הטורקים הם מפתח מעניין וגשר יבשתי להבנת הגוש השלישי. של אירופה. לאירופה יש רזרבות נפט בים הצפוני. ובשנה האחרונה היא ניזונה מהצינור מטורקמניסטאן ומבאקו שמזרים אליה דרך גיאורגיה אל נמל טורקי בים השחור, את עתודות הנפט של מרכז אסיה. הצינור החדש עוקף את הצינור הרוסי שעובר דרך גרוזני בצ’צ’ניה ושבשלו ניהלו הרוסים את המערכה האגרסיבית בקווקז.

המשחק הגדול
בין המעבר הקירגיזי והמעבר הסיני, על פני הרמה הצחיחה שגובהה יותר משלושת אלפים מטרים, עמדו טורים ארוכים של משאיות עמוסות בפסולת ברזל, במכוניות ישנות, בגנרטורים. הדרך הייתה זרועה ברזל שנשמט מהמשאיות. כיוון התנועה היה מזרחה. לסין. מעבר אירקישטאם שחוצה כאן את ההרים השמימיים, נחשב בימים רחוקים כאחד המעברים הראשיים של דרך המשי, בין ממלכת האמצע הסינית לארצות הברברים שמתחילות מבקעת פרגנה ונמשכות עד לקצווי הים התיכון. המעבר חזר לתפקד בכל הכוח בשנים האחרונות, מחייה את דרך המשי הקדומה, אם כי הזרימה השתנתה, לא המערב העשיר הוא שיונק את המזרח. אלא סין את כל מה שממערב לה. לא ברית המועצות שולטת על הגבול – עכשיו יש כאן רפובליקות עצמאיות שמאפשרות חיבור יבשתי של סין עם אירופה. הדרך שלא תפקדה מאז נעלמו המונגולים לפני 650 שנה, התעוררה מחדש. האם סין, על פי פחדים ישנים בני יותר מחמישים שנה, משתלטת על העולם?
אפשר לראות כאן את הגבולות האלסטיים של אימפריות ותחומי השפעה – מה שהיה משחק הציד הגדול (“The Great Game”), המאבק הבין גושי בין האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית על משאבים, תחומי השפעה וגבולות בין המאות ה-18 ל-20, משתנה מול עיננו בראשית המאה ה-21. לא במהות. זו שוב תחרות על משאבים, על עוצמה, על שליטה ועל השפעה. אלא שהבריטים והרוסים הפכו שחקני משנה. חלק ממערך בריתות והסכמים חדשים.
ראשית המאה ה-21 היא חלוקה מחודשת של הכוחות, תנועה מרתקת של נתיבים ובריתות שמחברות את מי שהיה אוייב עד אתמול, עוברות מעל ומתחת, מצטלבות, מאיימות ומנסות, כל אחת בדרכה, להשתלט ולקבוע.
לפני 17 שנה, ב-1989, עם התפרקות ברית המועצות, נדמה היה שיש מעצמה אחת –ארצות הברית.
אלא שבראשית המאה ה-21 ארצות הברית של אמריקה היא מדינה עם חוב חיצוני עצום וממושכנת אצל ערב הסעודית ואצל הסינים.
אם הסינים מחליטים לממש את כל החובות – הם יכולים להפיל את הכלכלה האמריקנית. לסינים עודפי סחר עצומים עם ארה”ב.
לפני שנה פגשתי עורכת דין נחשבת שמשמשת כשגרירה של מליארדר אלג’יראי. הישראלית עובדת אצל האלג’יראי שעובד בשביל הסינים. הישראלית קונה רזרבות נפט וגז ומשאבים אחרים בכל רחבי אפריקה תמורת פיתוח תשתיות שהסינים מבצעים. הסינים קונים את משאבי העתיד. חלקים גדולים מהיבשת האפריקנית – תת הקרקע שלה, שייכת לסינים.
