מה שיפה באילת הוא החיבור בין ההרים והים. ועכשיו, אחרי שהמצרים גומרים להשמיד את חופי סיני ולכסות אותם בעשרות מלונות ובעצם כבר לא כל כך זול לנסוע לסיני כמו שנידמה, עולה חינה של הדרומית שלנו. אף אחד לא אומר לך לאן ללכת ואיפה לישון בהרים, איך לרדת לים ותמיד אפשר להימלט מהדוחק למקומות אחרים. כי לפעמים נדמה שמישהו לקח וריכז המון קסמים במקום אחד.

וקודם כל הדרך. הרבה יותר שווה לנסוע לאילת בכביש הנגב המרכזי, דרך מצפה רמון. ובחגים בדרך כלל גם אין בעיה לנסוע דרך הגבול עם מצרים ובכל מקרה, להגיע לאילת דרך הכביש שעובר בין הר יואש ונחל נטפים. כי אל הר יואש אפשר לעלות בכביש שהוא עליה קשה אבל אפשרית לתצפית שווה מאוד לתוך סיני ולעבר הירדן ועל הנגב ובקעת הירח. מתחת להר עובר נחל גשרון, שהוא אחד הנחלים רבי הכוח והיפים שיש עם אפשרויות שונות של הליכה. הגישרון הוא מקום למיטיבי לכת שרוצים ללכת יום שלם, לרדת ולעלות ובסוף לנשור לתוך החצר של בית ספר שדה אילת ליד חוף אלמוג או לערוך סיבוב קצר יותר של שעתיים שלוש דרך אפשרויות קלות יותר.   מהצד השני , יורדת צפונה הדרך לעין נטפים – המעיין היחיד באזור הרי אילת שהיעלים המקומיות מגיעות אליו כל יום. ובמורד הירידות של מעלה אילת, קע א-נקב שהוא חלק מדארב אל חאג’, דרך החוגגים המוסלמים שנבנתה לפני אלף שנים לחבר את קהיר עם מכה  יוצא צפונה (שמאלה למי שמגיע לאילת) מסלול שמטפס להר שלמה ויורד לנחל מפלים (יום שלם, מיטיבי לכת אבל שווה שווה). וקצת צפונה משם יש כניסה לקניון האדום של נחל שני – נחל הרפתקאות מוצלח מאוד שאפשר ללכת אליו גם עם טף צעיר או לישון בחניון הפראי שבכניסה אליו ולהרגיש מדבר. ואחר כך יש את הים. ואת כל מה שיש באילת. ממוזיאון ימי מצוין וריף דולפינים צפוף ושמורת אלמוגים שבה אפשר לרחף מעל האלמוגים ולהסתכל איך פוליפ מביט בפלנולה והכל ניראה כמו פריחה אביבית כשבעצם זה בעל חיים שהפנים שלו גיר. ודרך כל מה שתייר יכול לרצות לשעות יום ולילה. גלידה ומסעדה וספינות קזינו שמפליגות על מי הראי של ראש מפרץ אילת.

ונחמד באילת, כי קצת צפונה ממנה נמצאת עין עברונה ואפשר להתמדבר שם ולהסתכל לשמים, סתיו עכשיו ויש ציפורים שאורך היום של הסתיו מסמן להן שכדאי לצאת לדרך ולנסוע לאפריקה וגם הן חושבות שאילת זה מקום לעבור בו. ומשם אפשר לנסוע בניחותא על הכביש שנוסע לעמודי עמרם ולעלות בשביל נחמד מאוד שחוצה באבן החול הלבנה את הר אמיר (מסלול של 3 שעות ממוצע בקושיו ומביא את ההולך באחת לעולם של סלעי חול לבנים וגלריות צבעוניות),  או להיכנס לסיבוב כזה או אחר בתוך בקעת תימנע דרך עמודים, קשתות ובפירי כרייה ולהמשיך למרכז המבקרים ולחי-בר שביוטבתה. או לבקר במכרות של תמנע ובבריה עם הסירות המגוכחות שבקצה הפארק שמעבר לעמודים.

ואפשר סתם, לשבת באחר צוהריים נעים בצל של עמודי עמרם (9 קילומטרים צפונה מאילת פונים מערבה בדרך משולטת) ולספר סיפור. כמו למשל את האגדה הישנה הזאת של עמודי עמרם –  אום רני,

כשיצאו בני ישראל ממצרים נדדו במשך זמן רב במדבר. עד שנעלם הדור שיצא את מצרים ונותר רק דור המדבר, אלו שנולדו בין מצוקי הגרניט, הרי החול המחורר ולוחות הגיר הנטויים. נוודים קשי יום, קטני אמונה, קשוחים ומפליאים בשירתם הצלולה מול מרחביו העצומים של המדבר.

