צור שיזף

מפת תל אביב 1948
"מי הירשה דבר כזה?" שאלתי.
"לא הירשה, דרש." אמר ניקי. מגלה איפה מצא את המפתח לעיר הלבנה.

העיר הלבנה, או בתי הסיגנון הבילאומי, אותו סגנון של קווים ישרים וחזיתות מעשיות שמעידות על הבית שמאחוריהן, נולדה בין 1931 ו-1937. ולא רק שם – בתים כאלו נבנו בכל תל אביב.
מושג העיר הלבנה הוא מושג חדש. המציא אותו מיכה לוין ב-1984 כשאצר תערוכה במוזיאון תל אביב על העיר.
אף אחד לא חשב על העיר כלבנה עד אז. אבל המושג תפס ובעוצמה. הוא תפס כל כך יפה, עד שלפני כמה שנים החליט אונסקו להעניק לבתי הסגנון הבינלאומי של תל אביב (מה שחלק מהתל אביבים מכירים כבאוהאוס) חותמת של אתר מורשת עולם. גבולות המורשת נקבעו בין רחוב אלנבי לארלוזורוב. בין הים לרחוב אבן גבירול.
אבל מכיוון שתל אביב לא לבנה, ויש בה איזה דבר לא מוסבר שהופך את העיר הזו לנעימה בצורה יוצאת דופן למרות שאין בה שום דבר יוצא דופן, כי השמות מומצאים ולא מדוייקים, הגבולות לא גבולות ושכבות הטיח והמדושנות התל אביבית מכסים על הכול בדוק זחוח, קבעתי עם ניקי (ניסים דווידוב) אדריכל ומתכנן ערים, שייקח אותי אל מסתורי העיר הלבנה ויסביר לי משהו על מה יש כאן באמת.
ואתה אומר לעצמיך אלו מיסתרים יש בתל אביב, ומה יכול להסתתר מאחורי הקווים הישרים.

באותו בוקר התייצבתי בפינת אלנבי וביאליק מפני שפה, לפחות על פי ההרגשה, מתחילה תל אביב אחרת.
עמדנו בחבורה קטנה שכללה אדריכל, משורר (אלי הירש), היסטוריון (רדי (עירד) מלכין) ואני, וחיפשנו ברחוב הסואן את המפתח להולדתה של העיר הלבנה.
"תביטו לשם"- הצביע ניקי על הבית שעמד בפינה של רחוב יונה הנביא ואלנבי. הבטנו בבית ובצילומים הישנים שהביא ניקי. בצילומים שצולמו בשנות העשרים היה שם בניין כמו שבנו בתל אביב לפני המגיפה המודרניסטית – קשתות מתפייטות, מרפסות מעוגלות שחזיתן עמודים, טרפז שער שיוצא אל הרחוב. לרגע הייתי אבוד – הצילום לא דמה למציאות. בראשית המאה ה-21 לא נשאר מהבניין שנבנה בסגנון האקלקטי (מלוקט משפע סיגנונות שניראו לבוני תל אביב הראשונים כרעיון הנכון של איך צריך להיראות בית במזרח)  כלום. עכשיו הוא היה קירות ישרים וזוויתיים, כאילו החליק הסגנון הבילאומי את הבית והעלים אותו. חבט בבניין האקלקטי הרך והפך אותו למודרניסטי ופשוט. ולא כל כך מוצלח.
"מי הירשה דבר כזה?" שאלתי.
"לא הירשה, דרש." אמר ניקי. מגלה איפה מצא את המפתח לעיר הלבנה. יום אחד מצא ניקי בית אקלקטי יפה שבנה זאב רכטר בדרך יפו. אלא שהקומה השלישית לא היתה שווה לאלו שמתחת. הוא הלך אל תיק הבניין ומצא שרכטר הגיש תוכנית מותאמת לבית, כדי לבנות את הקומה השלישית והעירייה לא אישרה לו, מכריחה אותו לבנות קומה שלישית מודרניסטית שלא בהתאמה לבית. ואז החל ניקי במסע פרטי שלו ומצא שבאותה תקופה שבה היה יעקוב בן סירה מהנדס העיר תל אביב, לא אושרו הרחבות בתים אקלקטים ואחרים אם לא שונו החזיתות לסגנון המודרניסטי הבינלאומי.