מאוריטניה, על חוף האוקיאנוס האטלנטי היא מקום כזה. רכבות המסע הכי ארוכות בעולם נוסעות שלוש פעמים ביום, 1200 קילומטרים, מהמיכרות בסהרה אל הנמל על חוף האוקיאנוס כדי להזרים עופרות ברזל. הסינים בונים כבישים ותשתיות בתמורה. אין להם את ייסורי הנפש הקולוניאלים של המעצמות האירופאיות שפוחדות להיות כל כך בוטות. נפט, גז, זהב, יהלומי דם, ברזל. הכל. הם הבטיחו לעצמם חלק גדול משדות הנפט של ניגריה – מעצמת הנפט והגז של אפריקה תמורת פיתוח. 40% מהנפט של סודן זורם לסין. גם שדות דיג במים הטריטוריאלים של צפון מערב אפריקה – אחד השדות העשירים בעולם. גם אוכל הוא רזרבה עתידית.
הסינים שואבים אנרגיה ומשאבים מכל העולם – מחירי הברזל עלו והוא נעלם בכל רחבי העולם בבטן המתפתחת של סין. סין יכולה להעלות מחיר של כל משאב שהיא צריכה. ולשלם עליו. מי משפיע יותר בכלכלה העולמית, ארצות הברית או סין?
האמריקנים עושים את אותו דבר כבר מאה שנים במרכז אמריקה ובמפרץ מקסיקו. (הבריטים עשו את זה בהודו 150 שנה, הרוסים במרכז אסיה 70 שנה), הם רוכשים את רזרבות הנפט המקסיקני תמורת פיתוח ומאזן סחר. האמריקנים מעדיפים לקנות גם נפט וגז במפרץ הפרסי – לשמור על רזרבות הגז והנפט שלהם עד שאלו של המפרץ הפרסי יתדלדלו. גם הדמוקרטים חייבים להודות שלא סאדאם הדיקטטור הוא שהניע את בוש אלא הנסיון להבטיח עוד שדה נפט וגז ענק, כי השליטה בשדות הסעודים והעירקים מקנה לאמריקנים (יחד עם נסיכויות הנפט) שליטה איסטראגית בלמעלה משני שליש מאוצרות האנרגיה של המפרץ.
האמריקנים מושקעים מעל הראש בהגנת האינטרסים של נסיכי הכסף הסעודים ובמפרץ. אמריקה משקיעה הרבה כסף בהגנה על מקורות האנרגיה ובתמורה לכך הם קונים את הנפט ומשלמים לערבים. עיסקה טובה?
במקרה הטוב זו עיסקה מוזרה שמושפעת מפחדי העתיד.
אבל האמריקנים הם לא הפחדנים היחידים, גם המתחרים העיקריים פועלים מתוך אימת העתיד. גם אם לא הכל מזימות בינלאומיות, אפשר להניח שלא מעט מוחות חושבים בוושינגטון, בבייג’ינג, במוסקבה בבריסל ובמקומות פחות נחשבים על איך להזרים ולתמרן את משאבי ההווה והעתיד.
לסינים ולרוסים יש נפט וגז. אבל גם הם, כמו האמריקנים, מעדיפים לנצל משאבים חיצוניים של אחרים שבהם יוכלו לשלוט באופן ישיר. לשמור על המאגרים הביתיים שלהם. לכן נוצרה ברית האינטרסים הרוסית- סינית- פרסית. לסינים ולרוסים אינטרס גדול בנפט ובגז הפרסי. זו הסיבה שהרוסים והסינים משקיעים בפיתוח תשתיות האירניות. כולל גרעין ונשק. גם צ’אווז מוונצואלה הצטרף לברית. הוא שונא את אמריקה שהכריחה את מרכז ודרום אמריקה להכפיף את משאביה וחירותה במהלך המאה ה-20. ומבחינתו הוא מעדיף למכור נפט לסינים ולרוסים ולעצבן את האמריקנים. לא הכל אינטרסים קרים. יש גם שנאות ריגשיות משתלמות. הסינים והרוסים יכולים רק להיות מרוצים שלצ’אווז יש רגשות. גם בוליביה, מקום לא מפותח ועם רזרבות של משאבים בחלקי האמזונאס שלו, מפתח נטיות לכיוון מזרח. ארצות הברית של אמריקה נסוגה במגרש שלה.

אנרגיה ירוקה
הנסיגה במרכז ודרום אמריקה, הכישלון בעירק, האיום הצפון קוריאני על שתי הלוויניות של אמריקה – דרום קוריאה ויפן, שנישאר לא פתור תחת המטריה המגנה הסינית-רוסית, הפרישה הרחבה של סין באפריקה וההגנה הרוסית על אירן, הביאו את האמריקנים להכרה שגם אם לא הפסידו לגמרי במלחמה על האנרגיה הזולה, כדאי שיתחילו להכין מחר קר במיוחד.
