנים על ידי התיירות המקומית. בלילה הרחובות שמובילים לחוף עמוסים בתיירים שיושבים במסעדות שמגישות דגים חריפים, לובסטרים, שרימפסים ענקיים וסרטנים שנידוגים במפרץ בנגל. בעולם שהולך ומקצין, בין פליטים סורים, אריתראים, אפגנים ומהגרי עובדה בכל העולם, יושתק אסונם של הרוהינגה. לא לבלוע ולא להקיא, והמיאנמרים, חמושים בנשק ישראלי ובאידיאולוגיה בודהיסטית רצחנית, יסיימו את מה שהתחילו לפני כמה שנים ואין מי שיעצור וישכנע אותם שהנשק הישראלי לא נמכר להם על מנת לרצוח, לאנוס ולהשמיד את הרוהינגה.   מיצווה להרוג רוהינגה – כתבה לרואים עולם כאן 11