ניקי המשיך לחטט בתיקי הבניין של העיר ומצא שהסיפור של רכטר ובן סירה חזר על עצמו עם אדריכלים תל אביביים רבים. העיר גדלה, קומות צמחו על הבניינים, והיה צריך לשנות ולקבל את אישור העירייה. שום אדריכל, לא משנה באיזה סוג של בית, לא קיבל אישור להגדיל ולבנות אם לא התאים את הבית לתקופה המודרניסטית.
"הקולוניאליזם של הסיגנון הבינלאומי", אמר ניקי.
יעקוב בן סירה, מהנדס העיר בשנות השלושים, הוא ממציאה האמיתי של העיר הלבנה. ואולי מעניין הוא גם פרט ההיסטוריה האדריכלית של המהנדס שנסע לאיטליה בראשית שנות השלושים לראות איך בונים בנייה מודרניסטית להמונים. אצל הדוצ'ה. הוא חזר משם עם רעיונות איך לבנות את יריד המזרח אבל הוא גם זה שהחליט שתל אביב תהיה עיר מודרניסטית. ושהוא לא ירשה שום דבר אחר. יכול להיות, שלמרות שמערבבים את הסיגנון הבינלאומי עם הבאוהאוס שמוצאו גרמני ומשליכים הרבה על המתכנן הסקוטי גדס שתיכנן את תל אביב על פי הזמנת דיזנגוף, מבוגרשוב ועד הירקון, בעצם הסיפור הוא בכלל איטלקי.
העיר הלבנה החלה להיווצר מאלנבי וצפונה בתקופה הגדולה שלה – בין 1931 ל-1937, אלפי מבנים שרובם נבנו בתחום העיר החדשה שהתרחבה בין בוגרשוב לירקון. אבל במקביל התרחבה העיר, כמו אדווה, דרומה, מציפה,עוטפת ומשנה את חזיתות הבתים שנבנו לפני ומאחידה אותן לטובת הסיגנון הבינלאומי.
אבל הסגנון הבינלאומי לא דיבר רק בשפה ארכיטקטונית של קווים ישרים ופונקציונאלים, בחדרי מדרגות מאורים באור יום ובחלונות רבועים שחוזרים על עצמם בבטון בבלוקים ובטיח, הוא הכניס עוד משהו שגם הוא מהות תל אביבית מודרניסטית.
"ככה אתה יכול לדעת שזה בית מודרניסטי גם בלי לדעת מה יש מתחתיו", הצביע ניקי על עץ קוצני שצמח מעל פרגולה מליאת צמחיה בבית שתיכנן רכטר ברחוב אידלסון. "הסקולנטים". הקקטוסים המדבריים שהגיעו וזחלו לתוך המודרנה של תל אביב. להדגיש שאנחנו בונים בשממה. במקום שאין בו מים. כמו למשל ליד בית הכנסת (שהיה בית הבראה בגילגול קודם) שברחוב ביאליק צומחים שיחי האגבה.
וגם עם נסיונו של בן סירה ליצור עיר אחידה, עדיין מורכב הרחוב מהתל אביבי מכל מיני בתים וזהויות.
בבוגרשוב חצינו לתוך החלק של תל אביב אותו תיכנן פטריק גדס, האדריכל הסקוטי. תיכנן מוגזם מעט, הוא הגיש דו"ח למשרד המושבות אחרי שני ביקורים בתל אביב ב-1925 בדרכו להודו וב-1929. מבוגרשוב ועד הירקון לקחה התוכנית של גדס את תל אביב והפכה אותה לעיר גנים.
"עיר גינות." דייק ניקי.
"ויש חיבור בין העיר הלבנה לעיר שתיכנן גדס חוץ מזה שיש הרבה מבנים מהסגנון הבנילאומי בתוך השטח?"
