“בוא, אני אקח אותך,” אמר המוכר הצעיר בחנות השטיחים והתכשיטים שבפינת רחוב הפרחים.
לא קשה היה למצוא את היהודי האחרון בקאבול. הוא גר ממש במרכז העיר. ברחוב הפרחים. רחוב הפרחים נקרא ככה מכיוון שיש בו כמה חנויות פרחים, עוד כמה חנויות של תכשיטים ושטיחים והוא נימצא מאחורי הפארק המוזנח והמאובק של שָהַרִי נָאב ובהמשכו הוא נקרא רחוב התרנגולות. מרכז קבול החדשה והמתחדשת. זו הנקודה הכי מתקדמת באפגניסטאן אם כי ההתקדמות היא יחסית למה שיש מסביב. ומה שיש מסביב נחמד בסך הכל. פינה רגועה וחברותית שיש בה מיצי פירות (מנגו טרי עם חלב משומר וקרח מרוסק שביחד זה דבר גדול בחום הקיץ היבש של קבול) מסעדות של קבאבים, גלידה שעושי הגלידה חובצים מול עיני העוברים והשבים, ובתי תה שבהם אדם רובץ על במת חומר מוגבהת מרופדת בשטיחים ונושם להנאתו את האוויר האפלולי והמעושן כשאדי התה מתאבכים, מתערבבים בסיגריות ובטעם הלחם הדלתוני הטרי מטבון המאפייה הסמוכה.
קבול, הבירה האפגנית (והעיר הגדולה והראשית שלה), לא יפה או הומה במיוחד. אין בה הרבה בניינים מעניינים חוץ אולי מכמה מסגדים שאחד מהם ניראה תערובת של כנסיה פרובוסלבית ומסגד טורקי, ליד הנהר של קבול שחוצה את העיר (תעלה מחורבנת) ליד העיר העתיקה שמטפסת על הגבעות ומשני צדדיו שוק ורחוב של בתי הסוחרים הרוסים של המאה ה-19.
מסובך להגיד ממתי הבתים, כי שיכוני החומר יכולים להיות בני מאות שנים, ובמצודה שמשקיפה עליה מלמעלה ישבו אפגנים ופרסים ואנגלים ורוסים ומוג’הדין וטאליבן והשגרירות האמריקנית (כמו שאר השגרירויות במתחם שעל הדרך לשדה התעופה) מוקפות בחומות גבוהות ומחסומי אבן ותיל.
בין השגרירויות, העיר העתיקה עם שווקיה והגבעה עם המצודה, פרושים כמה רחובות בעיר החדשה – בנאב שהיר, שהם השאנז אליזה, הבן יהודה והשדרה החמישית של קאבול. או היו מתים להיות.
קבול |
נשים מעט. ואלו שיש, מכוסות ברעלות הכחולות והמקיפות עם הרשת לעינייים אם כי יש גם כמה נשים מערביות שמביטות בחשש מתתחת למטפחות שלהן. המהדרין מבין המערביים לובשים את השארוול קמיז כדי להיטמע. ניסיתי גם את זה וגידלתי זקן. הקבצנים ברחוב זיהו אותי מייד.
“פה” אמר המוכר מחנות התכשיטים שהיו בה צמידים נפלאים מהראט, לאפיז לזולי (האבן הכחולה המכושפת) שבא מעמק פנג’שיר (ושאיתו מימנו הפאנג’שירים את המלחמה נגד הרוסים ואחר כך נגד הטאליבן), עין נמר מבמיאן וטורקיזים מצפון מזרח אפגניסטאן – מההתרוממות האדירה של רכסי ההינדו כוש שהם ההמשך של הקימוט ההימלאי.
דפקנו על שער הברזל. ראש קרח ועגול, חבוש משקפי קרן עבים, הביט מחלון בקומה השנייה. הוא שאל בדארי, שהיא הפארסית של האפגאנים והמלווה שלי אמר שיש פה עיתונאי שרוצה לפגוש אותו. עברו כמה דקות עד שירד במדרגות ופתח את שער הברזל.
“שלום עליכם” אמרתי. עברית באפגניסטאן.
זבולון סימנטוב |
“שלום עלייכם” הוא אמר במה שהוא המבטא של היהודים דוברי הדארי, או הטאז’יקית הפרסית של מרכז אסיה, מבטא שיושב כבד על ה”שולם עלייכם”. זבולון סימנטוב לבש גופיה לבנה, הביט בי בחשד או אולי מדד מה ייצא לו ממני וניראה בן שישים ויותר. הוא לא ניראה אפגאני. היהודי האחרון באפגניסטאן. טיפסתי אחריו במדרגות החשוכות והשבורות אל החדר היחיד בו התגורר במה שהיה בניין בית הספר היהודי. עד לפני כמה שנים חי איתו יצחק לוי. המריבות בין השניים מילאו את דפי האיזוטריה של העיתונות העולמית כשאמריקה כבשה את אפגניסטאן ב-2003. שניהם נאבקו להיות היהודים האחרונים באפגניסטאן. סימנטוב ניצח כשיצחק לוי הלך לעולמו ורק סימנטוב נישאר כאן.
סימנטוב הוא אוצר הרכוש היהודי בקבול. באפגניסטן.
“מה אתה רוצה?”