הסימן המרכזי להכרה האמריקנית הוא שאמריקה נאלצת, נגד רצונה ובניגוד לאינטרסים וליעילות – לפתח מקורות אנרגיה חדשים. כי האנרגיה הזולה היא האנרגיה המסורתית – הנפט. ובשנים האחרונות גם הגז.
זו אנרגיה שהתעשייה שלה מתפקדת עוד מעט מאה ושישים שנה. קידוח בארות הנפט המודרניות נעשה לראשונה ב- 1848.
ההפקה צריכה שטח קטן יחסית – בסך הכל מקדח עם צינור לשאוב ממאגר תת קרקעי. גם טכנולוגיית הזיקוק ידועה ומשתפרת כל הזמן. מנועי הדלקים מתייעלים ונותנים יותר עבודה תמורת פחות דלק ופחות זיהום. ולמרות שהטכנולגיות יותר טובות, התייקרה חבית דלק בשנים האחרונות במאות אחוזים. תעשיה ריוויחית, זולה ובהפוך למה שהתרגלנו – פחות ופחות מזהמת.
ההכרה האמריקנית בהפסד מתבטאת בהצהרות המפתיעות של בוש ב-3 השנים האחרונות, על פיתוח אנרגית הביו-דיזל ומנועי תאי המימן, ההצהרות התרבו לאחר הכישלון של המלחמה בעירק וההכרה שעתידה של ארצות הברית לא טמון ברזרבות המפרץ הפרסי. וייתכן שהמפרץ הפרסי הוא לא בר הגנה.
ניתן להניח שהאמריקנים חוששים ממצב (לא מאוד היפוטטי) שבו הם לא רק נסוגים מעירק, אלא גם מפסידים את סעודיה. האמריקנים קוראים למלחמה המלחמה העולמית נגד הטרור, או בניסוחים יותר לחוצים – מלחמת המערב נגד האיסלאם אבל בבסיסו זה אותו מאבק ישן על משאבים. על המחר. על עתידה המעורער של אמריקה.
התיקשורת שלא מבדילה בין שחור לירוק, ביחד עם הלובי הירוק שהוא בעד שמנים צמחיים (הביו דיזל), נירתמו גם הם לטובת העניין
אבל על מנת לייצר ביו-דיזלים, יהיה צורך להגדיל מאוד את השטחים החקלאיים. מה שאומר שימוש מוגבר במים, בקרקע, במיכון חקלאי שייקצור ויעבד, במפעלים חדשים, בבירוא בכמויות ענק של חומרי דישון וקוטלי חרקים, חומרים שאף פעם לא עשו ממש טוב לכדור. זו תעשיייה לא ידועה מסוג חדש שתייצר ביו-דיזל – דלק שבסופו של דבר מזהם ומחמם .
גם טכנולוגית תא המימן – שמייצרת מים בסוף התהליך במקום לפלוט את הפחמן החד חמצני, היא לא אופטימאלית. מימן גם הוא מקור אנרגיה שצריך לזקק – תהליך שיש בו זיהום ושימוש במקורות האנרגיה הידועים והקיימים. הפחות מזיק זה להשתמש בדלק וגז. לעדכן את הטכנולוגיות ויום אחד אולי סוף סוף להדביר את טכנולוגיות השמש שניראית כמו מקור האנרגיה הטוב מכולם.
האמריקנים לא פונים למה שהתעמולה מכנה אנרגיה ירוקה בגלל שזה טוב. האמריקנים פנו לכיוון הזה רק משום שנאלצו בגלל כישלונותיהם בניהול משאבי העולם לטובתם ומכיוון שניתקלו בבריתות זמניות וצולבות של מדינות חזקות אחרות.
הסינים, שהם המתחרה השקט והמאיים, עשו הפוך מהאמריקנים. הם ניטרלו את מוקדי הסיכסוכים שהיו להם על מנת להמשיך לקנות את העולם.
השנה סיימה סין את הסיכסוך הוותיק עם הודו שראשיתו בפלישה לטיבט בשנות החמישים של המאה ה-20. סין הכירה בסיקים כחלק מהודו והודו הקריבה את הדלאי לאמה בכך שהכירה שטיבט היא חלק מסין. סין עשתה את זה על מנת לנטרל מתחים באסיה. זו לא זירה שבה היא רוצה לבזבז כוח. יש לה מעט להרוויח והרבה להפסיד. אבל אולי גם כי סין מנצחת במירוץ המסחרי של תעשיה סינית מול תעשייה הודית.

