במוצאי שבת האחרון התכנסו בכיכר רבין, מה שהיה כיכר מלכי ישראל עד לפני פחות מעשר שנים, כ-150 אלף בני אדם. הם נאספו למקום כי זוהי כיכר העם. זה המקום אליו נאספים ישראלים כשיש להם צעקה גדולה. לא מול הכנסת, לא מול בנייני הממשלה, אלא בליבה של העיר העברית החילונית במקום שהוא נטול סמלים וחף מהתערבותו של השילטון.

כיכר רבין מסמלת בריקנותה היומיומית את ליבה החילוני הדמוקרטי והציבורי של מדינת ישראל.

את מקומה של כיכר רבין כסמל לאומי קובעים כמובן האירועים, הטובים והרעים שקרו בה יותר מבכל מקום אחר. מחגיגות מכבי תל אביב ועד רצח יצחק רבין, מההפגנה נגד הספר הלבן, הפגנת הארבע מאות אלף בזמן מלחמת לבנון, הפגנת הימין לפני עת לא רבה והפגנה בעד היציאה מעזה במוצאי שבת האחרון.

בית המשפט חושב ככה, העותרים חושבים ככה וגם העירייה במפתיע חושבת ככה.

אלא שבזמן האחרון תלוי איום מעל הכיכר. האיום הוא נסיון המחטף של עיריית תל אביב שמתמצה בנסיון הסחת הדעת שבו פתח דני קייזר, אדריכל עיריית תל אביב, את נאומו בשימוע שערכה העירייה לתושבי תל אביב יפו ביום שלישי האחרון במרכז עינב שמעל לגן העיר.

העירייה, זאת אומרת ראש העיר שלה ומהנדס העיר תל אביב דני קייזר ניסו למנוע את הדיון בכיכר רבין. הם רצו להעביר מהלך במחשכים, נצמדים לחוק היבש שאינו דורש לפרסם את השם המדויק אלא רק גוש וחלקה כשפירסמו את כוונתם בעיתונות. הם גם מיהרו להפקיד את התוכנית ואולצו לפרסם את שם הכיכר רק לאחרי שהוגשה נגד העירייה עתירה מנהלית שטענה כי העירייה לא התנהגה כראוי. או במילים אחרות – ניסתה לעשות בכיכר העם כשלה מאחורי גבו של עם מנמנם.

מי שגרר את ראש העיר ומהנדס העיר שלו  לבית המשפט כשנודעה הכוונה לחפור את כיכר רבין על מנת להקים תחתיה חניון ששיטחו למעלה ממאה ועשרה אלף מטרים,  היו המשורר נתן זך שגר ברחוב כיכר מלכי ישראל 9 ומהנדס העיר היוצא ישראל גודוביץ’. הם שכרו את משרד עורכי הדין של  משה זינגל  ואילן דפדי  והגישו תביעה נגד ראש העירייה  רון חולדאי וראש הוועדה המחוזית שמואל לסקר לבל יחליטו דבר ללא  שימוע ציבורי.

בית המשפט הרחיב את הדיון  מהחניון וקשר אותו גם לכיכר באומרו שאין לנתק בין מה שמתחת לקרקע למה שמעליה,  הכריח את העירייה לקיים שימוע ציבורי ולשלם הוצאות בית משפט בסך 20000 ש’ח לנתן זך ולגודוביץ’.

את כל אלו, גם ברגע השימוע, שלכאורה אין לו שום הוראה מחייבת, ניסה דני קייזר למנוע, להקטין ולדחות, מקירא אמת חלקית ומגמתית מול הקהל שנאסף במרכז עינב לשימוע הציבורי שאותו נאלצה העירייה לקיים תחת צו בית משפט.

‘על פי קביעת בית המשפט’ קרא מהנדס העיר דני קייזר: ‘ אין באמור בפסק דין זה לקבוע כי לציבור ‘זכות’ להשמיע את טיעוניו ב’שימוע ציבורי:’ בכל נושא הנכלל בתוכנית לרבות בחניון התת קרקעי. זכות השימוע נתונה לציבור  רק בנושאים אשר יש להם השלכה לעיצובה של כיכר רבין.’