מכולם, הפליאה ילדה אחת, שברעותה את הצאן, הייתה שרה כל כך יפה, עד שהכבשים והעיזים היו בוכות מחמדה, מפסיקות ללחך את העשב ונעצרות במקומן. יום אחד לא נזהרה בשירתה בעת שישבה בצל הסלע הגדול ושלוש כבשים התאבנו מרוב יופי. שום הסברים לא ניחמו את משפחתה, משום שכבשים וצאן לנווד הן כל רכושו האמיתי והם ציוו עליה שתפסיק לשיר מייד במקומות ציבוריים ובקרבת עדרים.

הנדודים התחדשו. הם עברו ליד חופי הים ובנאות מדבר ובאחד הערבים נטו את אוהליהם בראש מפרץ אילת, לא רחוק ממעיינות עציון גבר. למחרת היום בו נטו את האוהלים, יצאו הבנות הצעירות לרעות את הצאן. הילדה, צלילה, יצאה עם העדר לעבר מורדות ההרים והתיישבה לנוח בצל אחד הסלעים הגדולים. הרגשה של אי נוחות אפפה אותה והיא חיפשה את מקור התחושה. היא הרימה את ראשה ולפתע נאחזה באימה, היא הבחינה כי היא יושבת בצלם של ענקים אדומים משמש יוקדת ומברזל. הילדה הנבהלת, שהענקים לא הבחינו בה, קפאה על מקומה והקשיבה לשיחתם. הם דיברו על מזג האוויר ועל החדשות האחרונות אותן שמעו מהעופות הנודדים כל שנה מאפריקה לליבה של אסיה.

“בני ישראל הגיעו.” אמר אחד מהם.

“מי אמר לך?” שאל אחר.

“עוף השמים הוליך את הקול.” אמר השלישי, “עקבי החורף.”

“מזמן לא אכלנו נוודים.” אמר הראשון בגעגועים וליקק את שפתיו. באותם הימים, נהגו הענקים לאכול הכל, שלא כמו היום שהגדולים אוכלים רק את הקטנים.

“כשישבר החום,” אמר השלישי, “וירד הלילה, נלך לאכול אותם.”

מילים אלו בדיוק הוציאו את צלילה מהקיפאון בו היתה. היא חזרה לעשתונותיה, הזדקפה, סידרה את שמלת הבד השחורה והחלה לשיר שיר מתוק מתוק וערב עד למאוד. הענקים קפאו נדהמים על מקומם. שנים לא שמעו אישה שרה כל כך יפה, שלא לדבר על ילדה. מרוב עצבותו של השיר, החלו בוכים על סביבותיהם דמעות ירוקות וגדולות. “איזה יופי!” בכו הענקים האדומים. הם עמדו מכושפים מצלילות השירה באוויר השקט של המדבר עד שהפכו דמעותיהם נחושת וגופם לאבן חול אדומה.

אולם, אלייה וקוץ בה. גם הכבשים והעיזים הפכו לאבן. צלילה עברה בין הכבשים והעיזים המאובנות, נזהרת מדמעות הנחושת הירוקות שעוד תססו כאילו הותכו ברגע זה ממש ונמלטה לכיוון מאהל השבטים. באוהל המשפחה, בחלק הנשים, סיפרה את כל מה שקרה לה למרגלות ההרים.

אבל אף אחד לא האמין לה. מכיוון שלא חזרה עם הצאן, הניחו בני משפחתה כי שוב שרה בלי לשים לב, מקפיאה לאבן את כל נכסי הצאן של המשפחה. ואחר כך יצאו לחפש את הצאן.

רק משהגיעו למצלעות ההרים, וגילו את הענקים הקפואים ואת דמעותיהם הפזורות על אבן החול שהלבינה מפחד, החלו להאמין לסיפורי המרננת. דבר שלא הפחית את צערם בשל הצאן המאובן.

זכרה של המליאה לרנן, השתמר בשם אותו העניקו הבדואים לנחל המנקז את מכתש עמרם, הם קראו לו ואדי אום ראני, נחל המזמרת. ואדי אום ראני, נדמה באוזניהם של מפיצי השמות המקראיים בהרי אילת כשמו של עמרם, אביו של משה. כי נותני השמות הממשלתיים ידעו כבר לפני 50 שנים שהנוף האילתי יאה למלכים ולכן כל הר מהרי אילת נושא שם של מלך ובבקעות שתוכן מכרות עתיקים וחדשים.