ההודים מקווים עכשיו ליהנות מהצינור החדש שיזרים את הנפט הפרסי דרך פקיסטאן להודו. שתי אויבות העבר הרגיעו את מלחמת הגבולות בינהן על פקיסטאן כדי להתחבר למקורות האנרגיה. אירן ששמחה להפוך למי שכלכלתן של שתי בעלות ברית (חדשה וישנה) של ארצות הברית תלויה בה. שתי מדינות עם מספר דומה של אנשים מתחרות על השוק האסיאני – כשהייתי באפגניסטאן ביוני האחרון ישבתי עם אנשי אירגוני הסיוע שקנו את הציוד שלהם מסין. יותר זול, יותר פשוט. לא בהכרח יותר טוב. תנאי התשלום יותר טובים. לא צריך לנסוע לאפגניסטאן כדי לראות את הניצחון הסיני הגדול בתעשייה, במסחר ובשיווק. האם תנצח הדמוקרטיה ההודית את הדיקטטורה הכלכלית הסינית? לא ניראה ככה כרגע. הסינים נטרלו את סיכסוכי הגבול שלהם עם רוסיה. הם רוצים שקט.
ישראל מוכרת טכנולוגיות (שחלקן על פלטפורמות רוסיות) גם להודו וגם לסין. הסינים לא מתרשמים מהפחד הישראלי מאיראן וממשיכים לספק לאירן טכנולוגיה צבאית. חלק גדול מהטכנולוגיות הטיליות של איראן הגיעו לשם מסין דרך צפון קוריאה. האם טכנולוגיות ישראליות זורמות דרך סין ורוסיה לאירן כדי לחזור לישראל? לפעמים עושה רושם שמנהלי המדיניות הישראלים מבולבלים (כמו רבים אחרים) ולא החליטו לאן לפנות. אולי כי בסופה של המלחמה הקרה אין טובים ורעים. הסיכסוכים הקטנים משמשים את הכוחות הגדולים שלא מעוניינים במלחמות אמיתיות אלא רק באיומים לא ממומשים.
אחמדניג’אד – יקירם של הסינים והרוסים, מאיים על ההגמוניה האמריקנית (ועלינו) כי יש לו המון נפט גז וכסף, ומשמש כאחד המנועים הגדולים של סין ורוסיה בדחיקת האמריקנים עוד החוצה מהמפרץ. אם לא היום – כשיהיה לו כוח גרעיני.
במלחמה האחרונה לא ביצענו רצונות אמריקניים ולא תקפנו את סוריה כדי ללמד אותה לקח. לא פגענו באירן למרות שארצות הברית היתה רוצה להחליש את אירן ואם אפשר לפגוע בה פגיעה מפחידה כדי לפגוע באינטרסים הסינים- רוסיים כדי להשפיע על צפון קוריאה ולהפחיד את וונוצאלה.
אמריקה, שמפסידה במערה הכלכלית – מתנהגת באלימות. יכול להיות שצריך לראות את ההפעלה המושכלת של האיום של צפון קוריאה שסין ורוסיה מטפחות כדי להרגיע את אמריקה. כדי לסמן לה את גבולות הכוח. שהסדר העולמי החדש ואיזונים כלכליים כוחניים אינם בידיה של אמריקה.
ישראל התנהגה בצורה עצמאית בלבנון. לא סתם מרגישה אמריקה בסוף המלחמה שאי אפשר לסמוך עלינו. הטורקים עשו להם אותו דבר בעירק ב-2003. מצד שני, עצמאות היא לא מילה גסה. ומאוד יכול להיות שהיא משתלמת. אם מביטים בזהירות צפונה לטורקיה.

ראש טורקי
הטורקים הם מפתח מעניין וגשר יבשתי להבנת הגוש השלישי. של אירופה. לאירופה יש רזרבות נפט בים הצפוני. ובשנה האחרונה היא ניזונה מהצינור מטורקמניסטאן ומבאקו שמזרים אליה דרך גיאורגיה אל נמל טורקי בים השחור, את עתודות הנפט של מרכז אסיה. הצינור החדש עוקף את הצינור הרוסי שעובר דרך גרוזני בצ’צ’ניה ושבשלו ניהלו הרוסים את המערכה האגרסיבית בקווקז.