אלא שדני קייזר הוציא דברים מהקשרם. ביודעין, מול קהל של כמאתיים אנשים, עובדי עירייה, אדריכלים, אזרחים ועיתונאים. כי השופטת  שרה גדות אמרה בדיוק את הדבר ההפוך בסעיף 20 של פסק הדין שנתנה ב-10.3.2004:

‘…כאמור טוענים המשיבים (עריית תל אביב) כי השימוע הציבורי צריך להתייחס לעניין עיצוב הכיכר ולא לחניון הציבורי. לטעמי, פירוש זה איננו מתיישב עם החלטת הוועדה המקומית ואיננו סביר.

עיון בהחלטת הועדה המקומית מעיד כי מעל פני הקרקע ייבנו מדרגות ורמפות להולכי רגל, רמפות כניסה ויציאה לחניונים, מבני כניסות ויציאות מהחניונים להולכי רגל, מתקני איוורור ומתקנים טכניים הדרושים לתפעול המבנה התת קרקעי’.

ואם להבהיר את דברי השופטת : היציאות, מתקני הבטיחות וארובות האיוורור  של החניון יכבשו מהכיכר שטח של ארבעה בניינים בני שלוש קומות. בדיוק לצורך זה אי אפשר לנתק חניון מכיכר וצריך לדבר על זה לפני שיהיה מאוחר. בכל זאת, כיכר העם.

‘לא צריך להיות מומחה’ ממשיכה השופטת וכותבת ‘כדי להבין כי מבנים אלו מעל פני הקרקע, אשר אמורים לשרת חניון תת קרקעי של חמש קומות  בשטח של 110000 מ’ר , עלול להשפיע על עיצובה של כיכר רבין.

משום כך ניתן לקבוע, כי ה’שימוע הציבורי’ אמור להתייחס לתוכנית כולה ולא רק לעיצוב הכיכר, במגבלות שיפורטו בהמשך.’

ועוד המשיכה השופטת וחיזקה את פסיקתה בסעיף 21:

‘זאת ועוד, עיון בהחלטת מליאת הוועדה  המקומית מיום ה-24.4.01 מעיד כי הוועדה המקומית המליצה, במקביל לקידום התב’ע לקיים:

שימוע ציבורי לתוכנית הפיתוח
תחרות אדריכלית לתכנון פני הכיכר
…

השימוע יערך ביחס לתוכנית הפיתוח כולה ואילו התחרות האדריכלית תתייחס לתכנון פני הכיכר בלבד.’

מחטף נוסף שהעירייה ניסתה לערוך היה בנושא השימוע שכן הוועדה המקומית בעצמה קבעה שהשימוע יתקיים במקביל. במקביל אין פירושו להחליט על חניון ואז לשמוע אלא לשמוע ואז להחליט. זה מה שנהוג לחשוב על המילה העברית ‘במקביל’.

קייזר  קרא רק את הסעיף הבא. מספר 22 שיכול לבוא רק בהסתמך על הסעיפים הקודמים. הוא אמר אמת, אבל רק חלק ממנה.

רק על חוסר הדיוק הקטן הזה צריך להעיף מייד את המהנדס וראש העיר שחושבים שבנכס לאומי כמו כיכר רבין ניתן לעשות מה שרוצים על ידי החלטות סמויות מהעין ואמירת חלקים נבחרים מהאמת.

אבל גם על דברים גדולים מזה. כי כיכר רבין, היא כיכר העם ההיסטורית מאז 1936  שאז נערכה בה ההפגנה הראשונה נגד הספר הלבן. במשך 70 השנים עד היום שימשה ומשמשת הכיכר לכל אירוע בקנה מידה לאומי.

זאת אומרת, זה לא רק עניינה של עיריית תל אביב ומהנדס העיר שלה לקבוע במחשכים את גורלה של כיכר העם – זהו דיון ברמה הלאומית. לא ראש העיר ירושלים קובע איך יראה בית המשפט העליון ולא איך תיראה הכנסת או מוזיאון ישראל.

כערך – כיכר רבין עומדת בשורה אחת עם המקומות האלו. ואולי חשובה מהם מכיוון שהיא כיכר העם – פתוחה לכל אחד, לא רק לנבחרי ציבור. זה המקום הראשון במעלה בדמוקרטיה הישראלית. כותל מערבי לישראלים בני כל הדתות, מכל המינים. מהנדס עיר שלא מבין את הדבר הפשוט הזה, ואלי ראש העיר שמינה אותו, מוטב שילכו הביתה ויעבירו את תפקידם ותיפקודם למישהו שהערך הדמוקרטי-לאומי של כיכר חשוב לו יותר.