“לדבר איתך.”
“וכמה אתה משלם?”
“משלם?”
“אתה תיסע לארץ שלך, תעשה כתבה ותקבל כסף. גם אני רוצה כסף.”
במקרים אחרים הייתי קם ויוצא. לא מתוך עיקרון – אין לי, סתם בגלל שהוא לא נורא מצא חן בעיני. אבל הוא היה היהודי האחרון באפגניסטאן, והוא ידע את זה. וגם אני. הוא רצה חמש מאות דולר. הסברתי לו שאני מהעצמאים שאינם ממומנים על ידי השילטונות. הוא הסכים להסתפק בפחות. 100 דולר לשבת עם בן השבט האחרון שלי מקבול.
אחרי שקיבל את השטר (מביט בו מול השמש לראות שהוא אמיתי), הוא יצא והביא את מה שכל אפגני מגיש לאורחיו מבלי שישלמו לו – מגש ועליו גרעינים ופיסטוקים וצימוקים ושקדים. מה שנוהגת הכנסת האורחים המקומית. על הקיר היו פסוקים וצילומים של הרבי מלובביץ’.
“יש לי משפחה בחולון.” הוא אמר “אשה וילדים.”
“ואתה נוסע אליהם?”
“נסעתי פעם.”
“ולמה אתה לא נוסע אליהם?”
“אני חי פה.”
ללא ספק.
“אתה תכתוב בעיתון שלך שאני צריך עזרה מהממשלה, מהיהודים באמריקה, באנגליה ובכל העולם? שאני צריך כסף?”
“אני אגיד להם.”
“אז בוא אני אראה לך את בית הכנסת.”
סימנטוב קיבל כבר לא מעט עזרה מדי הרבה יהודים נדיבים שהגיעו לפה בהזדמנויות שונות. אבל בנאדם לא מוותר על המקצוע בערוב ימיו.
יצאנו אל המרפסת שהקיפה את החצר הפנימית המוזנחת. הבית היה בתהליכי התפוררות. סימנטוב פתח את דלת בית הכנסת הנעול. בית הכנסת היה מוזנח והוא הצביע על ארונות הזכוכית ששברו הטאליבן.
זבולון סימנטוב היהודי האחרון בקבול |
על ספרי התורה שנלקחו. על הקירות מסביב היו כתובים בעברית שלטי תודה למי שתרם חשמל או נורה כשלוי היה בחיים הם התקוטטו בפני האמריקנים מי מהם היה סוכן של הטאליבן וידידם הקרוב.
המתים לא מתווכחים יותר.
מתי הגיעו יהודים לאפגניסטאן? האגדה אומרת שבגלות בבל. שבימי הפרסים. שאולי היו חיילים יהודים אצל אלכסנדר (שהיה פה בטוח והתחתן עם רוקסאן- האשה היפה בעולם).
העדויות מאשרות 900 שנה. מצבות קבר על הדרך שבין באלח לטרמז שבאוזבקיסטאן.
לפני מאה שנה היו 10,000 יהודים, בהראט, בבאלח ובקבול. בתחילת המאה ה-20 הם התחילו להגר לארץ ישראל. באופן רישמי הורשו היהודים לעזוב בין 1950 ל-1971.היהודים האחרונים עזבו את אפגנסיטאן בשנות השבעים, כשהשתלטו הקומוניסטים על השילטון, מדיחים את החאן האחרון. כשפלשו הרוסים ב-1979 , נשארו רק מעטים ואלו עזבו לאוזבקיסטאן לטורקמניסטאן ולהודו.
מקהילה של מאות משפחות בהראט, אליה גלו יהודי משהד כשהשיעים אנסו אותם לאיסלאם ב-1840, לא נשאר כלום. הייתי בראט. בזמנים הטובים היו בה שלושה בתי כנסת ובית מרחץ. בתי הכנסת הפכו למסגדים ובית הכנסת מולא שמואל הפך לבית ספר איסלאמי, ילדים מדלגים על במת החזן שבמרכז האולם המאובק.
“אל תשכח לדבר עם היהודים באנגליה ובאמריקה!” הזכיר לי סימנטוב כשליווה אותי החוצה לרחוב הפרחים ושני המלווים האפגאנים שלי הביטו בו בהערכה. הוא הצליח תוך פחות משעה להרוויח מה שמקובל כמשכורת חודשית באפגניסטאן.
יש כל מיני סופים לחיים יהודים בעולם, לאיך ניראה היהודי האחרון. פגשתי אחד כזה בכלכתה, כמה בתימן, במרוקו.
אבל סימנטוב, שלא כאחרים, היה מודע לגודל הזמן ולייחודיות שלו (שתחלוף כמו כל דבר) והפיק ממנה את המקסימום.
בחדשות הודיעו שהכוחות של נאט”ו יוצאים למבצע גדול נוסף נגד הטאליבן בדרום המדינה, שקראזי נסע לבקר חברים פוליטיקאים, שהשנה יושקעו עוד כך וכך מליארדים בשיקומה של אפגניסטאן ובגינה של נאב שהיר ישב איש באוהל וטען שהכל מושחת.
הוא כניראה צדק.
זבולון סימנטוב היהודי האחרון בקבול ברחוב הפרחים פינת רחוב התרנגולות |