מרכז אסיה, בהשפעה הטורקית הכבירה (כולם, חוץ מהגיאורגים, עמים טורקים), פנתה לאירופה.
זו אחת הסיבות שהאיחוד האירופאי מפלרטט עם טורקיה וגיאורגיה. הגשר היבשתי למרכז אסיה
אירופה המאוחדת, רוצה להיות היעד לרזרבות האדירות של מרכז אסיה. עם הצעה למדינות מרכז אסיה לאפשרות להצטרף לנאט”ו כדי לחסום השתלטות רוסית.
בריתות צולבות. רוסיה עם אירן וסין מעל ברית מרכז אסיאנית עם טורקיה, אירופה.
על הרקע של הברית הכלכלית- צבאית- אתנית שנרקמת בין מרכז אסיה ואירופה, אפשר לראות את מה שקרה בגיאורגיה לפני כחודש – את מעצרם של ארבעת קציני המודיעין הרוסים והתגובה חסרת הפרופורציה של הרוסים כלפי הגיאורגים – סגירת מעברי היבשה והאוויר בין המדינות ואיום בגירוש סטודנטים ואנשי עסקים גיאורגים מרוסיה. הרוסים רואים את גיאורגיה כחלק מרוסיה. לא ייתכן שהצינור (שכבר עובר ומזרים והבטיח פיתוח תשתיות ברפובליקה שרק עכשיו יוצאת ממעגל ההשפעה הרוסי אחרי שילטון של שוורנדזה שמנע את הצינור והקפיא את פיתוח המדינה על פי האינטרס הרוסי), ניראים כתגובה חסרת פרופורציה.
הרפובליקות המרכז אסיאניות צריכות את נאט”ו ואת ארצות הברית אם הן רוצות לשמור על עצמאותן הפיזית כנגד נסיון השתלטות אלים של רוסיה. או של סין שנמצאת מעבר להרים השמיימיים אבל היא בברית כזו או אחרת עם אירן ופקיסטאן שנמצאות מדרום לרפובליקות. ולכן האוזבקים מניחים לבסיסי צבא אמריקנים להתקיים בשיטחם כדי לעזור במאמץ האפגאני (חיילים אמריקנים בעירק ממערב ובאפגניסטאן ממזרח לפרס. חיילים אמריקנים בטאשקנט.
ואיפה אנחנו בכל הסיפור? האם אנחנו חייל שניתן להטלה או להקרבה בכל רגע או שיכול להיות שיש לנו תפקיד או מעמד קצת יותר גבוה?
הפגנו עצמאות מול אמריקה בלבנון, סירבנו לתת ולקבל מכה כדי שאמריקה אולי תשקם את מעמדה על חשבונינו. האם העצמאות שהפגנו תשתלם? רוסיה מאוד מרוצה. אירן נשמה לרווחה. לסין זה פחות איכפת כי חצי מהנפט שהיא קונה בא מסעודיה. בין כה וכה הם משלמים בכסף אמריקני. יהיה ביו דיזל? יהיה. התעשייה האמריקנית היחידה שמוכרת הרבה יותר לכל העולם היא תעשיית הבידור – קולנוע ותיקשורת האמריקנית. הסינים ישתלטו על העולם ואמריקה תידחק? לא בטוח. האמריקנים שולטים בתיקשורת והתיקשורת היא כלי ענק למניפולציה הנעת מהלכים ויצירת מלחמות שיכולות לטרפד להרוס ולמנוע.
מה שבטוח שהעולם יהיה יותר מזוהם, יותר תעשייתי ושהגדולים יאכלו את הקטנים בהרבה יותר מרץ.
האם הקטנים, כמונו למשל, יוכלו לשמור על עצמאותם ולבחור את הצד הנכון? מהו הצד הנכון?
קשה לדעת ועוד יותר קשה להחליט. אבל בהחלט אפשר לבצר עמדה ומחיר במדף כשבאים אליך.
לפי מה שזה ניראה כרגע, אתה נחשב לא במדד של כמה תועלת אתה יכול לתרום לעולם – אלא כמה נזק.
ובזה אנחנו גדולים.