מעבר לשערוריה הזו, שנחשפה רק בשלב מאוחר של הדיון, כשעלו עורכי הדין של גודוביץ’ וזך, השתתפו בדיון כ-40 דוברים. הרוב המוחלט של תושבי האזור הצביעו על כך שהצורך בחניון מופרך לחלוטין כי חניון גן העיר עומד ריק לחלוטין ברוב שעות היום וכי עוד שני חניונים בסביבה עומדים בריקנותם. מה גם שבאירועים המוניים בין כה וכה אסור לכלי רכב להגיע לכיכר.

אני חניתי בשדירות בן גוריון. לא היתה שום בעיה של חניה. בדרך כלל אין. לא שם. או כמו שאמר מי שאמר – ניתן בקלות להקים חניון ענק כזה מתחת לאדמה באזור רכבת מרכז. יש שם מקום – למה דחוף לעירייה להרוס  את הכיכר ולמשוך אלפי מכוניות מזהמות למרכזה של עיר כשבכל העולם התהליך הוא הפוך – הוצאת הרכב המוטורי ממרכזי הערים?

לאבסורד ניתן להוסיף את התחשיבים שערכו אנשי החברה להגנת הטבע שהשתמשו בפרמטרים הגבוהים של ריווחיות חניון והגיעו למסקנה שהחניון לעולם לא יחזיר את עלויות בנייתו. משלם המיסים, ששילם כבר 20000 ש’ח מיותרים בהפסדה של הערייה בתביעה, ישלם גם את החניון.

אבל חמור מזה, התוכנית לחפירתה של הכיכר תשבית אותה כ-5 שנים, במקרה הטוב, כשהכל עובד על פי לוחות הזמנים, ותמנע קיום הפגנות ועצרות. אין כיכר אחרת. בירושלים אין כיכר עיר וחיפה היא לא אופציה. התוכנית הזו בעצם תפגע בנשמת אפה של הציבוריות והדמוקרטיה הישראלית, והנסיון להחביא אותה מעיני הציבור היא נסיון לפוטש אנטי דמוקרטי.

יתרה מכך, גם כשהוצגו התוכניות המאוד מגושמות של הערייה לעתידה של הכיכר, הן לא פתרו דבר. כי במישור הלאומי יש כיכר מתפקדת,  לא צריך לשנות כלום. אולי להחליף ריצוף ולהוסיף כמה ספסלים ועץ. ואם רוצה עיריית תל אביב שהכיכר תתפקד גם ברמה העירונית בימי חול – הרי שיש לחבר אותה חיבור פיזי לגדותיה –  שכן הכיכר היום מנותקת משלושה עברים (דרום, מזרח ומערב) על ידי אבן גבירול, פרישמן ורחוב מלכי ישראל ותחומה בצפונה על ידי בניין העירייה.

חיבור אמיתי, שיוריד את הרחובות מתחת לפני הקרקע ויגדיל את שטח הכיכר, יאפשר לבתי הקפה לפרוש שולחנות פנימה ולהחיות את הכיכר מבלי לפגוע בה ככיכר העם, יתרה מכך, היא תקנה לתל אביב את מה שאין לה עד היום – את הקשר הישיר לבולאווארדים שלה – לשדרות בן גוריון, לשדרות חן ושדרות דויד המלך. בבת אחת תתחבר הכיכר לעיר ותאפשר את המשך החיים העירוניים מסביבה גם כשיש בה עצרות ענק. אם מוסיפים לזה את הרכבת הקלה העתידית שתעבור שם – הרי שברור שאין לחפור את הכיכר, אין צורך בחניון ויש לטפל בכיכר בעדינות ובחוכמה כי היא שייכת לעם ולא למהנדס ולראש העיר שמסיבות עלומות ולא מאוד חשובות מנסים לקדם במחשכים תוכנית הרת אסון שלא עמדה במבחן הדיון הציבורי של מדינת ישראל. שכן השימוע שניכפה על העירייה על ידי בית המשפט, עם כל הכבוד, הוא לא תחליף לדיון מעמיק באחד הסמלים החילוניים המרכזיים של החיים התוססים של מדינת ישראל. כיכר רבין היא כיכר מלכי ישראל היא כיכר העם.