"גדס תיכנן עיר למאה אלף אנשים, " אמר ניקי "הוא היה כאן לפני הסיגנון הבינלאומי. ותרומתו העיקרית היא על פי קווי המחשבה של ראשית המאה ה-20 באימפריה הבריטית – עיר גנים, כמו שתיכנן לוטיינס בדלהי. ולכן בכל בלוק תל אביבי (שאורכו קצת יותר מחצי קילומטר) ומורכב מכמה בניינים, יש גינה. בתי תל אביב נבנו סביב הגינות, מעניקים לה פינות סודיות ואוויר. וצמחיה ירוקה. אבל יש כאן עוד דבר, כי תל אביב מראשיתה, חוץ מפלורנטין, היא עיר שבה הבניין מפסיק להיות מסה והופך לנפח – כל בניין עומד על המגרש שלו. זה לא חזית כמו שמקובל באירופה (או בפלורנטין) שבה אי אפשר לראות שום דבר חוץ ממנה. בתל אביב יש גינה מסביב לבית. יש לו נפח. הוא קיים כבית מלא, הוא לא רק מעיק על הרחוב – הוא חי איתו ועם הגינה."
לרגע חשבתי שאולי הבנתי משהו על תל אביב, למה כל כך הרבה אנשים שנולדו בה, הגיעו אליה ומבקרים בה אוהבים אותה. למה היא העיר הכי קלה והכי פשוטה בעולם. אותו משהו חמקמק שהוא החלטת בוני העיר לבנות בתים בודדים, לא על כל שטח המגרש, בסגנון מלוקט מכל מה שידעו או שחשבו שהם יודעים, ואז בא הסקוטי ונתן גינות בין גושי הבניינים ואחריו אדריכלי הסגנון הבינלאומי – יהודה מגידוביץ' ודוב כרמי וזאב רכטר ואריה שרון שבנו כאן מתוך אהבה וחיבה לקו המסויים של המודרניזם ומעליהם כמו מורה קפדן שלא נותן הנחות, ריחף יעקוב בן סירה שהפך את העיר מאז ועד היום לעיר שיש לה סגנון. בינלאומי.
כשחצינו את בוגרשוב הרגשתי פתאום את נהמת העיר. נכון שאלנבי הוא רחוב גדול וקינג ג'ורג' הוא ציר מרכזי, אבל היה אפשר גם להרגיש שהקצב של העיר משתנה, שיש משהו באיחוד בין גדס לבין בן סירה, בין המודרנזים התוסס של העיר לבין מה שנוצר בה, שהיא מייצרת. ואולי גם בגלל שבוגרשוב הוא ההמשך של שדרות בן ציון וגולש ישר מהגבעה של הבימה ומגיע עד הים – הרחוב היחיד מסוגו בתל אביב.
כיכר דיזנגוף היא ליבה של העיר הלבנה שלא היתה לבנה בשום צורה, אבל בנייניה הואחדו למודרנה קווית ועגולה. ג'ניה אוורבוך הציעה כבר אז, ב-1934 כשתוכננה הכיכר, לעשות מתחתיה מגרש חניה. התוכנית נדחתה בבוז.
"בואו נלך לגינת הנשים." אמר ניקי ואנחנו צעדנו אל אחת הגינות הנחמדות של תל אביב, לגינת רות שמוליך אליה רחוב אסתר המלכה ועוטף אותה רחוב שולמית ורחוב יעל מחבר אותו עם שלמה המלך ורחוב רות עם דיזנגוף. ושם, מתחת לעצי הפיקוס (שאלי אוהב וניקי שונא) הזמנו כוס סודה מהקיוסקאית וישבנו בין פירות הפיקוס שנשרו עלינו כמו גשם קייצי ואני שאלתי את האדריכל והמשורר למה אנחנו אוהבים את העיר הזאת.
אמרנו כמה דברים. את רובם אתם יודעים. ואז שתינו כוס סודה לחייהם של סיר פטריק גדס ושל יעקוב בן סירה שאם היה מנסה לעשות את מה שעשה אז – היינו קורעים לו את הצורה.